אורי בפרידה מג'רי גרסיה (סולן "גרייטפול דד")
 
 
"החלום היחיד שלי," אמר ג'רי גרסיה בראיון טלוויזיוני לפני שנים אחדות, "הוא ללמוד לנגן גיטרה לפני שאמות".
עד לפני זמן קצר, ליתר דיוק עד התשעה באוגוסט 95', הרבה אנשים היו בטוחים שגרסיה, האיש שניגן כאילו אין
מחר, ימות במקומו הטבעי - חבוי למחצה בין המגברים, בפינה הימנית של הבמה, כאילו מסתתר מן הזרקורים
ותרועות הקהל, בעיצומו של אחד מקטעי הסולו המהפנטים שלו.

המציאות היתה הרבה פחות רומנטית. מנהיגו הבלתי מוכתר של יקום הגרייטפול דד, יליד סן פרנסיסקו, נצר
למשפחת מהגרים מספרד, מת שבוע אחרי יום הולדתו החמישים ושלושה, במוסד לגמילה מסמים. מסיבת
הפרידה הבלתי רשמית התקיימה חודש לפני כן, בשיקגו. בתור מופע חימום קיבלו שבעים אלף המשתתפים
(בנסיבות רוקנ'רול נורמליות נהוג לכנותם "קהל צופים") את בוב דילן, עם ההרכב המצויין שליווה אותו
בתל-אביב, חיפה ובאר-שבע ב-93'. אמנים בדרגתו של דילן אינם מוכנים על פי רוב להופיע לפני אמן אחר,
ויהיה חי או מת, פרט לגרייטפול דד. לפעמים נראה שהם עושים זאת בעיקר תמורת הזכות לנגן עם ג'רי גרסיה.
"אין מילים", לדברי דילן, "לתאר את גדולתו של גרסיה כאדם או כנגן לא היה דומה לו". בין אלה שהסכימו
במשך השנים לחמם את הדד, או להצטרף בחלק השני, כשהם עצמם כבר רתחו, אפשר למצוא את מיילס דייוויס,
סטינג, סנטנה, האחים אולמן ורבים אחרים. הסיבה לכך כפולה: הערכה מקצועית ואישית עמוקה, והידיעה
שבהיסטוריה של עולם הבידור האמריקאי היה עד לפני זמן קצר רק שם אחד שהיה מסוגל למלא כל איצטדיון,
בכל יום, בכל שעה, בלי להשאיר כרטיס אחד בקופה - גרייטפול דד.

הקלטה דיגיטלית של "שיקאגו 7/8/95 (האייטם החם ביותר בימים אלה בין אספנים אובססיביים שכותב שורות
אלה גאה להימנות עם שורותיהם) מגלה שהבוטלג האחרון של גרייטפול דד לא היה מן המזהירים ברשימה הכוללת
קרוב לאלפיים וחמש מאות תאריכים במשך שלושים שנה, שמרביתם הוקלטו, תודה לאל. גרסיה לא היה במיטבו,
הנגינה המהוללת היתה חסרת ברק על אף פנינים מזדמנות והקול, שגם בימים טובים מאלה קשה היה להגדירו
כקול של זמר, היה סדוק. אבל כל מי שראה אותם יותר מפעם או פעמיים יודע שגם ברגעי שפל, גרייטפול דד היו
תמיד בקלאסה משלהם, אף שבהשוואה ללהקות מיתולוגיות אחרות דוגמת הרולינג סטונס, או לד זפלין, תרומתם
להתפתחות שפת הרוק שולית. גדולתם היא בכך שיצרו שפה שהיתה לגמרי שלהם, ולמרות הצלחתם הפנטסטית
נשארו תמיד להקת מחתרת. ביל גרהם ז"ל, שיצר יחד איתם את תעשיית הקונצרטים המשגשגת ביותר בעולם,
הגדיר את זה במילים הפשוטות והמדוייקות ביותר: "הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים
את מה שהם עושים". עכשיו, אף אחד כבר לא עושה את זה יותר.

אפשר להשתמש בדבריו של נצר אחר לשבט גרסיה המהולל, הסופר גבריאל גרסיה מרקס, ולומר שהפרק האחרון
באגדת הרוק המוזרה מכולן היה כרוניקה של מוות ידוע מראש. סוכרת, בעיות לב והתמכרות ממושכת להרואין
הביאו את ג'רי גרסיה כמה פעמים אל סף המוות. ב-86' (אחרי קונצרט אחר עם בוב דילן, למרבה האירוניה), שקע
גרסיה בתרדמת ממנה התעורר כעבור כמה ימים, אבל נאלץ ללמוד מחדש את מה שבלעדיו לא היה טעם להמשיך
לחלום. התרדמת מחקה כמעט לגמרי, סיפר מאוחר יותר, את הזיכרון המוסיקלי שלו. בעזרת חבר, הפסנתרן מרל
סונדרס, הוא בנה מחדש את כושר הנגינה, חזר להופיע, וראה זה פלא - השנים שאחרי כן היו מהפוריות ביותר של
הדד כלהקה (לא מעט בזכות תרומתו של הקלידן ברנט מידלנד, שבעצמו נפטר ממנת יתר ב-1990), ושל גרסיה כסולן.
אלה היו השנים שבהן זכה סופסוף להכרה המיוחדת מצד הממסד המוסיקלי, הם הפיקו את הלהיט הראשון והאחרון
בקריירה המוזרה שלהם ("Touch of Grey", שהגיע ב-87' למקום השביעי במצעד המכירות של "בילבורד"), ואפילו
אם.טי.וי. החלה לשדר קליפים שלהם, בתחילת שנות התשעים החל מצבו של גרסיה להידרדר שוב, למרות ניסיונות
חוזרים ונשנים להיפטר ממפלצת ההרואין שנשפה בעורפו כעשרים שנה. שמועות על מותו צפו באינטרנט לפחות
פעמיים בשנתיים האחרונות. בתחילת אוגוסט 92' נכנס גרסיה לטיפול גמילה, כדי להתנקות לקראת סיבוב הופעות
נוסף, שכלל 22 קונצרטים מכורים מראש בניו יורק, בוסטון ופילדלפיה. בתחילת ספטמבר קיבלו חמש מאות ועשרים
אלף קוני כרטיסים את כספם בחזרה.

הדו-ערכיות המזוינת של תהילת הרוק היא הקלישאה השחוקה ביותר במיתולוגיה המודרנית. אפשר להתלהם עד
קץ כל הדורות על אודות מרטירים מיוזעים דוגמת ג'ים מוריסון, או ג'ימי הנדריקס, או קורט קוביין, עם הפוזות
הסקסיות שלהם, וטבעת החנק של אהבת המונים שדרדרה אותם לתהום. אבל האמת הלא-מרה-ולא-מתוקה היא
שגאונים עשויים מאותם חומרים אנושיים שמהם עשויים סנדלרים ונהגי מוניות, וכמה מגדולי המוסיקה בתרבות
המערב (צ'ייקובסקי, גרסיה, קוביין, צ'ייקובסקי) היו גם אמני הרס עצמי דגולים, כל אחד עם המנגינה שלו. מה
לעשות, חייהם הפרטים של כמה ממגדירי התרבות הזו לא היו מופת של טוהר מידות. היו ביניהם לא מעט שתיינים
(מוצרט, צ'רלי צ'פלין), מכורים לסמים (ז'אן קוקטו, אדגר אלן פו), מתאבדים (ארנסט המינגוויי), ולמען האמת
קשה למצוא בין כל הגאונים האלה אחד שאפשר לקרוא לו "נורמלי" בלי להסמיק במבוכה. כל האמור לעיל אינו
מיועד להקל ראש בסכנות הטמונות בהתמכרות מכל סוג שהוא, או לרמז באיזושהי צורה שסמים קשים או קלים
הם תחליף לכשרון אמיתי. הרואין וקוקאין הם הגיבורים הרעים בחלום בלהות אמריקאי שסופו אינו נראה באופק.

ההפתעה הגדולה בעקבות מותו של ג'רי גרסיה היתה לאו דווקא המשקל שניתן לו בתקשורת האמריקאית והעולמית,
אלא הפתיחות האינטלקטואלית שבה התייחסו כמעט כולם לחייו הפרטיים. כאשר תינוקות הנולדים מכורים לקראק
הם תופעה שכיחה לגמרי בכל בית חולים עירוני באמריקה, ניתן היה לצפות שמותו יהפוך לדגל בידי גדודי המוסר
הניאו-קורקטיים. אבל מי שטרח לעקוב אחר חדשות הטלוויזיה הגלובלית זכה לראות רגע של צער אמיתי שוטף את
אמרקה מניחה הצידה האת הדיון הכואב בבעיותיה האמיתיות כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד מאמניה הדגולים -
וזאת עם התאפקות בגווני הצהוב. למעשה, פרט למקרים בודדים, ביניהם מאמר מערכת בלוס אנג'לס דיילי ניוז
(עיתון נוצרי שמרני בעל תפוצה בינונית), והספד מאולץ ב"תרבות מעריב", ידעו מרבית הכותבים לזהות את ההבדל
העקרוני בין בעיותיו האישיות של גרסיה, לבין גדולתו כאמן.

"זה היה כמו אגרוף בבטן", אמר סנטור פטריק ליהי, פוליטיקאי חשוב וסימפטי, שהבטן היא המקום הנמוך ביותר
שהוא מוכן לרדת אליו בשידור חי. כולם, החל בג'יי לנו ודייוויד לטרמן, ועד לביל קלינטון (שניהם בעניבות בעיצוב
גרסיה) הודו שהם עצובים. "הוא היה גאון", אמר מי שאינו לוקח לריאות, והוסיף נפנוף אצבע נשיאותי: "אבל אני
מקווה שמותו הטראגי יגרום למעריציו להרהר בתוצאות של אורח חיים הרסני". סגנו, אל גור, ששבועות מספר
קודם לכן התארח עם אשתו טיפר (שבימים כתיקונם היא מורליסטית בלתי נלאית) מאחורי הקלעים בקונצרט
של הדד בוושינגטון, שמר על שתיקה. האינטרנט הוצף בצורה שלא היתה כמוה. המחשבים בוול סרטיט כרעו
תחת הנטל, דגלים הורדו לחצי תורן, ואפילו אלוהים (בגילום בוב דילן) יצא מגדרו כדי לומר לאמריקה שמצטערים,
אבל המסיבה הגדולה ביותר בעולם נגמרה.

ג'רי גרסיה היה סמל של השקפת עולם שעם כל חריגותה היא חלק אורגני מן האתוס האמריקאי. אחד ממאפייניה
של התרבות האמריקאית המודרנית הוא הקונפליקט שבין השמרנות היאנקית העיקשת, לבין השמירה הכמעט
אובססיבית על חרות הפרט וחופש הבחירה האישי. המתח הזה בנפש האמריקאית הוא מה שעושה אותה למה
שהיא. האמריקאי הוא בעצם יצור צייתן ושמרני, אבל הוא לא שוכח שארצות הברית נולדו כתוצאה ממרד, ויש לו
הערכה עמוקה לאינדיווידואליזם.

גרייטפול דד נשאו את הדגל עבור שלושה דורות של אמריקאים עצמאיים ברוחם. הם לא הזדהו פוליטית, לא התפשרו
מוסיקלית ולא הפכו לעבדים של מנהלי חברות תקליטים בחליפות אפורות. בכל הנוגע לעושר הצליל, לעומק הנשמה,
ליכולת האימפרוביזציה, לנכונות לדלג מעל צוקים ולהסתנן דרך סדקים, גרייטפול דד היו שיר הלל לאינדיווידואליות,
לא פחות מהשקפת העולם שהזינה את האקלים התרבותי שבו צמח.

צמיחת הליברליזם האופנתי בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים התרכזה בעיקר בסן פרנסיסקו, שמאז ימיה
העליזים כבירת המערב הפרוע, חזרה מדי כמה שנים להיות מוקד לשינויים חברתיים חיוביים שהתרחשו במקביל
לתופעות דומות בחוף המזרחי, אבל עם פחות כובד אינטלקטואלי ויותר נינוחות אקזיסטנציאלית. התנועה הפמניסטית
נולדה בסן פרנסיסקו, שהיתה בירתם של הביטניקים, ההיפיס, הגייס, וכל מי שחש שהרפתקאת החלום האמריקאי
לא תמה בעידן מחפשי הזהב. 

נחמד לחשוב שהחלום האמריקאי יכול להתגשם גם כשעושים את כל השגיאות האפשריות על פי מושגי העולם  הנורמלי.
מבחינה פרקטית הקריירה של גרייטפול דד היתה אמורה להיות מדריך לכישלון מובטח מראש. כל להקה אחרת שהיתה
מעיזה ללכת בדרכם היתה מתרסקת בתוך שנתיים. אבל מי שלא היה שם, יצטרך לקבל את המלה שלי: לא היה דבר
כזה, ולא יהיה. גרייטפול דד היו בערב טוב חוויה שמעבר לזמן וחלל, ובערב פחות טוב הם היו אנסמבל של מוסיקאים
מעולם, עם אצבעות מטורפות ומערכת סאונד מופלאה. לשים את זה באולפן, זה כמו לארוז אוויר הרים בקופסה. "אני
בטוח שגם אם נעשה אי-פעם אלבום טוב, הוא יימכר", הודה בוב וויר, גיטריסט הלהקה. האלבומים הם בסך הכל
תזכורת שגרייטפול דד היתה הרפתקאה שלא חזרה על עצמה פעמיים במשך שלושים שנה.

"התמכרות לשינויים", אומר גורם צעיר אך בכיר בממשלת הצללים, בנסותו להסביר את אפקט גרייטפול דד על מוחם
של אנשים שמוכנים לשמוע כל שיר במאות גרסאות. קשה להאמין שמישהו אחר יוכל אי-פעם לחזור על זה, אבל
אפשר להתנחם בעובדה שברגעיה האחרונים של המאה ה-20 נכנס הפריק האולטימטיבי אל היכל התהילה של
העולם החדש. קצת עצבני מהנפילה, כמו שאומר אחד השירים היפים שלו, אבל בכניסה הראשית. ניל קסידי
לא עשה את זה. ג'ניס, סליחה על המטפורה, לא גמרה. ג'ון לנון היה, עם כל הכבוד, מהגר בריטי. בוב דילן  עדיין
חי, עד מאה ועשרים. וכך נותרנו עם ג'רי גרסיה כמועמד יחיד מטעם מפלגת הרוק לכהן בקבינט הצללים האמריקאי,
לצד ג'ימי הנדריקס, ארנסט המינגוויי, אורסון וולס ועוד מתי מעט. על חוד הפירמידה אין, כצפוי, הרבה מקום.
   
 

Comments