מא. שאלי שרופה באש
שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָאֵשׁ כו', לר' מאיר מרוטנבורק, על שריפת התלמוד בצרפת בתחילת האלף השישי.
וזה דבר הגזירה: ר' יחיאל מפאריז ישב בעירו ולימד תורה ברבים, והיה לו תלמיד אחד דונין שמו שכפר בתורה שבעל פה ונידהו. לאחר שנים הלך והמיר ונעשה שונא ונוטר, וכתב שטנה על התלמוד ושלחו מלשינות אצל האפיפיור. ושלח האפיפיור אגרות לכנוס ספרי התלמוד ולשרפם. וציוה מלך צרפת לערוך ויכוח על התלמוד בין המומר והגלחים ובין חכמי ישראל למען הבאש ריח התלמוד בעיני הבריות ויאמרו שבדין שרפם. והובהלו ר' יחיאל וחבריו לעמוד בויכוח כנגד המומר והשיבוֹ על כל תואנותיו ונצחו, והוטב מצב ישראל מעט למשך שנה והשיבו להם מקצת הספרים שגזלום. אך לא פסקו השוטנים מלחצם לקיים כתב האפיפיור ולאחר כשנה נעתר להם המלך וציוה לשורפם פומבירמא].
נראה כי המקונן המהר"ם מרוטנבורג הקביל קינתו לתורה לקינת ר' יהודה הלוי לציון, לומר שכל מה שבכה ר"י הלוי על ציון ראוי לבכות על שריפת התורה כי קשה שריפתה כחורבן. והיה המהר"ם מתלמידי הישיבה בפאריז בעת שריפתה, ואח"כ בא לאשכנז, ובסוף ימיו נאסר במגדל אייגזהם ושם נאסף. ולהלן כתבתי דאפשר דבהיותו במאסר כתבה לקינה זו, ורמז הדבר בדבריו.
רמא] tttוז"ל ספר שבלי הלקט בהל' תעניות (סי' רסג): ועל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלהינו בשנת ה' אלפים וד' שנים לבריאת עולם ביום ו' פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת כאשר שמענו לשמע אוזן, וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא והשיבו להם: ודא גזירת אוריתא (במדבר יט ב באונקלוס), ופירושו ביום ו' זאת חקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת זאת חקת התורה ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה עלינו לכפרה כאִשֵּׂה על מוקדה כו', עכ"ל.
שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָאֵשׁ. לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ. הַמִתְאַוִים שְׁכוֹן. בַּחֲצַר זְבוּלַיִךְ:
שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ. אַתְּ התורה דרשי בשלומם כשם שהם אבלים עליך. הַמִתְאַוִים שְׁכוֹן בַּחֲצַר זְבוּלַיִךְ. בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:
הַשׁוֹאֲפִים בַּעֲפַר אֶרֶץ. וְהַכּוֹאֲבִים הַמִשְׁתּוֹמְמִים. עֲלֵי מוֹקֵד גְלִילַיִךְ:
הַשׁוֹאֲפִים בַּעֲפַר אֶרֶץ. ע"פ עמוס (ב ז): הַשֹּׁאֲפִים עַל־עֲפַר־אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים גו', ושם מדבר בגדולי ארץ השואפים על האביונים המתגוללים בעפר לגוזלם. וכאן פירושו: מתאוים להתעפר בעפר ארץ באבלם. ואולי בעפר כמו באפר, ור"ל בגוילין הנשרפין. וְהַכּוֹאֲבִים הַמִשְׁתּוֹמְמִים. בשתיקה של תמהון. עֲלֵי מוֹקֵד גְלִילַיִךְ. על שריפת הספרים הנגללין:
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נוֹגַהּ. וְקוִֹים לְאוֹר יוֹמָם. אֲשֶׁר יִזְרַח עֲלֵיהֶם וְעָלַיִךְ:
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נוֹגַהּ. בגלות. וְקוִֹים לְאוֹר יוֹמָם. בגאולה. אֲשֶׁר יִזְרַח עֲלֵיהֶם וְעָלַיִךְ. אף התורה עתידה להתחדש כדאיתא במדרש (ויק"ר יג ג): א"ר אבין בר כהנא אמר הקב"ה תוֹרָה חדשה מֵאִתִּי תֵצֵא (עי' ישעיה נא ד) חדוש תורה מאתי תצא, וכתב הרמב"ם (מלכים יב ה): ובאותו הזמן לא יהיה שם רעב כו' ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים כו':
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר. תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלַיִךְ:
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ. כל מקום שנאמר אנוש הוא לשון חלשות ושפלות, ר' אשר. נֶאֱנָח בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר. המקונן על עצמו אומר, שאלי לשלום כל אביליך ואף את שלום אנוש נאנח כו', אשר אני תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלַיִךְ. צירים וחבלים שניהם לשון יסורים:
וְיִתְאוֹנֵן כְּתַנִים וּבְנוֹת יַעֲנָה. וְיִקְרָא מִסְפֵּד מַר בִּגְלָלַיִךְ:
וְיִתְאוֹנֵן כְּתַנִים וּבְנוֹת יַעֲנָה. שקולן קול יללה. וְיִקְרָא מִסְפֵּד מַר בִּגְלָלַיִךְ. המקונן מעיד על עצמו שהוא שרוי באבל מאותה גזרה ואילך:
אֵיכָה נְתוּנָה בְּאֵשׁ אוֹכְלָה. תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ בָּשָׂר. וְלֹא נִכְווּ זָרִים בְּגַחֲלַיִךְ:
אֵיכָה. היאך עלה הדבר אשר התורה שהיא נְתוּנָה בְּאֵשׁ אוֹכְלָה. ניתנה מיד הקב"ה שנקרא (דברים ד כד): אֵשׁ אֹכְלָה. תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ בָּשָׂר. תישרף באש שהובערה בידי בשר ודם. וְלֹא נִכְווּ זָרִים בְּגַחֲלַיִךְ. ואותן זרים שבאו לשורפה לא נכוו בגחלתה:
עַד אָן עֲדִינָה תְּהִי שׁוֹכְנָה בְּרֹב הַשְׁקֵט. וּפְנֵי פְּרָחַי הֲלֹא כִסוּ חֲרוּלַיִךְ:
עַד אָן. עד מתי. עֲדִינָה תְּהִי שׁוֹכְנָה בְּרֹב הַשְׁקֵט. עדינה כינוי לאומה הרשעה הענוגה בתפנוקים, ע"פ ישעיה (מז ח): וְעַתָּה שִׁמְעִי־זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד גו', ושם מדבר בבבל. וּפְנֵי פְּרָחַי. ישראל שנאמר בהם (שיר ב ב): כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים גו'. הֲלֹא כִסוּ חֲרוּלַיִךְ. נתכסו פניהם בקוצים, ע"פ משלי (כד לא): עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׁנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, ופי' רש"י חרולים גדולים מקמשונים והם חדים כקוצים:
תֵּשֵׁב בְּרוֹב גַאֲוָה. לִשְׁפּוֹט בְּנֵי אֵל בְּכָל הַמִשְׁפָּטִים. וְתָבִיא בִּפְלִילַיִךְ:
תֵּשֵׁב בְּרוֹב גַאֲוָה. לִשְׁפּוֹט בְּנֵי אֵל בְּכָל הַמִשְׁפָּטִים. יש בכתבי העתים שאותו מלך גזר גזירות רעות על ישראל וגרש כל ישראל שבתחום נחלותיו. ומאותה גזרה ואילך נתדלדלה התורה בצרפת וישיבותיה גלו לאשכנז ולארץ ישראל. וְתָבִיא בִּפְלִילַיִךְ. לשון פלילים, מביאין הדבר לפני הדיינים לומר שבדין עושין כל מה שעושין לי. ר' אשר:
עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דַת אֵשׁ וְחֻקִים. וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶם לָךְ גְמוּלַיִךְ:
עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דַת אֵשׁ וְחֻקִים. לא די מה שעשו לי אלא אף גזרו על התורה לישרף. וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶם לָךְ גְמוּלַיִךְ. אשרי מי שישבר וימגר מלכותך ויטול נקמתנו ממך:
צוּרִי בְּלַפִּיד וָאֵשׁ. הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ. כִּי בְּאַחֲרִיתֵךְ תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלַיִךְ:
צוּרִי בְּלַפִּיד וָאֵשׁ הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ. הפכהו ופרשהו: וכי לכך נתנך צורי בסיני באש ולפידים לפי שעתידה לישרף באש. כִּי בְּאַחֲרִיתֵךְ תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלַיִךְ. כמו שמתבאר להלן דשמא מה שניתנה באש ולפידים היה רמז למה שעתיד לעלות בה:
סִינַי הַעַל כֵּן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים. וּמָאַס בִּגְדוֹלִים וְזָרַח בִּגְבוּלַיִךְ:
סִינַי הַעַל כֵּן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים. וכי לכך בחר בך ליתן את התורה עליך. וּמָאַס בִּגְדוֹלִים. הרים הגדולים כתבור וכרמל כדדרשינן במגילה (כט,א). וְזָרַח בִּגְבוּלַיִךְ. השפלה מכולן כדאמרן (סוטה ה,א): הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני. וזרח ע"ש הכתוב (דברים לג ב): ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ:
לִהְיוֹת לְמוֹפֵת לְדָת. כִּי תִתְמָעֵט וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ. וְהֵן אֶמְשׁוֹל מְשָׁלַיִךְ:
לִהְיוֹת לְמוֹפֵת. כלום לכך בחר בסיני שיעשה סימן למה שיארע לעתיד. לְדָת. התורה. כִּי תִתְמָעֵט וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ. בדומה לסיני השפל מכולם. וְהֵן. ובכן. אֶמְשׁוֹל מְשָׁלַיִךְ. אמשול עליך המשל דלקמן:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ. אֲשֶׁר בָּכָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ צָפָה אֲשֶׁר יִגְוַע. כֵּן אַתְּ בְּמִלַיִךְ:
מָשָׁל לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר בָּכָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ. שהיו הכל שמחים ומשמחים והוא בוכה והיו הבריות תמהין, ולא ידעו כי המלך צָפָה אֲשֶׁר יִגְוַע. וכעין זה בילקוט ואתחנן (רמז תתלא) לענין חטא העגל, וז"ל: וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת־הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ (דברים ה יט), ולמה השמיע הקב"ה את קולו מתוך החושך ולא מתוך האור, משל למה הדבר דומה למלך שהיה משיא את בנו ותלה בחופת בנו מסכות שחורות אמר להן יודע אני שאין בני ממתין עם אשתו אלא ארבעים יום, שלא תאמרו למחר המלך לא היה איסטרולוגוס ולא היה יודע מה שיארע לבנו כו'. כֵּן אַתְּ בְּמִלַיִךְ. כלומר מה שנתנה התורה באש ולפידים ובמקום נמוך הוא רמז לעתיד לבוא עליה:
תַּחַת מְעִיל. תִּתְכַּס סִינַי לְבוּשְׁךָ בְּשָׂק. תַּעֲטֶה לְבוּשׁ אַלְמְנוּת. תַּחֲלִיף שְׂמָלַיִךְ:
תַּחַת מְעִיל תִּתְכַּס סִינַי לְבוּשְׁךָ בְּשָׂק. ראוי לך סיני להתכסות בשק תחת אור הכבוד ששרה עליך במתן תורה. תַּעֲטֶה לְבוּשׁ אַלְמְנוּת תַּחֲלִיף שְׂמָלַיִךְ. על התורה שניתנה עליך ועתה נשרפה:
אוֹרִיד דְמָעוֹת. עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל. וְיַגִיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילַיִךְ:
אוֹרִיד דְמָעוֹת. עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל. כעין האמור באיכה (ב יח): הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ גו'. וְיַגִיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילַיִךְ. גדוליך והם משה ואהרן. וְאֶל־אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, (שמות כד יא) מתרגמינן: ולרברבי בני ישראל:
משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּהוֹר הָהָר. וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה. בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילַיִךְ:
משֶׁה שלא ידע איש את קבורתו. וְאַהֲרֹן שהוא טמון בְּהוֹר הָהָר. וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה. בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילַיִךְ. שמא תורה חדשה ניתנה שהרי זו נשרפה. כלומר, לשעבר כשנשתברו לוחות הראשונות חזרו וניתנו האחרונות ואילו עתה אנה אנו באים:
חֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי וְהוּקְשַׁר הָרְבִיעִי. לְהַשְׁחִית חֶמְדָתֵךְ. וְכָל יוֹפִי כְּלִילַיִךְ:
חֹדֶשׁ שְׁלִישִׁי. סיון בו ניתנה לנו מיד הקב"ה. וְהוּקְשַׁר הָרְבִיעִי. נטפל לו תמוז לרעה. כלומר לא עמדתי בגדולתי אלא מיד בחדש הסמוך לו נשחתה חמדתי זו התורה שנשתברו הלוחות, ר' אשר. אך נראה לפרש על הגזרה עצמה כי מצאתי שהיתה בט' בתמוז, וגם מה שפתח חודש השלישי אולי בו גזלו את הספרים, כי לא שרפו הספרים מיד כשגזלום אלא דנו עליהם דין תחילה, כי בקשו להראות שהם מלכות ישרה. לְהַשְׁחִית חֶמְדָתֵךְ. שריפת התורה. וְכָל יוֹפִי כְּלִילַיִךְ. לשון עטרה ורמז לכתרים שקשרו מלאה"ש לישראל וניטלו מהם ביום שנשתברו הלוחות, ר' אשר. ולדידן מדבר בספרי התלמוד שנשרפו והן הן התורה שבעל פה שבשבילה קשר הקב"ה כתרים לאותיות כדאמר בשבת (פט,א):
גָדַע לְלֻחוֹת. וְעוֹד שִׁנָה בְאִוַּלְתּוֹ. לִשְׂרוֹף בָּאֵשׁ דָת. הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלַיִךְ:
גָדַע לְלֻחוֹת. בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, והמקונן במליצתו תולה הדבר בגרמת החודש. וְעוֹד שִׁנָה בְאִוַּלְתּוֹ. חזר תמוז וסרח. לִשְׂרוֹף בָּאֵשׁ דָת. נשרפה בו התורה באש. הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלַיִךְ. העל זאת הבטיחנו בתשלומי שכר כפל, ע"י ישעיה (סא ז) שנתנבא: תַּחַת בָּשְׁתְּכֶם מִשְׁנֶה גו' לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם. ר' אשר:
אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי אֵיךְ יֶעֶרַב לְחִכִּי אֱכוֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי. אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלַיִךְ אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַחַת. וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן. אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבֹא קְהָלַיִךְ:
אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי אֵיךְ יֶעֶרַב לְחִכִּי אֱכוֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלַיִךְ. קינה זאת של המהר"ם מרוטנבורג פועמת כבת קול לקינת ר' יהודה הלוי (שנאסף בכמאה שנה לפני גזרה זו) צִיוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי דלעיל (סי' לו), וחרוזה זו מוסבת כלעומת המאמר שם: אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֱכוֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה כִּי יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירַיִךְ, ובא מהר"ם לרמז שקשה שריפת התורה ושקולה כאבידת נפשות. אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן. עשו בה הרשעים משפט עיר הנדחת מה שנאמר (דברים יג יז): וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' גו'. אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבֹא קְהָלַיִךְ. והם אשר צויתה (שם ז ג־ד): וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם גו' כִּי־יָסִיר אֶת־בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, ודרשינן (קדושין סח,ב) לרבות כל המסירין, היינו כל האומות:
לֹא אֵדְעָה לִמְצוֹא דֶרֶךְ סְלוּלָה. הֲכִי הָיוּ אֲבֵלוֹת. נְתִיב יוֹשֶׁר מְסִלַיִךְ:
לֹא אֵדְעָה לִמְצוֹא דֶרֶךְ סְלוּלָה. לפתור ספיקותינו שאין בידינו למיתי ספר ולמיחזי. הֲכִי הָיוּ אֲבֵלוֹת. באשר נעשו שוממות. נְתִיב יוֹשֶׁר מְסִלַיִךְ. אין לנו מדריך להורות הדרך הישרה במסילותיך:
יוּמְתַּק בְּפִי מִדְבַשׁ. לִמְסוֹךְ בְּמַשְׁקֶה דְמָעוֹת. וּלְרַגְלַי הֱיוֹת כָּבוּל כְּבָלַיִךְ:
יוּמְתַּק בְּפִי מִדְבַשׁ לִמְסוֹךְ. למזוג. בְּמַשְׁקֶה דְמָעוֹת. הלואי יהא משתיי דמעות. וּלְרַגְלַי הֱיוֹת כָּבוּל כְּבָלַיִךְ. ולואי יהיו רגלי אסורות באזיקים שאזקו אותך השונאים:
יֶעֱרַב לְעֵינַי. שְׁאוֹב מֵימֵי דְמָעַי. עֲדֵי כָלוּ לְכָל מַחֲזִיק בִּכְנַף מְעִילַיִךְ:
יֶעֱרַב לְעֵינַי שְׁאוֹב מֵימֵי דְמָעַי עֲדֵי כָלוּ. נוח לי שאבכה וארוקן כל מעין דמעותי. לְכָל מַחֲזִיק בִּכְנַף מְעִילַיִךְ. על כל תלמיד שמבקש לדבוק באורחותיך ואין בידו מעתה. ל' לפי הכתוב במעשה שאול עם שמואל (ש"א טו כז): וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע:
אַךְ יֶחֱרְבוּ בְּרִדְתָּם עַל לְחָיַי. עֲבוּר כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי לִנְדוֹד בְּעָלַיִךְ:
אַךְ יֶחֱרְבוּ בְּרִדְתָּם עַל לְחָיַי. ואולם בעודם ניגרים על לחיי הם מתייבשים. עֲבוּר כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי. מפני חמימות ליבי ההולם בי על הצרה שנתרגשה עלי, כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמָיו (בראשית מג ל), פי' רש"י נתחממו. ומהי הצרה לִנְדוֹד בְּעָלַיִךְ. הקב"ה שהוא בעלה של תורה ושל ישראל סילק שכינתו. ר' אשר:
לָקַח צְרוֹר כַּסְפּוֹ. הָלַךְ בַּדֶרֶךְ לְמֵרָחוֹק. וְעִמוֹ הֲלֹא נָסוּ צְלָלַיִךְ:
לָקַח צְרוֹר כַּסְפּוֹ. אלו הצדיקים ותלמידי חכמים שנסתלקו, כדדרשינן בפרק חלק (סנהדרין צו,ב): צְרוֹר־הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ (משלי ז כ) ואין כסף אלא צדיקים כו', ר' אשר. הָלַךְ בַּדֶרֶךְ לְמֵרָחוֹק. הקב"ה הסתיר פניו והוכפל חושך הגלות. וְעִמוֹ הֲלֹא נָסוּ צְלָלַיִךְ. זכויות התורה שבצילה היינו חוסים ברחו ונסו להם:
וַאֲנִי כְּשָׁכוּל וְגַלְמוּד. נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵהֶם. כְּתוֹרֶן בְּרֹאשׁ הַר מִגְדוֹלַיִךְ:
וַאֲנִי. כנסת ישראל. כְּשָׁכוּל וְגַלְמוּד נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵהֶם. בלא הצדיקים. כְּתוֹרֶן. עץ גבוה. בְּרֹאשׁ הַר מִגְדוֹלַיִךְ. כתורן העומד יחידי בראש ההר כך נשארה כנסת ישראל ערירית מכל גדוליה ומוריה, כך לפי ר' אשר. וע"פ ישעיה (ל יז) עַד אִם־נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל־ רֹאשׁ הָהָררמב].
רמב] tttוהנה דרך פיוטי הציוניות לדבר בכנסת ישראל בלשון נקבה, והיה ראוי: ואני שכולה וגלמודה וכיוצא. ומה גם שעדיין לא כלה מפינו דיבורה על בעלה: לקח צרור כספו גו'. ועוד משל התורן נאה ליחיד שנשתייר בלא צוותא ולא לכנסת ישראל שהיא שם המונח על הקיבוץ. ועוד למה ניתק תיבת 'גדולייך' דשייכא אצל 'נשארתי לבד מהם', ודחאה לסוף החרוזה.
tttttונראה דיש לכוין רוב דברי הקינה הזאת על גזירת שריפת התורה ומה שאירע בעקבה ולא על צער הגלות הכללי (וכבר רמזתי לעיל שיש למקונן כוונה להודיע כמה חמורה היא הגזרה ושקולה כנגד צרות הראשונות).
tttttולהכי יש לפרש: עבור כי נכמרו רחמי לנדוד בעלייך, בעליה של תורה הם תלמידי החכמים, דאחר שריפת התורה בפאריז נתדלדלה התורה שם ונדדו התלמידים, לקח צרור כספו, התורה שהיא חמדתו וחפצו של הקב"ה נשרפה ודומה כמי שלקחה, הלך בדרך למרחוק, השכינה נתרחקה ונכפל חושך הגלות, ועמו הלא נסו צלליך, אחר השכינה הלכה זכות התורה כדפי' לעיל, ואני, המקונן, כשכול וגלמוד, בלא רבותי וחבריי, כתורן בראש הר מִגְדָלָיִךְ, הנה לא מצאתי במכתבי קורות העתים אימתי כתבה המהר"ם מרוטנבורג לקינתו זו, ואת"ל בסוף ימיו כתבה יתפרש לענין פרשת מאסרו, שבסוף ימיו היה אסור ז' שנים במבצר אייגזהם במאסר מלך אשכנז, כמובא ביש"ש לגיטין (פרק ד, סי' סד), אלא דלא מסתבר שכבש המהר"ם קינתו על שריפת התורה עד סוף ימיו (ומ"מ דומה זו כשגגה שיוצאה מפי שליט ונבא ולא ידע), לכך יש לפרש כתורן בראש הר מגדליך, שהלך לו למקומו ועמד שם יחיד מכל חביריו שהיו עמו לשעבר במגדל התורה הוא מדרש הגדול דפאריז.
לֹא אֶשְׁמַע עוֹד לְקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת. עֲלֵי כִּי נִתְּקוּ חֶבְלֵי תֻפֵּי חֲלִילַיִךְ:
לֹא אֶשְׁמַע עוֹד לְקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת. משוררים ומשוררות, כלומר מיני כלי זמר שקולן כקול שרים ושרות. לא קאי על גזירת כלי שיר משחרב הבית אלא כלומר מעתה לא יערבו באזניי, וע"פ הכתוב בשמואל (ש"ב יט לו): אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת גו'. עֲלֵי כִּי נִתְּקוּ חֶבְלֵי תֻפֵּי חֲלִילַיִךְ. השיר שבביהמ"ק בטלרמג]:
רמג] tttולדידן יש לפרש: נתקו חבלי, נקרעו שורות התלמידים בבית המדרש, תופי חליליך, לומדי התורה הם תופייך וחלילייך, ומהם עולה שירת התורה שנאמר בה (דברים לא יט): וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת, ודוד אמר (תהלים קיט נד): זְמִרוֹת הָיוּ־לִי חֻקֶּיךָ.
אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַּס בְּשַׂק. כִּי לִי מְאֹד יָקְרוּ. עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן. נַפְשׁוֹת חֲלָלַיִךְ:
אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַּס בְּשַׂק. היא קביעת אבלות לימים רבים כנאמר ביעקב אבינו (בראשית לז לה): וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים גו', ובמדרש אסתר (אסת"ר י ו): א"ר חלבו כל מי שלובש שק ומתענה אינו מעבירו ממנו עד שתעשה בקשתו. כִּי לִי מְאֹד יָקְרוּ עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן. ע"פ תהלים (קלט יז): וְלִי מַה־יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם. מה עצמו מה רב מספרם. נַפְשׁוֹת חֲלָלַיִךְ. מדבר בגזירות שהיו בדורו שנהרגו בהם אלפים ורבבות:
אֶתְמַהּ מְאֹד עַל מְאוֹר הַיוֹם. אֲשֶׁר יִזְרַח אֶל כֹּל. אֲבָל יַחְשִׁיךְ אֵלַי וְאֵלַיִךְ:
אֶתְמַהּ מְאֹד עַל מְאוֹר הַיוֹם. אֲשֶׁר יִזְרַח אֶל כֹּל. אדום וישמעאל ושאר אומות שהשעה משחקת להם ויושבים בטח ושאנן. אֲבָל יַחְשִׁיךְ אֵלַי. כנסת ישראל. וְאֵלַיִךְ. התורה:
זַעֲקִי בְּקוֹל מַר לְצוּר. עַל שִׁבְרוֹנֵךְ וְעַל חָלְיֵךְ. וְלוּ יִזְכּוֹר אַהֲבַת כְּלוּלַיִךְ:
זַעֲקִי בְּקוֹל מַר לְצוּר. למי שהוא צורך ובטחונך. עַל שִׁבְרוֹנֵךְ וְעַל חָלְיֵךְ. התורה שנשרפה והגלות שהעמיקה. וְלוּ יִזְכּוֹר אַהֲבַת כְּלוּלַיִךְ. ותתקיים בך ההבטחה (ירמיה ב ב): זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ גו':
חִגְרִי לְבוּשׁ שַׂק עֲלֵי הַהַבְעָרָה. אֲשֶׁר יָצְתָה לְחַלֵק. וְסָפְתָה אֶת תְּלוּלַיִךְ:
חִגְרִי לְבוּשׁ שַׂק. את התורה חגרי שק לפני המקום לתבוע דינך על מה שעשו בך. עֲלֵי הַהַבְעָרָה אֲשֶׁר יָצְתָה לְחַלֵק. שהציתו בך את האש ונעשית חלקים חלקים. וְסָפְתָה אֶת תְּלוּלַיִךְ. וכלתה אותך עם תילי תלים הלכות שבךרמד], כך פי' ר' אשר:
רמד] tttאך ליבי כמהסס דאולי רמז כאן על סיבת הגזירה, כי מפורסם בעולם כי רבינו יונה גירונדי שהיה מראשי המנגדים לרמב"ם, מחלוקת שהולידה מלשינות אצל המלכות וגרמה לשריפת ספרי הרמב"ם שנים אחדות לפני שריפת התלמוד, ואחר השריפה בפאריז היה כמתנחם ושייך הגזירה לאותה מחלוקת וקיבל עליו תשובה (ואין מקור הדברים ברור, אך רמז לדבר במצבתו של ר' יונה, שכתוב בה (אבני זכרון, סי' יא): תהי נפשו בצרור החיים צרורה, ומצבת קבורתו כפרה, בעד שארית הנשארה). וא"כ אולי גם המהר"ם מרוטנבורג אומר כאן כך: חִגְרִי לְבוּשׁ שַׂק, את כנסת ישראל חגרי שק בתשובה, עֲלֵי הַהַבְעָרָה אֲשֶׁר יָצְתָה לְחַלֵק, על שריפת ספרי הרמב"ם שהבעירה המחלוקת בישראל, וְסָפְתָה אֶת תְּלוּלַיִךְ, גרמה לשריפת הספרים אשר בראש ההר ויסוד אמונתנו, הם המקרא והתלמוד.
כִּימֵי עֲנוֹתֵךְ יְנַחֲמֵךְ צוּר. וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלַיִךְ:
כִּימֵי עֲנוֹתֵךְ יְנַחֲמֵךְ צוּר. כנאמר בתהלים (צ טו): שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן. כמו שנתנבא ירמיה (ל ג): כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל גו'. וְיָרִים אֶת שְׁפָלַיִךְ. ותתקיים בנו נבואת ישעיה (נז טו): לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים:
עוֹד תַּעְדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתוֹף תִּקְחִי. תֵּלְכִי בְמָחוֹל. וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלַיִךְ:
עוֹד תַּעְדִי בַּעֲדִי שָׁנִי. עוד תתקשטי בעדיים ובגדי שנים. וְתוֹף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְמָחוֹל. וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלַיִךְ. כמו שאמר ירמיה (לא ג): עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים:
יָרוּם לְבָבִי. בְּעֵת צוּרֵךְ לְאוֹר לָךְ. וְיַגִיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ. וְיָאִירוּ אֲפֵלַיִךְ:
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת צוּרֵךְ לְאוֹר לָךְ. כשיתקיים בנו (ישעיה ס כ): כִּי ה' יִהְיֶה־לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ. וְיַגִיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלַיִךְ. אז יהיה לנו כענין הנאמר בתהלים (יח כט): כִּי־אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה' אֱלֹהֵי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: