בענייני הספר ניתן לפנות אל המחבר בכתובת: rebbarn@gmail.com
הקדמה
יום תשעה באב, זה היום בו קרא ה' מועד לבכי ולמספד על הבית אשר נחרב בראשונה ובשניה, על בית ישראל שהוכו בחרב וברעב, ועל עם ה' שיצאו לשבי ולגלות. אך הוא יום שאין חזותו מגלה את תוכנו. בחזותו נראים הצום והעינוי, ורוח נכאה תופשת כל חדרי הלב עד דכדוכה של נפש. אך באמת הוא לנו גם יום הדין ויום חשבון הנפש. לא יום הדין של מי ינוע ומי ינוח ומי יעני ומי יעשר, אלא יום בו אנו מחשבים חשבונו של עולם ותכלית בריאתו, בו אנו אומרים שכינה מה תהא עליה, כנסת ישראל מה תהא עליה, משכן שכינה שרצה הקב"ה להיות לו בתוך כלל ישראל ובתוך כל אחד ואחד מה יהא עליהם.
זה היום שכאשר אנו פותחים לבנו לספוג לקחו ולקלוט תוכנו, אנו יוצאים ממנו חדורי רוח לבקש את ה' אלוקינו ואת דוד מלכנו, ולקרוא בקול: עד מתי, עַד־מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר גו' (תהלים עד י), עַד־מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ (שם פ ה), שׁוּבָה ה' עַד־מָתָי וְהִנָּחֵם עַל־עֲבָדֶיךָ (שם צ יג).
וכאופיו של יום תשעה באב כך אופיו של הספר הנקרא בו, ספר הקינות שבו מגילת איכה וארבעים וחמשה פיוטי קינות שנוספו עליו על ידי גדולי הדורות. אף הוא כקנקן שאינו מעיד על מה שבתוכו. אנו קוראים בו כשרוחנו קצרה וחיכנו יבש ולשוננו נתקלת בבבות ובהברות שאינם שגורים על שפתנו, ולעתים מונים את הדפים ואת השעות, יען כי ארכו לנו הימים ואין קץ לימי הרעה.
אך לוּ ניתן לבנו לבוא אל התיבה ולשמוע אל הרינה, אז ייגלו אזנינו ויחרד לבנו כשומעים רינת העליונים המטכסים בניצוח, אז נשכיל ונמצא כי ספר הקינות הוא כתב אמנה של כנסת ישראל להקב"ה, והקול העולה ממנו אומר: אשרינו שיהודים אנו, המים הזדונים של שנאת העמים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות הדם של השחיטות והעקידות לא ישטפוה. בין כך ובין כך יהודים אנו, ונפשנו יודעת מאוד כי מי שבראנו ורוממנו מכל הלשונות, לפניו גלוי וידוע מה נשגב הוא הרעיון ומה רמה היא התכלית, שעבורם הטילנו לגיא הגלות המרה והארוכה, עד שישוב אלינו ויקבצנו ברחמים.
* * *
אני מודה להשי"ת גוזר הגזירות ומסבב הסיבות, המכריז לכל אחד ואחד "שדה פלונית לפלוני", שזימן לי לעסוק בפיוטי הקינות, לדרוש בהם ולהפוך בהם, לחקור בפרטיהם ולהתבונן בכלליהם, לשקוד עליהם להבין למה ירמזון מיליהם ומה בעיה יביעון, ובחסדו פקח עיני למצוא דברי חפץ ויושר דברי אמת. פעמים רבות הייתי כמשתאה, כמי שנפתח לו מעין חי, כי נפתרו לעיני משל ושיר, דברי חכמים וחידותם, שהם מונחים בסתימתם דורות רבים, ופשרם מעיד על עצמם ואמיתתם ניכרת מתוכם.
זה כמה שנים שאני יושב על מדוכה זו, וראוי פירוש זה להקדמה מפורטת, לדבר בה על האבילות וענינו של יום, על הפיוטים ועל הפייטנים, על הגזירות והשמדות, ולבאר בה מה מלאכתי ושיטתי בביאור הקינות. ואולם כאשר ימי בין המצרים של שנה זו החלו ממשמשים ובאים, ובראותי כי החיבור קרוב לידי השלמה, ומאידך לא אוכל לכבוש הדברים בליבי שנה נוספת, נחפזתי לסיים המלאכה בכל כוחי, ולכתוב הקדמה מקוצרת זו.
אסקור בסקירה אחת כמה נקודות יסודיות הנוגעות לקינות ולביאורי. והם:
א. תיאור כללי של ביאורי. ב. פירושו של ר' אשר ב"ר יוסף מקראקוב. ג. קביעת זמנו של הקליר, ותוצאותיו להבנת קינותיו.
כל מליצה טעמא בעי
מראשית מלאכתי קבעתי לעצמי כלל עיקרי, שאין להעביר ולפטור כלאחר יד קשיים וספיקות העולים מלשון הקינה, כי הקינות הם פרי רוחם של גדולי אומתנו והטמיעו בהם רוחם הגבוהה ובינתם הרחבה. ואם אחר כל עיקוליהם ופישוריהם מצאו כי תיבות ואותיות אלו שלפנינו הם הבבואה למחזה ולרעיון אשר בלבם, ודאי כי דברים בגו, וראוי להפוך בהם ולדקדק בהם, ולא להניחם, עד שיתיישבו הדברים על הלב, ויהיו הרעיון והמילים אחוזים זה בזה ופועמים זה לעומת זה.
כלל נוסף הוא לחפש את מגמת המקונן הכללית בקינתו. כי לא על חינם ליקט צרות ומאורעות וחיברם כאחד לשאת עליהם קול בוכים, אלא צריכה שתהא מגמה ונתיב שאותו המקונן סולל בעים רוחו, ועובר בה מחוליה לחוליה ומחרוזה לחרוזה עד בואו אל מחוז חפצו.
אפתח בדוגמא, המשלבת את היסודות האמורים, ומראה את היותם משלימים זה לזה, והיא בקינת ר' אלעזר הקליר: "אֵי כֹּה אֹמֵר כּוֹרֵת לְאָב בְּפֶצַח" (סימן יג).
הקינה מיוסדת על מה שמצא המקונן כי הרבה ישועות והבטחות שניתנו לישראל ושנושעו בהם, באו על ידי נבואה שנאמרה בלשון "כֹּה אָמַר ה'". ופותח כל חרוזה בתיבות "אֵי כֹה", כלומר איה היא אותה הבטחה האמורה בלשון "כֹּה", או אנה אזלו אותם הימים הטובים שהיינו תחת חסדו של המקום וניהלנו על ידי נביאים טובים שנבאו לנו בלשון "כֹּה" (ויסודו במדרש חז"ל: ילקו"ש איכה סוף רמז תתר; פסיק"ז איכה א א). אך מה שפותח את החרוזות בתיבות "אֵי כֹה" שהם נוטריקון של "אֵיכָה", רמז לכך שבעוונתינו ה"כֹּה" נהפך ל"אֵיכָה", ואכן, הקליר מסיים כל חרוזה בתבנית "וְהֵן עַתָּה...", ומונה צרה מצרות הגלות שאנו שרויים בו.
והדעת נותנת, שאם המקונן שידך בחרוזה אחת הבטחה וישועה מן העבר עם צרה ובהלת מן ההווה ראוי שתהיה הקבלה ביניהם. כי זה אמנם הרעיון הכללי של המקונן, להראות איך נתהפך עלינו הגלגל ונפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
נקודה נוספת, מאחר והחרוזה הפותחת בפיוט עוסקת בברית בין הבתרים, וממנה עובר לעקידת יצחק, ראוי לעקוב אחר סדר זמנים, ולפרש את החרוזות הסתומות ככל שיעלה בידינו כתואמות למקומם בטור הזמן שיסד המקונן.
אין כאן המקום להאריך, אך המעיין בגוף הפירוש להלן, ימצא איך עלה בידינו בס"ד לכוין את כל חרוזות הפיוט, שיעלו ראשיהן וסופיהן כתואמים זה לזה.
ואז באנו לחרוזה האחרונה בפיוט, אשר זה לשונה:
אֵי כֹה תְּשׁוּעוֹת אֲסָמֵי אוֹצָר. בְּכֹה אָמַר אֲשֶׁר לַחוֹזִים נָצָר. וְהֵן עַתָּה תֻּפְּחוּ פְּרָחַי בַּחֲצַר. עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר:
ר' אשר (אודותיו ואודות פירושו עיין להלן) בפירושו, ואחריו שאר המפרשים, מבאר את החרוזה לענין בית המקדש, שנאמר בו (מלאכי ג י): הָבִיאוּ אֶת־כָּל־ הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר, ושאלת המקונן היא היכן היא ישועתו של ביהמ"ק. והאמור בהמשך: בְּכֹה אָמַר אֲשֶׁר לַחוֹזִים נָצָר, הוא מבאר, כל כל הנביאים נבאו בלשון כה אמר. וכלומר כי המקונן מתלונן על העדר ישועת ביהמ"ק על ידי נביא שיתנבא בלשון 'כה אמר'.
ולא נחה דעתי בפירוש זה, כי לא נזכרת בפסוק המובא (הביאו אֶת־כָּל־ הַמַּעֲשֵׂר גו') הלשון: 'כֹּה אמר ה'', כמו שנמצאת בפסוקים המרומזים בשאר כל החרוזות כולם. ועוד, כי בכל שאר החרוזות בפיוט נסובו דברי הקליר בבירור למאורע מסוים ומוגדר מדברי הימים. ועוד כי ישועתו המיוחלת של בית המקדש אין בה הקבלה מספקת לסיום החרוזה: וְהֵן עַתָּה תֻּפְּחוּ פְּרָחַי בַּחֲצַר, המכוין לכך שעתה בהווה פרחי הנערים מתים ר"ל בחצרות נפוחי רעב1).
על פי קווי המסלול שנקטתי בהם עד לכאן ידעתי כי נכון לחפש מצב מהופך ומעומת בין הרישא והסיפא, והואיל והסיפא מתארת מצב של רעב בחצרות, על הרישא לעסוק בישועה של שובע רב. ועוד, לאותה ישועה קדמה נבואה בל' "כֹּה אמר ה'". ועוד זאת, המאורע אמור להיות בתקופת השופטים והנביאים, כי החרוזה הקודמת מדברת בנפילת חומות יריחו. החילותי לגלול בזכרוני מה זכור אצלי מדברי ימי ישראל מעשה שיתאים לתנאים האמורים, ונזכרתי בדבר כפי שרבים כבר העלו עתה בדעתם, ברעב שהיה בשומרון בימי אלישע הנביא והישועה שנתנבא בה. אמרתי ניתי ספר וניחזי, האמנם הנבואה הנאמרת שם היא ב'כה אמר ה'', ואכן לשון הפסוק זרח לנגדי:
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן.
כוונת המקונן היא אם כן, אֵי כֹה תְּשׁוּעוֹת אֲסָמֵי אוֹצָר, היכן הם אותן הימים שהיתה הנבואה שורה בישראל והקב"ה שולח לישראל ישועה על ידם, כמו שהיה בימי אלישע שנושעו אסמי האוצר ע"י נבואתו בכה אמר ה'.
בכך נפתח לנו פתח למצוא גם את פתרון המשך החרוזה: בְּכֹה אָמַר אֲשֶׁר לַחוֹזִים נָצָר. אף על פי שכעת היינו יכולים לפרשו גם כעין דברי ר' אשר, והכוונה תהיה כי הישועה שבאה על ידי נבואת אלישע היא הלשון השגורה בפי הנביאים ואותה שמר המקום להשפיע ישועות על ישראל. אך אמרתי, אולי יש דבר מיוחד בנבואת אלישע זו ובפסוק זה דוקא, דבר שעל ידו תתבאר מליצת המקונן. חזרתי על המדרשות למצוא כל מה שדרשו על פסוק זה, ומצאתי בפסיקתא זוטרתי (שהוא מדרש מימי הראשונים ונשתקעו בו מאמרים ממדרשים שאבדו) מאמר מפליא, שקראתי בו פעם אחר פעם בבחינת "אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה", ובבחינת "הכל בחזקת סומים עד שהאיר ה' את עיניהם".
וזה לשון הפסיקתא:
וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה' [כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם (שמות יא ד, במכת בכורות)], זה הדבר אומרו משה בעמדו לפני פרעה, בשעה שאמר לו: כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא־אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, קודם שיצא היתה שם יד ה' וכו'. ויש לנו כיוצא בהם במקרא (שמות לב כז, במעשה העגל): כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ־חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ, ואומר (מל"ב ז א): כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל, מלמד שלפי השעה נצנצה רוח הקודש עליו.
כלומר שני סוגי נבואה הם הנאמרים ב'כה אמר ה''. כי באופן הרגיל, כשהנביא אומר 'כה אמר ה'', רצה לומר אני מוסר לכם עתה את הדברים שהקב"ה אמר לי לפני השעה הזאת, בשעת החזיון או החלום. אך פעמים מיוחדים כשאומר הנביא 'כה אמר ה'' כוונתו מה שאתם שומעים מפי זה עתה, הוא מאמרו של הקב"ה המדבר בי בעצם השעה הזאת כשאני עומד לפניכם.
ולפי זה ברור הפירוש: בְּכֹה אָמַר אֲשֶׁר לַחוֹזִים נָצָר, כלומר באותה מידה מיוחדת שהקב"ה שמר לנביאים לעתים רחוקות לפי הרצון העליון2).
*
עוד אציג כאן קינה נוספת, שבה עמידה בשני הכללים שמניתי לעיל: מציאת הקו הכללי בקינה ויישוב קשיים הנראים במליצות מסויימות, מפרנסים ומזינים זה את זה, ומשליכים אור חוזר זה על זה.
הקינה "אֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הֶבֶל" (סי' כח, להלן עמ' קצג ואילך) לר' אליעזר הקליר. מצאתי כי הקינה מיוסדת בסדר זמנים פוחת והולך, מגניזת הארון לפני חורבן בית ראשון ועד ימיו של המקונן. המפרשים לא שתו ליבם לטור הזמן היורד לפי שבכמה מבתי הקינה, על פי שטחיות משמעות דבריהם, מופר סדר הזמנים. אך עיון היטב במקור המדרשים שאליהם נסובו דברי המקונן משבץ אותם אל נכון למקומם בהשתלשלות הדורות.
סיבה אחרת בגינה לא עלו חוקרי הפיוט אל נתיבה הנכון, היא השקפה הרווחת אצל העוסקים בפיוטי הקליר, והיא מבוטאת בקצרה במשפט הבא (הלקוח מתוך אחד הביאורים לפיוטי הקליר בעלי הזיקה המחקרית): "וכמו במדרשים גם בקינות לא נשמר ההבדל בין חורבן בית ראשון לשני".
בקביעה זו הניחו לרגליהם אבן נגף שהכשילתם בהבנת דברי המדרש והקליר בכמה וכמה מקומות. גם בקינה זו, הגעה אל סודה טמון בחתירה לקיים את סדר הזמנים היורד מראשה לסופה.
קרוב לתחילת הקינה מופיעה הלשון: "וְהִנְנִי עֲגוּמָה וַעֲגוּנָה יוֹתֵר מֵאֶלֶף שָׁנָה", מה שנראה כדיבור של תינה והתמרמרות על אריכות הגלות. אך בהבנה המתקבלת ע"י פיענוח כל סדר הקינה, מסתבר כי לשון זו היא כהקדמה לכל דברי המקונן, והוא כמסכם את מנין השנים שאת מאורעותיהם הוא עתיד לפרט בהמשך קינתו. ואלף השנים הם מעת חורבן ראשון ועד זמנו של המקונן כה' מאות שנה אחר חורבן שני.
בבית שאחריו מתחיל המקונן בגניזת הארון: "גבר חרון ונגנז ארון", ומכאן ואילך כמה בתים עוסקים בחורבן בית ראשון: "דירתי חרבה ועדרי נשבה". ושוב בבית לאחריו: "והרג המונים משוחי שמנים", מדבר בשחיטה שעשה נבוזראדן בירושלים בשעת החורבן.
בבית שאחריו, כאן אנו באים למכשול הראשון בהבנת הקינה, לשון הפיטן:
חָרַשׁ לְמַשׁוּאוֹת. עִיר מְלֵאָה תְּשׁוּאוֹת. בָּתֵּי סוֹפְרִים וּמִשְׁנָיוֹת. יוֹתֵר מֵאַרְבַּע מֵאוֹת. וְאֵיךְ אֶנָחֵם:
הדברים מעלים קודם לכל זכרון והד מגירסא דינקותא של מדרשי החורבן בפרק הניזקין במסכת גיטין, שם (דף נח,א) מסופר על כרך ביתר שנחרב והיו בו ד' מאות בתי כנסיות ובכל אחד ד' מאות מלמדי תינוקות כו'. מדרך השגרה הדברים נכרכים במדעו של הקורא עם חורבן שני.
ואולם מקור דבריו של הקליר הם באיכה רבה (פתיחתא יב), שם נאמר כך:
וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־ה' (מ"ב כה ט) זה ביהמ"ק, וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ זה פלטין של צדקיהו, וְאֵת כָּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם, ר' פנחס בשם ר' הושעיא אמר ת"פ בתי כנסיות היו בירושלים כו', וכאו"א היה לה בית ספר למקרא ובית התלמוד למשנה, וכולן עלה אספסיאנוס והחריבן כו'.
והדברים מעלים תימה, שהרי הפסוק מדבר בחורבן ראשון ואספסיאנוס הוא בחורבן שני. ואין לומר כי המדרש דורש את הפסוק הכתוב בחורבן ראשון כענין נבואה שנתקיימה בבית שני, שהרי אומר: "וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ, זה פלטין של צדקיהו", אם כן במה עסקינן, בראשון או בשני.
אך המתבונן במדרשות החורבן יראה כי דרך חז"ל להקיש ממה שנודע להם במסורת או ממה שנמצא בכתובים באחד החורבנות על משנהו. זו ילפותא כמעין "מה מצינו", אשר רבותינו ברוח קדשם ומסוד ה' ליראיו ידעו אימתי להשתמש במידה זו. וא"כ ביאור המדרש הוא כי כולו מדבר כאן בחורבן ראשון, והוא למד על מה שאירע בו ממה שידענו ממאורעות חורבן שני. וכך אכן מפרש ב"עץ יוסף", וז"ל:
ואע"ג דאספסיאנוס היה בבית שני והפסוק בבית ראשון, לא קשה דמסתמא בבית ראשון נמי הוו בתי כנסיות כאותן שבבית שני כו'
נתבאר איפוא כי הבית הנ"ל בפיוט עדיין עוסק בבית ראשון וכך הושב על מכונו סדר הזמנים, שכן שני הבתים הבאים הלאה מכאן עוסקים במלכות מדי ובגזירת המן:
טָסָה מָדַי. לְאַבֵּד חֲמוּדַי. וּמָשְׁלָה בְּמַחֲמַדַי. בְּקָרְעִי מַדַי. וְאֵיךְ אֶנָחֵם: יָעֲצָה לְחַנֵק. בְּנֵי גוּר מְזַנֵק. בְּפֶה אֶחָד לְשַׁנֵק. זָקֵן וְיָשִׁישׁ וְיוֹנֵק. וְאֵיךְ אֶנָחֵם:
המדובר במלכות אחשורוש ובגזירת המן, ומרדכי היהודי שקרע את בגדיו על הגזירה לאבד את כל היהודים כאחד.
אליבא דאמת, שני בתים אלו דים כדי להנחות אותנו אל מסילת הזמן בקינה זו. כי אילולי כן, מה לענין פורים וגזירת המן שנסתיימו באורה ושמחה ויום טוב שנקבע לדורות, בקינה העוסקת בחורבן ובצרות הגלות. אך הוא מובן היטב כאשר מקומו של ענין זה הוא בסקירה כוללת של דורות הגלות, כשכוונת המקונן לומר כי מיום שגלינו מארצנו בחורבן ראשון לא ראינו נחת בשנותינו, וכשהיינו בבבל קפצה עלינו צרת המן, וגם לאחריה הרי "אכתי עבדי דאחשוורוש אנן".
אחר כך עובר המקונן לדבר במלכות יון וגזירותיה. ומפני הצורך לקצר אדלג בסיפור הדברים, ואומר רק כי כוונת המקונן היא כאמור, להראות איך כל ימינו יצאו ברעה וביגון, כי מיד כשיצאנו מידי מלכות פרס נפלנו לידי מלכות יון, והיא שמשלה בנו כמעט כל ימי חציו הראשון של בית שני. וכך ממשיך המקונן ועובר למלכות אדום היא רומי, והיא אשר משלה בנו כמעט כל ימי חציו השני של הבית, ועד החורבן ואחריו.
ובעומדו במקום זה בטור הזמן, מתבקש המשך הדיבור בחורבן שני או במאורעות שאחריו, אך כאן שוב לפנינו מכשול, וזה לשון הפייטן:
נוֹעֲדוּ עִם אַדְמוֹן. מוֹאָב וְעַמוֹן. לְהַשְׁבִּית אָמוֹן. וּלְהַחֲרִיב אַרְמוֹן. וְאֵיךְ אֶנָחֵם:
ובלשון דידן: מואב ועמון נועצו עם אדמון לבטל את התורה ולהחריב את בית המקדש. והספק הוא מיהו אדמון, ומיהם מואב ועמון, ואיזה ארמון באו להחריב, הראשון או השני.
הואיל ולא מצאנו את מואב ועמון בהקשר החורבן כי אם בחורבן הבית הראשון (כידוע מן המקראות ששמחו לאידם של ישראל וכידוע מן המדרשות שנכנסו לבית המקדש והוציאו הכרובים וכו'), לכן המפרשים ביארו כי אדמון הוא אדום (הקדומה), והבית עוסק בבית ראשון.
אך נוסף לכך כי זה סותר את כל מה שעמלנו להעמיד עד כאן, יש לתמוה כמה תמיהות. הלשון "נועדו עם אדמון", רומז לכאורה להתייעצות מסויימת שהתקיימה לפני החורבן בין שלשת הנזכרים, והיכן מצינו זאת. ועוד כי משמע שאדמון היה עיקר שם, ומואב ועמון נלוו אליו, ואולם אדום לא היה עיקר בחורבן ראשון, אלא הכשדים. גם אומרו: "להשבית אמון" שהכוונה ביטול התורה, ולא מצאנו ענין גזירה על לימוד התורה וקיומה בחורבן הראשון.
לכן פירשנו כי המקונן מדבר בבית שני, והדברים נסובים להתייעצות שבין אספסיאנוס עם הדוכסים שהם ראשי הפרוביניקות הסמוכות לארץ ישראל, וביניהם דוכס של פלסטיני ודוכס של ערביא, וכפי המסופר באיכה רבה. המקונן כאן מכנה את אספסיאנוס בשם "אדמון" שכן הומלך אז לקיסר רומי, ו"מואב ועמון", אין הכוונה לאומות הקדומות בשם זה שכבר נעקרו ממקומם באותה שעה, אלא הוא כינוי דרך פיוט למי שירשו ארצות אלו.
ואני מקצר ועולה כי כבר ארכו הדברים ונתקצרה השעה, אך המעיין בפנים הפירוש ימצא הדברים ערוכים, ויראה שירדנו בנתיב הזמן עד ימיו של המקונן, ומצאנו רמז לזמן הקינה. רמז שאולי אינו בגדר מופת חותך, אך עבור עצמי שם היתה הנקודה בה פשט מליבי ההיסוס והספק לגבי זמנו של המקונן.
כיוצא בכל האמור לעיל מצאנו עוד כמה וכמה קינות של הקלירי שאחז בהם סדר זמנים, ועוד בקינות אחרות משלו מצאנו קווים אחרים שהמקונן חורז בהם קינתו. והדברים מאירים, כי נתיב הזמן הוא למקונן מדרכי החריזה, כמו חריזת סופי התיבות, וההקבלה לפסוקי איכה ופסוקי התוכחה או לשאר עניינים שכבר קבועים וקיימים לפנינו, כמו סדר משמרות הכהנים ושמותם וכיו"ב, כך גם התנועה במסילת העתים היא מדרכי הטיכוס והניצוח, שתכליתה לכוון את הדעת ולעורר את הלב.
פירושו של ר' אשר ב"ר יוסף
ראש מפרשי הקינות, ואבן פינה בפירושנו
בראשית עבודתי על פיוטי הקינות, אספתי לחיקי רבים מהפירושים שנתחברו עליהם, חדשים גם ישנים, כדי לבוא אל תוכי העניינים במהירות. זמן לא רב אחר כך, מצאתי כי כל הנחלים הולכים אל הים, והים הוא פירושו של ר' אשר ב"ר יוסף מקראקוב. נדפס לראשונה בקראקוב שנת שמ"ה, אך העתקו אינו תחת ידי, והטופס המצוי ביד הכל נדפס בלובלין בשנת "שנה טובה" (שע"ז).
ר' אשר זה לא ידענו אודותיו כמעט כלום, לבד מאשר משמע מתוך הקדמתו שהיה מרביץ תורה בקהלו ושימש להם ש"ץ בימים נוראים ובתשעה באב. עוד נדפס ממנו ספר "יוצרות" והוא ביאור היוצרות לכל השנה, ומספר בהקדמתו כי היה ספרו מונח "על גפי מרומי קרת" כעשרים שנה, עד שחברו גדולי קרקוב והאיצו בו להוציא ספרו לאור לעולם. עוד מספר בהקדמתו, כי תחת ידו עוד ספרים בכתובים, ספר "לחם אבירים", הנחלק לשני עמודים, האחד "שבתות ה'" והשני "מועדי ה'", וגם ספר "מעדני מלך" על המסורת.
לא מצאתי זכרו בספרי הדרוש ובשאר ספרים, אך בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד זצ"ל, נשאל על לשון הפייטן בקינה "שבת סורו" (הקינה הראשונה מקינות היום), שכתוב שם: "צעק עמי בימי בן דיני", ושאל השואל מי הוא זה. ומשיב מהר"י אסאד בלשון זו:
"הנה זה לשון המפרש הגאון מו"ה אשר בר ר"י זצלה"ה, יש אומרים שהוא שם אדם גדול שנקרא כן, וישראל רצו לעלות בימיו בזרוע ונפלו, כדאי' במדרש שיר השירים רבה".
ומוסיף מהר"י אסאד לצטט מפירושו, אך אינו מוסיף עליו דבר. והנה אין אנו יודעים אם התארים שהכתיר המהר"י אסאד לר' אשר הם מתוך שהכירו ושמע זכרו ממסורות שהיו בדורו, או כתב כן מתוך שהכיר מעלתו מתוך פירושו וממה שנתקבל ביד הכל. בין כך ובין כך נאמנה עלינו עדותו, ונתחייבנו בכבודו של ר' אשר נ"ע, ובכבוד כל הדברים שכתב בספרו.
מתוך כך שספרו של ר' אשר חזר ונדפס כמה וכמה פעמים, מסתבר לי כי פירושו היה נפוץ ביותר ושימש כעין "פירוש רש"י" לקינות, עד שעמדו מחברים אחרים, שהדפיסו ספריהם באותיות שלימות ונאות יותר ונטלו את מקומו.
פירושו מצויין בלשון ערבה ובשפה ברורה, וחותר לפענח צפונות הקינות בדעת רחבה. מתוך שבדורו נעדרו כלי החיפוש המצויים כיום, אנו יכולים להעריך בקיאותו העצומה בכל מדרשי חז"ל ובכל פסוקי התנ"ך ופירושיהם.
פירושו נדפס כאמור בלובלין שע"ז, כשבין השיטין נוספו בחצאי ריבוע הגהות והוספות מאת ר' חיים ב"ר יצחק, שהיה ש"ץ דק"ק פוזנא. גם הגהותיו של ר' חיים הם יקרי הערך, ועולים בקנה אחד עם פירושו ומתאימים לדרכו.
מפרשי הקינות שבאו אחריו, רובם ככולם ינקו מבארו, ולפעמים בבחינת "מימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים", מהם שדלה דלו בגוף ראשון, מהם בגוף שני ושלישי. קרוב לומר שלא שכיח למצוא פירוש מתקבל למליצה בקינות שלא נכתב כבר בפירושו.
גם אני לקחתי לי את פירושו כמסד ממנו פינה וממנו יתד. תחילה לכל עיינתי בדבריו ופעמים רבות הלכתי בדרכו אם כי לא בלשונו. לא ציינתי שמו בכל המקומות ששאבתי ממנו, וגם לא בכל מקום שנטיתי מפירושו, כי ברוב המקומות יארכו הדברים וילאה המעיין לירד לפרטי הענין, למה בחרתי בהטעמה זו ולא באחרת. אך הרביתי להזכיר פירושו כאשר באתי להציע הצעות חדשות, כשהם נוטים באופן ברור ממה שכתב, אזי נשאתי ונתתי בדבריו.
פעמים הבאתי פירושיו בשמו, בלא הצעת פירוש אחר, וזה בא בשני אופנים: או לרמוז כי הפירוש דחוק מעט, אך לא מצאנו דברים אחרים בזה. או לאמר כי פירושו מאיר ולולא שפתח לנו היינו מגששים בדבר.
ואני מבקש בזה ברבים מחילת כבוד תורתו, אם נגעתי בכבודו במה שנשאתי ונתתי הרבה לנוכח דבריו. ותיתי לי מה שהחזרתי מקומו בראש הדוכן, כי כמעט נשתקע שמו ופעלו בפירוש הקינות, ופעמים נזכר בתוך רשימה ארוכה של מפרשי קינות, ולא ניכר כי הוא אבוהון דכולהון. יהי זכרו ברוך ונשמתו עדן.
פירושים אחרים שעמדו תדיר על שולחני, הם "ערוגת הבושם", לרבינו אברהם ב"ר עזריאל זצ"ל (תלמיד ר' אלעזר מוורמייזא בעל "הרוקח" ורבו של ר' יצחק מוינא בעל "אור זרוע"). הספר "ערוגת הבושם" הוא חיבור גדול לפיוטי התפילה של כל השנה. ובו מתבארים חלק מפיוטי הקינות שבסדר שלנו והם פיוטי הקליר. וכנראה שאר הפיוטים עדיין לא נכללו בסדר הקינות בימיו. פירוש זה הוא הקדום מן הפירושים שבאו לידי, ואינו מבאר כל מליצות הקינות, אך לספרו ולפירושיו דין תורת ראשונים.
כמו כן, פירוש לא נודע למי, הנכלל במחזור כמנהג פולין הנדפס בזולצבאך שנת תצ"ה (והפירוש נדפס כמה וכמה פעמים עם מחזורים כמנהגים שונים). המפרש שם ליקט מהמפרשים שקדמוהו אך גם יוצא לדון בדבר חדש.
ועוד, מהספרים שיצאו בדורנו, ביאורו של החכם ר' דניאל גולדשמידט ז"ל (ירושלים תשכ"ח), שנוסף לביאור קצר ותמציתי, גם מביא גירסאות מתוך דפוסים קדמונים וכתבי יד, וגם משלים קטעי קינה שהושמטו מטעמים שונים ע"י מסדרי הקינות, ומציין סדר הקינות לפי מתכונת המקונן, שהוא פעמים שונה ממה שנערך לפנינו3).
ר' אלעזר הקליר – פייטן החורבן והחוזהו בעיניו
הויכוח הגדול על דורו
מאז ימי רבותינו הראשונים שימש ענין זמנו ומקומו של הקליר ענין לענות בו ולשאת ולתת בו. המקדימים, והם מקצת הראשונים שכתבו כי היה בימי התנאים, ובארץ ישראל. והמאחרים, והם חלק מבעלי המחקר שקבעו זמנו לסוף ימי הגאונים, ואת מקומו הרחיקו עד איטליה.
מעולם לא נמצאה ראיה מכרעת שנתיישבה על דעת הכל. במאתים השנים האחרונות הפך הענין לנושא שהסעיר את העוסקים בדברי ימי ישראל וחוקרי הפיוטים, כשמידי תקופה יצא מי שיצא במסקנה החלטית, עד שבא הבא אחריו וערער את דבריו.
לא באתי כאן לשבור עוד קולמוס בדבר שדשו בו רבים, והדברים ידועים והדורשם ימצאם ערוכים. על כן אדלג שור ושורה אל השיטה האחרונה. בדור האחרון רבו אצל החוקרים הסימנים והרמזים כי מקומו היה בארץ ישראל, כנראה בטבריה, וזמנו היה בסוף ימי מלכות רומי השנית, היא הנקראת בזנטיון, וסמוך לכיבוש הארץ ע"י המוחמדים (דהיינו לפני כאלף וד' מאות שנה). וכבר הוסכם הדבר על ידם כספק שנפשט באופן גמור.
המפליא בדבר, שעל אף מאות הפיוטים שנשתיירו ממנו, המקיפים נושאים ועניינים לאין ספור, לא נמצאה ראיה אחת פשוטה וברורה לכך. ראיות החוקרים מבוססות על כך כי נמצאו בפיוטיו רמזים רבים לשעבוד הקשה של מלכות ביזנטיון וגם לכיבוש מלך פרס שכבש באותו דור את ארץ ישראל מיד ביזנטיון הנוצרית לכמה שנים, ואחר כך חזרו וכבשוה מידיו, לכל מאורעות אלו מצאו רמזים, אך לא לכיבוש המוחמדים שאירע בכמה שנים אחר כך.
לא ראיתי דיון יסודי בדבר מאת רבני דורנו בספרי השו"ת או בשאר ספריהם. אך בספרי תולדות הדורות ודברי הימים, המופיעים בעשור השנים האחרונות מבין חוגי היראים, ספרים המעוטרים בהסכמות של גדולי הרבנים, החלו לשייך את הקליר לראשית ימי הגאונים, הוא הדור שהסכימו עליו החוקרים, וזאת כדבר פשוט וללא דיון4).
גם בפירושנו כאן, תפסנו כדבר פשוט כי זמנו ומקומו הם כמדובר. וזאת לא רק מפני הכרעת החוקרים והסכמת המסכימים, אלא גם כי בכך מתבהרת הנעימה העולה מקינותיו, וגם מצאתי רמז לדורו, כפי שהזכרתי לעיל.
מלכות רומי השנית - רומי דקונסטנטינא
מתחילת עיוני בקינות הקליר, היה ניכר לי בבירור, כי הזעקה היוצאת מגרונו, אינה רק על החורבן דלשעבר. אמנם כי בכל דור שלא נבנה בית המקדש כאילו נחרב בימיו, ובכל זאת ניתן להבחין בין זעקת צרות החדשות לאלו הישנות. וניכר בכל מקום הכאב של חבורה ומכה טריה, ממש ניתן לשמוע את חרפות השונאים ומשטמתם, והטחת דבריהם כלפי מעלה.
לא אכחד כי מתחילה לא שייכתי הדברים לדור האמור. הדור הוא נעלם וסתום, דור תהפוכות שאירעו בו מאורעות מכריעים בעולם ובדברי ימי ישראל, אך משום מה העיסוק והדיבור במאורעותיו בספרים שלנו דל עד מאוד. רבים ואני בתוכם לא שמעו אודותיו כלל, עד שעמדתי על כך מתוך עיסוק זה.
ענייננו מתחיל כג' מאות שנה קודם לכן, בסוף ימי האמוראים בארץ ישראל, בימיהם של אביי ורבא בבבל, כמאתים וחמשים שנה אחר החורבן וכג' מאות שנה לפני זמנו של הקליר. בדור שבו בטלה הסנהדרין ובטלה סמיכת דיינים מומחים, ובטל קידוש החודש ע"י הראיה ונתקן הלוח. בדור זה אירע מאורע כביר בדברי ימי עולם, מאורע שטלטל מוסדות תבל ותוצאותיו היו הרי אסון לעם ישראל בארץ ישראל ופזורותיו בכל העולם.
מאז שפרשו המינים הנוצרים מעל בית ישראל והפנו את תעמולתם כלפי אומות העולם, היתה דרך רשעים מצלחת להם, ומדור לדור גברה ידם עד שבאותו דור תפסו את המלכות ברומי, ונתקיים מה שניבאו רבותינו במשנה (סוטה ט טו): "והמלכות תיהפך למינות".
הקיסר שעלה מהם נקרא קונסטנטינוס הגדול, והוא חילק מלכות רומי לשנים, ואת עיר הבירה שלו העביר לעיר ביזנטיון שבארץ תוגרמה, ובנאה ושכללה ונקראה על שמו "קונסטנטינופול".
מאותה שעה ואילך חשך עולמם של ישראל, וביותר של אותם היושבים בארץ ישראל. כי מעתה, בכוח הורמנות המלכות לא נבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ויצאו חוצה כל הרעות שבליבם מיום היותם. כי נוסף לשנאת עשו הקדומה, נתלהט יצרם להשפיל את ישראל, להראות כי ח"ו עזב ה' ישראל והם כביכול באו במקומם.
הם חקקו חוקי און לקפח פרנסתם של ישראל, ולהצר צעדיהם בכל מה שבידם, ביטלו את בית הנשיאות כדי לגדוע קרן ישראל, החריבו ושרפו בתי כנסיות, גזרו גזירות על התפילה, ומתקופה לתקופה גזרו שמדות, ופעמים ההמון עצמם היו מתקלטים חבורות של בעלי זרוע ובעלי חרב וגלחים עליהם והיו תוקפים יישובי ישראל להכותם בגוף ובנפש.
מצב זה נמשך כג' מאות שנה עם עליות וירידות. כי מידי תקופה, כאשר גברו הריבים והתגרות של חוגי המלכות בינם לבין עצמן, רווח מעט לישראל. אך הקו הכללי של מצב ישראל נשאר נטוי כלפי מטה, ועד כי בתקופה האחרונה של שלטונם בארץ ישראל גזרו גזירת שמד כללית על כל ישראל שבמלכותם.
בדור זה (כאמור בסוף ימי מלכות ביזנטיון, כיותר מחמש מאות שנה אחר החורבן, ולפני כאלף וארבע מאות שנה) הוא דורו של הקליר, הגיעה לרום קוטבה ההתגוששות בין שני האיתנים, היא מלכות ביזנטיון מחד ומלכות פרס מאידך. המלחמות ביניהם נמשכו על פני דורות, אך בדור זה הגיעה לידי הכרעה. ובתוך כל אלה, דוקא הישוב הקטן שבארץ ישראל עמד בעין הסער, ונתקע בין חודי החניתות של הענקים, ונרמס כליל בין רגלי החיות האדירות.
החורבן האחרון
המאורעות החלו כאשר כוסרו מלך פרס (הוא זה אשר שמו נקשר עם מעשה דבוסתנאה ריש גלותא) יצא למלחמה על רומי היא ביזנטיון. היה זה כאשר עלה ברומי דקונסטנטינא הקיסר הרקליוס. הרקליוס זה הכתיר עצמו לקיסר ואח"כ קטל בעצם ידיו את קודמו במלכות הקיסר פוקאס. פוקאס היה בן בריתו וחותנו של כוסרו, ובאמתלא זו יצא כוסרו למלחמה על הרקליוס. הוא הצליח לגבור על לגיוני מלכות רומי והוציא מידם כמה ארצות, ובהם סוריה ומצרים וארץ ישראל.
בארץ ישראל היה ישוב קטן משרידי היישוב של בית שני שנאחזו בצפרניהם באדמת צבי קודש, ומניינם כמאתים אלף נפש. הם נתענו ונשתעבדו תחת שיעבוד קשה של ביזנטיון משך כג' מאות שנה כאמור, והמתינו לשעת הכושר לפרוק עולם. משך דורות ייחלו לנצחון פרס על רומי וסברו שתהא התחלת הגאולה ע"י מאורע זה.
ויהי כאשר קרבו צבאות פרס לארץ ישראל, אחזה רוח בישראל, ועמד מהם נגיד אחד ושמו בנימין ומקומו מטבריא, והעמיד לגיון של אנשי צבא מישראל, ומנו כשני רבבות אנשי חיל שנספחו על צבא פרס, וסייעום לכבוש את ארץ ישראל. אחר כך כבשו הפרסים את ירושלים ומסרוה לידי ישראל שהיו מנועים לבוא לתוכה מזה כחמש מאות שנה. וישראל באו לתוכה ברוח סערה, והתחילו לפנות הר הבית מהאשפות שהערימו הנוצרים שם, והמתינו שיגלה אליהו אליהם ויורם לבנות הבית.
בשעה שכבשו הפרסיים את ירושלים עשו שפטים קשים ביושביה הנוצרים, שתפסו בה בימי קונסטנטינוס והחזיקו בה כג' מאות שנה. הפרסים הרסו ארמנותיהם, והוציאו מבית התרפות שלהם העץ של שתי וערב שהנוצרים היו אומרים שהתלוי נצלב עליו, ונטלום עמם לפרס כדי להשפיל גאות רומי.
מאורע זה גרם למהומה גדולה בעולם, בכל מלכויות הנוצרים היו בני אדם רצים לבתי התרפות שלהם ביום ובלילה ובוכים שם כמשתגעים, גם הרקליוס הקיסר שעליהם, פתח בתעמולה רבה לאסוף חיילות ואוצרות לאסור מלחמה על פרס.
בתוך כך, בארץ ישראל, מלכות פרס כיזבו בישראל ושינו טעמם לרעת ישראל ולטובת הנוצרים. שוב גורשו ישראל מירושלים, אחר שהחזיקו בה כחמש שנים, והעיר נמסרה לידי הנוצרים שהתחילו לבנות בה שוב היכליהם ובתי פולחניהם.
אחר שאזר הרקליוס און ועצמה, יצא על פרס ובא עליהם בפתע בדרך עקיפה, ועלה בידו להכניע את מלכות פרס, הוא היכם במכה ניצחת ששוב לא עלו ממנה. ונטל משם עץ שאמרו עליו שהוא העץ שנלקח מירושלים, ושם מגמת פניו לירושלים לקיים את ירושלים ביד הנוצרים ולהכניס העץ בטקסים גדולים.
כיון שקרב צבאו לארץ, ועדיין צבאו של בנימין מטבריא קיים, וכיון שראו ישראל שהשעה שוב משחקת לידה של רומי, יצא אותו בנימין בראש משלחת לקראת הרקליוס להשלים עמו. הקיסר נאות לקבלם בשלום, כי בקש לחשׂוך מצבאו עוד קרב עם אנשי צבא מרים ונואשים. הוא מסר להם כתב הגנה ונשבע להם שיניחם בשלום.
אך כיון שהגיע לירושלים ונכנס אליה בתהלוכות ותרועות, חברו עליו הגלחים והסיתוהו לשלוח יד בישראל שנתנו ידם עם פרס להרע לנוצרים. והשיב להם כי לא יחל דברו באשר דבר מלך שלטון. ולא הניחוהו, ושיחדוהו באמרם שעוון הפרת שבועתו יהא טעון עליהם. עד שנפתה להם והסכים לעצתם. ואז גזר טבח נורא על שארית ישראל שבארץ, ונשמדו הקהילות ונמלטו שרידים שברחו למצרים, ליערות ומדבריות, לשיחים ומערות, ותהי עת צרה לישראל אשר לא היתה כמותה מיום היותם לגוי.
אז עלה הכורת על היישוב בארץ הקודש. כי מיום שעלו ישראל מן הגולה בימי שיבת ציון לא חדל ישראל מהיות עם הנאחז בארצו. גם אחר חורבן הבית ואחר מלחמת בר כוזיבא והמרידות שאחריהן, לא עלה בידי השונאים לעקור את ישראל מכל וכל מעל אדמתו, עד הדור הקשה הזה, והוא דורו של ר' אלעזר הקליר.
נכון בעיני לאמר, כי בדור זה חל גם שינוי בהסתכלות בית ישראל על תקוות הגאולה ובנין בית המקדש. כי עד הדור הזה, בנין בית המקדש נתפס כקוממותו מחדש של הבית השני, ובאותו דור נואשו ממנו, וכמו נסתם עליו הגולל, והתחילו ישראל נושאים עיניהם לבית המקדש השלישי, אשר בנוי ומשוכלל ירד מן השמים.
ר' אלעזר הקליר, הוא הגבר אשר ראה עני בשבט עברתו, הוא המקונן על לשעבר והוא הצועק על של עכשיו. בימיו בא לידי מיצוי מר מאמר רבותינו (ירושלמי יומא א א): כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו. החורבן הוא הווה ונמשך, תשעה באב הוא יום לתנות בו כל צרות ישראל, ולא משום שאין די ימים לרוב הצרות, אלא כי באמת דבר אחד הם, וכל צרה שלא תבוא על ישראל, היא חורבה אחת בתוך חורבות ירושלים.
דומה הדבר כגזירה היוצאת ממרום, אשר מי שקינותיו נתקבלו לתנות בהם את קינת בית ישראל על חורבן ביתם ועל גלותם, הוא ממש ראהו בעיניו, כי בימיו היתה העקירה הגמורה של ישראל מעל אדמתם, וגם הבית הגדול והקדוש, הבית השני אשר נשרף יותר מחמש מאות שנה קודם לכן, כאילו נצבר אפרו ונתרם במגרפה עליונה ונגנז בשמי מרום.
* * *
אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים. יהי נא ספר זה אלון בכות ומצבת זכרון וציון לנפש זך ונקי, בני היקר חיים אלעזר ע"ה. נצרף בכור הייסורים וקיבלם באמונה, בבינת זקנים ובתומת נערים, וכבן י"ד שנים ומחצה, באחד לחודש סיון בשנת ה'תש"ע, ביום הזה ירד דודי לגנו ועלתה נשמתו למרום. תנצב"ה.
* * *
אכלול בברכה אחת את המסייעים לי בהוצאת ספר זה לאורה, והם הרבנים: מו"ה הרה"ג משה ויינר שליט"א, והרה"ג יעקב משה וולס שליט"א, ובני הרב שניאור זלמן שליט"א, שסייעוני בביקורת ועריכת הדברים. יהי ה' עמהם בכל אשר יפנו ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה.
כוס של ברכה משוגרת לנו"ב, מנשים באהל תבורך מרת לאה תחי', העומדת לימיני בכל מעשי והעמידתני בקרן אורה. תהי משכורתה שלמה מעם ה', ונזכה לראות נחת יהודי חסידי מתוך שמחה ואורה מכל יוצאי חלצינו, אמן.
ואשא כפי השמימה: הראנו ה' וזכנו בשמחתה של ציון, וישוב סדר קינות הללו להיות סדר תהילות, וכדרך שהובטחנו על ידי ישעיה (יב א): וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי. ונאמר עוד (שם נא ג): כִּי־נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל־חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן־ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.
ביום ט"ו בתמוז [התשע"ג],
יומא דהילולא דאור ישראל בעל האור החיים הק'
אהרן וקסלשטיין
1)ttt בביאורו של החכם רד"א גולדשמידט מציע: תשועות אסמי אוצר: הבטחות אושר וברכה שנשמרו באוצר לדורות הבאים. בכה אמר אשר לחוזים נצר. ייתכן שהוא רומז לזכריה א טז: לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַםִ בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ וכו', ע"כ. וכמה מן הספיקות שהעליתי תופסים גם בפירוש זה, וגם לא מתיישב לי שיכנה המקונן אוצר ישועות של מעלה בל' אסם (ואינו דומה לביהמ"ק שאז סמך על לשון הכתוב שכינהו בית האוצר, וגם אין לדמות לכאן הכתוב (דברים כח יב): יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, כי שם מדבר את אוצרות טל ומטר, אבל אוצר של ישועות שיקרא אסם לא מסתבר לי).
2) tttואולם לא אכחד כי יתרון אחד נראה לפירושו של ר' אשר על הפירוש המוצע כאן. והוא כי לפי פירושו הפיוט מסתיים בתקוה טובה לעתיד, לנבואת 'כה אמר ה'' שתבוא על ידי אליהו ותבשר בנין בית המקדש.
tttttוחזרתי על קינות הקליר ומצאתי כי ברובם מסיים ברמז לתקוה ודבר טוב ולא בכולם. ומאותם שלא דקדק לסיים בטוב, לרוב הם משולשלים לקינות אחרות שהאחרונה שבהם מסיימת בטוב. ועדיין יש מהן שעומדים בפני עצמן ואין בסופן סיום של נחמה [וכגון הקינה אם תאכלנה נשים פרים (סי' יז), שסיומה: אם תאכלנה נשים פרים משמיעים אם יהרג במקדש ד' כהן ונביא לא משמיעים]. ועוד, דשמא אף קינה זו במתכונתו המקורית של המקונן משודכת עם קינה אחרת המסיימת בטוב. עוד יתכן דגם הסיום במעשה אלישע נחשב כסיום בדבר טוב, להורות כי ישועת ה' כהרף עין, וכן לעתיד כתיב (מלאכי ג א): הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה־דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל־הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן גו' וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר־אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה־בָא גו'.
3) tttובפירושנו, בכמה מקומות מצאתי טעם לסברת מסדרי הקינות שלנו, עיי"ש.
4) tttוליישב ענין זה עם דברי הראשונים, יש מזכירים דברי החסיד יעב"ץ בספרו "מור וקציעה", וז"ל: "והאר"י ז"ל העיד עליו שהיה בו ניצוץ נשמת ר' אלעזר ב"ר שמעון". ומסבים דברי הראשונים לענין שורש הנשמות. ואי איכא הורמנא דרבנן, נראה לפתוח כעין זה ובאופן אחר, והוא כי פעמים מן השמים העלימו דבר מסוים מרבותינו, כדי שיאמרו בו דבר שיש בו חידוש והארה, שאילולי שהעלימוהו לא היה יוצא מפיהם. וכגון כאן היה מבוקש להודיע רום מעלתו והוד קדושתו ושורש נשמתו של ר' אלעזר הקליר, ונתגלגל דבר זה ע"י שנסתם זמנו.