המסע הגדול לנגב

לתצוגה להדפסה (ללא תמונות) לחץ <

הקדמה

סיפור הדרך זה, שנכתב בפברואר 2017, מתעד מסע רגלי בן 12 ימים של אחת מפלוגות הפלמ"ח, שנערך בשנת 1947 מבית הערבה שלחוף ים המלח ועד בית אשל שליד באר שבע, מסע אשר עבר דרך המרחבים הלא מוכרים של מדבר יהודה והנגב. המסע הוא סיפור אישי, אך מייצג תופעה נרחבת של מסעות רגליים קצרים וארוכים בכל רחבי הארץ שהתקיימו באותן שנים והיוו למעשה את הבסיס לטיילות הישראלית המוכרת לנו בתנועות הנוער, בתי הספר והמסעות הצבאיים, ואולי אף לתופעה על כל משמעויותיה - סימוני השבילים בארץ, שביל ישראל והמטיילים לאחר הצבא בכל רחבי העולם

בשנות עיסוקי כמדריך טיולים ומוביל קבוצות נוער ברחבי הארץ, בכל פעם כשהגעתי לבקר את סבא וסבתא שלי זלמן ורחל אברמוב במושב מרחביה שבעמק יזרעאל, הם התעניינו איפה טיילתי השבוע ורצו לשמוע מה חדש במרחבי הטיולים בארץ ישראל. "לאן לוקחים את הנוער?" בתור מושבניקים שהקדישו את רוב חייהם לעבודה חקלאית ומישקית ולא כל כך יצאו לטיולים, הם התגאו במיוחד בהשתתפותם "במסע הגדול לנגב" בתור חברי הכשרות פלמ"ח טרם מלחמת השחרור.

נראה שהמסע הזה השאיר בהם רושם עז גם לאחר כ-70 שנים,  וחוויות אשר עיצבו את המשך דרכם בפלמ"ח, בהשתתפות בקרבות מלחמת השחרור, ובהמשך חייהם בארץ.

בפרוייקט זה, המבוסס על שיחות שנערכו ליד שולחן האוכל בבית במושב מרחביה בין 2015 ל-2017, ישוחזר סיפור המסע עד כמה שניתן. סבא זלמן, שהיה בעל זיכרון חד ויוצא דופן וכישרון בשימור של  סיפורים ישנים, שיחזר את המסע, כולל מסלול ההליכה הכללי, נקודות לינה בדרך ונקודות הצטיידות במים. ניסינו לחבר את המידע אל המפות והמידע המחקרי שקיים כיום על הנושא. וסבתא רחל הוסיפה את הסיפור שלה במסע, שאפשר להגיד שמייצג את הצד הנשי והפחות מסופר של תקופת הפלמ"ח.

רקע

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה -20 , הרחק מעיני רוב תושבי הארץ ומנהיגיה, נולד במרחבי הנגב תחום הסיור הישראלי. קבוצות קטנות של משוגעים לדבר החלו לצאת למסעות לשם מיפוי השטח, גילוי  שבילים, מעלות עתיקים ומעיינות נסתרים. הידע הועבר בעזרת מיפוי, סימון וסיפורי דרך. את תחום הסיור הובילו כל הנראה צעירי תנועות הנוער, אשר היוו בהמשך חלק מהמערך הלוחם בהגנה ובפלמ"ח וחלק מגרעיני ההתישבות העובדת. בין סיירי הימים ההם אפשר למנות אישים שהמשיכו להוביל את התחום עוד שנים רבות לאחר הקמת המדינה, כעזריה אלון ושמריה גוטמן

בשנות קיומו של הפלמ"ח (1941-1948) נערכו סיורים ומסעות קצרים וארוכים באזורים שונים, כחלק מהאימונים ולשם הכרת הארץ ושביליה. המסעות היוו חלק מאימוני הפרט והכיתה של פלוגות הפלמ"ח, שימשו כאתגר פיסי ומנטלי וגם חינכו לקשר אל הארץ ואל אתריה "דרך הרגליים". שמריה גוטמן הגדיר זאת כך: "אני הובלתי אנשים במדבר כי רציתי לחנך אותם להסתגל לתנאים קשים, ללכת מעל תהומות, לפתח אצלם הסתפקות במועט, מאמץ, עזרה הדדית, לא לפחד

בשנים 1943-1944, ערכו פלוגות הפלמ"ח מסעות למדבר יהודה, מצדה והמכתשים, האחרונים שבהם התקיימו ככל הנראה ב 1947, מעט לפני פרוץ מלחמת העצמאות. גולת הכותרת של מסעות הפלמ"ח היתה המסע הגדול לנגב, מסע בן 12 ימים במרחבי מדבר יהודה והנגב. את קיום המסע איפשר הידע המוקדם והכרת השטח של סיירי הפלמ"ח שגם הובילו את המסעות

סבא זלמן היה באותה תקופה במחלקת רמת יוחנן, בפלוגה א' של הפלמ"ח. פלוגה זו (וגם פלוגה ד' בה היתה סבתא רחל) היתה חלק מהגדוד הראשון של הפלמ"ח (הגדודים צורפו ואורגנו בחטיבות לוחמות במלחמת העצמאות)

בחודשים האלו חלק גדול מהפלוגות של הפלמ"ח- אשר כללו מחלקות שהיו בקיבוצים ברחבי הארץ, ומחלקות נוספות, עברו מסע במסלול זהה, מבית הערבה לבית אשל. יציאת הפלוגות למסע נעשתה כמעט ב"סרט נע" כשבמקביל קבוצה אחת מתחילה בבית הערבה וקבוצה אחרת בקצה השני בבית אשל". בשנים האלה הבריטים אסרו על שוטטות ברחבי הנגב ועצם ההגעה לנקודות היציאה וקיום המסעות נעשתה בעורמה. "הפלמ"ח השיג אישורים לירידה של פלוגות ללילה אחד לקיבוצי תנועות הנוער- בית הערבה ובית אשל. הגענו לפנות ערב לבית הערבה, ביום בו פלוגה אחרת סיימה את המסע שהתחילה 12 יום לפני כן בבית אשל. הם עלו לאוטובוסים שהביאו אותנו וחזרו לירושלים למחרת בבוקר. אותו דבר קרה בבית אשל, כשסיימנו את המסע ופלוגה אחרת הגיעה להתחיל אותו. מבחינת הבריטים, אם עצרו את האוטובוס, אותה הפלוגה שירדה דרומה לבקר בקיבוץ חזרה יום למחרת

סיפור המסע

היום (והלילה) הראשון

סבא מספר כאמור על מסע שהתחיל בבית הערבה והסתיים בבית אשל. " עוד באותו הערב יצאנו לכיוון עין- פשחה בהליכה לכיוון חוף מפעלי האשלג על ים המלח (חוף קלי"ה) והמשך פחות או יותר על קו החוף עד עין פשחה (שמורת עיינות צוקים) שהיתה ממש על קו המים. כל ההליכה היתה באזורי ביצות ונביעות, ובוץ ושיחי קנים. הלכנו בחושך, נהיה בוקר והגענו לעין פשחה. שם היו בריכות גדולות של מים מליחים בין שיחי הקנים, בהם התרחצנו ומילאנו להמשך הדרך. לאחר ארוחת בוקר המשכנו לכ-4\3 יום הליכה עד נקודת הלינה הראשונה

מה אוכלים ושותים במסע? "אספקת האוכל לחלק הראשון של המסע היתה באחריות ההכשרה, מהמטבח בקיבוץ. כיכרות לחם, קונסרווים (קופסאות שימורים  בפי הוותיקים) של ירקות ובשר משומר, סרדינים, תפוחי אדמה לבישול וביצים קשות. מים לקחנו במימיות על החגור ונוספות בתיקים. אך למסע כזה ארוך גם זה לא הספיק וכבר מבית הערבה יצאנו עם פחי מים פתוחים שניתלו על מקלות שנישאו ע"י שני אנשים". על פי התכנון עבר המסע בנקודות למילוי מים ממעיינות מליחים, בורות מים וגבים, אך פעמים רבות, כמו בהמשך המסע של פלוגה א', נקלעו למחסור במים וניהלו משמעת מים קשה ומייסרת עד לנקודת המילוי הבאה

הציוד היה פשוט ובסיסי- נעליים פשוטות שפעמים רבות נקרעו במהלך המסע, תיקי גב רכים, חגורים ולמי שהיה גם תיקי צד קטנים. "בגב התיקים הרגישו את המימיות, כיכרות הלחם והקונסרווים לוחצים בגב

"מעין פשחה המשכנו ללכת על חוף הים, לעיתים המים הגיעו עד לקו ההרים והיה צריך לטפס על הדרדרות, לחצות ערוצים מצוקיים ולחזור לקו החוף. נקודת הלינה הבאה היתה בעיינות טרייבה (עיינות סמר וקנה) עוד מעיינות מליחים שכדי למצוא את מימהם היה צריך לחפור קצת בחול, כ-10-15 ס"מ והמים התחילו לחלחל החוצה

מבית הערבה לעין פשחה כ-15 ק"מ, מעין פשחה לעיינות טרייבה (סמר וקנה) כ- 12 ק"מ

כיום עין פשחה (עיינות צוקים) היא שמורת טבע מסודרת ובתשלום. בשמורה מסלולי הליכה בין הנביעות והערוצונים הנשפכים אל ים המלח, חלק מהשמורה מוגדרת כ"שמורה סגורה" שהכניסה אליה בליווי מדריך ובקבוצות קטנות בלבד. עוד בשמורה בריכות שכשוך ושולחנות לפיקניק. (אין גישה לחוף ים המלח, שמרוחק כיום כמה קילומטרים מהנביעות). עיינות סמר וקנה הם כיום בתחום שמורת טבע סגורה לקהל, בנוסף אזורים רבים לאורך חוף ים המלח מסוכנים לכניסה והליכה בגלל הווצרות בולענים

היום השני

בבוקר יצאנו לדרך ובסביבות הצהרים הגענו לעין גדי. ההליכה על קו המים כשאפשר ועל מצוקי ההרים והערוצים החוצים (כמו ערוצי הנחלים דרגות וקדם שחוצים בתוואי זה). בעין גדי היו קצת בדואים ובעלי חיים מסתובבים בין המעיינות. רחצנו במעיינות (לראשונה במסע- מים מתוקים!) ונכנסנו קצת לערוצי עין גדי וערג'ה (נחל דוד וערוגות) ועלינו עד המעיינות העליונים

מעין טרייבה לעין גדי: כ-17 ק"מ

מתחת למעיין עין גדי, סמוך לתל גורן, יש גל אבנים עם כתובת הנצחה. ב-1942 חנתה מתחת למעיין עין גדי קבוצת חניכים של השומר הצעיר בליווי אנשי פלמ"ח חמושים, אשר חזרו ממסע למצדה. בהשכמה הבוקר הבעירו מדורה שככל הנראה הדליקה רימון קרוב שהתפוצץ. מהפיצוץ נהרגו חבר פלמ"ח שליווה את הקבוצה ושבעה חניכים. מלווי הקבוצה רצו לכיוון מחנה הפועלים בקלי"ה והזעיקו עזרה של אסדות לפינוי ההרוגים והפצועים. במקום הוקם כבר ב-1942 גל-עד מאבני המקום עליו כתב המשורר נתן יונתן, שהיה מדריך בתנועת הנוער בפתח תקווה: "עובר אורח, דום! כאן נפלו בעליית השומר-הצעיר למצדה פסח תש"ב. הם פלסו נתיבות, המסע לא נגמר מלכת

להרחבה על אסון עין גדי 1942

היום השלישי

למחרת בבקר יצאנו לכיוון מצדה. הלכנו לשפת הים, ונכנסו לואדי סייאל (נחל צאלים) התחלנו לעלות מערבה, ואז כשהוואדי נהיה מצוקי, התחלנו לטפס (לגדה הדרומית). עד מעיין שנקרא עין א-נבע (כיום עין ענבה). מדרגה מעל הנחל, היו נביעות של מים מקיר הסלע, גפנים ועוד שיחים מעל הנביעה

מעין גדי לעין ענבה: כ-20 ק"מ

ההליכה מעין גדי לנחל צאלים ומצדה אפשרית כיום ומומלצת. מקיבוץ עין גדי עולה שביל המסומן ירוק להר צוריה, משם המשך על שבילים מסמנים על רמת המדבר לכיוון נחל משמר ומשם לנחל צאלים. חניוני לילה בראש נחל משמר ובתחתית מעלה צאלים. (כ-22 ק"מ, מתאים ליומיים הליכה)

היום הרביעי

מעין ענבה התחיל מעלה שיצא מואדי צאלים. במשך היום הלכנו עד שהגענו למצדה ממערב- מכיוון הסוללה. על פי תוכנית הסיירים היינו צריכים למלא בערב מים מבורות המים שבקיר המצדה (בורות המים מתקופת הורדוס בקיר המערבי, מצפון לבסיס הסוללה), אך הבורות היו ריקים. חפרנו קצת בתחתית הבורות ואספנו מים מעטים מאוד שהספיקו למימיה אחת לכל כיתה. למזלנו המחלקה משער העמקים הביאו איתם מים בפחים מעין א-נבע אז המים הספיקו לארוחת הערב, אבל למחרת נקלענו למחסור במים עד לנקודה הבאה בעין בוקק

מעין ענבה למצדה כ- 15.5 ק"מ

השביל העולה מעין ענבה לרמת המדבר (מעלה ענבה) מסומן כיום באדום. מראש המעלה הליכה על שבילים ודריכם מסומנות למצדה. (כ-9 ק"מ) דרך אחרת להליכה מנחל צאלים למצדה היא משביל המחנות הרומים (מסומן אדום) ומעלה "שביל הרץ" (מסומן ירוק) כ- 7 ק"מ

התייחסות נוספת לאותו אזור בצפון מדבר יהודה, ולמבצע שנעשה מאוחר יותר באותה שנה נמצאה בספרו "שבילים במדבר". עזריה אלון מגלה שזהו למעשה האזור הראשון בארץ בו סומנו שבילים, שנים רבות לפני הקמת "הוועדה לסימון שבילי ישראל": "ב-22 בנובמבר 1947 החל המבצע לסימון שבילי מדבר יהודה, ונזכור נא את הזמן: שבוע תמים לפני הכרזת האו"ם על הקמת המדינה ועדיין אין לנו לא מדינה ולא צבא, ואחיזתנו הממשית בארץ קטנה לאין ערוך (...) מדבר יהודה היה אבן שואבת לטיולי הנוער והוא לא היה מאיר פנים דווקא. ארוכה רשימת הנופלים בו בעת טיול- מי שנשמט מצוק, ומי שגווע בצמא, ומי שנפגע בכדור מרצחים ואפילו בנשק תועה שלנו. עדיין היו מטיילים תלויים בחסדי בדואים, או בשבילים מפוקפקים, ובחוגים שונים התגבש הצורך לסמן את שבילי המדבר. לא קל היה להשיג את הסכמת המוסדות, ורק לאחר אסון כבד באחד הטיולים המליץ יצחק שדה להשיג הקצבה של 100 לירות למימון המבצע. חוליית אנשי פלמ"ח מקיבוץ בית הערבה יצאה, ביום 22 בנובמבר 1947 והחלה לסמן את השביל העיקרי מפשחה לעין גדי, שהיו בו כמה צוקים מסוכנים. במתכוון פסחו על הקטע הקל לגישה, מבית הערבה לפשחה, ומתוך ראיית הנולד נתנו לסימן השביל הראשון את המספר 20, כדי להשלים את 19 הקודמים לו לאחר זמן. הזמן הזה לא בא: החולייה רק החלה את עבודתה, התוותה על הסלעים את הסימנים הבינלאומיים הראשונים- ובאה החלטת האו"ם. ב-30 בנובמבר כבר אירעה ההתקפה הערבית הראשונה על התחבורה שלנו, ודאגות חמורות יותר לקחו את מקומה של בעיית השבילים. הוכח אגב, כי "הסיירים המסמנים" של אז לא עשו את מלאכתם רמיה: כאשר חזרו למקום לאחר עשרים שנה מצאו עדיין את הסימנים צבועים היטב במקומם

היום החמישי ויום מנוחה

"לאחר יום ההליכה מעין א-נבע (ענבה) בנחל צאלים, עלינו למצדה מכיוון הסוללה, שבסופה היה צריך לטפס על מדרגת הסלע עד למעלה. על ההר היתה ארוחת ערב ואחריה היה טקס, הקריאו את הנאום של אלעזר בן יאיר מתוך יוסף בן מתתיהו וירו חמש יריות באוויר לאות כבוד. נשארנו ללון במצדה. נקלענו למחסור במים והכריזו משמעת מים. עברנו את הלילה הקר והקשה, ובבקר יצאנו ללכת לאום בארק (עין בוקק). ההליכה דרומה התחילה מתחתית הסוללה לאורך השבילים שחוצים את הנחלים (על רמת המדבר) ירדנו לקראת עין בוקק. כל היום הלכנו, וכדי להתמודד עם הצמא מצצנו חצץ – חלוקי נחל, שיהיה לנו קצת רוק בפה.. הדרך לא היתה קשה במיוחד אבל זה היה יום קשה. לא היו רוג'ומים, אני חושב. הסיירים ידעו את הדרך. לפנות ערב הגענו לעין בוקק, לקראת המעיין היתה התרגשות גדולה, כולם התחילו לרוץ, להתפשט, לקפוץ למים ולהשתולל... במעיינות היה ערב ארוך, עם אוכל, מדורה, שירה וכל ההווי. בחניה בעין בוקק קיבלנו אספקה של אוכל לשבוע הנוסף. הביאו את האספקה למפעלים בסדום על סירות מבית הערבה. במפעלים היתה נוכחות בריטית, אז הפלוגה לא עברה שם, ורק הסיירים הביאו את האספקה לעין בוקק. האפסנאים חילקו את המזון בין המחלקות בצורה מסודרת. לאחר יום שלם של מנוחה וסידורי האספקה יצאנו לדרך. לקחו אותנו בנסיעה בהקפת מפעלי סדום- בדרכים שמקיפות את הר סדום (נחל פרצים) ומשם המשכנו בהליכה לשפך נחל צין, לכיוון המכתשים". 

סבא מציין ש "רוב המסעות שיצאו בשנים האלה למצדה ומדבר יהודה, רובם של תנועות הנוער ומיעוטם של הפלמ"ח, הגיעו רק עד סדום, חזרו בשייט על סירות האשלג למפעלים בקלי"ה ומשם לירושלים. הבריטים נתנו אישור בדרך כלל לסיורים כאלו לתנועות הנוער, ואם הפלמ"ח רצו אישור, ביקשו במסווה של תנועת נוער וקיבלו

ממצדה עד עין בוקק כ- 15.5 ק"מ

כיום ההליכה ממצדה לעין בוקק אפשרית ומומלצת- ממצדה (תחתית הסוללה) יוצא שביל מסומן אדום לכיוון מעלה הר אלעזר, משם המשך על שבילים ודרכים על במת ההר בכיוון דרום, מעבר בראש המעלות רחף, מור ויאיר, וירידה במעלה בוקק עד המעיין. כ-16 ק"מ

המסע של סבתא רחל קיבל תפנית בעין בוקק

סבתא רחל, שהיתה בת רק 17, יצאה עם פלוגה ד' מבית הערבה כשבועיים אחרי פלוגה א'. הסיפור שלה מהמסע מייצג אולי את הצד הנשי והפחות מוכר במסעות הפלמ"ח. אני הייתי במחלקת פלמ"ח בקיבוץ בית השיטה. לפני המסע הגדול בדרום היה מסע הכנה בכרמל, אני הפסדתי את המסע מכיוון שהייתי מצוננת וקיבלתי חופש של ארבעה ימים בבית כדי שאבריא עד המסע הגדול. היינו מתוך המחלקה שלוש בנות. שתי האחרות לא היו חברות שלי במיוחד ואני זוכרת שמבחינה חברתית לא הרגשתי כל כך בנוח. אבל היינו חדורי מטרה והמסע היה חלק חשוב מהאימונים והמסלול של המחלקה ובסך הכל רציתי מאוד לצאת

ביציאה מבית הערבה חילקנו את האוכל והציוד. אני סחבתי כיכרות לחם ומימיות בתיק. בניגוד לרוב הבנות (ולמיתוס הידוע) אני לא קיבלתי חלקים של הנשק המפורק, אבל סחבתי ביחד עם עוד אדם פח מים פתוח שנתלה על מקל. אני לא זוכרת הרבה מחמשת הימים אבל הכאבים התגברו מיום ליום ואני זוכרת את העלייה למצדה שהיתה קשה לי מאוד. הכאב בברך התגבר והפסקתי להרגיש את זרימת הדם ביד 

בהפסקה בעין בוקק היה רופא שבדק אותי ואמר לי לא להמשיך ללכת. קיבלתי את הדין, אני לא זוכרת אם שמחתי או הצטערתי שלא אמשיך את המסע, אבל לפחות הייתי על המצדה! ואז התחיל המסע הפרטי שלי חזרה מהמדבר- מסדום לקחו אותי על סירה שחצתה את ים המלח למפעלים שהיו בחוף קלי"ה. שם חיכיתי לבד עד אחר הצהרים בתוך חדר (ביקשו שלא אצא, אסתובב במתחם ולא אדבר עם אף אחד) עד שקראו לי לצאת, ועליתי על אחת המשאיות שהובילו אשלג מהמפעל לירושלים. ישבתי על השקים במשאית עם עוד 'טרמפיסט' ואני זוכרת את הנסיעה החווייתית והנוף בעליות לירושלים. משם נסעתי לעפולה, עברתי בבית השיטה ומשם הביתה למרחביה לימי החלמה- גם לברך וגם ליד

הימים השביעי והשמיני

ובחזרה לפלוגה א

סבא מספר: "למחרת יום המנוחה בעין בוקק וההקפצה מסביב לסדום המשכנו בהליכה. הלכנו על החוף ואז כשהגענו לואדי פוקרה (כיום נחל צין, ואדי פוקרה שמשמעותו מרפק היה שמו של קטע הנחל התחתון- מהר צין אל השפך לים המלח) התחלנו לעלות במעלה הוואדי מערבה. בערב הגענו לעין פוקרה. היתה שם צמחיית נחלים, שיחים, ומים גבוהים. שם לנו ולמחרת בבוקר עלינו למכתש. הלכנו לשם בטח כמה שעות עד שנכנסנו למכתש

כאן התעוררה בעיית שחזור גאוגרפית- סבא זוכר שהגיעו לעין פוקרה. עין פוקרה הוא עין צין (ולפי מקורות אחרים עין עקרבים הסמוך לו) הנמצא כ-30 ק"מ במעלה נחל צין. הבעיה במיקום זה לחניית הלילה היא גם המרחק הגדול וגם הימצאותו אחרי ההנקודה בה מסתעף נחל חצרה המגיע אל המכתש הקטן- אליו הגיעו בערב הבא. הצעתי שאולי המעיין אליו הגיעו ואותו סבא זוכר כעין פוקרה, הוא עין תמר (בערבית עין ערוס, נמצא גם הוא בנחל צין- פוקרה, קרוב לשפך לים המלח). ההליכה אליו מעין בוקק לאורך החוף כ-24 ק"מ, ומשם אל ראש המכתש הקטן במעלה נחל צין וחתירה עוד כ-32 ק"מ. מתיעוד ותמונות שמצאתי עולה כי נבעו במעיין מים מליחים, היתה בריכה ואף לקחו משם מים למפעלים בסדום. סבא לא פסל את ההצעה אך בזיכרון שלו, הדרך למעיין היתה בהליכה במעלה הואדי, ולא לאורך החוף. מה שלא מסתדר עם מיקום זה. אפשרות אחרת היא שגבים מלאים ממי שטפונות בנחל צין או חצרה היו מקור המים ולא עין פוקרה

 כך או כך, ממשיכים למכתש הקטן: "הגענו לכניסה למכתש, שם התארגנו, נכנסו למכתש במבנה של פלוגה. מחלקה אחרי מחלקה, הקפנו את המכתש בשבילים על מדרון הדרומי שחוצה ואדיות קטנים. בקטעכך  זה היה אירוע לא נעים כשבחורה ממחלקת שער העמקים נפלה והידרדרה קצת במדרון לתוך המכתש, חילצו אותה ועזרו לה להתרומם, היא יצאה מזה בשלום אבל קיבלה מכה רצינית. משם המשכנו ועלינו מהמכתש במעלה שהיה ידוע ועביר

המעלה מהמכתש נקרא לאחר מכן מעלה עלי, ע"ש עלי בן צבי, פלמ"חניק ובנם של יצחק בן צבי (נשיא המדינה השני) ורחל ינאית בן צבי, שנהרג בקרב בית קשת במלחמת השחרור. הסיפורים אומרים שכשעלי עבר במקום במסע עם פלוגתו הוא התייבש וחולץ בשלום ע"י חבריו. לא מצאתי מקור מוסמך לסיפור זה

"בערב הגענו למקום נוח מחוץ למכתש, לפני כביש מעלה עקרבים, שהיה מקום הלינה

מעין בוקק עד שפך נחל צין (בהנחה שזו נקודת הלינה) כ-24 ק"מ *כנראה שאת חלק מהדרך עשו בנסיעה

כיום ההליכה או הנסיעה בתוואי אפשרית בדרכים של נחל פרצים ומישור עמיעז העוקפות את הר סדום ואזור המפעלים ומחצבות הפוספט. באזור זה אפשר לבקר במערת הקמח, נחל אשלים ושבילי הליכה על הר סדום

מעין תמר לראש המכתש הקטן כ-32 ק"מ

את המכתש הקטן חוצה כיום שביל ישראל, משער המכתש לכיוון מעלה עלי ואל ראש המעלה

היום התשיעי

בבוקר התחילה הפלוגה ללכת לכיוון מעלה עקרבים והמכתש הגדול 

המרחק בין ראש המכתש הקטן לעין ירקעם הוא כ-15 ק"מ, כיום עובר בתוואי זה שביל ישראל וזהו יום הליכה לא ארוך במיוחד. סבא זוכר שקטע ההליכה לקח יומיים, אך לא זוכר בדיוק את התוואי. ישנה אפשרות שמהמכתש הקטן ירדו לנחל צין (למשל מנחל מצלעות, גוב או עקרבים), הגיעו לעין צין-פוקרה (ולא יום לפני המכתש, כפי שסבא זוכר, ותארתי בחלק הקודם) ולמחרת הלכו במעלה נחל חתירה- הליכה של כ-10 ק"מ

בתוואי זה הלכה גם פלוגה ג' כ-3 שנים לפני כן במסעה המפורסם בו נפרץ לראשונה "נקב אל יהוד" הידוע כמעלה פלמ"ח. המסע שלה עבר בחורף 1944 מסדום לרביבים. עד אז המסלול המוכר עבר מהמכתש הקטן לכורנוב (ממשית) ומשם לבית אשל' אך כנראה שלאחר כמה התקלויות עם המשטרה הבריטית באזור זה אשר סיבכו את הפלמ"ח, ניסו למצוא נתיב עוקף המוסתר מעיני הבריטים. את הפלוגה הובילה מחלקת הסיירים שהלכה כמה שעות לפני הפלוגה והשאירה להם סימני דרך. בואדי ירקא (נחל חתירה) אליו עלו מכיוון הצין נתקלו בקיר המצוק הבלתי עביר, קצת לפני עין ירקא (עין ירקעם) הסיירים המתינו במקום לפלוגה, ולאחר התייעצות החליט אורי יפה, מפקד הפלוגה, לפרוץ מעבר במצוק. לאחר כמה שעות של חציבה ועלייה מפרכת הגיעה הפלוגה בשלום למעלה. על פי העדויות נפגשו הלוחמים עם בדואים מקומיים , ואלה התפלאו לשמוע כי ניתן לעבור במצוק. מכאן ניתן השם "נקב אל- יהוד" אם על ידי הבדואים או ע"י חברי הפלוגה בעצמם (הדעות חלוקות) , ושנים מאוחר יותר נחקקה הכתובת ע"י חברי פלוגה ג' בעצמם שערכו במקום כינוס ב- 1962, והתקבע השם 'מעלה פלמ"ח

בחזרה למסע של פלוגה א' ולסיפורו של סבא זלמן: "הדרך במעלה ואדי ירקא (נחל חתירה) היתה קשה. מדרון ארוך, שיפוע ועליות בסלעים ומעברים קשים. עד שהגענו בשעות הצהריים המאוחרות לנקב אל יהוד. כשהגענו למעבר עצמו, המחלקות עברו אחת אחת במצוקים והיה הרבה זמן לחכות למטה לתורנו. אני ביקשתי רשות מסיקו המ"מ (פנחס זוסמן), ללכת מסביב, היה נדמה לי שיש שבילים נוספים שדרכם אפשר לעלות למעלה ולעקוף את המעלה החצוב. עליתי ואכן היו שבילי עיזים שדרכם אפשר בזהירות לעלות ולהגיע לראש המצוק. חזרתי בחזרה למחלקה והחלטנו לעלות בדרך שמצאתי ולהרוויח זמן במקום לחכות. טיפסנו בזהירות בשביל הצר ובמדרגות הסלע והגענו לראש המעלה החצוב בזמן שחצי מהמחלקה שהיתה לפנינו עברה. אני מניח שחסכנו שעה לפחות, וכך נפרץ "נקב אל- יהוד ב' משם הלכנו למעין – עין ירקא בו העברנו את הלילה. הגענו אליו מלמעלה, וירדנו לנקיק, זכור לי שדיברו על זה שעלול להיות שיטפון בלילה ומסוכן לישון בנקיק עצמו

מהמכתש הקטן לעין ירקעם (דרך שביל ישראל) כ-15 ק"מ

מהמכתש הקטן לעין צין ומשם לעין ירקעם- כ-25 ק"מ- דרך נחל עקרבים, חניון תחתית מעלה עקרבים ונחל חתירה.

הליכה בנחל חתירה במסלול קצר יותר אפשרית מנחל ימין- מחניון מישור ימין רל נחל ימין ונחל חתירה, עליה במעלה פלמ"ח עד עין ירקעם. הליכה של 4-6 שעות

עוד על סיפור פריצת מעלה פלמ"ח בבלוג מאת יהודה זיו

היום העשירי

מעין ירקעם הליכה של כחצי שעה מובילה אל פתח המכתש הגדול. "אזור זה היה כבר מיושב יותר, הסתובבו בדואים, ולא רחוק היתה משטרת כורנוב (ממשית) הבריטית. היה ידוע על התקלויות ומקרי שוד במסעות קודמים של פלוגות פלמ"ח ותנועות נוער, לכן לפני הפלוגה כולה שלחו קבוצה של 10 סיירים ומ'כ שהלכו כשעה-שעתיים לפני הפלוגה כדי להזהיר מפני שודדים וסכנות ולמנוע שוד של הכוח כולו." סבא, שהתמצא בסיור ודיבר ערבית שלמד מהשכנות לפלאחים בעמק יזרעאל, הלך עם הקבוצה המקדימה, ואכן- כמו במקרה של פלוגה ג' ב-1944 ובמקרים נוספים קודמים, נתקלו בבדואים

"הלכנו בעיקולים של שער המכתש הגדול עד שנכנסנו למכתש הפתוח – פתאום התגלה כל השטח המלא באוהלים. הבדואים הבחינו בנו והקיפו אותנו חמושים. שאלו אותנו מאיפה באנו ומי אנחנו ואני בשליפה אמרתי להם שבאנו מכורנוב- המשטרה הבריטית, ואנחנו חברים של הבריטים וחוזרים לשם מכאן. חששנו משוד של הכוח, ידענו על מעשי שוד ונסיונות ממסעות קודמים. מה שדדו? שעונים, חפצים, מה שיכלו, אבל בכל מקרה זה היה לא נעים וגם פגיעה בכבוד.. שכנעתי את הבדואים, אשר היו גם מתוחים והתייעצו בלחש כל הזמן, ללכת איתנו לכורנוב לראות שאני דובר אמת, למרות שלא התכוונו ללכת לכורנוב. ידעתי שההליכה לכיוון זה תביא אותנו הישר אל הפלוגה ההולכת אחרינו. הם כנראה חשבו שיתרחקו מהמאהל ויוכלו לשדוד אותנו רחוק (ע"פ חוקי האירוח המסורתיים לא ישדדו באזור המאהל) כך שנכנסנו בחזרה לשער המכתש ולאחר הליכה פגשנו את הגשש שלפני הפלוגה. אמרנו לבדואים שהוא מכוחותינו (ונשאר מאחור לחרבן) והוא הצטרף לחבורה. בהמשך ההליכה הבדואים שהלכו איתנו התמעטו ולאחר כמה סיבובים פגשנו "במפתיע" את הפלוגה המלאה. בבת אחת הבדואים נעלמו וקפצו לסלעים שמצידי הואדי (מצוקי דופן המכתש). לשדוד אותנו הם כבר לא יכלו אבל חששנו מתקרית אש או ירי מצידם. נשארנו לעמוד עד שאכן נשמעה יריה. אז שלפנו את הנשקים המוסלקים שלנו- סטן מפורק שחולק אצל חמש בנות, כמה רימונים ואקדחים. הבדואים על הסלעים צועקים מתוך מסתורים. גנדי- רחבעם זאבי שהיה מפקד כיתה במחלקה ממעוז חיים, מיהר להסתער עם רימון לסלעים, ואז הבדואים ברחו ונעלמו. התחלנו לטפס עם כל הפלוגה על המצוקים כי לא יכולנו להמשיך בדרך המתוכננת מתוך המכתש . קראנו למצוקים 'סכיני גילוח' (כיום 'כרבולת'- או מצלעות המכתש) הבדואים צפו בנו מלמטה. כשכמעט הגענו לראש העליה נשמעה יריה מבדואי שהסתתר מעלינו, כולם עצרו. אמרתי למפקד המחלקה- תכין את האקדח, נחכה לרגע שקט- אני אתן איזו צעקה בערבית ואתה תתן כדור באוויר ואז נסתער. כשהאקדח היה מוכן צעקתי: "הנהצ', תאכל פשק פי-אל תיזק " (תברח או שתחטוף כדור בתחת), המפקד ירה כדור "וכל המדבר התרוקן מערבים באותו רגע

"טיפסנו על המצוקים וישנו באותו לילה מצפון למכתש. לא זוכר שהיו עניינים עם מים אז כנראה שמצאנו מגבים, בורות או נביעות באזור"

 נראה שהשביל המתוכנן חצה את המכתש ועלה ממעלה חתירה הנוח למעבר. לאחר ההיתקלות בבדואים עלו על מצלעות דופן המכתש שמצפון לנחל חתירה לצד 'ערוץ מרזב' ו'הכרבולת הצפונית', מה שהאריך מאוד את ההליכה והתחברו לראש מעלה חתירה וליובלי נחל ממשית. באזור זה מאגורות ובורות מים שכנראה היו מקור המים להמשך הליכה לבית אשל

כיום אזור המכתש הגדול והמצלעות נמצא בתחום שמורת טבע. ההליכה על מצוקי המכתש בחלק הזה אסורה אך אפשרית בצידו הדרומי של שער נחל חתירה במסלולי ה"סנפיר" וכרבולת המכתש- עליה עובר שביל שיראל בדרכו מהמכתשים לנחל צין ושדה בוקר

העליה מהמכתש צפונה אפשרית ממעלה חתירה

הימים האחד עשר והשנים עשר וסיום המסע

מהיומיים האחרונים למסע אין לסבא זיכרונות של הרפתקאות או אירועים מיוחדים, אבל כחקלאי מהעמק, כבר אז סבא התעניין במיוחד בשיטות חקלאות מסורתיות של הבדואים, ומראות אלו של חקלאות בספר המדבר תפסו את עיניו וזכורים לו עד היום. "שדות מעובדים בדלילות, מתקני מתבן במערות וכוכים בסלע שהוכנו לאגירת תבן לעונת הקיץ, אבוסים להשקיית צאן שנבנו מבוץ או עץ, ועדרי עיזים וכבשים בשטח. הבדואים לא התייחסו אלינו במיוחד, בניגוד למפגש במכתש, זרקנו כל פעם איזו ברכת שלום והמשכנו ללכת. גם לא התחבאנו כבר מהבריטים בשלב הזה, היינו קרובים לאזור המיושב וכנראה שלא עשו מזה ענין. היו כבר הישובים החדשים ממערב לבאר שבע- רביבים וגבולות. ביום השני (להליכה מהמכתש הגדול) אחרי הצהרים הגענו לבית אשל (!), ישוב קטן כזה, צריפים ואוהלים. באר שבע היתה על ידם

המרחק המוערך שהלכו הפלוגה ביומיים האחרונים הוא 40-50 ק"מ, דרך מרחבי הנגב המרכזי. אזור קשה לניווט והתמצאות עד היום

לסיפור של סבא במסע הגדול יש גם סוף עם פוטנציאל רומנטי שלא צלח בפעם הזאת, שקשור בסבתא רחל שהיא וסבא כבר היו חברים באותם ימים. "בערב בבית אשל, הגיעו האוטובוסים עם פלוגה נוספת שיצאה למסע ההפוך, לבית הערבה. חיפשו סיירים שילוו את הפלוגה למסע ההפוך. אני רציתי ללכת חזרה לבית הערבה כי ידעתי שרחל תצא למסע בעוד שבועיים- כך שאפגוש אותה בבית הערבה ואולי אפילו אלך בפעם השלישית את המסע, ביחד איתה. הבעיה היחידה היתה שהנעליים שלי נקרעו, אולי זאת נראית בעיה פשוטה, אבל פשוט לא מצאו לי נעליים אחרות, כך שלא יכולתי לצאת למסע וחזרתי עם הפלוגה לרמת יוחנן, מאוכזב מהתוכנית שנכשלה. בבוקר עלינו על האוטובוסים לנסיעה הארוכה צפונה. אני זוכר את הדרך- בהתחלה בדרכי המדבר ולאט לאט החזרה לאזור המיושב, פרדסים ומשאיות של תפוזים והנוף המוכר יותר של ישובי הארץ. גדרה היתה המושבה הכי דרומית".

וכך מסתיים סיפור המסע הגדול לנגב. סיפור של מחלקה אחת מתוך עשרות שהלכו באותו מסלול או תוואי מסלול דומה, בשנים אלו. בקיץ 1947 סבא עזב את המחלקה ברמת יוחנן והצטרף לפל-ים. בסוף נובמבר פרצה מלחמת השחרור. פלוגה א' שעל מסעה סיפרנו היתה חלק מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, וחברי המחלקה השתתפו בקרבות שונים כמו בלד א-שייח' (נשר), משמר העמק, זרעין, מלכיה ולחימה בחזיתות נוספות 

בארגזי התמונות שבארון יש כמה תמונות שצולמו במסע לנגב - בעיקר של נוף, ללא האנשים עצמם. חלקן צורפו לסיפור דרך זה. התמונה הקבוצתית היחידה, שגם תלויה בהגדלה על הקיר עד היום, צולמה בראש מצדה 

תמונת סיום: מחלקת רמת יוחנן על מצדה, 1947 (מתוך אוסף התמונות של זלמן ורחל אברמוב)

סבא זלמן עומד בשורה העליונה משמאל (מרים את הכובע ביד ימין). שניים מתוך חברי המחלקה המצולמים נהרגו במלחמת השחרור. אריה שוורצמן (שורה עליונה מימין), גם הוא כמו סבא, בן מושב מרחביה, נהרג כבר בתחילת המלחמה בדצמבר 1947 בהגנה על צינור המים בצפון הנגב. נועם פסמניק (שורה תחתונה שני מימין) נהרג במרץ 1948 במארב לשיירת נשק ערבית בכביש הקריות. עוד זוהו בתמונה בשמם: משה גוסקוב (שורה עליונה רביעי משמאל עם כובע), אורי כהן (שורה תחתונה מימין), סיקו (פנחס זוסמן) המ"מ (שורה תחתונה שלישי מימין) ,ינון עזרוני (שורה תחתונה שני משמאל), רעיה (כנראה טראוב)- שורה עליונה באמצע, נטע (שם משפחה לא ידוע) משער העמקים- שורה תחתונה משמאל, רפי (שם משפחה לא ידוע) ממשמר העמק- שורה עליונה רביעי מימין)