מושבים ותקצירים

מסע והלא־נודע

כל מסע כרוך בהכנה והתמודדות עם הקשיים הנלווים לו, אך הקושי הגדול מכולם הוא הצורך בהתמודדות עם הלא ידוע שבמהלכו. מרכיבי הלא ידוע ויכולות להתמודד איתם עשויים לא פעם להיות הגורמים שקובעים את מידת ההצלחה או הכישלון של מסע. לעתים, השאיפה להקטין את מידת אי־הוודאות היא זו הנמצאת בבסיס המוטיבציה לצאת למסע.

במושב הרצאות זה ייבחנו מתוך מספר נקודות מבט ההיבטים השונים של התמודדות עם חווית אי־הוודאות במסע. ההרצאות יכילו מגוון של התמקדויות מהיחיד לקבוצה ולמוסדות חברתיים מגובשים. מתוך התבוננות פסיכולוגית־קוגניטיבית ייבחנו התגובות לאי־ודאות ותהליכי למידה כהתמודדות עמם. מתוך נקודת מבט אבולוציונית יידון כיצד התמודדו קבוצות חברתיות בעבר הרחוק עם שינויים סביבתיים שיצרו אתגרים חדשים. מתוך נקודת מבט "ממסדית" נבחן כיצד שלטון משתמש באי־ודאות ומנגד כיצד מתמודדת החברה עם אי הוודאות הנכפית עליה. מתוך תחנות שונות אלו נסייר במגוון של דרכים וצורות של התמודדות עם אי־ודאות כחלק מהווית המסע.

מסע להקטנת אי־הוודאות: למידה אוטומטית של חוקיות האינפוט משנה את הפעלת המרחב המוחי

לובה דייכין

העולם שבו אנו חיים מאתגר את המערכות התפיסתיות שלנו בכמויות עצומות של אינפורמציה מגוונת ביותר. למה אנחנו לא הולכים לאיבוד? במה עסוקה התפיסה האוטומטית (הלא מודעת) שלנו בזמן שאנו עוסקים בפעולות שמחייבות את הריכוז המודע שלנו?

העולם אכן עשיר מאוד בסוגי המידע השונים אך אחד ממאפייניו החזקים הוא עקביות לאורך זמן. המידע שאנו מעבדים מקיים לרוב חוקיות, ולכן ניתן לניבוי מראש. הניבוי מוריד את רמת אי־הוודאות במערכת ולכן משפר את תפקודה. אם אנו יודעים מה יהיה, אנו יודעים להתכונן ולהתנהל יותר טוב, מה שמאפשר התמודדות יעילה יותר עם דברים שלא ידענו לנבא.

מערכות תפיסה אוטומטיות לומדות את החוקיות של המידע שמעובד בהן. למידה כזו הינה בהכרח תלויה בזמן וביכולת שלנו לעשות אינטגרציה על פניו. התוצאה היא שינוי בדגם ההפעלה של המרחב המוחי, המצביע על שימוש באסטרטגיה יעילה יותר אשר מביאה לשיפור התנהגותי.

לובה תדגים את הנ"ל בתחום התפיסה השמיעתית, על ידי הצגת נתונים המתארים שינוי בביצוע של מטלת אבחנה של תדר צליל כתלות במודולציה של פרוטוקול המדידה. המודולציה מייצרת מצב שבו הפרוטוקול מכיל אלמנטים חוזרים, שאותו אשווה לפרוטוקול חסר העקביות. היא תדגים את תלות הלמידה בזמן, את השינוי בהפעלת המרחב המוחי ואת השיפור בביצוע.

הולכים אל הלא נודע: היציאות הפרהיסטוריות מאפריקה מסע מנקודת מבט אבולוציונית לאתנוגרפית ובחזרה

אריאל מלינסקי־בולר

אחד הדברים שמאפיינים מסע הוא התמודדות עם הלא נודע. מתוך זווית זו יבחן אריאל את אחד התהליכים החשובים באבולוציה האנושית – היציאות מאפריקה. ראשית יסקור אריאל את מצב הידע הנוכחי. מתוך סקירה זו יפרוס  את האתגרים העומדים בפני העוזבים את אפריקה ולהציג את הקשיים עימם נאלצו להתמודד על מנת לשרוד בסביבות החדשות. סוגיות כמו התמודדות עם משתנים לא ידועים כמו סביבות לא מוכרות, הצורך בהכרה של משאבים חדשים, אקלים ועוד נבחנות בחברות של ציידים לקטים בני ימינו, אשר יכולים להעניק לנו תמונת ראי לעולם הפריהיסטורי. מתוך ראייה אתנוגרפית זו יאיר אריאל באור חדש את היציאות הפריהיסטוריות מאפריקה ולנסות לראות אם ניתן להציג שאלות חדשות בנוגע למסעות אלו.

מסע בעקבות שמועה: עיצוב תודעה בגרמניה הנאצית

שמיר יגר

מקובל לטעון כי שלטון טוטליטארי כמו זה שהנהיגה המפלגה הנאצית בשנים 1945-1933 עשוי לשנות אלמנטים משמעותיים במבנה החברתי, ואף עלול לערער עד היסוד דפוסי התנהגות שהיו מקובלים במשך מאות שנים. אולם לפחות במקרה הגרמני, ככל שהחריפה הצנזורה, והנגישות למידע הלכה ופחתה, כך הלך והתחזק מעמדה של פונקציה חברתית עתיקת יומין – השמועה. לעתים היו אלו סיפורים בדים שמקורם ברכלן השכונתי או בשוטה הכפר, אך פעמים רבות הגיעו הידיעות הללו דווקא מתוך לב לבו של הממסד, והן שימשו את הגוף המפיץ למטרות שונות.

התחקות אחר המסע שעברו שמועות מהרגע שנוצרו ועד לשלב בו נלחשו מפה לאוזן ברחובות העיר מאפשרת הצצה שונה ומעניינת לאופן בו התנהלה החברה בתקופת הרייך השלישי. כמובן שבחלק גדול מהמקרים קשה מאוד להגיע למקור הסיפור, אולם בארכיוני המנגנונים שעשו שימוש נרחב בהפצת שמועות (משרד התעמולה, מנגנוני בטחון הפנים, הנוער ההיטלראי ועוד) השתמרו עדויות רבות המתעדות תהליך זה. כמקרה בוחן יציג שמיר את גלגולן של שמועות ושקרים דווקא במערכת החינוך – מראשי המשרד ועד לתלמיד בכיתה.

היציאה למסע: עקירה

בהגדרתו של כל מסע טמונה מידה מסוימת של עקירה (dislocation), שראשיתה ביציאה או בעזיבה של המקום המוכר, מכורח או מרצון, בדרך למקום אחר. מרכיב מכונן זה של המסע ייבחן במושב הנוכחי דרך שלוש פרספקטיבות: הפיסית, הספרותית והלשונית. המוקד המשותף יהיה בחינת הנסיבות המובילות לעקירה, ביטוייה והמשמעות שהיא מקבלת בדיסציפלינות השונות.

ההרצאה הפותחת, מאת אורי דוידוביץ', דוקטורנט במכון לארכיאולוגיה, תנסה לבסס את האפשרות לקיום "ארכיאולוגיה של מפלט" דרך בחינת השימוש במערות מדבר יהודה בתקופות קדם־היסטוריות. המאפיינים הייחודיים של מרחב המחקר מחד גיסא, ושל אופן השימוש במערות המצוקיות מאידך גיסא, מרמזים על האפשרות בפרקי זמן מסוימים מצאו קבוצות אוכלוסיה שמקורן בארץ הנושבת מקלט במצוקי המדבר. במהלך ההרצאה יידונו שאלות כגון מקור הפליטים, הסיבות האפשריות להגעתן למדבר, שהותם ואחריתם, אולם בעיקר תידון האפשרות המתודולוגית לזהות מפלט בכלים ארכיאולוגיים גרידא.

הרצאתו של יונתן סטבסקי תשווה בין מספר קטעי סיפורים או רומנסות שבהם אישה צדיקה יוצאת לגלות בעקבות האשמת שווא. יונתן יטען כי חרף אימת הגירוש ותלאות הדרך המצפות לגיבורות הסיפורים, חווית העקירה שלהן היא חיצונית בעיקרה. יש השמות את מבטחן באל ומוצאות בו משענת, ויש המודעות גם לפוטנציאל הדרמטי של מצוקתן ומשתמשות בו כדי לפנות לקהל שומעיהן.

לסיום, אור חסון יבחן בהרצאתו כמה מהמלים, המונחים והביטויים הבולטים בספרדית של תור הזהב לתיאור שיגעון. אור יראה כי השיגעון באותה תקופה מובנה בין השאר באמצעות דימויים מרחביים, המעניקים לו משמעות של דיסלוקציה, וינסה להגדיר לאורה את גבולות הקטגוריה של שיגעון ביחס לסטיות אחרות.

ארכיאולוגיה של מפלט קדם־היסטורי: מדבר יהודה בתקופה הכלקוליתית

אורי דווידוביץ'

מדבר יהודה הינו חבל ארץ יובשני בעל מאפיינים סביבתיים ייחודיים בשוליים המזרחיים של הארץ הנושבת של ארץ ישראל המערבית. קרבתו לאזורי המזרע מחד גיסא, והגרדיאנט הטופוגרפי, האקלימי והאקולוגי החריף שהפכו לאזור בעל סביבה קיצונית מאידך גיסא, הינם שניים מן הגורמים שהובילו להיווצרות דגמי פעילות אנושית בלתי שגרתיים במרחב זה. בין הדגמים הללו מתבלט דגם שניתן לכנותו מפלט, אשר ביטויו המובהק ביותר הוא ההאחזות הארעית במערות מצוקיות קשות־גישה הפרוסות במצוק ההעתקים ובקניוני הנחלים בשוליים המזרחיים של המדבר. לצד זיהוי דגם המפלט בתקופה היסטורית (מרד בר־כוכבא, 135-132 לסה"נ), מוצע לזהות אפיזודות מפלט נוספות גם בתקופות קדם־היסטוריות, בהתבסס על העדויות הארכיאולוגיות בלבד, בדגש על התקופה הכלקוליתית. זיהוי דגם פעילות שכזה מצריך בחינה מדוקדקת של מאפייני הנוכחות במערות ושל התרבות החמרית הנחשפת בהן, וזהירות ראויה בפרשנותם. בהרצאה יוצגו העדויות התומכות בפרשנות זו, ו"סיפור המפלט" יידון כמסעה הכפוי של קבוצת אנשים מיושבי ארץ המזרע אל המדבר הקשה והצחיח ואל מערותיו התלויות במצוקים.

שתיקות וזעקות שבר: תלאותיה של הצדיקה בספרות ימי הביניים והשפעתן על הקורא

יונתן סטבסקי

מעשיות ורומנסות רבות מימי הביניים, למשל "סיפורו של הפרקליט" (The Man of Law’s Tale) מאת המשורר האנגלי בן המאה הארבע עשרה ג'פרי צ'וסר (Chaucer), מגוללות את קורותיה של אישה צדיקה שעומדת בסדרה של תלאות, הכוללות יציאה לגלות והאשמת שווא בפשע נורא, עד שבסופו של דבר היא מתאחדת מחדש עם בעלה ומשפחתה. יצירות אלו מספקות לקהל קוראיהן או מאזיניהן מנה נכבדת של פאתוס, הרפתקאות ולעתים קרובות גם סיפורי נסים. על אף המצבים הקיצוניים שהגיבורה נתונה בהם, הזהויות השונות שהיא לובשת, והיכולות העל־טבעיות שלהן היא זוכה, נדמה לרוב שהיא אינה עוברת טרנספורמציה של ממש אלא נותרת צדיקה במהלך נדודיה ובסופם כשם שהייתה בתחילתם. יחד עם זאת, היעדרו של תהליך שינוי פנימי אינו מעיד על כך שלגיבורה אין עולם פנימי: הלה נגלה דרך הקשר הבלתי־אמצעי שיש לה עם האל, שאליו היא נושאת את תחינותיה, אך גם ברגעי שתיקתה אל מול הזוועות שהיא חווה.

הרצאתו של יונתן תציג קטעים מכמה יצירות, החושפים באופנים שונים את נפשה של האישה הצדיקה. יונתן ינסה לעמוד על משמעותם של קטעים אלו הן בהקשר של הטקסט בכללותו, הן בהקשר של המסורת הדתית וההגותית שהשפיעה קרוב לוודאי על מחבר היצירה וקוראיה או מאזיניה. טענתו היא שקהל הרומנסות מוזמן לעבור תהליך של התבוננות פנימית, תשובה והתעצמות בעקבות תלאותיה של הגיבורה.

בדרך הלא נכונה: על תפיסת השגעון וסטיות ואחרות בספרדית של תור הזהב

אור חסון

השפה הספרדית, ובייחוד זו של תור הזהב (המאות השש עשרה והשבע עשרה), מציעה לנו מגוון רחב של מלים, מונחים מקצועיים ופופולאריים, ביטויים, פתגמים ואטימולוגיות (עממיות ומדעיות), המתייחסים לשגעון, ואשר יכולים לשפוך אור על העולם המדומיין של השגעון באותה תקופה.

בהרצאתו ינסה אור לעמוד על מספר אופנים בהם השפה היומיומית, השיח הרפואי ומקבילו הספרותי מַבנים את השגעון באמצעות מטאפורות של דרך (או היעדרה), פריצת גבולות בזמן, במרחב הפיסי או החברתי, כשבמוֹקדם – כך ינסה להראות – הסובייקט הנמצא "מחוץ לעצמו" (fuera de sí), וכיצד "ריפוי" או חזרה למצב לא־משוגע מתייחסת אליהן. אור ינסה להבין מהי אותה דרך־לא־דרך של המשוגע, לאן היא מובילה (אם בכלל) ואם היא נבדלת מזו של סובייקטים סוטים אחרים (כופרים, גאונים) או כאלה הנמצאים "מחוץ לעצמם" (מיסטיקנים). אור ינסה לחשוב – לאור היחסים בין קטגוריות שונות (למשל, כפירה, מיסטיקה, שגעון, גאונות, סכלות) שהמושג "דרך" מדגיש – על מקומו של השגעון בהקשר התרבותי של ספרד של תור הזהב.

בין מסע לשינוי

מסעות, בזמן ובמרחב, ולו הצנועים ביותר, מהווים לא פעם זרז וגורם מניע לשינויים מפליגים המגיעים בעקבותם וניזונים מתוכם. המושב זה מבקש להתחקות אחר אותם שינויים הנולדים מתוך המסעות: שינויים בזהות העירונית (דרור), ברגישויות התאולוגיות (הלל), וביצירה הספרותית (יונתן). כל אחת מן ההרצאות במושב תבקש להצביע על הזיקה שבין המסע לבין התמורות המתחוללות מתוכו, ולנתח היבטים ספציפיים בתמורות אלה.

"בכל מקום שבו אניח את הכובע שלי, זהו ביתי": מסעות של מהגרים במרחב העירוני ויצירת זהות מרחבית במגה־ערים בסין העכשווית

דרור קוכן

הגירה פנימית מן הכפר אל העיר היא אולי המאפיין האנושי הבולט ביותר של תקופת הרפורמות שהחלה בסין ב־1978. בעוד שבמרבית תקופת השלטון הקומוניסטי בסין לא הותר מעבר חופשי של אנשים ממקום למקום, הרי שדרישות הכלכלה המתחדשת והשינויים החברתיים שנלוו לרפורמות, יחד עם מגוון צעדים ממשלתיים (שנעו בין עצימת עין, ניסיונות בלימה ועד לעידוד ההגירה), הובילו להתפתחות תנועת הגירה עצומה, המוערכת כיום ב־150 מיליון איש. הממדים העצומים של תופעת ההגירה בסין, שבקלות ניתן לכנותה "תנועת האוכלוסין הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית", לא מאפשרים להסתכל עליה כעל מקשה אחת, ומחייבים את החוקר להשתמש במספר פרספקטיבות שונות כדי להאיר מרכיבים שונים בתוך המכלול. אך בעוד שהאספקטים הכלכלים והחברתיים זוכים לתשומת לב רבה, דווקא האספקט המרחבי של התופעה לא זכה עד עתה להתייחסות משמעותית. הקשר בין המהגרים לעיר נתפס כמבוזר וזמני, וגישה זו יחד עם פרספקטיבה המנסה לכמת את התופעה ומרכיביה תוך הסתכלות מכלילה ואבסטרקטית, מצניעה את הדיון במיקום של המהגרים במרחב העירוני והתנועה שלהם בתוכו.

דרור אנסה להציע פרספקטיבה נוספת לבחינת המסע, שהוא מרכיב אינהרנטי בתופעת ההגירה, אך במקום להתמקד במסע מנקודת המוצא אל יעד ההגירה, הוא יפנה את תשומת הלב למסעות שמתרחשים ביעד ההגירה עצמו, הסביבה העירונית, ולבחון דרכם כיצד הם משמשים את המהגרים להבניית זהות מרחבית עירונית, מה התפקיד שלהם בעיצוב מחודש של הסביבה העירונית, וכיצד הם מושפעים מהמדיניות המרחבית ויחסי הכוח הקיימים. הסתכלות שכזו שרואה את המרחב העירוני כתוצר חברתי, ואת המהגרים כאחד הכוחות הפעילים בו, מאפשרת בחינה של המרחב דרך האינטראקציה בין עיצוב המרחב והפעילות היום־יומית המתרחשת בו, וכן חושפת את הקשר המשתנה בין זהות ומקום ואת המורכבות של התהליך הדיאלקטי המעצב אותו.

היסטוריונים מהגרים באימפריה הרומית המזרחית (המאה החמישית)

יונתן ליבנה

פילוסטורגיוס מבוריסוס וסלמיניוס הרמיאס סוזומנוס, מחבריהם של שניים מחיבורי ההיסטוריה של הכנסיה הנוצרית שנכתבו במאה החמישית, מייצגים שכבה עולה של אינטלקטואלים קונסטנטניפוליטאנים, אשר היו, למעשה, מהגרים חדשים בעיר הבירה האימפריאלית. שניהם גדלו והתחנכו באזורי הספר של האימפריה – פילוסטורגיוס בקפדוקיה, סוזומנוס בקרבת העיר עזה – ורק בבגרותם עברו לקונסטנטינופוליס, בה מימשו את עבודותיהם ההיסטוריות הגדולות.

מהלך חייהם של שני המחברים השאיר עקבות משמעותיים בכתיבתם, ואנו יכולים למצוא בכתביהם מידע רב על תולדות ארצות המוצא שלהם וקהילותיהם בסיפור ההיסטורי, זאת לצד סימנים כי כתיבתם כוונה בין היתר גם לקהל הקוראים שבפריפריה האימפריאלית.

הרצאתו של יונתן תאפיין את הייחוד הזה שבכתיבתם תוך התייחסות להיבטים הנובעים מהיותה כתיבת מהגרים (אם למתוח במודע את הגדרות התאוריה הספרותית בתחום). מטרתה היא להיעזר בשני החיבורים כדי ללמוד דבר מה על יחסי הפריפריה והמרכז באימפריה הרומית המזרחית ודרכי התנועה בה, לבחון את הדרכים שבה יחסים חברתיים אלה עיצבו את הכתיבה הספרותית בתקופה, וככל שניתן, להציג את התרומה האפשרית שבהפגשת התיאוריה הביקורתית הדנה בספרות מהגרים בעולם הפוסט־קולוניאלי עם מערכות אימפריאליות מן העת העתיקה.

מסע בדמיון דתי: שלש תחנות בטבע האל

הלל בן־ששון

האם האל יכול להשתנות? ובכן, תלוי את מי שואלים, ובאיזו תקופה. הרצאתו של הלל תתבונן בשני צמתים רעיוניים, האחד במאה השנייה לפני הספירה והשני במאה העשרים. מן הצומת הראשון המופיע בתרגום היווני הקדום למקרא, תרגום השבעים, ומן הצומת השני המופיע ביישומים התיאולוגיים של הגותו של מרטין היידגר, יציע הלל מבט על שלש הבנות שונות של טבע־האל. כך, אנו מוצאים במקרא תיאורים של האל שהנו בראש ובראשונה אישיות רבת עוצמה ויצר. החל בעת העתיקה המאוחרת ועבור בימי הביניים, נפגוש אל הדומה דמיון רב לאידיאה אפלטונית – אל בלתי משתנה, נשגב ומושלם, ובעיקר בלתי מעורב. בעשורים האחרונים מבקש הדיון התיאולוגי לפרוץ את אופקי הדיון אודות ההוויה, ולהציע מושג של אל שהנו נשגב אף מעבר לכל הבנה של מושג ההיות.

דרך המסע התיאולוגי הכללי הזה יצביע הלל על הקורלציה בין השינויים המפליגים בדיון אודות טבעו של האל לבין שוני עמוק בין הדמיון הדתי של העת העתיקה, ימי הביניים והעת הזאת.

מושגים נודדים: מסע כשינוי משמעות

הדרך שעובר רעיון אינה רק מרחק מוחשי. רעיונות עוברים את מסעם בשבילים של זמן, של שפה ושל תרבות; את הדרך יעברו לא על סיפון אנייה או על דבשת גמל, אלא בידיהם של סוכנים שונים – חוקרים, מדקדקים, מחברים. אך בדיוק כמו כל נוסע אנושי, יעבור הרעיון שינוי והתפתחות לאורך מסעו. במושב זה נעקוב אחר שלושה מסעות כאלה, תוך משחק מתמיד בין תוכנו של הרעיון הנודד, הסוכנים שנושאים אותו בדרכו, וצורתו המשתנה בדרך.

מיכל תפתח בנדבך הבסיסי ביותר – בלשון – ותעקוב אחר השינוי שעברה משמעותו של שם הצורה אל־מצ'ארע על ידי המדקדקים הערביים, ממונח שמשמעותו "הצורה הדומה ל[בינוני הפועל]" לצורת המציינת "הווה־עתיד" – מסע שבו התוכן עבר שינוי, אך הצורה, "שם המושג" נשארה כפי שהייתה.

נעמה תמשיך בשלב הבנוי ישירות על הלשון – בהסטוריה – ותעקוב אחר המסע שעבר רעיון כיבוש העולם המונגולי, על פי שני קטעי חיבורים שונים מהמאה השלוש עשרה – "ההיסטוריה הסודית של המונגולים", ומכתב הולאגו ח'אן אל השולטאן קטז. במסע זה, נראה כי למרות שהשפה עברה שינוי, התוכן נשאר כשהיה.

גיל תסכם בקומה הרעיונית ביותר – בפילוסופיה של המתמטיקה – ותפרוש מפה אפשרית למסע פתרונן של בעיות בלתי פתורות במתמטיקה. על אף קשיחותה היחסית, השפה המתמטית השתנתה לאורך ההיסטוריה, וכך גם הניסוחים של בעיותיה. כיוון שהשינויים בשפה הם בשליטת סוכניה – הקהילה המתמטית, ייתכן שלפחות חלקם מוכוונים לשם הבאת בעיות לכדי פתרון. כאן גם השפה וגם התוכן מועמדים לשינוי, על מנת להגיע ליעד המסע – לפתרון.

"בחזרה לעתיד": על גלגול שם צורת־הפועל "אל־מֻצָ'ארִע" (المُضَارِع) במסורת הדקדוק הערבי

מיכל מרמורשטיין

הדיון במערכת־הפועל לפי מסורת הדקדוק הערבי של ימי־הביניים מתקיים בשתי מסגרות נפרדות: מסגרת סמנטית־לוגית, שעניינה הבחנה בין חלקי־הדיבר והגדרת המהות בלשון של כל אחד מהם, ומסגרת דקדוקית, שעניינה תיאור התכונות המורפו־סינטקטיות המייחדות כל צורה. הפועל, לפי שיטה זאת, מורה על "היקשרות אירוע בזמן", והשתנות תנועתו הסופית מאפיינת אותו, באנלוגיה לשם, כצורה נוטה.

בחיבורו רב־ההשפעה מן המאה השמינית, ה"כִּתָאבּ", מתאר סִיבַּוַיְהִ, "אבי הדקדוק הערבי", את צורת־הפועל יַפְעַלֻ (~יִקְטֹל) ככזאת שבמהותה מציינת את "מה שיהיה ולא ארע [עדיין] ומה שהינו ולא נפסק"; אותה צורה זוכה עם זאת לשם אל־מֻצָ'ארִע לִאסְם אל־פָאעִל "הדומֶה לשם הפועל [=לבינוני]", בהתאם לתכונות המורפו־סינטקטיות שלה.

במרוצת הדורות נשכחה במידה רבה המשמעות המקורית של המונח "אל־מֻצָ'ארִע" וזה מתפרש מחדש כמציין את המשמעות הזמנית שנהוג לייחס לצורה: "הווה־עתיד". לעניין זה השלכות על הבנת היחסים במערכת הפועל כולה והוא יכול להעיד על הסכנה שב"עריצות" הטרמינולוגית, אשר אינה כפופה לתובנה אלא כופה הבנה מסוימת של המציאות. המסע חזרה לגילוי המובן המקורי של המונח "אל־מֻצָ'ארִע" מוביל בתורו לבירור התפישה המקורית של המדקדקים הקדומים את מערכת־הפועל של הערבית הקלסית.

מ"כלב טיבטי" ל"צבא אללה"‪:‬ מסע הכיבוש המונגולי דרך שני קטעי מקורות

נעמה א. ארום

בדהרה חסרת מעצור חצו צבאות המונגולים במאה השלוש עשרה נהרות והרים, ואיחדו באש ובקשת ארצות ועמים לאימפריה אחת. המאבק החל בערבות מרכז אסיה, באיחוד שבטי הנוודים על ידי אדם יחידי – טמוצ'ין, הוא צ'נגיס ח'אן; והמשיך אחריו בין חוף סין במזרח לדנובה במערב, בכיבוש ארצות יושבי הקבע על ידי יורשיו, בני המשפחה הצ'נגיסית. הדרך שעברו חילות המונגולים לא נמדדה בנתיבי ערבה ומעברי הרים בלבד – זה היה מסע דרך תרבויות ושפות, אמונות ותפיסות עולם.

הרצאתה של נעמה תאיר את הדרך שעברו בעזרת דוגמה קטנטנה – העמדת שני קטעי חיבורים בני הזמן זה למול זה. הראשון יילקח מתוך החיבור המונגולי שכונה "ההיסטוריה הסודית", קטע בו הציעו אנשי צ'נגיס ח'אן למנהיגם לצאת כנגד ארצות האסלאם; והשני יילקח, קילומטרים רבים מערבה משם, מתוך מכתב דרישת הכניעה ששלח נכדו של אותו מנהיג אל יריביו, שליטיה הממלוכיים של מצרים. בהבדלים שבין שני הקטעים, ובנקודות הדמיון שבהם, ניתן יהיה להציץ למרחק העצום שעברו המונגולים תוך כדי מסעם – ולאופן בו הצליחו, בו זמנית, שלא לעזוב את מקורותיהם.

אופטימיות במתמטיקה: המנהרה שטופת אור ואין לה קצה

גיל שגיא

בשנת 1900 פרסם דייוויד הילברט, מהמתמטיקאים הבולטים של זמנו, רשימה של 23 בעיות פתוחות במתמטיקה באותה העת, עליהן עובדים טובי המתמטיקאים עד היום. הילברט היה אופטימי: הוא האמין שכל טענה מתמטית ניתנת להכרעה. הסברה שכל הבעיות המתמטיות ניתנות להוכחה או להפרכה מהווה תמריץ פסיכולוגי לאלו השוקדים עליהן – אך האם היא מוצדקת?

קאנט סיפק נימוק פילוסופי לאופטימיות במתמטיקה: המתמטיקאי בונה את מושאיו בהסתכלות טהורה. המתמטיקה אינה תלויה בנתונים אמפיריים, שכן היא תחום ידע רציונלי טהור. על כן יכול המתמטיקאי לצפות לתשובות חד משמעיות בתחומו.

אף כי לתפיסה הקאנטיאנית השפעה עצומה עד לימינו, נדרש נימוק טוב יותר לאופטימיזם מתמטי, לו רק בשל ההתנערות העכשווית ממושג ה"הסתכלות" של קאנט. אולם, עד כמה שהעמדה האופטימית במתמטיקה מושכת, היא נראית פנטסטית תחת התפיסות הקיימות לגבי המתמטיקה. גיל מציעה הבנה פילוסופית חדשה של ההתפתחות המתמטית שעמדה אופטימית היא תוצאה טבעית שלה. היא מציעה גישה דינמית לגבי השפה המתמטית: המושגים המתמטיים משנים את משמעויותיהם לאורך ההיסטוריה באופן נשלט ומבוקר על־ידי הקהילה המתמטית, וכתוצאה מכך, הטענות המתמטיות מנוסחות מחדש באופן תדיר. המושגים "פונקציה", "רציפות" ו"מספר" הם דוגמאות בולטות לכך. קל לראות כיצד תפיסה אופטימית הופכת למסתברת הרבה יותר תחת גישה דינמית: כיוון שהקהילה המתמטית שולטת בשינויי המשמעות של מושגיה, ומנסחת מחדש את הטענות הסגורות והפתוחות, היא יכולה לכוון את עצמה לפתרון בעיות מסוימות.

בהרצאתה תבסס גיל את טענותיה לגבי הדינמיות של השפה המתמטית תוך מתן דוגמאות של מושגים ששינו את משמעויותיהם ובעיות פתוחות שהתנסחו מחדש.

ספקנות במסע

ספק יכול להיקשר במסעות ובטרנספורמציות באופנים שונים. ספק יכול להניע יציאה למסע, ביכולתו ללוות את היוצא למסע מתחילתו ועד סופו, ולבסוף, הוא יכול להתעורר ביחס למסע עצמו וליעדיו. היחס בין מסעות, או טרנספורמציות, והספק הוא שיעמוד במרכז המושב. ההרצאה הראשונה תדון בשאלה ספקנית המתעוררת ביחס למהלכים היסקיים ארוכים. שאלה זו עולה מהדיון הפילוסופי בעמימות ובפרדוקס הערמה. ההרצאה השנייה תדון במספרים בלתי אמינים. הרצאה זו תתאר מסע, במהלכו זוכה הנרטיב של מספר בלתי אמין ב"אמונה" מצד הקורא. ההרצאה השלישית תדון במסעו של דיאנוכת, אדם־ספר המתואר בגינזא רבא, הספר המקודש למנדעים. דיאנוכת מתחיל לפקפק בהיותו כל־יודע, דבר שהאמין בו קודם לכן, ועקב כך יוצא למסעות לעבר ידע מסוג שלא היה מוכר לו. ההרצאה הרביעית תעסוק במסורת "החותם הגדול" (Mahamudra) המזוהה עם הבודהיזם הטיבטי, ובמרכזה תעמוד השאלה אודות מובנם של המסע והטרנספורמציה לאור ההשקפה כי יעדו של המסע מצוי כבר בראשיתו.

ללכת לאיבוד בין הנחות למסקנה: ספקנות ביחס להוכחות ארוכות

רן לנצט

הוכחות מתמטיות מובילות אותנו מהנחות למסקנה, דרך שורה, לפעמים ארוכה מאוד, של צעדים פשוטים יחסית. כשכל צעד בהוכחה תקף, אינו יכול להוביל מאמת לשקר, מקובל לראות את ההוכחה כולה כתקפה, וזאת באופן בלתי תלוי באורך ההוכחה. בהקשרים חוץ־מתמטיים, לעומת זאת, ניתן להצביע על הוכחות ארוכות, שכל צעד בהן נראה תקף, ולמרות זאת – נראה שהן עצמן אינן תקפות. קיומן של הוכחות כאלה מוביל באופן טבעי לשאלה ספקנית ביחס למתמטיקה: מניין לנו שהוכחות מתמטיות ארוכות, שכל צעד בהן תקף, הן עצמן תקפות? האם ניתן לענות לשאלה זו מבלי להניח את המבוקש? רן יבחן מספר תשובות אפשריות לשאלה ויסביר מדוע הן אינן תשובות מספקות.

"ספר הדיו של האלים": מסעותיו השמימיים של חצי אדם־חצי ספר

יקיר פז

בגינזא רבא, הספר המקודש למנדעים, מופיע סיפורו של דינאנוכת, מעין אקדמאי מיתי – חציו אדם חציו ספר. הוא מתגורר "בין מים למים" ומכנה עצמו "ספר הדיו של האלים" המקדיש את ימיו לקריאה ומתגאה בכך שהוא כל יודע. אולם כשמגיע אליו ספר מדבר המכריז על קיומה של אמת הקיימת עוד לפני הראשית הוא נאלץ לצאת למסעות ברקיעים השונים שבסיומם הוא נחשף לידע (מנדע) האמיתי, שאותו לא ניתן ללמוד אותו מספרים. כתוצאה ממסע זה הוא שורף את ספריו, יוצא לעולם להעמיד תלמידים ולבסוף אף זוכה בגאולה.

ההרצאה תעסוק ברקע של המנדעי של החיבור ובניתוח של חשיבות המסע והיחס בין ידע הנמצא בספרים לבין הידע שבחוויה הישירה.

ממספר בלתי אמין לאמונה נרטיבית

דוד שטרומברג

המונח "מספר בלתי אמין" מתאר לפחות שתי תופעות ספרותיות:
  1. חוסר עקביות טכנית המופיע בטקסט;
  2. אופיו המפוקפק של המספר.
שניות זו חושפת את הצורך לדון מחדש בתפיסת הנורמה של חוסר תאימות בין מחבר ומספר. עבודתו של דוד מציעה כי ניתן לדון במספר הבלתי אמין תוך שימוש בשורה של מינוחים קונספטואליים הנמנעים מהצהרות אתיות נמהרות. באופן זה דוד רותם תפיסות נרטיביות כמו "שברים" בסיפֵּר וכן דן בדיאלוג המתנהל בין מחבר וקורא כתודעה "שבירה". הרצאתו תדון במינוחים אלו מנקודת מבט פנומנולוגית ותתאר את "המסע" דרך הנרטיב שבעזרתו המספר הבלתי אמין רוכש את "אמונו" של הקורא – צעד המוביל לאפשרות של השבת "האמונה הנרטיבית".

מסע אל הבית: הוויה והתהוות בראי אי־השניות

ערן לייש

מהו המובן של מסע כאשר היעד נמצא בתחילתו ובסופו גם יחד?

ההשקפה כי המודעות הטבעית הפתוחה ונטולת הגבולות וההבחנות מצויה בליבה של ההוויה האנושית היא אבן היסוד של מסורות אי־השניות הטיבטיות, הלא הן "השלמות הגדולה" (Dzogchen) ו"החותם הגדול" (Mahāmudrā). כפועל יוצא, המודעות הטבעית, שאליה מכוון המסע הרוחני הטרנספורמטיבי, היא בעת ובעונה אחת נקודת המוצא והפרי הסופי גם יחד. יתר על כן, המסע הרוחני כשלעצמו מתנהל לאורה של המודעות הראשונית, שכן בבסיסו מצויה תנועת השחרור, ההרפיה וההתרווחות. לאור כל זאת ניתן לתהות כיצד המסורות האמורות מיישבות בין שתי נקודות מבט הופכיות לכאורה, אחת הטוענת למידיותה של המודעות הטבעית ושנייה המצדדת במסע הדרגתי לעבר מימושה הכולי של המודעות הראשונית.

במסורת "החותם הגדול" אנו מוצאים תיאור הדרגתי בן ארבעה שלבים של המסע לעבר מימושה המלא של המודעות הטבעית בהוויה האנושית. תיאור זה חושף בפנינו את התהליך ההדרגתי העובר על התודעה האנושית בדרכה להכרת מקורה. בה בעת, תהליך זה חבוק בידי המודעות הפתוחה אשר מצויה בדברים כולם, מעצם היותם של אלו הופעות בשדה התודעה בו האדם חי. מכל זאת עולה כי מסורת זו מביאה יחדיו את הזמני והנצחי, את ההתהוות וההוויה ואת התהליך ההדרגתי והספונטניות המידית לכדי מארג אחד של מודעות אשר אינה נפרדת, ולו לרגע אחד, מהתגלמויותיה.

סוף הדרך: מסע במבט לאחור


המושב האחרון והמסכם עוסק בסופו של המסע, קצה של הדרך. אך מהו סוף זה? האם סוף המסע הוא קץ כל הדרכים או תחילתו של מסע אחר? במושב זה נבקש לבחון מה מלמדת אותנו נקודת הסיום של המסע על הדרך שעברנו במהלכו. המשותף להרצאות במושב זה הם הניסיונות להביט בסופם של מסעות, מסוף במובן הפיזי שמשמעו מוות וקבורה, דרך סוף במובן של ארץ מקלט, סופו של מוטיב אומנותי מהחי אל האלוהות ועד המסע הגדול של האנושות מתחילתה בחברות ציידים לקטים במישורי אפריקה אל עבר הלא נודע.

ההרצאה הראשונה היא הרצאתו של אמיר גלילי העוסקת בחקר דפוסי הקבורה של האוכלוסייה הבדווית בנגב וכיצד אלו ילמדו אותנו על תזוזת השבטים במהלך המאות התשע עשרה והעשרים.

הרצאתה של גלי דרוקר בר־עם בוחנת מחדש את מושגי הפליטות וההגירה על רקע תרבות היידיש בתל אביב בראשית שנות המדינה.

מוטיב הנימבוס באמנות הוא נושא ההרצאה השלישית במושבנו. מיכאל שנקר יסביר על גלגולו של מוטיב זה בתרבויות מרכז אסיה עד לביטויו של מוטיב זה כמרכיב של אלוהות.

מיכל בירקנפלד תספק לנו את ה"קינוח" למושב זה במחשבות חדשות ובמבט רטרוספקטיבי על מסע פיזיולוגי, כלכלי ותרבותי – המעבר של האנושות מתרבות ציד ולקט לתרבות חקלאית.

"לדובב שפתי ישנים": תהליכי נדידה והגירה דרך בתי קברות בדוויים בנגב

אמיר גלילי

"מפת השבטים" היא מושג מקובל במחקר ההיסטורי והאנתרופולוגי של הבדווים בנגב. במפות המוצעות בספרות מוצגים קווים קשיחים של גבולות בין יחידות חברתיות ומנהליות שונות המייצגים מערך טריטוריאלי סדור ומובנה. הרצאתו של אמיר תנסה לערער על המבנה המקובל ולהציג מקרים בהם תפיסה זו אינה עומדת במבחן המציאות. אמיר ינסה להראות מקרים בהם הגבולות המוצגים אינם מסתדרים עם התפיסה המקובלת במחקר. חלקה השני של ההרצאה ינסה להציג כיצד בדיקה מדוקדקת של שיוכם החברתי של בתי קברות ביחס למיקומם הגיאוגרפי מאפשר להבין מה היו תהליכי התזוזה של השבטים עד ליצירתה של "מפת השבטים" כפי שהיא מוצגת כיום ולעמוד על חשיבותו של בית הקברות כמסמל טריטוריאלי והיסטורי.

אמיר יציג מספר שיטות עבודה ובהן מחקר שדה אנתרופולוגי, ניתוח תצלומי אוויר, ניתוח של ספרות מחקר ומסע מן המאות התשע עשרה וראשית המאה העשרים ועוד.

מהגרים, פליטים או עולים חדשים? מרכז חדש של תרבות יידיש בתל אביב, 1968-1948

גלי דרוקר בר־עם

בין השנים 1958-1948 הגיעו לישראל בין 300,000 לחצי מליון עולים ממזרח אירופה, "שארית הפליטה". בין עולים אלה היו גם סופרי יידיש רבים. לאחר הגעתם ארצה המשיכו סופרים אלה ליצור ספרות בשפתם, יידיש. הייתה זו ספרות ייחודית: היא נכתבה בידי סופרים אשר הגיעו לארץ כבוגרים טעוני חוויות ונושאי מטען תרבותי והחלו מיד בהבעת חוויותיהם המרתקות בארץ. מלבד כתיבה ספרותית עסקו סופרים אלה בהקמת מרכז חדש של תרבות יידיש. הרצאתה של גלי תציג מרכז זה ותעלה כמה מהשאלות העקרוניות שמלוות את מפעלם: האם הגדרתה העצמית של קבוצה זו נבדלה מהגדרתן העצמית של קבוצות קודמות של מהגרים ופליטים יהודיים ממזרח אירופה, אשר המשיכו ליצור במרכזים אחרים של תרבות יידיש (כמו בניו יורק ובבואנוס איירס)? ואם כן, מה היו מאפייניה? באמצעות מקרה מבחן ייחודי זה בתרבות היהודית תדון גלי בהגדרות "מהגרים", "פליטים" ו"עולים חדשים".

נימבוס: מסעו של מוטיב איקונוגרפי בזמן ובמרחב

מיכאל שנקר

ההרצאה תעמוד על משמעותו ומקורותיו של מוטיב הנימבוס הן כרעיון והן כייצוג חזותי. הדגש ייושם על התפשטות המוטיב האיקונוגרפי של הנימבוס בתרבויות שונות בעת העתיקה. "נימבוס חלק" מופיע לראשונה באומנות של האימפריה הקושאנית (ששלטה בחלקים נרחבים של הודו ומרכז אסיה) במאות הראשונה והשנייה לספה"נ, וממקור זה מתחיל מסעו מזרחה ומערבה. בתרבויות שונות אשר התקיימו בשכנות לאימפריה הקושאנית, בבודהיזם, נוצרות, הינדואיזם ואסלאם, הופך הנימבוס לסמל האלוהות והמלכות.

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות": המעבר לחקלאות בראי הזמן

מיכל בירקנפלד

מזה מיליוני שנה נמצאת האנושות במסע מתמשך – המסע האבולוציוני. אנחנו מתקדמים עקב בצד אגודל במישור הביולוגי מחד ובמישור החברתי־תרבותי מאידך. המסע האנושי מראשיתו רצוף הצלחות לצד כבירות לצד כישלונות אדירים. ועדיין, אנו מסתערים קדימה אל העתיד, הכלכלי, הטכנולוגי והתרבותי, רודפים אחר החידוש הבא. אחד מציוני הדרך החשובים באותה דרך ארוכה החל לפני יותר מעשרת אלפים שנה, עם המהפכה הכלכלית הראשונה: המהפכה החקלאית. בתהליך זה הפכה החברה האנושית מחברת ציידים־לקטים נוודית, המסתמכת על עושרו של הטבע, לחברה חקלאית, יושבת קבע, המייצרת את מזונה בעצמה. המהפכה החקלאית נחשבת לפריצת הדרך הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות האדם, שווה בעוצמתה למהפכה התעשייתית של המאה התשע עשרה. המהפכה החקלאית נחשבת לאחד הצעדים המרכזיים בהתפתחותה של החברה האנושית המורכבת – לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם ברמה החברתית־תרבותית. למעלה ממאה שנה עוסק המחקר הארכיאולוגי־פרהיסטורי בשאלת המעבר לחקלאות: האם היה התהליך תהליך מכוון, או מקרי? אילו בעלי חיים וצמחים בויתו ומדוע? מה היו השינויים החברתיים והתרבותיים שליוו את השינוי הכלכלי?

אך במבט לאחור – האם היה המעבר לחקלאות יתרוני עבור בני האדם? אולי היה עדיף לנו להישאר ציידים ולקטים? הרצאתה של מיכל תבחן את הצדדים האפלים של אחד המסעות החשובים של החברה האנושית מאז הופעת האדם המודרני, תסקור חלק מהשפעותיה השליליות של המהפכה החקלאית ותעלה את השאלה – האם כל זה היה בכלל כדאי?