א. זכור ה' מה היה לנו
זְכוֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ כו', על צרות החורבן והחטאים שגרמו. מחברו לא נודע. מיוסד על פסוקי פרק חמישי באיכה, נטל ב' הפסוקים הראשונים כצורתן, ואח"כ נוטל ראשי פסוקים וגומר עליהם קינתו. וכן שני כתובים האחרונים הם כצורתן.
טעם הקינה ומגמתה, וגם הטעם למה סמכו אמירתה למגילת איכה תחילה לשאר הקינות, נראה מפני כי בכל מגילת איכה ממעט להזכיר חטאת ירושלים, ואם הזכירה סתם ולא פירש, ורובה ככולה לספר אך את כובד היסורים וגודל האסון אשר פגע בכנסת ישראל. ובדורות הראשונים שהיו סמוכים לחורבן לא הוצרכו לכך כי כל לב היה יודע מרת נפשו החטאים הגדולים שבעבורם בא החורבן, אך בדורות האחרונים אשר בעוונותינו ארכו לנו הימים, כבר נתעמעם רושם החטאים, וכשאנו קוראים במגילה צרות על צרות גדולות ובצורות שמא יבוא אדם להרהר אחר מידת הדין. לכך סידר המקונן פסוקי פרק ה' דאיכה שכולה מנין צרות שפגעו בנו ויסד כנגד כל אחד ואחד החטא בעבורה בא, כדי שנשיב אל לבינו על מה אנו לוקין, כי כל דור שלא נבנה בו ביהמ"ק כאילו נחרב בו.
זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ אוֹי. הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים אוֹי. בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
זְכוֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ אוֹי. פסוק ראשון דאיכה פרק ה, וסיפיה דקרא הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. והנה, הואיל ובכל הקינה להלן מציב עונש וכנגדו חטא, נראה דאף כאן דורש את הפסוק דרך פיוט ואומר: זכור ה' מה היה לנו, ולמה אירע לנו כזאת, ומשיב ודיבורו גם כלפי מטה כלפי אומר הקינה: הביטה וראה את חרפתנו, היינו כל החטאים שהוא מונה להלן בקינה. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים אוֹי בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. הוא הפסוק השני בפרק, ואף כאן יש לפרש: נחלתנו נהפכה לזרים, ואמאי, משום דבתינו לנכרים, שעבדו פולחנא נוכראה בבתיהם, כדברי ישעיה (נז ח): וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ גו'. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אוֹי. אִמוֹתֵינוּ מְקוֹנְנוֹת בְּחֹדֶשׁ אָב. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ אוֹי. כִּי נִסּוּךְ הַמַּיִם בָּזִינוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אוֹי. והוא ראש הפסוק השלישי שם. אִמוֹתֵינוּ מְקוֹנְנוֹת בְּחֹדֶשׁ אָב. ומכאן מתחיל לשון המקונן, וכנ"ל מאחר כי יסד קינתו על החטא ועונשו בזה לעומת זה, תימה הוא שבראש דבריו עזב את שיטתו. ולכן ליבי אומר דאף כאן יש לפרש דרך רמז, ודבריו מוסבים אל הכתוב ביחזקאל (ח יד): וַיָּבֵא אֹתִי אֶל־פֶּתַח שַׁעַר בֵּית־ה' גו' וְהִנֵּה־שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת־הַתַּמּוּז. ואומר המקונן יתומים היינו ואין אב, ולמה, משום דאימותינו מאז היו מקוננות לעבודה זרה, וזה גרם שעכשיו מקוננות בחודש אב. ורמב"ן בסדר האזינו על הכתוב מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו (דברים לב יט), כתב דברים קשים, וז"ל: אבל זה מרמיזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה כו', עיי"ש. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ אוֹי. מפני המצור. כִּי נִסּוּךְ הַמַּיִם בָּזִינוּ. כדמצינו במדרש תנחומא (תצוה יג): זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט (חגי א ו) משבטל לחם הפנים, אָכוֹל וְאֵין־לְשָׂבְעָה, משבטל נסוך היין, שָׁתוֹ וְאֵין־לְשָׁכְרָה, משבטל נסוך המים, לָבוֹשׁ וְאֵין־לְחֹם לוֹ, משבטלו בגדי כהונה כו', כל כך למה שביטלו הקרבנות. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל צַוָארֵנוּ נִרְדָפְנוּ אוֹי. כִּי שִׂנְאַת חִנָם רָדָפְנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: מִצְרַיִם נָתַנוּ יָד אוֹי. וְאַשׁוּר צָדוּנוּ כְּצַיָד. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל צַוָארֵנוּ נִרְדָפְנוּ אוֹי. מפרש בפסיק"ז (איכה ה ה) שהיו רואין בחורי ישראל יפי קומה ונאין בצואריהם, נתקנאו בהם ומביאים אותם ועומסים עליהם משא כדי ליגען ולכופף קומתן. כִּי שִׂנְאַת חִנָם רָדָפְנוּ. ואף זה מקנאת איש מרעהו. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
מִצְרַיִם נָתַנוּ יָד אוֹי. ישראל נתנו יד למצרים לסייעם, כדי שהמצרים יסייעום נגד בבל, וחטאו בזה כי נשענו על זאת שלא לשוב מדרכם, ומקרא מלא הוא (ישעיה לא א): הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל־סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל־רֶכֶב כִּי רָב גו' וְלֹא שָׁעוּ עַל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־ה' לֹא דָרָשׁוּ. וְאַשׁוּר צָדוּנוּ כְּצַיָד. נראה דאשור כאן היינו בבל כי נבוכדנאצר כבש את אשור וביטל מלכותםא]. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
א]ttt או מדבר בימי סנחריב, שנאמר בו (ישעיה י ה): הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה־הוּא בְיָדָם זַעְמִי, והחריב את כל הארץ לבד מירושלים.
אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם אוֹי. וַאֲנַחְנוּ סוֹבְלִים אֶת עֲוֹנָם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ אוֹי. כִּי שִׁלוּחַ עֲבָדִים בִּטַלְנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם אוֹי. וַאֲנַחְנוּ סוֹבְלִים אֶת עֲוֹנָם. כאן נטל הכתוב כצורתו לפי שיש בו חטא ועונש, אך שם (איכה ה ז): וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ, ושינה לשונו בעבור החרוז. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ אוֹי. כשדים שהם אומה בזויה, שנאמר בהם (ישעיה כג יג): הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה וגו', הלוואי לא היה. כִּי שִׁלוּחַ עֲבָדִים בִּטַלְנוּ. כאמור בנחמיה (ה ז): וְעַתָּה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת־בָּנֵינוּ וְאֶת־ בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים גו'. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ אוֹי. כִּי קָפַצְנוּ מֵעָנִי יָדֵינוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: עוֹרֵנוּ כְּתַנוּר נִכְמָרוּ אוֹי. כִּי כְבוֹדָם בְּקָלוֹן הֵמִירוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ אוֹי. פי' רש"י: בסכנת נפשנו היינו מסוכנים כשהיינו מביאים מזונותינו מן השדה מפני חרב המדבר. כִּי קָפַצְנוּ מֵעָנִי יָדֵינוּ. עונש המזון כנגד חטא המזון. וכתוב (יחזקאל כב כט): וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ גו'. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עוֹרֵנוּ כְּתַנוּר נִכְמָרוּ אוֹי. הושחר גופם כתנור. נכמרו, בערו ויקדו, כמו (בראשית מג ל): כִּי־נִכְמְרוּ רַחֲמָיו. כִּי כְבוֹדָם בְּקָלוֹן הֵמִירוּ. כמו שאמר ירמיה (ב יא): הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. פי' רש"י: בעכו"ם שאין בה תועלת. והמקבילות יש לפרש לענין הכבוד, כי השחרת העור והפנים הוא מיעוט הדמות, וכן הע"ז היא מיעוט הדמות כביכולב]. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
ב] tttועוד יש לדרוש כמין חומר שבא שחור תחת שחור, ע"פ מה שכתב רד"ק (מל"ב כג ה) כי הכמרים עובדי הבעל נקרא שמם כן על שם כי לבושיהם שחורים, והביא קרא דידן דכמרים מענין עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ.
נָשִׁים בְּצִיוֹן עִנוּ אוֹי. כִּי אִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמְאוּ וְזִנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ אוֹי. כִּי גְזֵלַת הֶעָנִי חָמְסוּ וְגָזְלוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
נָשִׁים בְּצִיוֹן עִנוּ אוֹי. אמרינן במסכת יבמות (טז,ב) דאין מקבלים גרים מן התרמודיין יש אומרים מפני בנות ירושלים, משום דתריסר אלפי גברי היו מהם כשנכנסו השונאים לירושלים, הכל נפנו על כסף וזהב והם נפנו על בנות ירושלים. כִּי אִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמְאוּ וְזִנוּ. ככתוב (יחזקאל כב יא): וְאִישׁ אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה גו'. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ אוֹי. תלאום בידיהם להאריך יסוריהםג]. כִּי גְזֵלַת הֶעָנִי חָמְסוּ וְגָזְלוּ. כנאמר (ישעיה ג יד): וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
ג] tttעי' ב"ח אהע"ז (סי' יז אות כ) דראהו צלוב היינו התלוי בידיו אין מעיד להתיר אשתו, אבל התלוי בחבל שנחנק מיד מעיד עליו.
בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ אוֹי. כִּי בְּבֵית זוֹנָה נִמְצָאוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: זְקֵנִים מִשַׁעַר שָׁבָתוּ אוֹי. כִּי מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה עִוְתוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ אוֹי. היו מטחינים אותם על כרחם ליגעם. כִּי בְּבֵית זוֹנָה נִמְצָאוּ. על שם (ירמיהו ה ז): וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ. ול' טחינה נופל בזנות, כמו (שופטים טז כא): וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים גו'. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
זְקֵנִים מִשַׁעַר שָׁבָתוּ אוֹי. הם סנהדרין היושבים בשער, ככתוב (דברים כא יט): אֶל־זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. כִּי מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה עִוְתוּ. כתוכחת ישעיה (א כג): שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים גו' יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא־יָבוֹא אֲלֵיהֶם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ אוֹי. כִּי נִבְטְלוּ עוֹלֵי רְגָלֵינוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי. כִּי נִשְׂרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ אוֹי. ביהמ"ק שהוא משוש לבנו חרב. כִּי נִבְטְלוּ עוֹלֵי רְגָלֵינוּ. כנאמר בירבעם (מל"א יב כח): וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַםִ גו' אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי. ביהמ"ק שהוא עטרת ראשנו נפל. כִּי נִשְׂרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ. כאן עזב שיטתו ולא הזכיר חטא. ויש ליישב דסמך על הכתוב שהחרוזה מוסבת עליו, וסיפיה דקרא (ה טז): אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ, וכנגד מה ששינה הכתוב שיטתו והזכיר חטא דלא כשאר הפסוקים, אף המקונן שינה ולא הזכיר חטא, וכתב: כִּי נִשְׂרַף בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, כמפרש לתחילת המקרא. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ אוֹי. כִּי נֻטַּל כְּבוֹד בֵּית מַאֲוָיֵנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָׁמֵם אוֹי. כִּי נִתַּן עָלָיו שִׁקוּץ מְשׁוֹמֵם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ אוֹי. הכתוב מוסב על ההמשך (איכה ה יח): עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. אך נראה דהמקונן מסב לשון הפסוק לענינו כעונש שליבנו דוי וסחוף תמיד, ונתקיים בנו (דברים כח סז): וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. כִּי נֻטַּל כְּבוֹד בֵּית מַאֲוָיֵנוּ. נראה לפרש: כל אחד עסוק בחפציו ואין מפנים דעתם לכבוד שמים, כענין שאמר חגי (א ט): יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר־הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָׁמֵם אוֹי. כִּי נִתַּן עָלָיו שִׁקוּץ מְשׁוֹמֵם. מנשה בן חזקיה העמיד צלם בהיכל, כאמור (דה"ב לג ז, ועי' מ"ב כא ז): וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים. לשון לפי דניאל (ט כז): וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם, ומפרש רש"י דמשמם ל' שתיקה, והוא כינוי לע"ז שהיא נאלמת כאבן דומם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:
אַתָּה יְיָ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר: לָמָה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים: הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד:
אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר. אמר הנביא, רבש"ע אתה הוא ושנותיך לא יתמו וידך בכל משלה. לָמָה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. הלא אתה מלכו של עולם ואין זולתך אלהים ואין מבלעדיך מושיע, למה הארכת עלינו הגלות. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה. בירושלים עיר קדשך כבתחילה. ונשובה, וְנָשׁוּבָ כתיב, כלומר תתן לנו לב ונשובה אל מצותיך ונשוב לקדמותינו. חַדֵשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כימי עולם וכשנים קדמוניות כי הכל מידך ואין מי מעכב. וכל פירוש החרוזה מלשון פסיקתא זוטרתי:
הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: