קידמה אינה טבעית

נכתב על ידי: פרופסור יואל מוקיר
תורגם על ידי: אריאל קרלינסקי

מתי ואיך העולם המודרני והשגשוג חסר התקדים שלו החלו? ספרים ומאמרים רבים מספור נכתבו על השאלה הזו על ידי היסטוריונים, כלכלנים, פילוסופים פוליטיים ומלומדים אחרים שהציעו הסברים רבים מספור. דרך אחת לבחון את השאלה היא על ידי בחינה של דבר בסיסי בהרבה – עלייתה של האמונה בכך שהתקדמות היא בעלת ערך.

היום, נראה שזו אמונה מובנת מאליה, אך רוב האנשים בעבר הרחוק האמינו כי ההיסטוריה נעה במעגלים או מוכוונת על ידי כוחות עליונים. הרעיון כי בני אדם יכולים וצריכים לפעול באופן מודע על מנת להפוך את העולם למקום טוב יותר עבורם ועבור הדורות הבאים הוא בעיקרו תוצר של התקופה שבין קולומבוס לניוטון. כמובן, עצם האמונה בקידמה אינה מספיקה – צריך גם להביא אותה לפועל. ראשית העולם המודרני היא כאשר אנשים החליטו לעשות כן.

מדוע דורות עבר היססו לאמץ את רעיון הקידמה? הטיעון המרכזי היה כי אימוץ שכזה משמעותו חוסר כבוד לדורות הקודמים. ההיסטוריון קרל בקר כתב בשנת 1930 כי: "פילוסוף לא יכל לתפוס את העידן המודרני של קידמה עד שהיה מוכן לנטוש את פולחן האבות, לחשוב מחדש על רגשי הנחיתות שלו אל מול העבר, ולהבין כי הדור שלו עליון על כל הקודמים לו". עם גילוי אמריקה והרפורמציה הפרוטסטנטית, האירופאים החלו להטיל ספק בכתבים הקלאסיים בגאוגרפיה, רפואה, אסטרונומיה ופיזיקה – אותם כתבים שהיוו את מקור הידע והחוכמה בימי הביניים. עם הספק הייתה גם תחושה כי הדור שלהם ידע יותר והיה חכם יותר מן הדורות הקודמים.

היה זה שינוי חד מהאמונות של רוב החברות בעבר אשר בדרך כלל כללו מידה מסוימת של "פולחן אבות" – האמונה כי כל החוכמה והתבונה נגלו לחכמי העבר ולכן הדרך לתבונה עוברת בעיון מעמיק בכתביהם ורעיונותיהם. בעולם האסלאמי, התבונה נמצאת בקוראן ובחדית'. בעולם היהודי היא טמונה בתורה, התלמוד ודברי חז"ל. בסין היא נמצאת אצל קונפוציוס ופרשניו. באירופה בימי הביניים התבונה הייתה טמונה במספר קטן של קלאסיקות, בעיקר אלו של אריסטו.

פיזיקה - אריסטו - מהדורת 1837

יראת הכבוד כלפי הקלאסיקות החלה להתפוגג באירופה של המאה ה-16 וקרסה במאה ה-17, כאשר עוד ועוד אמיתות עתיקות הוטלו בספק ונמצאו שגויות. אם הקלאסיקות טעו לגבי כל כך הרבה דברים, האם אין הן טועות לגבי כלל הדברים? המדען האנגלי ויליאם גילברט, המחבר של ספר מפורסם על מגנטיות נשמע חצוף ממש כאשר כתב בשנת 1600 כי הוא לא הולך לבזבז זמן על "ציטוט העתיקים והיוונים כתימוכין למשהו, לא הנימוקים ולא המונחים היוונים עוזרים לנו להבין את האמת טוב יותר".

רבות מן האמונות הרווחות אשר התבססו על הקלאסיקות החלו לקרוס כאשר בחנו אותן מקרוב. והדוגמאות הצטברו בזו אחר זו. ראשית כל, האמונה כי כדור הארץ הוא מרכז היקום – אבן הראשה של האסטרונומיה העתיקה – התפוגגה. אך היו דוגמאות רבות נוספות: אריסטו טען כי כל הכוכבים מלבד כוכבי הלכת הם קבועים במקומם. ב-1572 טיכו ברהה, אסטרונום דני צעיר, צפה בסופרנובה ובכך מצא כי אריסטו טעה. דוגמא בולטת אף יותר היא קביעתו של אריסטו כי הטמפרטורה באזור קו המשווה כה לוהטת עד כי לא יכולים להתקיים שם חיים – אך האירופאים גילו אנשים החיים באזורים אלה באפריקה, אמריקה והודו. בשנת 1600, חלק גדול מהחוכמה העתיקה קרס לחלוטין.

העתיד לא נשא בשורות טובות עבורה גם כן – לאחר שנת 1600, האירופאים פיתחו כלים מדעיים שאפשרו להם לראות את שהעתיקים לא יכלו אפילו לדמיין. לא פלא כי החלו לחוש עליונות. לתלמי לא היה טלסקופ. לפליניוס הזקן לא היה מיקרוסקופ. לארכימדס לא היה ברומטר. העתיקים היו אמנם מאוד חכמים ומשכילים, אך האינטלקטואלים האירופאים החלו לחשוב על עצמם כחכמים באותה מידה – אך מיודעים בהרבה, מה שאפשר להם לראות ולבחון דברים שהעתיקים פשוט לא יכלו. מכאן, כי על מנת להוכיח משהו יש לבחון אותו אל מול העולם האמיתי, ולא אל מול כתבי הסמכויות העתיקות. המוטו של ה-Royal Society, ששמה המלא הוא "החברה המלכותית של לונדון לשיפור הידע במדעי הטבע", אשר הוקמה בשנת 1660, היה in nullius verba - "לא סומכים על מילותיו של איש". הספקנות הייתה לשורש הידע. אפילו את התנ"ך החלו לבחון באופן ביקורתי. ידוע במיוחד בכך היה הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה, אשר הטיל ספק במקורותיו האלוהיים והתייחס אליו כיצירה אנושית רגילה.

המסורת לא הובסה ללא מאבק. בעשורים האחרונים של המאה ה-17, תומכי העתיקים והמודרניים היו נתונים בקרב אינטלקטואלי עז, אנשים דנו ברצינות גמורה מי צודק – הכותבים והפילוסופים היוונים והרומאים או אלו הנוכחיים. המחלוקת הזו זכתה לטיפול סאטירי הולם על ידי ג'ונתן סוויפט האנגלי ב"מלחמת הספרים", בו תיאר קרב פיזי אבסורדי בין כותבים מודרניים לעתיקים. ייתכן וזו אף הייתה ההשראה מאות שנים לאחר מכן למערכון של מונטי פייתון על משחק כדורגל בין פילוסופים יווניים לגרמניים.

למרות שאין ספק כי השאלה האם סופוקלס היה מחזאי טוב כמו שייקספיר היא שאלה של טעם, השאלה מי צדק לגבי מהירות הנפילה של חפצים, מחזור הדם, מסלולי הכוכבים, והיווצרות בעלי חיים עם או בלי רביה – היא לא. והתשובות החלו להתבהר במהרה. בשנת 1700, הקרב כבר הוכרע, והקלאסיקות בנושאי מדע ורפואה החלו לקבל יחס של התנשאות מהולה באך מעט כבוד. ספר לימוד במדעי הטבע אשר פורסם בשנת 1755 כלל את ההקדמה כי "אין זה צריך להפתיע את הקורא כי התקדמות הידע של הדורות הקודמים הינה כאין ואפס לעומת זו של הדורות המאוחרים יותר". והמשיך כי "הפילוסופים [המדענים] העתיקים קברו עצמם בניסוחי השערות מבלי שום בסיס בטבע ובמציאות – מגבלה שלא איפשרה להם לבחון את השאלות שלשמן אותן השערות נוצרו מלכתחילה".

נקודת מפנה התרחשה כאשר אינטלקטואלים החלו לתפוס ידע כמצטבר. בעבר, רעיון זה היה מוטל בספק. הרי חלק גדול מן הידע העתיק נהרס. אך לאחר שנת 1500, מכונות הדפוס הדפיסו עותקים רבים מכל ספר אשר הופצו בספריות רבות ברחבי העולם – מה שהפך את האפשרות כי ידע ייעלם לבלתי סבירה בעליל. המודרניים יכלו לדעת את כל אשר העתיקים ידעו, והם יכלו להוסיף למלאי הידע הזה עוד ועוד. בלז פסקל הצעיר דימה ידע לאדם בעל חיי נצח אשר לומד עוד ועוד ללא הפסקה. באותה תקופה, כתב ברנאר דה פונטנל כי בזמנו שולטת "אמת שלא הייתה ידועה קודם לכן" אך שבעתיד האמת הזו תתקדם אף יותר ואין מניעה כי יבוא יום ובני הדור שלו ייחשבו ל"עתיקים" בהם הדורות הבאים יטילו ספק.

מכונת דפוס

הזלזול הגובר בעתיקים ובקלאסיקות בא בד בבד עם אמונה כי התקדמות אנושית לטווח הארוך היא מטרה רצויה ואפשרית. אישים שונים התכוונו כמובן לדברים שונים כאשר הם חשבו על "קידמה". חלק התכוונו לקידמה מוסרית, אחרים לשליטים נאורים ולא עריצים. היה זה יותר ויותר ברור כי קידמה כלכלית, במובן של שגשוג חומרי, היוותה חלק משמעותי בסיפור – יחד עם סובלנות דתית, שוויון בפני החוק וזכויות אדם אחרות.

במאה ה-18, הרעיון של קידמה כלכלית כבר היכה שורשים. אדם סמית' כתב בשנת 1776 כי "סך התפוקה של האדמה והעבודה באנגליה הוא בוודאי גדול בהרבה מזה שהיה לפני 100 שנים, שבעצמו היה גדול מזה שהיה לפני 200 שנים". כמובן שהיו גם אלו שהטילו ספק ביכולתה של החדשנות להזניק את הכלכלה – הם התמקדו בכך שכוחות הקידמה יכולים להיות חלשים מדי וגידול אוכלוסייה מהיר יאפיל עליהם. בדיעבד, אפילו האופטימיים ביותר למעשה העריכו בחסר את התקדמות הטכנולוגיה שבזכותה האדם רתם את החשמל לצרכיו, הפך פלדה לזולה, הציף את העולם במזון איכותי והכפיל את תוחלת החיים – כל אלו יחד עם קיצוץ שעות העבודה בלפחות חצי – ואלו רק חלק מהישגיה של המודרנה.

הקשר בין מדע, טכנולוגיה וקידמה כלכלית הפך לקונצנזוס. בשנת 1780 כתב בנג'מין פרנקלין כי "ההתקדמות המהירה של מדע אמיתי, גורמת לי מדי פעם להתחרט על כך כי נולדתי מוקדם מדי... בלתי אפשרי לדמיין את רמות השליטה של האדם בחומר כאלף שנים מהיום... מה חבל כי אין שיפור דומה במדעי החברה". ידידו, הכימאי האנגלי ג'וזף פריסטלי כתב על ההיסטוריה של הידע כי "יכולת ההבנה של האדם היא יתרונו הגדול ביותר. האדם מגביר את הבנתו וכוחו על ידי כך שהוא רותם לעצמו את כוחות הטבע... אלו מאפשרים את השיפור המתמיד בביטחון ואושר האנושות". הוגים צרפתים מתקופת הנאורות כגון אן רובר ז'אק טורגו חשבו באותו אופן.

חשוב לציין כי בזמנם של אדם סמית' ובנג'מין פרנקלין, מספר ההמצאות החשובות שנבעו ממדע טוב יותר היה עדיין די קטן, ורוב ההתקדמות החומרית הייתה בגדר הבטחה שטרם מומשה. בשנת 1759, ערב תחילת המהפכה התעשייתית כתב סמואל ג'ונסון כי "כאשר הפילוסופים [מדענים] התאספו בחברה המלכותית, הדבר גרם לציפיות גדולות להתקדמות האומנויות השימושיות [מלאכות]... אבל מחלות פרקים ואבנים בכליות עדיין מסבות כאב, ושדות שלא נחרשו אינם מניבים יבולים... האמת היא, כי התהילה וההבטחה גדולות בהרבה מן המעשה".

ועם זאת, לא ניתן היה לדכא עוד את האופטימיות שהחלה לפרוח במאה ה-17, ושני דורות לאחר סמואל ג'ונסון הדברים כבר היו ברורים. ההיסטוריון תומאס בבינגטון מקאולי כתב בשנת 1830 כי "עושר האומות גדל, וכל מלאכות האדם הולכות ומתקרבות לשלמות – וזאת למרות שחיתות השליטים". הוא חזה כי התקדמות עתידית תגיע הודות ל"מכונות ומכשירים המבוססים על עקרונות שטרם גילינו אשר יהיו בכל בית ובית".

מקאולי צדק. אירופה של המאה ה-18 (או יותר נכון, בריטניה), עמדה בפני מספר בעיות טכנולוגיות קשות אשר נתפסו ככאלה הדורשות פתרון דחוף. בין אלה ניתן למצוא את הקושי למדוד קווי אורך בים, איך לטוות סיבים מבלי להשתמש באצבעות אדם, איך לשאוב מים החוצה ממכרות, איך למנוע אבעבועות שחורות (המחלה הנוראית ביותר של התקופה), כיצד לזקק ברזל בזול ובמהירות, ועוד. עד שנת 1800 כל הבעיות הללו כבר נפתרו על ידי אנשים שהיו מחוכמים, מעודכנים, חדשניים ובעלי תכונות רבות נוספות. מקאולי יכל לכתוב לאורה של מנורת גז, ללבוש בגדים תחתונים שהולבנו בעזרת אבקה מבוססת כלור ושנה לאחר מאמרו לנסוע ברכבת. המצאה חשובה נוספת שבישרה את העתיד לבוא ושהייתה בעלת השפעה פסיכולוגית ניכרת, אך בעלת השפעה כלכלית מוגבלת מאוד בזמנה, הייתה הכדור הפורח ב-1783, אשר סימן את ניצחונו של האדם על כוח הכבידה.

מודל של הכדור הפורח הראשון - 1783

האמונה בקידמה תמיד הקימה לה אויבים, רבים מהם הדגישו את העלויות של התקדמות טכנולוגית. במאה ה-17, המסדר הישועי לחם באופן עיקש נגד חידושים כמו אסטרונומיה קופרניקאית וחשבון אינפיניטסימלי. בזמן המהפכה התעשייתית, כותבים רבים אשר היו חסידיו של תומס מלתוס, היו משוכנעים כי גידול אוכלוסייה מהיר ימחק את כל הישגיה של הצמיחה הכלכלית. לאמונה זו היו שותפים אף בשנת 1960, כגון פול אלריך. היום, פחדים בלתי מבוססים לגבי הנדסה גנטית (הכוללים, חס וחלילה, אנשים חכמים יותר, גידולים עמידים לבצורת ויתושים שלא מעבירים מלריה) מאיימים להאט מחקר ופיתוח בתחומים קריטיים, כולל התמודדות עם שינוי האקלים.

קידמה, כפי שהבינו רבים בעבר, כרוכה בסיכונים ועלויות. אך האלטרנטיבה של קיפאון, אז כמו היום, גרועה בהרבה.

המאמר באנגלית, אשר פורסם במקור ב-Atlantic

Comments