הפולמוס הרבני על שאלת העבדות ערב מלחמת האזרחים בארה"ב

 הקדמה

הפולמוס התיאולוגי בנוגע לסוגית העבדות הגיע לשיאו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה התשע עשרה בארה"ב. באותם השנים למקרא היה מעמד בכורה בחברה ובתרבות האמריקאית, שהייתה ברובה פרוטסטנטיות. ציבור המאמינים ואנשי הדת, שראה את המקרא כספר המכונן לדרך החיים האמריקאית, ביקש להבין את עמדתו של המקרא בנוגע סוגית העבדות. היהודים היו מיעוט קטן באותה תקופה, ולא נקטו דעה אחידה או רשמית בנוגע לסוגיית העבדות, אולם חלק מאנשי דת והאינטלקטואלים יהודיים השתתפו בשיח הכללי בנוגע לעבדות ודרשו בעד או נגד העבדות. עבודה זאת מבקשת לבחון שני מקרים יוצאי דופן של שני רבנים יהודים, מוריס רפאל ויעקב איינהורן, שנשאו דרשות בעד ונגד העבדות והפכו לחלק משמעותי מהפולמוס התיאולוגי הכללי בנוגע לעבדות.

הדרשה של רפאל "דעת המקרא על העבדות" היא הדרשה המפורסמת ביותר של רב אמריקאי עד ימיו, בדרשתו הביע רפאל תמיכה חד משמעית במוסד העבדות.[1] רפאל, רב אורתודוכסי, היה אחד הדרשנים הבולטים בדורו והתפרסם עוד לפני דרשת העבדות. רפאל נודע כרב היהודי הראשון שנשא תפילה בבית הנבחרים האמריקאי, דרשה זו זכתה לתשבחות בתקשורת האמריקאית.[2] המהלכים העיקריים בדרשתו היה טענות נגד מתנגדי העבדות והוכחה כי העבדות היא זכות שמעוגנת במקרא.

דרשתו של איינהורן נולדה כתגובה לדרשתו של רפאל. איינהורן, רב רפורמי, היה מוכר פחות מרפאל בזירה הציבורית, אך דרשתו נגד העבדות התפרסמה גם מחוץ למקום מושבו בבולטימור וירג'יניה, וגרמה לתסיסה גדולה בעירו והוא אולץ לעזוב את מקום מושבו. איינהורן היה חרד מההשלכות של תמיכה יהודית בעבדות ותקף בחריפות את דרשתו של רפאל. הוא ניסה להפריך את טענתיו של רפאל והציע פירוש חלופי שמציג את המקרא כמסתייג מהעבדות.

עבודה זו תבקש לבחון מספר סוגיות ושאלות הנוגעות לדרשותיהם של רפאל ואיינהורן. החלק הראשון יתמקד בעבדות כסוגיה פרשנית תיאולוגית –  נבחן כיצד שאלת העבדות ניצבה בלב מחלוקת על פירוש המקרא בחברה האמריקאית, נבדוק באיזה אופן שתי המגמות הפרשניות העיקריות, פרשנות על פי פשט המקרא ופרשנות על פי רוח המקרא, באות לידי ביטוי בדרשותיהם של הרבנים. לאחר מכן נציג את המחלוקת בין שני הרבנים בנוגע לתוקף הצו המקראי, כלומר כיצד ניתן להפיק מהמקרא משמעות רלוונטית לזמן בו חיו הרבנים. החלק האחרון הנוגע לסוגית הפרשנות יעסוק ביחס של הרבנים לרציונליזם ולביקורת המקרא.

בחלק השני נעסוק ביחס בין דרשות הרבנים לחברה הכללית – נבחן מה היו התגובות הציבוריות לדרשות הרבנים וכיצד הם נטלו חלק בפולמוס התיאולוגי הכללי. לאחר מכן ננסה לעמוד על היחס של השיח הרבני לשיח הכללי, האם הרבנים ביקשו להתבדל או להשתלב בשיח הכללי. בסעיף האחרון נבדוק האם הרבנים ראו את סוגית העבדות כבעלת חשיבות פרטיקולרית לשיח היהודי.

 

1. העבדות כסוגיה פרשנית

1.1. מגמות פרשנות המקרא בחברה הכללית

המקרא תפס מקום מרכזי בהוויה החברתית האמריקאית בשנות השישים של המאה התשע עשרה.[3] הפרוטסטנטים, שהיוו את עמוד התווך החברתי והתרבותי של החברה האמריקאית, ראו את כתבי הקודש כנרטיב המכונן של האומה. המקרא היווה תשתית לשפה המשותפת במרחב הציבורי והפוליטי, והיה ספר היסוד שנקרא בבתי האנשים ובבתי הספר.[4]  לאור זאת, לא הייתה אפשרות ששאלת העבדות תישאר שאלה פוליטית בלבד, היא נתפסה כסוגיה מוסרית-דתית שנגעה לדמותה של אמריקה, והמאמינים ביקשו להבין את דעתו של המקרא בנוגע אליה.

שאלת היחס בין המקרא לעבדות היא שאלה פרשנית, שכן הניסיון להבין את דעת המקרא לגבי העבדות מושתת על הדרך שבה בוחרים לקורא ולפרש את המקרא. היהודים, שנטלו חלק בפולמוס הפרשני הכללי, לא נבדלו מסביבתם והושפעו ממגמות הפרשנות הכלליות כאשר ביקשו להבין את דעת המקרא בנוגע לסוגיית העבדות.

באותה תקופה שלוש גישות פרשניות נאבקו ביניהם בנוגע לשאלת העבדות. הגישה הראשונה, והפופולארית ביותר, הייתה פרשנות המקרא על דרך הפשט. מדובר בפרשנות הצמודה לפשט של הטקסט המקראי, היא ראתה במקרא דבר אלוהים, מורה הדרך לחיים הנוצריים, שעל המאמינים לקיים אותו ככתובו וכלשונו.[5] הפרשנים על דרך הפשט הדגישו כי המקרא קיבל את העבדות ועל כן העבדות בארה"ב היא מוסד מקובל מבחינה מוסרית שנסמך על התגלות שמימית. הם הרבו לצטט פסוקים ולהביא אותם כראיות חותכות לטענתם כי המקרא מצדד בעבדות.

הדת הפרוטסטנטית תרמה לפופולאריות של גישת הפרשנות על דרך הפשט. לפרשנות זו היה קל לפרוח בתרבות דתית דמוקרטית יחסית, שבה התנ"ך נגיש לציבור, כתבי הקודש היו מצויים בבתים רבים ונקרא על ידי המון העם.[6] גישת הפרשנות על דרך הפשט זכתה לאהדה רבה במיוחד בדרום, שתמך באופן כמעט גורף בעבדות, אך היו לה תומכים גם בקרב הצפון.

הגישה השנייה היא הגישה המתונה לפרשנות המקרא. להבדיל מגישת הפרשנות על דרך הפשט מדובר בגישה מורכבת יחסית מבחינה תיאולוגית שלעיתים קרובות אינה מפרשת את הטקסט על דרך הפשט. הפרשנים המתונים עשו שימוש במספר שיטות פרשניות כדי להוכיח שהמקרא אינו מצדיק את העבדות בארה"ב כפי שהיא התרחשה בארה"ב באותם זמנים. הפרשנים אמנם לא הכחישו שמוסד העבדות היה קיים במקרא, אך היחס החוקי בין אדון לעבד בתקופת המקרא שונה מזה שהיה קיים בארה"ב ועל כן לא ניתן לגזור ממנו לשאלת העבדות בארה"ב.

שיטה אחרת שבה נקטו הפרשנים הייתה להבדיל בין פשט המקרא לרוח המקרא. אלברט ברנס, תיאולוג פרסביטריאני, היה אחד הדוברים המרכזיים של גישה זו, הוא הסביר שיש להבדיל בין העדויות ההיסטוריות במקרא לבין העקרונות המוסריים הנלמדים ממנו, והדגיש כי העקרונות המוסריים הם אלו שמחייבים את המאמין מבחינה נורמטיבית.[7]  הפרשנים המתונים ניסו להוכיח שרוח המקרא מתנגדת לתופעת העבדות, וביקרו את פרשני הפשט בטענה כי קיומה של העבדות במקרא לא מעיד על התמיכה האלוהית בעבדות.

לגישה המתונה היו מספר קשיים שמנעו ממנה לקנות אחיזה רחבה בקרב הציבור, לפחות בשלב שלפני פרוץ מלחמת האזרחים. הקושי הראשון היה פוליטי, לפני פרוץ המלחמה רבים  מקרב אנשי הצפון שאפו להגיע להסדר עם מדינות הדרום, והפרשנות המתונה נתפסה כמי שמגנה ומעליבה את אנשי הדרום מבחינה מוסרית-דתית ועל כן מוסיפה דם רע לסכסוך. עדות להתנגדות זו ניתן לראות בדחייה  של פרסום שטען נגד העבדות בארה"ב. המאמר, שנכתב על ידי יהודי גרמני, ופורסם בLutheran Evangelical review וה-Presbyterian American Theological, טען שהעבדות בארה"ב שונה לחלוטין מהעבדות שהייתה קיימת בזמן המקרא. המאמר תורגם לאנגלית ב1858 כבר אך פורסם רק עם פרוץ מלחמת האזרחים.

בנוסף לכך, הפירוש על פי רוח המקרא היה מורכב, עדין ובעל נטייה אינטלקטואלית, ועל כן פחות נגיש לציבור הכללי. הפירוש על  פי רוח המקרא כוון בעיקר לאליטה, והציבור הרחב ראה בו לעיתים כשלב בדרך לכפירה במקרא. הזיהוי של הפרשנות המתונה עם הכפירה הקשה מאוד על הפרשנות המתונה לקנות אחיזה רחבה בקרב הציבור.

הגישה השלישית, שזכתה לפופולארית מועטה ביותר, אך היה לה הד ציבורי רחב הייתה הגישה שכפרה בסמכותו של המקרא. הפרשנים של גישה זו הסכימו לטענה כי המקרא מאפשר את העבדות, סותר את ההיגיון והמוסר, ועל כן יש להתעלם ממנו.[8] וילהלם גאריסון, אחד מהדוברים המרכזיים של הגישה, טען שלא כל חלקי המקרא מקורם בהשראה אלוהית, אלא מדובר בבדיה ספרותית שסותרת את ההיגיון האנושי ועל כן אין לראות את החלקים האלו כמחייבים מבחינה נורמטיבית. גאריסון סבר שיהיו קהלים בקרב הציבור שיקבלו את טענתו ואת הביקורת שלו על המקרא, אך נראה כי הוא לא הטיב לקרוא את המציאות החברתית. טענותיו עוררו התנגדות חריפה לטענותיהם ואף חיזקו את עמדתם של תומכי העבדות שפירשו על דרך הפשט. טענותיהם של כופרי המקרא סתרו את טענותיהם של הגישה המתונה שניסו להוכיח שהמקרא מתנגד לעבדות והקשו של המפרשים המתונים שכן כעת הוטלה עליהם משימה נוספת – להוכיח שההתנגדות לעבדות אינה כרוכה בהתנגדות למקרא.

 

2.1. פרשנות על דרך הפשט לעומת פרשנות על פי רוח המקרא בדרשות הרבנים

ניתן לראות כיצד מגמות הפרשנות הכלליות משתקפות בדרשותיהם של רפאל ואיינהורן. השפעות אלה יוצרות שיח פרשני יהודי ייחודי שמשלב אלמנטים יהודיים מסורתיים יחד עם אלמנטים פרוטסטנטיים. רפאל תמך בעבדות ונטה לפרשנות על דרך הפשט, בדומה למגמה הרווחת בימיו. לעומתו, איינהורן, שהתנגד לעבדות והתפלמס ישירות עם טענותיו של רפאל, נקט קו פרשני על פי רוח המקרא וגינה את שיטת הפרשנות על דרך הפשט.

פרשנותו של רפאל על דרך הפשט גורסת כי על הפרשן למצוא במקרא משמעות רלוונטית וישירה לחיים העכשוויים. אולם נטייה זו איננה הולמת בהכרח את דרך הפרשנות היהודית המסורתית שבה המקרא תופס מקום משני יחסית לעומת התלמוד, במידה והפרשן נדרש למקרא הפרשנות הוא מסתמך בפרשנותו על קודמיו – חז"ל, רש"י וחכמים יהודים נוספים. רפאל, הוא פרשן יהודי חדשן במובנים מסוימים, הוא נוקט בפרשנות "יחפה" למקרא – קריאת הפסוקים ככתבם וכלשונם והסקת משמעות רלוונטית וישירה לחיי האומה האמריקאית. מדובר במהלך פרשני שמשתלב היטב בסביבה הפרוטסטנטית שאליה רפאל מכוון את דבריו, אך במהלך פרשני לא שגרתי וחדשני בקרב פרשנות המקרא היהודית.

הניסיון של רפאל למצוא משמעות רלוונטית וישירה מהמקרא לחיי האומה האמריקאית בא לידי ביטוי במספר אופנים. רפאל פותח את הדרשה בהשוואה מצבה של האומה האמריקאית למצבם של אנשי נינווה מספר יונה. רפאל משווה את מלך נינווה לנשיא ביוקנן ומשבח אותו  על כך שהוא קרא ליום של "שפלות רוח, תפילה וצום", בדומה למלך נינווה.[9] רפאל תוהה כיצד החברה האמריקאית תוכל ללמוד מסיפורם של אנשי נינווה, כיצד היא תזכה לתשובה בדומה לאנשי נינווה ותיחלץ מסכנת מלחמת האחים המרחפת מעל ראשה.

ההשוואה של מצוקת אנשי נינווה  והקריאה לצום למצב ארה"ב פשוטה יחסית, אך ההשוואה שרפאל עורך בין חטאי אנשי נינווה לבין מתנגדי העבדות היא מורכבת יותר וחורגת מפרשנות על דרך הפשט. במקרא  חטאם של אנשי נינווה מכונה "חמס", מונח שבמקרא נוגע בעיקר לחטאים בין אדם לחברו (שמ' כג 1; דב' יט 16; ישע' נג 9). רפאל, בשונה מהמקרא, רואה את החטא הרובץ לפתחה של החברה האמריקאית כחטא בין אדם למקום, שנובע מפרשנות רציונליסטית שכופרת בדבר האל המתיר את העבדות.  לסיכום, ניתן לראות שלמרות ניסיונו של רפאל לדבוק בפשט, כדי למצוא משמעות רלוונטית וישירה בין המקרא למצב החברתי ששרר בזמנו בארה"ב הוא נדרש למהלך פרשני מתוחכם, שאיננו הולם בהכרח את פשט המקרא, וחורג מהקו הפרשני הכללי שלו.

רפאל, כפרשנים אחרים, היה צריך לחרוג מהפרשנות על דרך הפשט כדי להצדיק את עבדות השחורים שהתבססה על הבדלים גזעיים. המקרא שתק בכל הנוגע לגזע ועל כן תומכי העבדות ניסו למצוא ראייה שתומכת בשעבוד השחורים. הטיעון של רפאל, שפירש את קללת חם כסיבה האטיולוגית לשעבוד השחורים, הייתה אחד הטיעונים המרכזיים שנשמעו כדי לבסס את השעבוד על בסיס גזעי. רפאל מצטט את קללת נוח לכנען, בנו של חם - " וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו." (בר' ח 25), ומפרש אותה כסיבה אטיולוגית לשעבוד הכושים לנוצרים והיהודים. ניתן לראות את הניסיון של רפאל להשליך מהמקרא באופן כוללני ונצחי. רפאל מסביר כי כוחה של קללת חם ניכר במציאות ולא קיימת שום דוגמה לכושי שהגיע להצטיינות אנושית, רוחנית או רעיונית. אל מול הגזעים הפראיים רפאל מציב את היהודים, בני שם, שניחנו ברוחניות יתרה ואת האירופאים, צאצאי יפת, שברכתם היתה "ישכון באהלי שם" (בר' ט 27), שמייצגים את הציוויליזציה הנוצרית שינקה מהיהדות וכעת שולטת בכל העולם.

יתר על כן, כאשר רפאל נדרש לסוגיית הסגרת עבד נמלט הוא חורג מפרשנות הפשט ומציג פרשנות שסותרת את הצו המקראי האוסר על הסגרת עבד נמלט (דב' כג 16). רפאל מציג טיעון מורכב ומנסה לתת שני נימוקים מדוע לא ניתן לפרש את הצו המקראי על דרך הפשט ומדוע מצב זה אינו תקף להסגרת עבדים בארה"ב. הנימוק הראשון הוא שהצו להסגרת עבד סותרת חוק אחר הרואה בעבד רכוש, וקים צו מפורש המורה להשיב רכוש אבוד ועל כן לא סביר שהמקרא סותר את עצמו (דב' כב 1). ראוי לציין, כי החוק המקראי, בניגוד לדבריו של רפאל , אינו כולל בתוכו התייחסות לבני אדם אלא רק לרכוש ובהמות. הנימוק השני של רפאל הוא שהחוק המקראי נגע רק לעבדים שהגיעו מחוץ לכנען, זאת משום שלא סביר שהמצב הפוליטי אפשר לאחד משבטי ישראל לספק מקלט לעבדים משבט שכן. רפאל משווה את הדרום והצפון לשבטי כנען כדי להוכיח שחובת ההסגרה קיימת גם בארה"ב. פירושו של רפאל בנוגע להסגרת העבדים חורג מהקו הפרשני בו נקט לאורך הדרשה, מכאן ניתן להסיק כי רפאל חותר להציג עמדה אחידה, הרמוניסטית וחד משמעי של המקרא בנוגע לאחזקת עבדים וההשלכה שלה לסוגית העבדות בארה"ב. אולם החריגות הפרשניות של רפאל מעוררות ספק מסוים לגבי הצהרתו  כי הוא  מתיימר להציג את דעת המקרא והפירוש לא מונע מדעתו שלו.

איינהורן, המתנגד לדרכו של רפאל,  מבקר את דרכו הפרשנית ומציג אותה כלא סבירה, מגמתית ומסוכנת.[10] איינהורן בראש ובראשונה מדגיש הסכנה שטמונה בשיטת הפירוש על דרך הפשט, הרואה בכל פסוק במקרא צו נצחי ואבסולוטי. איינהורן מסביר כי במידה ורפאל יהיה דבק בשיטתו, שמתירה את העבדות רק משום שהיא הייתה קיימת במקרא, יהיה עליו להתיר תופעות נוספות שהיו רווחות במקרא – ביגמיה, נקמת דם ושעבוד שבויי מלחמה. איינהורן  מציג את גישתו של רפאל כלא סבירה משום שאם יהיה על פוסק יהודי לפעול על פיה הוא יסתור ויבטל פסיקות מקובלות ביהדות, כגון איסור רבנו גרשום על חיתון עם יותר מאישה אחת. לאור זאת, פרשנות גורפת על דרך הפשט והסקה ממנה לחיים המודרניים היא בלתי אפשרית. איינהורן מסביר כי טענתו תקיפה במיוחד לגבי העבדות, העבדות היא אמנם מוסד בר קיימא לדעת המקרא, אך רוח המקרא מסתייגת ממנו ואדם מודרני ובעל רצון חופשי חייב לצאת בתוקף נגד המוסד הזה.

איינהורן מציג קו פרשנות שונה בתכלית מזה של רפאל, פרשנות שמתרחקת מהפשט וחותרת לעבר רוח המקרא. לעומת רפאל שהצהיר שהוא כפוף למקרא ככתבו וכלשונו איינהורן רואה את עצמו כפרשן מודרני שבידו הסמכות לפרש את המקרא בהתאם למקום ולזמן בו הוא נמצא. איינהורן מעגן את השיטה הפרשנית שלו ברצון החופשי שהוא אבן יסוד במחשבה המקראית והחז"לית. הפרשן, בעל הסמכות, יכול להפיק משמעות רלוונטית מהצו המקראי על ידי חתירה ל"רוח המקרא", דעת המקרא העקרונית בנוגע לסוגיות מוסריות. על ידי העמידה על עקרונות אלה הוא יכול להשליך את העקרונות המקראיים לדרך החיים הראויה למאמינים בזמן המודרני. רפאל מציג את רוח המקרא כסולדת ממוסד העבדות, כאשר ההגבלות המקראיות על אחזקת עבדים נועדו לצמצם את התופעה למינימום האפשרי. בנוסף לכך, המקרא רואה באדם יצור חופשי, שנברא בצלם אלוהים, ואת עם ישראל כמי שאמור להיות חוד החנית בהתנגדותו לשעבוד אנושי.

למרות שאיינהורן דוגל בפרשנות המודרכת על פי רוח המקרא הוא איננו נרתע מלהתמודד עם טענותיו של רפאל שמבוססות על  פרשנות על דרך הפשט. חשוב להדגיש כי הפרשנות הוורסטילית שהציג איינהורן, שכוללת פרשנות מופשטת ורעיונית לצד פרשנות על דרך הפשט, הייתה נדירה יחסית בקרב התיאולוגים שהתנגדו לעבדות. אחת מנקודות החולשה של הפרשנים המתונים הייתה שהם התקשו להביא הוכחות מהמקרא המבססות את טענתם נגד העבדות, ואיינהורן בדרשתו הציג מספר הוכחות המבוססות על המקרא.[11]

איינהורן מנסה לעמוד על טעויות בפרשנות של רפאל ולהצביע על מגמתיות בציטוטי הפסוקים, לאחר מכן הוא גם מציג פסוקים הסותרים את טענותיו של רפאל. לדוגמה, רפאל טען שקללת נוח היא הסיבה האטיולוגית לעליונות של הגזע האירופאי והיהודי על הגזע האפריקאי. איינהורן תוהה כיצד אבחנה זו מסתדרת עם הברכה האלוהית לאדם וחווה שהעניקה להם עליונות על החיות ולא על בני אדם (בר' א 28). כמו כן, איינהורן מסביר כי שעבוד אנושי סותר את סיפור הבריאה שבו נאמר שהאדם נברא בצלם אלוהים (בר' א 26-27). בנוסף לכך, הוא יוצא נגד הקישור שערך רפאל בין כנען לכושים, טוען שהוא איננו מבוסס ומסביר כי צאצאיו של כנען הם המצרים ולא האפריקאים.

איינהורן גם מציג את רפאל כמגמתי בבחירת הציטוטים שלו, וכמי שמפרש את המקרא כדי להצדיק את העבדות בכל מחיר. הוא מצביע על בעייתיות בטענתו של רפאל כי בעשרת הדיברות ניתן לראות הצדקה למוסד העבדות ולזהות את העבדים כחלק מרכושו של האדם. איינהורן מסביר שרפאל בחר להביא רק חצאי פסוקים שמעוותים את העובדה שהאישה, העבד והרכוש נזכרים יחד ולא בנפרד ועל כן העבד לא נתפס כרכוש כפי שטען רפאל. למשל, בדיבר "לא תחמוד" יש הפרדה בין האישה לרכוש, ובו העבד נכלל ברשימה אחת עם השדה, האמה והשור (דב' ה 17). זאת לעומת הציטוט מספר שמות בו האישה, העבד והשור נכללים ברשימה אחת ואין חציצה בין הרכוש לבין האישה (שמ' כ 13).

 

3.1. המחלוקת על תוקף הצו המקראי

ההבדלים בשיטות הפרשניות של רפאל ואיינהרון ניכרים גם במחלוקת על היחס בין הפרשן למקרא, האם מוקד הפרשנות ניצב על הפרשן או על הטקסט? בפרשנות של רפאל, המוקד הוא הטקסט, הפרשן רואה את הטקסט כאמת אבסולוטית שהוא מחויב ללכת לאורה. תפקידו הוא מצומצם יחסית, עליו להתוות את הדרך החיים הראויה על פי הטקסט. לעומת זאת, אצל איינהורן מרכז הכובד מוטל על כתפיו של הפרשן, הפרשן משתמש בכוחו האינטלקטואלי והשקפתו המוסרית כדי לגלות בטקסט עקרונות מוסריים שיש לפעול על פיהן.

בדרשותיהם רפאל ואיינהורן טוענים כי יחסם לצו המקראי הוא היחס הנכון ונאמן שבכוחו לגלות את דעתו של המקרא בנוגע לשאלת העבדות. רפאל טוען כי גישתו היא הקדומה והמקורית ומציג את הגישה המתונה כהתפתחות עכשווית ומגונה. הוא מעיר כי עצם השאלה לגבי דעת המקרא לגבי העבדות היא חדשה, נובעת מקריאה שגויה של המקרא, ומציין שבתחילת המאה התשע העשרה הוא כלל לא היה נדרש לסוגיה.

רפאל מטיח ביקורת קשה נגד הגישה הפרשנית השמה את מרכז הכובד על הפרשן במקום על הטקסט. רפאל מגנה בחריפות את דרשותיו של הנרי ביצ'ר, ששם את מוקד הפרשנות על הפרשן. רפאל יוצא נגד פרשנותו של ביצ'ר, שלטענתו דוגל בגישה רעיונית אבולוציונית וקורא לבחון את המקרא על רקע זמנו. לטענתו, מדובר בפרשנות המנסה להגביל ולתחום את ההשפעה של הצו המקראי. לעומת ביצ'ר וגישתו האבולוציונית, רפאל מדגיש כי החוק המקראי הוא אבסולוטי ונצחי והוא רואה בביצ'ר כמי שפוגע ומסלף את המקרא.

זאת ועוד, הנצחיות של הצו המקרא המקראי באה לידי ביטוי גם בקשר הדו-כיווני שרפאל טווה בין המקרא לחיים המודרניים, הוא משליך לא רק מהמקרא לזמן המודרני אלא גם מהזמן המודרני למקרא. רפאל רואה בקביעתו של ביצ'ר, כי העבדות בארה"ב היא חטא בעיני האל, כחילול דבר האל בעשרת הדיברות וביזוי האבות שהחזיקו בעבדים. כלומר, הוא משליך מהטענות הקונקרטיות של ביצ'ר נגד תומכי העבדות בארה"ב אחורה על החוק והסיפור המקראי.

כדי להדגיש את תוקפו של הצו המקראי בנוגע  לעבדות רפאל מנסה לעגן אותה באילנות הגבוהים ביותר, וטוען כי ניתן לראות את הלגיטימציה של העבדות כבר מעשרת הדיברות. הוא מסיק זאת מהציווי על השבת, בו אלוהים מצווה על האדם להשבית עבודה מביתו, כולל משפחתו ועבדיו (שמ' כ 9; דב' לה 13) ומהאיסור של "לא תחמוד" (שמ' כ 13; דב' ה' 17)

נקודת המוצא של איינהורן שונה לחלוטין מזו של רפאל, במקום לשאול "האם המקרא מתיר את העבדות" הוא שואל "האם המקרא רואה את העבדות בתור רוע מבחינה מוסרית ושואף לצמצם את מוסד העבדות במידת האפשר?". הוא תוקף את הניסיון של רפאל להציג את גישתו כגישה הנאמנה והנכונה לפירוש הצו המקראי. מבחינת איינהורן הניסיון לגזור אופן ישיר מהמקרא לחיים המודרניים הוא ניסיון בעייתי, איינהורן מסביר כי פסיקת היהדות הרבנית לדורותיה, איננה התאמה והשלכה ישירה של המקרא אל החיים ומנהיגי היהדות הרבנית התנגדו לניסיונות כאלו.

איינהורן, בדומה לביצ'ר, רואה את המאורעות והצווים המקראיים כתלויי זמן ומקום. לפיכך, על כתפיו של הפרשן מוטלת המשימה לחתור אל רוח המקרא, מעבר לפשט הכתוב, כדי להוציא ממנו עקרונות הרלוונטיים לחיים המודרניים. איינהורן מתעקש כי על הפרשן להפריד בין הנורמות החברתיות בזמן המקרא ולחתור אל רוח המקרא. למשל, איינהורן טוען שאברהם אבינו, שהיה בעל עבדים, עדיין נחשב לדמות מופת מבחינה מוסרית משום שעלינו לשפוט אותו יחסית לנורמות שהיו נהוגות בשעתו. אולם כיום, בזמן המודרני, בעל עבדים חוטא בחטא מוסרי חמור משום שהוא סותר את רוח המקרא המתנגדת לעבדות. איינהורן גם מצטט מספורי האבות כדי להוכיח שלמרות קיום מוסד העבדות אצל האבות, האבות גילו יחס אנושי כלפי העבדים שאיננו ניכר אצל אנשי הדרום. למשל אצל אברהם ששקל להוריש את הונו לעבדו אליעזר (בר' טו 2) או איוב שהציג יחס שוויוני לעבדיו (איוב לא 13-14).

איינהורן גם מתמודד עם הניסיון של רפאל לתלות את העבדות בעשרת הדיברות ומסביר כי המקרא מאפשר מצבים רבים, אך רוחו של המקרא היא אחת, וקיום העבדות לא מעיד שרוחו של המקרא נוחה מכך, להיפך, מעשרת הדיברות ניכר כי דעתו של המקרא מתנגדת לעבדות, שכן הן נפתחות במילים "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ 2).

בנוסף לכך, איינהורן מדגיש שהאדם נברא בצלם אלוהים, הוא נולד כבן חורין וכמושל בעולם שברא האל, ועל כן השעבוד שלו נוגד את רוח המקרא. ראייה המעידה על דעתו השלילית של המקרא על העבדות היא הציווי על רציעת האוזן, שכן המקרא ביקש להשפיל ולבייש את האדם שפועל בניגוד לרוחו ובוחר לוותר על חרותו הטבעית, בכך המקרא ניסה לצמצם ככל האפשר את העבדות.

 

4.1. היחס לרציונליזם וביקורת המקרא

אחד המניעים המרכזיים שהביאו את רפאל לדרוש בעד העבדות הוא ההתנגדות לגישה הרציונליסטית. רפאל משתמש ברטוריקה מתוחכמת כדי לבטל את טענות הרציונליסטיים. בתחילה רפאל מציג את הטענות של מבקרי המקרא הרציונליסטיים הכופרות באפשרות של נבואה ומפרשות את קללת נוח לחם כתוספת שנוספה על ידי העברים הקדמונים שביקשו נימוק תיאולוגי לשעבוד עמי כנען. לאחר שרפאל מציג את הטענות הוא מציג את הרציונליסטיים ככופרים רברבנים שסבורים שהם ניחנו בידע על אנושי שעדיף על הידע האלוהי וחותם בכך שהוא לא מעוניין להתייחס לטענות הללו משום שמדובר בכפירה. בכך רפאל משיג שתי מטרות – הוא מדיר את הרציונליסטיים מהשיח המוסרי על שאלת העבדות, ויוצר התנגדות של קהל המאמינים כלפי הרציונליסטיים.

ייתכן והבחירה של רפאל להפנות את חציו קודם כל לרציונליסטיים ולאחר מכן לתיאולוגים שמתנגדים לעבדות איננה מקרית, רפאל רוצה לחדד את המסקנה כי התנגדות לעבדות דומה לכפירה. ניכר כי טענתו של רפאל נפלה על אוזניים קשובות, שכן דעת הקהל ברובה סלדה מהגישה הרציונליסטית שנתפסה ככפירה בדבר האל וראתה אותה כבעלת זיקה לפרשנות על פי רוח המקרא.[12]

למרות התנגדותו החריפה של רפאל לרציונליסטיים, באחד הטיעונים שלו הוא עושה שימוש בשיח רציונליסטי. כפי שראינו רפאל מדגיש שהמקרא תומך בהסגרת עבדים וזאת בניגוד לצו המקראי האוסר על הסגרת עבד נמלט (דב' כג 16). כדי ליישב את הסתירה רפאל  מפרש את הצו כבלתי אפשרי מבחינה גיאופוליטית ומשפטית אצל העברים הקדומים. בכך, רפאל משתמש בטיעון שמבוסס על השיח הרציונליסטי לפירוש המקרא המנסה להתחקות אחר המאפיינים החברתיים, פוליטיים וכלכליים כדי להאיר את הסיפורים והצווים המקראיים.

 

2. התגובה הציבורית לדרשות הרבנים

דרשתו של רפאל בעד העבדות גררה תגובות יותר מכל דרשה שנשא רב אמריקאי אי פעם.[13] מיד לאחר שרפאל נשא את הדרשה היא זכתה לפרסום ברחבי המדינה, היא פורסמה בשלמותה כנספח לעיתונות היומית והתגובות אליה היו מעורבות. הRichmond Daily Patch מסר כי העיתונות משבחת את דרשתו של רפאל ורואה בה כדרשה החשובה ביותר שנישאה עד היום בנוגע לסוגית העבדות, הוא ציין כי תומכי העבדות קיבלו באהדה את דבריו של רפאל וסברו שדבריו של רפאל היטו את הכף לטובתם. אנשי הדת, שתמכו בעבדות, ראו את הדרשה של רפאל כחיזוק תיאולוגי חשוב לדעתם. הכמרים הפונדמנטליסטיים, ייחסו חשיבות מיוחדת לדרשה משום שהם שראו חשיבות עליונה בחיים לאור המקרא. בנוסף לכך, הדרשה צוטטה כהוכחה על ידי תומכי העבדות לכך שהיהודים הם שותפים לדרכם ואוהדים את המדינות הפורשות. למשל, המושל היוצא של וירג'יניה, וינדהם רוברטסון, הזמין את הרבנים היהודים לשאת את התפילה הפותחת בבית הנבחרים ואחד הנימוקים להחלטתו הייתה הדרשה שנשא רפאל. במקרה אחר, כומר מממפיס טנסי שלח מכתב לMemphis Daily המגן על היהודים והסביר כי מי שהציג את הטענות הטובות ביותר כנגד מתנגדי העבדות היה רב יהודי.

לאור התפוצה וההד לה זכתה הדרשה של רפאל, יהודים שהתנגדו לדעותיו של רפאל הרגישו שהם חייבים להשמיע את קולם כנגד הדרשה כדי שהיא לא תהפוך למייצגת של הקול היהודי. תגובתו של איינהורן היא אחת המפורסמות, אך גם יהודים אחרים יצאו נגד דרשתו של רפאל. תגובתו שך מיכאל הלפרין, אינטלקטואל יהודי ממוצא פולני, פורסמה בניו-יורק טיימס ובה הוא הביע זעזוע מכך שהיהודי הביע תמיכה בעבדות.

מלבד התפוצה הרחבה שלה זכתה הדרשה באותם הזמנים היא זכתה לאזכורים נוספים גם לאחר שוך הפולמוס על העבדות כדוגמה לתמיכה יהודית בעבדות. שמו של רפאל עלה כראייה לרב יהודי שתומך בעבדות, בתגובה שהתפרסמה בHarper's Weekly ונכתבה על ידי וו. מורפי, הקונסול האמריקאי בפרנקפורט, בה הוא הכחיש שמשפחת רוטשילד תומכת בעבדות. מכאן גם ניתן לראות שדרשתו של רפאל עשתה לו שם גם מעבר לים.[14] 

ראוי לציין ששמו של רפאל עלה מחדש גם בתקופתנו, בשנות התשעים, כאשר התחדש הפולמוס אודות תפקיד היהודים בסחר עבדים מאפריקה. "הקשר הסודי בין השחורים ליהודי", ספר פולמוסי בעל מגמה אנטישמית, ציין את שמו של רפאל כראייה לתמיכת הממסד הרבני במוסד העבדות.[15]

למרות הפולמוס וחילוקי הדעות בעקבות הדרשה של ראפל ניכר שמעמדו של רפאל לא נפגע בעקבותיה, אלא להיפך. דעתו של רפאל, שתמך בשלום בין הדרום לצפון, ולא ראתה את העבדות כסיבה מספקת ליציאה למלחמה, הייתה רווחת בקרב הציבור. רפאל המשיך לכהן כרב קהילה בבית הכנסת "בני ישורון" ולהיות אחד המנהיגים המובילים של יהדות ארה"ב.

לעומת רפאל, שזכה לפרסום בעקבות דרשתו והמשיך להיות אחד המנהיגים היהודים המובילים, איינהורן שילם מחיר כבד על דרשותיו כנגד העבדות. האווירה שבה חי ודרש איינהורן הייתה קשה הרבה יותר מזו בי חי רפאל. איינהורן היה רב בבולטימור וירג'יניה, מדינה שהייתה על סף רתיחה בנוגע לשאלת העבדות, והוא נהנה מדעת קהל הרבה פחות אוהדת מזו של רפאל.[16]. למרות הקרקע הבוערת מסביבו איינהורן לא נרתע לדרוש נגד העבדות מעל בימת בית הכנסת  "הר סיני". תגובתו של איינהורן זכתה להד ציבורי בעיתונים בניו-יורק והציבור לא איחרה לבוא. איינהורן היה כנביא שגורש מעירו, הפרסומים של איינהורן נגד העבדות במהלך הסכסוך המדמם במרילנד היו כקש ששבר את גב הגמל והוא נאלץ להימלט לצפון מפני זעם ההמון וקיבל איומים על חייו. פעילותו של איינהורן הייתה כצנינים בעיניהם של תושבי בולטימור והם השפיעו על הקהילה היהודית כולה כאשר יהודים אולצו להתבטא בפומבי נגד הצהרותיו של איינהורן. ב19 לאפריל 1861 פרצו עימותים אלימים בין תומכי היוניון לבין תומכי הקונפדרציה שבהם רבים ממתנגדי העבדות הוכו ואף נרצחו. חבריו של איינהורן הפצירו בו לעזוב את העיר צפונה אך הוא התעקש להישאר. רק ביום הרביעי לפרעות הוא הסכים לעזוב את העיר אך נשבע שיחזור, הוא נמלט לפילדלפיה ושימש שם כרב בית כנסת ולא חזר יותר למרילנד.

 

3. הזיקה של השיח היהודי לשיח הכללי

היהודים כציבור לא הביעו הזדהות עם צד מסוים בנוגע לתמיכה או התנגדות לעבדות בשנים הקודמות למלחמת האזרחים בארה"ב.[17] אולם היו יהודים שכאינדיווידואליים היו שותפים לעבדות והיו חלק ממנגנון המסחר של העבדים, בעוד יהודים אחרים תקפו את העבדות. רוב היהודים, כמיעוט דתי ברוב פרוטסטנטי, נטו לעמדות מתונות יותר בנוגע לשאלת העבדות מאשר ציבורים אחרים באמריקה, זאת משום שכמיעוט הם התמקדו בקשיי ההסתגלות ובעניינים כלכליים. לאור זאת, רפאל ואיינהורן מייצגים שני מקרים יוצאי דופן של יהודים, שהיו חלק מהשיח הציבורי והביעו עמדות חד משמעיות בעד ונגד העבדות.

רפאל, היה הרב הראשון שזכה להכרה ציבורית נרחבת, בעיקר בזכות כשרונו כדרשן. מלבד הקהל הקבוע של הקהילה בה כיהן כרב, ויהודים נוספים שהגיעו לבית הכנסת לשמוע את דרשותיו, גם נוצרים היו מגיעים לבית הכנסת כדי לשמוע את דרשותיו. הוא היה הרב הראשון באמריקה שערך סדרת הרצאות לקהל הרחב ברחבי אמריקה וזכה לאהדה רבה ופרסום ציבורי.[18]

דבריו של רפאל קיבלו פרסום נרחב ושיחקו תפקיד מרכזי בשיח הכללי. מנוסח דרשתו של רפאל, עולים מספר מאפיינים שמעידים על כך שרפאל מיען את דרשתו לציבור הכללי בעיקר, ולא לציבור היהודי. דרשתו נועדה לשכנע את הציבור הפרוטסטנטי שהמקרא מתיר את העבדות והניסיונות להוכיח כי המקרא מתנגד לעבדות מוטעים מיסודם.  

רפאל נשא את הדרשה על בימת בית הכנסת האורתודוכסי בני ישורון בניו-יורק. סביר להניח שרוב הקהל שנכח באולם היה יהודי. אולם ניכר כי דרשתו לא הייתה ממעונת לציבור היהודי בלבד, אלא נוגעת לציבור כולו. מדבריו של רפאל עולה כי הוא שיחק תפקיד בפולמוס התיאולוגי בנוגע לעבדות והיה מעורב באינטריגות ובחילוקי הדעות בין הכמרים הנוצריים. רפאל מציין בדרשתו כי הוא התבקש על ידי אנשי דת מזרמים אחרים להידרש לסוגיה של העבדות בעיני המקרא. מניע מרכזי נוסף לדרשתו של רפאל היה ההתנגדות לדבריו של הנרי ביצ'ר, כומר ואחד ממתנגדי העבדות המפורסמים ביותר. רפאל מזכיר את ביצ'ר בדרשתו, ומזהיר מפני ההשלכות החמורות של דבריו. לדידו, ביצ'ר, שמגדיר את העבדות כחטא, פוגע ברגשותיהם של אנשי הדרום ישרי הדרך ומוביל להידרדרות ביחסים המתוחים ממילא בין הצפון לדרום. רפאל, שבוחר להתעמת ישירות עם טענותיו של כומר נוצרי, הופך את שיח העבדות כחוצה גבולות דתיים ושם את עצמו כמתמודד בזירה על דעת הקהל. ייתכן ורפאל הושפע בעניין זה מהמטיף הנרי ואן-דייק, מהFirst Presbyterian church בברוקלין, שגינה בכל תוקף את מתנגדי העבדות משום שהללו מובילו לדחייה של המקרא ולכפירה.[19]

גם העיתוי של הדרשה של רפאל איננו מקרי ומעיד על כך שרפאל כיוון את דרשתו לציבור הכללי. רפאל נענה לקריאתו של ביוקנן לקבוע על יום צום לאומי ברביעי לינואר 1861. ההיענות הוולונטרית של רפאל לבקשתו של נשיא ארה"ב, יחד עם ההצהרה על ההכרה והכבוד שהוא רוכש לנשיא, מעידים על כך שרפאל רואה את היהודים כחלק בלתי נפרד מהסביבה הנוצרית פרוטסטנטית בה הם חיים.

מאפיין נוסף שמעיד על כך שרפאל מיען את הדרשה לציבור הכללי הוא ההתייחסות לכתבי הקודש הנוצריים. ניכר שרפאל עושה מאמץ כדי להציג את הבסיס המשותף ושותפות הגורל בין היהודים לנוצרים. רפאל מדגיש כי הציוויים העיקריים בברית הישנה והחדשה הם זהים – "להימנע מרצח, גנבה, עבודת אלילים, לעשות צדקה וחסד ולהצניע לכת עם אלוהים." בנוסף לכך, רפאל עומד על כך שאחד מהמחברים של כתבי הקודש הנוצריים, האיגרת אל פילמון, היה צאצא של רבן גמליאל. רפאל מדגיש שהנוצרים הם לא רק צאצאים של היהודים מבחינה פיסית, אלא גם מבחינה רעיונית ורוחנית – הוא מדגיש כי העיקרון שטבעו חז"ל, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" (בבלי שבת לא ע"א) הפך לעיקרון מכונן בנצרות. רפאל מציג את הקשר ההדוק בין היהדות והנצרות כדי להציג תמונה לפיה קיימת תמימות דעים המאפשרת אחזקת  בברית הישנה ובברית החדשה כאחד.

כדי להדגיש את המצע המשותף ליהודים ונוצרים רפאל דורש מתוך כתבי הקודש הנוצריים והיהודיים כאחד. רפאל מצטט ודורש את הברית החדשה, יותר ממספר הפעמים בהם הוא דורש מהתלמוד. תופעה חריגה זו שבה רב יהודי דורש בברית החדשה מובנת על רקע רצונו של רפאל למען את דרשתו לציבור הפרוטסטנטי הכללי. הפסוק הראשון אותו רפאל דורש בתוספת לדרשתו הוא מהברית החדשה (מתי ז 12) ולא מהברית הישנה.

בדרשה עצמה רפאל מצטט מהברית החדשה מספר פעמים. באחת הפעמים רפאל משתמש בברית החדשה כדי להפריך את טענותיו של ביצ'ר שמאשים את אנשי הדרום שמחזיקים בעבדים בחטא חמור (מתי ה 22). רפאל מצטט מהברית החדשה כדי להדגיש את חומרת מעשהו של ביצ'ר שמאשים את אנשי הדרום על לא עוול בכפם. המהלך הפרשני של רפאל, שבו רב יהודי דורש מהברית החדשה, יכולה להיתפס כקריאת תיגר על הכומר הנוצרי, שכן נדמה שרפאל מנסה להתחרות עם ביצ'ר במגרשו שלו.

גם הדרך שבה בוחר רפאל לפתוח את דרשתו מעידה על כך שהוא הקדיש מחשבה על הכוונת הדרשה לציבור הכללי. רפאל פותח את הדרשה עם ציטוט של פסוקים מספר יונה המתארים את מנהגי האבלות שנקטו אנשי נינווה לאחר ששמעו את נבואת הפורענות מפיו של הנביא ועל כך שהמלך הנהיג את מנהגי האבלות ולבש שק (יונה ג 5-10). ספר יונה הוא ייחודי במקרא, הוא המקרה היחידי שבו נביא מישראל מגיע לאדמת הגויים כדי לנבא עליהם. מדובר בספר המדגיש את שלטונו של ה' על הגויים, והצגת הצו המוסרי האלוהי כמחייב את האנושות כולה ולא את בני ישראל בלבד. כמו כן, ספר יונה מראה שיש בכוחה של חזרה בתשובה הכוללת חרטה, הלקאה על חטא ושינוי בהתנהגות לגאול לא רק את ישראל אלא גם את הגויים. סביר להניח שבחירותו של רפאל לעשות שימוש בסיפור יונה ותשובת אנשי נינווה איננה מקרית, סיפור זה מציג מסר אוניברסלי, שבו יונה, הנביא הישראלי, בא אל הגויים מנבא עליהם ומחזיר אותם בתשובה. לאחר הציטוט רפאל מדגיש כי המעשה של יונה רלוונטי ונוגע למצב שבו הקהילה נמצאת היום. בכך, רפאל יוצר דמיון מסוים בין יונה, הנביא הישראלי, לבינו, רב יהודי אורתודוכסי, שמביא את דבר האל אל קהל הגויים.

היחס שמגלה רפאל לגבי הפרדת הדת מהמדינה כפי שהתקיימה בארה"ב הוא אמביוולנטי. מחד, רפאל מצהיר שאין זה מעניינו לעסוק בשאלת החוקיות של העבדות שכן מדובר בעניין למדינאים. הוא מסביר שבתור תיאולוג מתפקידו לבחון האם אחזקת עבדים נחשבת לחטא. לצד זאת, הוא מבקש לאשרר את החוקה האמריקאית על ידי דבר האל כדי שהחוקה תהלום את דבר האל. נראה כי טענה זו נשמעת לאור הנחתו של רפאל כי אין סתירה בין החוק האלוהי לחוק המדיני, ושניהם מתירים את העבדות.

 לעומת רפאל, שמיען את דבריו לציבור הכללי נראה שאיינהורן כיוון את דבריו בעיקר לציבור היהודי. בעוד רפאל דרש באנגלית בפומבי מעל בימת בית הכנסת, איינהורן הגיב לדבריו של רפאל בעיתונו "סיני", עיתון שיצא לאור בשפה הגרמנית וכוון לקהל יהודי רפורמי. עם זאת, לצד הדרשה הכתובה, איינהורן דרש ברוח דומה גם מעל בימת הכנסת "הר סיני" שבו שירת כרב קהילה בבולטימור מרילנד.

איינהורן, בניגוד לרפאל, הגיב לדבריו של רב יהודי ולא של כומר נוצרי. איינהורן מסביר הוא היה חייב להגיב כדי להציג דעה יהודית שמתנגדת לעבדות, וסותרת את דבריו של רפאל, כדי ששמה של היהדות לא יוכתם כולו בתמיכה בעבדות. כלומר, איינהורן רואה את הפולמוס בינו לבין רפאל בראש ובראשונה כשיח יהודי, שהוא חלק מהשיח הכללי אך גם נפרד ממנו.

המקורות מהם דורש איינהורן מעידים על כך שהוא פונה בעיקר לציבור היהודי – איינהורן מצטט מהתלמוד, רש"י, הרמב"ן ורבנים נוספים כדי להוכיח את טענותיו. זאת לעומת רפאל שקיימים אצלו אזכורים ספורים לספרות חז"ל וציטוט בודד מהרמב"ם שמספרם מועט ממספר הציטוטים מהברית החדשה. עם זאת, כדי להפריך את טענותיו של רפאל איינהורן נדרש גם לברית החדשה. איינהורן מתפלמס עם רפאל שניסה להוכיח מהברית החדשה כי הנצרות הקפידה על החובה של השבת עבדים לבעליהם ומוכיח באמצעות ציטוטים אחרים מהברית החדשה כי הנצרות מושתת על יחס שוויוני בין בני האדם.

גישתו של איינהורן לגבי תפקידם של היהודים בחברה האמריקאית הייתה חדשנית של זמנו. מדובר בתפיסה יהודית מוסרית שראתה את היהודים כאחראים לחברה כולה. הוא סבר, שהיהודים, כמיעוט שנרדף במשך שנים רבות, מחויבים להילחם עבור המיעוטים המדוכאים האחרים. איינהורן הדגיש כי היהודים חייבים להילחם לטובת שחרור העבדים, משום שתופעה זו מייצגת את שיא הדיכוי והאפליה. לדידו של איינהורן, סכנת הדיכוי והאפליה מרחפת מעל ראשם של היהודים כל עוד תופעת העבדות קיימת. תפיסת "האחריות לצדק חברתי" של איינהורן מהווה את אחד הצעדים הראשונים של יהדות אמריקה לניסיון יהודי לעצב את החברה מבחינה מוסרית, מגמה שהפכה לרווחת ומשמעותית יותר במאה העשרים.[20]

 

4. שאלת העבדות כשאלה יהודית 

יחסם של היהודים לשאלת העבדות היה דומה ליחס באוכלוסייה הכללית. היהודים בדרום, היוו אחוז קטן מהאוכלוסייה, וניכר כי יהדותם לא הייתה היוותה משתנה מרכזי  שהשפיע על יחסם לעבדות.[21] היהודים בדרום, בדומה לשאר האוכלוסייה לא הביעו התנגדות פומבית לעבדות, וחלק מהם אף הביעו תמיכה פומבית והצדיקו את העבדות. חלק מהיהודים בדרום, בדומה ללבנים אחרים, החזיקו עבדים וסחרו בהם. בנוסף לכך, החלוקה הגזעית בדרום שראתה את היהודים כחלק מהגזע הלבן גם סייעה לקדם את מעמדם ומעמדם הפוליטי והחברתי היה טוב מזה של היהודים בצפון.  עם זאת, היו יהודים בדרום שהסתייגו ממוסד זה ופעלו למען שחרור העבדים.[22]

דרשותיהם של רפאל ואיינהורן, שרואים את הפולמוס על העבדות גם כפולמוס הנוגע ליהודים, הן ייחודיות באווירה חברתית שבה העבדות לא נתפסה כשאלה יהודית. אולם גישתו של רפאל שונה מזו של איינהורן, בעוד רפאל רואה את הרב היהודי, כשומר נאמן של התורה שתפקידו להוציא אל האור את האמת המקראית כתשובה לשאלה כללית, איינהורן רואה שאלת העבדות כשאלה שצריכה להטריד את היהודים באופן פרטיקולרי.

רפאל מסביר שבתור "מורה בישראל" מחובתו להציג את האמת של המקרא גם אם זו סותרת את דעתו שלו. רפאל מצר על כך שהוא נושא דרשה בעד העבדות ומציין כי הוא איננו תומך בעבדות, אך הוא נדרש, מתוקף תפקידו, להציג את דעת המקרא על העבדות גם אם זו אינה פופולארית וערבה לאוזן. גם אם ניתן להטיל ספק בכוונותיו של רפאל, מדבריו של רפאל עולה כי הרב היהודי ממלא את התפקיד של המוכיח בשער, שופר של האמת האלוהית, גם אם זו סותרת את דעתו שלו. בנוסף לכך, נראה שהחשש של רפאל מפני ממלחמת אזרחים ייצג דעה רווחת בקרב הציבור היהודי.

לעומת רפאל שמייצג  מגמה אוניברסלית נוצרית-יהודית ביחס לשאלת העבדות, איינהורן רואה את שאלת העבדות בעלת חשיבות פרטיקולרית לציבור היהודי. איינהורן רואה את עמדתו של רפאל כאבסורד. הוא תוהה כיצד רב יהודי מעז לנקוט עמדה קיצונית יותר משל הכמרים הנוצרים, בעוד הכמרים הנוצרים נטו להתנצל ולהסתייג ממוסד העבדות, רפאל הציג עמדה חד משמעית שמאשרת את מוסד העבדות.

זאת ועוד, איינהורן רואה את ההליכה על פי הצו המוסרי כנשק העיקרי של היהודים, כעמוד האש שעמד לצדם והגן עליהם במשך הדורות. לדידו, ויתור על הגאווה המוסרית הוא קץ היהדות מבחינתו של איינהורן. הוא חושש שאלו שיבקשו לפגוע ביהדות יטענו נגד היהודים, שהם אמנם דורשים צדק וחופש כאשר הם מדוכאים אך כאשר הם מגיעים לעמדה של שוויון הם שותפים לשעבוד ומצדיקים אותו מבחינה דתית. איינהורן רואה חובה מוסרית להתנגד לדבריו של רפאל כדי שקלון התמיכה בשעבוד לא ידבק ביהדות לנצח.

איינהורן מדגיש שההתנגדות לעבדות היא עיקרון יהודי מכונן שנובע מעברם ההיסטורי ומצבם החברתי פוליטי. היהודים הם צאצאים לגזע עבדים, שבכל יום מודה לה' שפדה אותם משעבוד, ועדיין קיימים מקומות רבים בעולם בהם היהודים סובלים מאפליה ושעבוד. איינהורן תוהה כיצד רב שמייצג את היהודים יכול לטעון בעד מוסד העבדות שהוא כה מגונה בעיני היהדות.

ההתנגדות של איינהורן נבעה מכך שהוא ראה קשר ישיר בין הזכויות של היהודים לבין הזכויות של המיעוטים. הוא חשש שהתפשטות העבדות, שמבוססת על אקסקלוסיביות גזעית, תוביל גם לפגיעה במיעוטים אחרים, כולל היהודים.

עם זאת, נראה שחלק גדול מהחברה היהודית ביקש להתנער מהצהרותיו של איינהורן.[23]. כפי שאיינהורן העיד בעצמו, חלק גדול מהיהודים סברו שעל אנשי הדת היהודים להתרחק מסוגיות פוליטיות. דוגמה לכך ניתן לראות בדבריו של סמואל איזאק שהתפרסמו בJewish Messenger. איזאק סבר שאיינהורן טעה כאשר השתמש בבימה שניתנה לו כרב יהודית כדי לגנות את תומכי העבדות. איזאק מצדיק את תושבי בולטימור שגרמו לפרישתו של איינהורן ועזיבתו את העיר ומסביר כי רב צריך קודם כל לדאוג לצאן מרעיתו, ובדבריו של איינהורן היה כדי לסכן את הציבור היהודי.

*** 


 

ביבליוגרפיה

 

קורן עברית                   ב' קורן, הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו, ירושלים, תשל"א.

D Einhorn    David Einhorn's Respons to "A Biblical View of Slavery", Translated from the German, in "Sinai," Vol. VI, p. 2-22,

Baltimore, 1861, by Mrs. Kaufmann Kohler, נדלה מהאתר Jewish History

 American Foundation בתאריך 23/03/13  http://www.jewish-history.com/civilwar/einhorn.html

 

 

 

 

 איינהורן
 


B.M  Korn, American Jewry and the civil war, Philadelphia, 1951

 

 
קורן

 

J & L.T Levine, The Secret Relationship Between Blacks and Jews, Michigan 1991, p. 149-151

 הקשר הסודי


R.M. Miller, Religion and the American Civil War, Oxford 1998, p. 203-221

 מילר
 


M.A. Noll , America's God, Oxford 2002, p. 386-400

 נול
 


M.J. Raphall   The bible view on Slavery נדלה מהאתר Jewish History

 American Foundation בתאריך 23/03/13 http://www.jewish-history.com/civilwar/raphall.html

 

 

 רפאל
 

 


[1] קורן, עמ' 17.

[2] קורן עברית, עמ' 354.

[3] מילר, עמ' 203.

[4] שם, עמ' 203; נול, עמ' 387.

[5] שם, עמ 388.

[6] שם, 396-397.

[7] שם, עמ' 390.

[8] שם, עמ' 387-388.

[9] ראה רפאל, מכאן ואילך ההתייחסויות לדרשתו של רפאל מבוססות על נוסח הדרשה שמצוין בביבליוגרפיה.

[10] ראה איינהורן, מכאן ואילך ההתייחסויות לדרשתו של איינהורן מבוססות על נוסח הדרשה שמצוין בביבליוגרפיה.

[11] נול, עמ' 392.

 [12] נול, עמ' 395.

[13] קורן, עמ' 18. הפרטים הבאים בפסקה מבוססים על הנאמר במקור זה.

 [14] קורן, עמ' 161.

[15] הקשר הסודי, עמ' 149-150, 190.

[16] קורן, עמ' 21.

[17] קורן, עמ' 5.

[18] קורן עברית, עמ' 98-99.

[19] נול, עמ' 392.

[20] קורן, עמ' 60-61.

[21] שם.

[22] שם, עמ' 51-57.

[23] שם, עמ' 23.

Comments