הנגיעה של אמא

מ"תסכול" ל-"נחת" ב-10 דקות,בלי להיות מומחה ובלי עצבים. מתערבים?

האם גם את מוצאת את עצמך "צועקת  ומתרגזת על הילדים" שלך כל יום?
ה
אם גם את רוצה לנהל שיחה שקטה ונעימה עם "המתבגר/ת" שלך?
האם את צריכה יתרון ודאי, שאין לכול אחד ,כדי להגיע לתוצאה של נחת מהחוויה שנקראת "הורות"?                                                                   
                                                                                                              
               

שיטת א.מ.ש-אותיות מובילות לשינוי



חינוך ילדים זהו תהליך חזותי, מילולי ותקשורתי שמטרתו יצירת וליטוש "יהלום גולמי-הילד שלנו" ונתינת כיוון, דרך וכישורי חיים כדי שישתלבו בחברה, ובאותו זמן, תחושת "ווינר" שהוא מסוגל ויכול להתגבר על כל מכשול, ולהשפיע בחברה, ובחיים הבוגרים שלו כפרט.

זהו האידיאל ומה המציאות?

אתם מכירים את זה שאתם "מתים מאהבה" על הילד שלכם, אבל לא מסוגלים להחליף אתו שתי משפטים בלי לקבל "רגע  אימא ,עוד מעט, לא רוצה..." וככל שהם גדלים המצב נהיה גרוע יותר. הילד מתכסה "בקוצים" –כל מי שמתקרב  "מקבל בראש" .איך אפשר בצורה כזו לחנך? איך אפשר בצורה כזו ללמד את הילד ערכים, כללים, כישורי חיים שהוא כל כך צריך אותם להמשך? הילד כל הזמן במצב מגננה ו/או דחייה, הוא לא במצב של קשב,קבלה ופתיחות.

לצערי "דור האינטרנט" משלם את המחיר. הילדים שלנו בודדים. הם חשופים למדיה קלה, זמינה ונוחה (טלוויזיה, אינטרנט, משחקי מחשב...) שלא מצריכה מהם שום כישורי חיים חוץ ממוטוריקה וגמישות ידיים. התקשורת ביניהם נעשית בצורת "אינסטנט" ומאחורי מסכות , הגנות ומסכי מחשב, ובכל רגע נתון במקום להתמודד עם בעיה או ברגעי אי נוחות, הם פשוט יכולים ללחוץ על כפתור והבעיה נעלמת. לא צריך להתאמץ ולהתמודד, ועוד לא דיברנו על המציאות הכלכלית של החיים שגם לא עוזרת. 

אז נכון שחינוך, כולל בתוכו המון מיומנויות להורים, שאף אחד לא לימד אותנו. ישנם כאלו שאומרים שחזרה על כללים וגבולות לילד יתנו לו הרגשת ביטחון ורוגע, ומשם אפשר לתת לו ערכים וכישורי חיים. ישנם כאלו שאומרים שדוגמא אישית היא החינוך הנכון.  "מעץ תפוחים יוצא רק תפוחים"- אם אני "טוב" הילד "יצא טוב". יש כאלו שאומרים כוח ויד נוקשה היא הפתרון -"להחזיק קצר" ולהדוף את כל "הרעות שבאות".

אני חושב שהכול נכון וצריך, וביחד עם זאת, חסר משהו במשוואה. כל אלו הם צורות תקשורת עקיפות, מה עם תקשורת ישירה עם הילד?

בכל צורות המדיה שתופסות לנו את הילדים, משתמשים שם בתקשורת ישירה (אינטרנט ,פייס בוק ,טלוויזיה...) הילדים פונים בצורה ישירה אחד לשני. אם התקשורת מוצלחת או לא זו בעיה אחרת, אך הצורה היא ישירה.

אמר שלמה המלך החכם באדם: "חנוך לנער על פי דרכו", צריך לשלב בין כל הדרכים ולמצוא את "שביל הזהב" על מנת להגיע למצב ,שהילד מוכן ורוצה להקשיב ולקבל מאתנו איזשהו מסר. ובנוסף ,צריך למצוא פתרון ייחודי לכל ילד, פתרון כללי זה טוב אבל לא מספיק טוב. מה שמתאים לאחד-לא בהכרח מתאים לאחר.

ישנה פה בעיה קטנה –אף פעם ו/או אף אחד לא לימד הורה כיצד "למצוא את שביל הזהב" כדי לדבר עם הילד שלו. לא בבית הספר ,לא ההורים של ההורים ולא בספרים.

מה עושים?

זה נכון שישנם הורים שיכולים ומסוגלים באופן אינטואיטיבי לתקשר ברמה גבוהה עם כל אחד ועם הילדים שלהם בפרט, ועם זאת ישנם אנשים שקשה ו/או   "אין להם את זה" . הורים צריכים יתרון.
זו המציאות אך היא לא מוחלטת-תקשורת היא יכולת נרכשת וככל שמתאמנים בה היא מתפתחת לרמות מצוינות.

אני מעוניין בשינוי. בספר "הנגיעה של אמא" יצרתי נוסחה קלה ופשוטה ,כיצד לזהות ולהגדיר את הצרכים התקשורתיים של הילד (באופן ספציפי),על מנת לקבל את "שביל הזהב כדי לדבר אתו".

כשלילדים יש "הורים עם נוכחות ודומיננטיות" ולא "הורים שנמצאים" הוא גודל בתוך חממה של ביטחון ואושר, ובנוסף, ההורים והילדים  יחוו נחת מהחוויה הזו שנקראת הורות.