המסע של מיכאל לפולין, 2010

בפתח הדברים                                                                                          דצמבר   2010

 

באפריל 2008  נסעתי לראשונה בחיי עם משלחת ממקום עבודתי לפולין  ארץ בה נולדו הורי  אהרון ויוספה פיילגוט , סבי וסבתי  מצד אמי , ברטה ומשה פוקס מהעיר לבוב ,סבי וסבתי מצד אבי , רבקה ופרדיננד –פייבל  פיילגוט מהעיר קרקוב  , דודים ודודות ובני משפחותיהם,  כולם זכרם  לברכה .

המסע היה מפגש ראשון עם פולין , מרגש בעומקו  , נוגע בנימי הנפש  באשר להיבט האישי וההיסטורי בעברה הקרוב והרחוק של ארץ  זו , המקפלת בתוכה גם כאלף שנות ישוב , תרבות ,דת והיסטוריה יהודית לזרמיה וגווניה השונים .

שבוע ימים של מסע בסוף חודש  אפריל תחילת מאי באתרים יהודיים. ההיסטוריה שלנו מהקרוב ומהרחוק. השואה של יהודי פולין הייתה במרכז הביקור. ההשתתפות  והצעידה המשותפת ב" מצעד החיים " ממחנה ההשמדה אושויץ למחנה ההשמדה בירקנאו  הייתה חוויה יהודית וישראלית יוצאת דופן ומרגשת ביותר, עם אלפי הצועדים היהודים ואחרים שבאו  מרחבי תבל ,נוער ומבוגרים .

דגלי מדינת ישראל הרבים , הונפו במהלך המצעד, בו לקחו חלק גם חיילים וחיילות שצעדו במשלחת צה"ל. הרגשות היו מעורבים בשמחה וגאווה כנציגי מדינה יהודית ,עצמאית וחופשית היא מדינת ישראל, יחד עם רגשות הצער העמוק והזיכרון על אלה הרבים, רבים כל כך שלא זכו להיות איתנו .

ביומן המסע האישי הזה ורשמי המשלחת כתבתי אז בין היתר בפתח הדברים,  " בשיר הפרטיזנים היהודיים שכתב הירש גליק  ( 1)  מופיעות השורות :  

אל נא תאמר : הנה דרכי האחרונה ,

את אור היום הסתירו פני העננה .

זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא,

ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה ..!

זוהי התחושה העמוקה שליוותה אותנו כחוט השני במהלך כל ימי המסע . חשנו שכולנו ממשיכים ומייצגים אותה יהדות מפוארת לזרמיה השונים שאבדה ואיננה עוד. חשנו שאנו חלק בלתי נפרד מאותה שרשרת דורות מפוארת של העם היהודי שבל תינתק לעולם . "

 

 

( 1 )  הִירְש גְלִיק  Hirsh Glick או Hirsh Glik; 19441922 היה משורר ופרטיזן יהודי-ליטאי שלחם באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, מחבר "המנון הפרטיזנים היהודים". (ביידיש: פּאַרטיזאַנער ליד), השיר שבזכותו התפרסם, חיבר גליק בשנת 1943, בהיותו בגטו וילנה. השיר נכתב לזכרם של לוחמי מרד גטו ורשה וחבריו שנרצחו, למנגינה שחיברו המלחינים היהודים-הסובייטים האחים פוקראס לשירו של המשורר הסובייטי אלכסיי סורקוב) המתחיל במילים: "לא ענני גשם הם, אלא ענני סער"). ב-4  בינואר   1943 החליטה מפקדת הפרטיזנים להפוך את השיר להמנון הארגון, והוא הפך לסמל ההתנגדות לנאצים.השיר תורגם לעברית בידי אברהם שלונסקי. הירש גליק בגטו וילנה שבליטא  הצטרף ללוחמים הצעירים של ארגון הפרטיזנים המאוחד . ב-1  בספטמבר 1943  בעת חיסול הגטו, ניסה גליק לברוח אל הפרטיזנים ביער, אך נתפס בידי הגסטאפו וגורש למחנה הריכוז "גולדפילץ" באסטוניה . בקיץ 1944, כאשר החל הצבא האדום במתקפה על המדינות הבלטיות, נמלט גליק עם שמונה מחבריו הפרטיזנים. הוא המשיך להילחם, אף שקבוצתו נחלה הפסדים ומרבית חבריו נתפסו ונרצחו. לבסוף נפל אף הוא בקרב נגד הגרמנים, ביער בקרבת מחנה הריכוז "גולדפילץ", בגיל 22.

 

-        2  -

 

במסע הראשון לפולין אז  וכך גם במסע השני לאוקראינה ופולין ב-  27.6.10 -4.7.10  כאילו נאמרים כאן במלוא עוצמתם דבריו של הנשיא עזר וייצמן ז"ל  :

" כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזיכרונות…. וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזיכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו." ( 2 )

רגשות  ותחושות אלה  אף העמיקו וליוו אותי  במסע השני לאוקראינה ופולין שנערך בחודש יוני –יולי 2010 . מסע של יוצאי העיר לבוב לדורותיהם שבמהותו היה אף אישי יותר וקשה מקודמו , הוא נגע עמוקות במקומות הולדתם,חייהם ומותם של בני משפחות רבות של משתתפי המסע .

רשמי המסע שכתבתי שם מדי  יום ביומו , שעה בשעה, מועלים כאן לפניכם ומקפלים בתוכם קטעי המראות , הקולות ,הרגשות והתחושות  שחוויתי עם חבריי לקבוצה בעת מהלך  מסענו אל העבר היהודי המפואר של יהודי קהילות לבוב וקרקוב , עם התחושה הפנימית להעלות אותם על הכתב .

                                                           

יום ראשון ,  27 ביוני

המפגש אתכם חברי הקבוצה בשדה התעופה בבוקר אותו יום  ולאחר טיסה  מישראל עם חניית בינים בשדה התעופה של וינה שבאוסטריה , מטוסנו נחת אחר הצהרים של אותו יום בנמל התעופה של העיר לבוב שבאוקראינה . גשם קל מטפטף כאן ועננות המשרה מעט  מועקה, מתח ואף עצב לקראת הבאות.  לאחר הנחיתה אנו יורדים מהמטוס ומעל עגלה עליה הועמסו המזוודות אנו נוטלים אותן בעצמנו והולכים לבית הנתיבות הנמצא מולנו . אנו נכנסים אליו והוא  מתגלה כבנין עם עיטורים פנימיים וחיצוניים בבנייה של סוף המאה התשע עשרה בסגנון אדריכלות  אוסטרו –הונגרית מתקופת שלטונם ארוך השנים של האוסטרים על מחוז לבוב  .

פנים המבנה  גבוה , עיטורים של פרחי אבן מעוצבים על קירותיו ובתקרתו . גרם מדרגות מעץ עם פיתוחים יפים ומיוחדים נמצא במבנה אך  נראה שאינו עתה לשימוש הנוסעים . התאורה במקום עמומה ומעטה .התחושה היא של מקום בשדה תעופה משנים עברו. מספר שוטרים אוקראינים חמורי סבר מקדמים את פנינו . לאחר מילוי פרטי הוויזה הקבוצתית שנדרשנו בטפסים למלא וכל אחד בנפרד אנו עוברים כל אחד ואחת מאיתנו את שוטרי הגבול המקומיים הבודקים בקפידה את דרכונינו   

ביציאה משדה התעופה אנו מבחינים במכוניות ישנות חונות ,חלקן משנות השבעים או אף מוקדם מכך. זה מחזה שנראה בכבישי העיר במהלך שהותנו בלבוב וסביבתה . לצד מכוניות אלה אף נראים רכבי  שטח חדישים של עשירי אוקראינה החדשים .

המדריכה  הישראלית שלנו  נורית אשכנזי אותה הכרנו  כבר בעת פגישת ההכנה למסע זה  מפגישה את הקבוצה עם המדריכה המקומית אירנה המקבלת אותנו בסבר פנים יפות ובשפה האנגלית מכשור שקבלנו כל אחד בארץ מנורית לשמיעה ברורה של ההדרכה , מסייעים לנו להאזין לדברי ההסבר . 

 

( 2 ) הנשיא עזר וייצמן ז"ל הנשיא השביעי של מדינת ישראל בפני חברי הפרלמנט הגרמני ב -16  בינואר 1996   מדבריו לאחר ביקורו באתר מחנה הריכוז זקסנהאוזן  שבאזור ברלין, גרמניה .

-        3 -

 

אנו עולים על האוטובוס  איתו  ניסע  במהלך שהותנו באוקראינה,ונשמע הסברים משתי המדריכות כאשר נורית המדריכה מתעכבת בסבלנות ,ברגישות ובידע רב על החלק היהודי של המסע . אנו נוסעים מנמל התעופה של לבוב או כפי שהיא נקראת היום על ידי האוקראינים - לביב . אנו עוברים בשדרות העיר בדרכנו לאזור המצודה בפארק "ויסוקי זאמק"  (תרגום מפולנית: מצודה גבוהה). הבתים המתגלים לעינינו במהלך  בדרכנו, חלקם נבנה בתקופה הקומוניסטית שאוקראינה היוותה חלק מברית המועצות עד לקבלת עצמאותה ב- 1991 . שלטים בכיתוב אוקראיני נראים בכל מקום.

מראות הרחובות והשדרות בדרך נסיעתו של האוטובוס,  מעלים בי גם תחושת עצבות ביודעי שבני משפחה שלי ואף אלה של חברי בקבוצה ודאי עברו וטיילו בהן בעיר זו שלפני תום הקיץ של  1939   עת פרוץ מלחמת העולם השנייה . העצים הרבים הצומחים בכל מקום והבתים הם בדרך כלל בני שתי קומות . הם משרים אווירת פשטות ברחובות  אלה אך  לצד בנינים רבים בהמשך עם הבניה בארכיטקטורה האופיינית  למאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים .

אנו יורדים מהאוטובוס ליד אזור גבעה גדולה מיוערת ,ולאחר דקות ארוכות של הליכה בה בשבילים רחבים העוברים בינות עצים גדולים ופורחים וצמחיה עשירה, מגיעים לנקודה הגבוהה בגבעה בדרכה נראים שרידי המבצר "ויסוקי זאמק" שנבנה על ידי קזימיר השלישי "הגדול" מלך פולין שמלך בפולין במאה הארבע עשרה  ( 3 ) .  מייסד העיר היה הנסיך דנילוביץ . המדריכה המקומית מספרת לנו שהעיר לבוב קרויה על שמו של בנו דניאל לב. תקופת פריחתה במאה השלוש עשרה עד לתקיפת התורכים והטטארים את העיר ב- 1256 . סמלה של העיר לבוב - אריה ונגזר משמו של הנסיך לב .

העיר לבוב - LWOW   ( 4 )  בפי היהודים  והפולנים, כך נקראה במהלך מאות השנים מאז יסודה אך גם במספר  שמות  אחרים שניתנו לה על ידי השלטון שהיה באותה עת . שמותיה היו גם ליאופוליס – LEOPOLIS  מתקופת השלטון ההאבסבורגי – אוסטרי , למברג  LEMBERG-  נקראה כך העיר בעת השלטון בתקופה האוסטרית והגרמנית במאות שמונה עשרה –תשע עשרה ואף כך בהיותה תחת כיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה . כיום נקראת העיר בפי האוקראינים  לביב  LVIV - .

 

 ( 3 ) קזימיר השלישי  מלך פולין בין השנים  1370-1330 כונה הגדול כי בימיו פרחה פולין והפכה למעצמה במושגי אותם ימים של אירופה במאה ה-14 . הבירה הייתה אז קרקוב ובה נוסדה על ידו האוניברסיטה מהראשונות באירופה הוא ביצע רפורמות נרחבות בתחומי המשפט כלכלה מסחר וחינוך. קזימיר  היה שליט נאור גם כלפי היהודים ואפשר להם להתיישב בעיירה קזימייז'.  האמרה הידועה לגביו  היא :" שהוא מצא את פולין בנויה בעץ והשאיר אותה בנויה באבן ".

 

( 4 ) העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 במסגרת דוכסות גליציה-ווהלין על ידי נסיך גליץ' דניאיל דנילוביץ  ונקראה על שם בנו לב. העיר מוזכרת לראשונה ב-1256 . ב-1349  נכבשה העיר על ידי מלך פולין קז'ימייז' השלישי "הגדול  ." ב-1386 הפכה לחלק מממלכת פולין, וכמה ממלכי המדינה אף הוכתרו בה.עם חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772  הייתה לבוב (או בשמה הגרמני למברג) בירת החלק האוסטרי - גליציה. למרות תקופה של ניסיונות גרמניזציה מטעם השלטון ההבסבורגי, ברוב התקופה שרר באזור חופש תרבותי יחסי, ובעיר הייתה פריחה של התרבויות הפולנית, האוקראינית והיהודית. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הצבא הרוסי, אך עד מהרה נכבשה שוב על ידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. עם התמוטטות הקיסרות האוסטרו -הונגרית ב 1918- היוותה העיר את מוקד הלחימה בין הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שהכריזה על העיר כבירתה, לבין הפולנים. לבסוף הייתה יד הפולנים על העליונה, ובהסדרים העולמיים שאחרי מלחמת העולם הראשונה הוכר האזור כנתון לשליטה פולנית למשך 25 שנה. ב-1920   ניסה הצבא האדום לכבוש את העיר במסגרת המלחמה הפולנית סובייטית, אך נכשל.

 

-        4  -

 

בשל עננות וערפילים באותו יום ומעט טפטופי גשם , מראה נופיה היפים של העיר לבוב ממרום גבעת המצודה מעט מתערפל והראות חלקית . העצים היפים פורחים סביב על הגבעה הירוקה . אנו שומעים  הסבר על המקום מפי המדריכה המקומית  . לפני כן עמדנו סביב אחת ממשתתפות הטיול, אביבה המספרת לכולם  בהתלהבות כיצד בצעירותה טיילה במקום ובשבילי הגבעה .

אנו עוזבים את הגבעה באוטובוס המוביל אותנו ליעד הביקור הבא  קתדרלת סנט ג'ורג' ( 5 ) ,ומגיעים למתחם של מספר מבנים הבנויים בסגנון הבארוק העשיר בפיתוחיו ויופיו של המאה השמונה עשרה,בהם מבנה של הקתדרלה  הידועה בכך שעמד בראשה המטרופוליט  אנדריי שפטיצקי , ראש הכנסייה הפרבוסלאבית בלבוב לפני ובעת הכיבוש הגרמני בעת מלחמת העולם השנייה (  6 ) .

הסברי המדריכה המקומית אירנה מתמקדים ברקע ההיסטורי האוקראיני של המקום ובהמשך כך באופן דומה באשר ללבוב . המידע על היהדות בלבוב  מועט אם בכלל . על  היהודים בלבוב ובהרחבה מעמיקה אנו שומעים בכל ימי שהותנו בלבוב מפי מדריכתנו נורית אשכנזי.

 

המשך ( 4 ).... ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב כמאה ועשרה אלף יהודים, מתוך אוכלוסייה כוללת בעיר של שלוש מאות וארבעים אלף אזרחים. ב- 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, והעיר עברה לריבונות סובייטית, שתחתיה הייתה העיר עד לפלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941  במבצע ברברוסה . לבוב הייתה אחד האזורים הראשונים שנכבשו. אחרי תום המלחמה נשארה העיר בתחומי ברית המועצות, וסופחה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה.  רוב האוכלוסייה הפולנית עזבה את העיר, מערבה לתחומי פולין, ובייחוד לוורוצלב, שעברה מגרמניה לפולין , ורוב האוכלוסייה הגרמנית גורשה ממנה.עם התפרקות ברה"מ  נשארה לבוב באוקראינה,והיא ממוקדי הלאומנות האוקראינית.

 

( 5ׂ) קתדרלת גאורגיאוס הקדוש S CATHEDRAL- ' ST .GEORGE .  המרכז העתיק והקדוש לכנסיה הקתולית האוקראינית . הבניין נבנה בין השנים  1774 - 1790 בסגנון הבארוק עשיר בפסלים ופיתוחי אבן  שונים ושופץ בשנת 2001  לרגל ביקור האפיפיור יוחנן פאולוס השני ( "הפולני ") .


(  6 ) אנדריי שפטיצקי נולד ב-1865 למשפחת אצולה אוקראינית, שאילן היוחסין שלה הרחיק עד למאה ה-13. בצעירותו הביע רצון להיות כומר. הוריו הגיבו בשליחתו לגרמניה כדי שילמד משפטים. הוא אמנם סיים את הלימודים בהצטיינות אך במקום לפתוח בקריירה של משפטן היה נחוש לעלות על מסלול כמורה.אחרי שסיים את לימודיו, ב-1886, החליט שפטיצקי הצעיר לנסוע לאיטליה, לבקר אצל האפיפיור ליאו ה-13 ולהיוועץ בו על עתידו. הוא נטש את הכנסייה הקתולית, עבר לכנסייה היוונית-קתולית )האוניאטית), שינה את שמו הפרטי מרומן לאנדריי, והחל ללמוד בסמינר לכמרים. הכנסייה האוניאטית נוסדה ב-1596, כשאוקראינה הייתה נתונה תחת כיבוש פולני קתולי: היא שימרה את הטקסים והפולחנים הביזנטיים, אך קיבלה את המרות העליונה של האפיפיור.היא מוזגה בכנסייה הפרבוסלווית, והמשיכה להתקיים בחבלים המערביים של אוקראינה, שהיו נתונים לשלטון האוסטרו-הונגרי זה גם מרכז כוחה העכשווי,שם יש לה חמישה-שישה מיליוני מאמינים.. התקדמותו במדרג הכנסייתי הייתה מטאורית וב-1900, בהיותו בן 35, זכה בתואר מטרופוליט והתמנה לראש הכנסייה, משרה שהחזיק בה עד למותו. ב-1903 ייסד שפטיצקי את מסדר הנזירים הסטודיטים (מלשון "לימוד"), שהקים בתי ספר, בתי יתומים ובית חולים. המנזרים עתידים למלא תפקיד חשוב בהצלת יהודים. הוא גם השפיע על אחיו קאז'ימייז', משפטן וחבר בפרלמנט האוסטרי, שהיה שותף להשקפותיו הלאומיות, לנטוש את חיי העולם הזה ולהתקדש לכמורה. קאז'ימייז' שינה את שמו לקלימנט והתמנה לראש מסדר הסטודיטים.  כבר בראשית דרכו בכנסייה, בהיותו בן 20, החל אנדריי שפטיצקי ללמוד עברית, ובתוך זמן קצר יחסית כבר

-        5 -

 

המשך ( 6 ׂ)......הצליח לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. כעבור שנים התגאה בחליפת המכתבים שניהל בעברית מקראית נמלצת עם ראשי קהילות יהודיות. ב-1905 וב-1906 הוא עמד בראש קבוצת צליינים, שביקרו בארץ הקודש. בעקבות מסעו השני הוא חיבר ספר הדרכה דתי שכלל תיאור של מסלולי עלייה לרגל, בליווי מפות ואיורים.בלימוד השפה הניע את המטרופוליט להתוודע מקרוב ליהודים. את יחסו המיוחד ליהודים הוא הפגין במשך השנים במפגשים לבביים עם רבני הקהילות. חילופי הברכות במפגשים אלה היו לרוב בעברית. עצם קיום המפגשים לא היה עניין של מה בכך בארץ שהאנטישמיות הייתה מושרשת בה.
ראש הכנסייה האוניאטית היה בראש ובראשונה פטריוט אוקראיני, שהקים כבר ב-1905 מוזיאון לאומי אוקראיני ותמך בהקמת מדינה אוקראינית עצמאית. במלחמת העולם הראשונה, כשרוסיה כבשה את לבוב, נאסר שפטיצקי למשך שנתיים. אחרי המלחמה שב שפטיצקי ללבוב, שעכשיו סופחה לפולין. אחיו הצעיר סטניסלב, שהיה גנרל בצבא הפולני, מונה לשר ההגנה של פולין ב-1923, אבל הוא עצמו, וכנסייתו כארגון, כוננו קשרים הדוקים עם התנועה הלאומית האוקראינית. אך טבעי היה בשבילו להתנגד לברית המועצות, ששלטה בחלקה הגדול של אוקראינה, בגלל המשטר הקומוניסטי והמדיניות האנטי-דתית של סטלין. ההתנגדות לברית המועצות גברה כשזאת כבשה את לבוב ב-1939 ושלטה בה במשך כשנתיים. מאותן סיבות הוא קיבל באהדה את הצבא הגרמני, שפלש לברית המועצות ביוני 1941, בתקווה שעתה תוגשם שאיפת העצמאות האוקראינית. באיגרת "אל העם האוקראיני" הצהיר המטרופוליט: "אנו רואים את הצבא הגרמני כמושיע מהאויב".  בעמדה דומה החזיקה התנועה האוקראינית בהנהגת סטפן בנדרה ואנדריי מלניק, שהייתה גם אנטישמית במובהק. גם כשזאת כבר הבינה כי היטלר אינו מתכונן להניח לאוקראינים להקים מדינה עצמאית וירדה למחתרת, תמך שפטיצקי בהקמתו של כוח צבאי אוקראיני, "דיוויזיית הליצ'ינה"  שפעלה במסגרת האס.אס והשתתפה בהשמדת יהודים.  שפטיצקי לא היסס גם לנסח "איגרת רועים" שבה תבע מהממשלה החדשה לקבוע הוראות וחוקים שיבטיחו את טובתם ורווחתם של כל יושבי הארץ ללא הבדל אמונה, לאומיות ושכבה חברתית. זה נכתב בשעה שיחידות האס. אס בסיוע כוחות עזר אוקראיניים החלו כבר לטבוח ביהודים. היינריך הימלר, מפקד האס-אס, שמע על האיגרת וציווה לאסור את שפטיצקי, אבל המפקד הגרמני בלבוב הודיע לו שצעד כזה יעורר זעם אצל אוקראינים, שרואים באיש הדת גיבור לאומי, מה שעלול לסכן את שלום הצבא הגרמני.  הימלר השתכנע ונסוג מדרישתו. אחר כך, בפברואר 1942, שלח המטרופוליט מכתב ישיר אל הימלר ובו תבע ממנו לסלק את השוטרים האוקראינים מכל פעולות השמדה של היהודים. במכתבו הוא גינה את יחסם של הגרמנים אל האוכלוסייה האוקראינית, ובמיוחד אל היהודים, ומחה על השימוש בשוטרים אוקראינים בפעולות נגד היהודים. במכתב להימלר ציין שפטיצקי, כי האדם האוקראיני הוא פרימיטיווי ולימים יעשה לבני עמו מה שעשה ליהודים: הוא מתרגל לרצח ולא על נקלה ייגמל.  אחר כך פירסם המטרופוליט את "איגרת הרועים" המפורסמת שלו, תחת הכותרת "לא תרצח" ובמארס 42' שלח מכתב לאפיפיור פיוס ה-12 ובו התריע על רצח היהודים בידי הגרמנים ושלוחיהם האוקראינים. באיגרת נוספת לוותיקן, מאוגוסט 1942, שנכתבה תחת השפעת האקציות של אותו חודש, שבהן שולחו למותם כ-50 אלף יהודים מגטו לבוב, הוא התריע נגד המשטר הנאצי: "כששוחררנו על ידי הצבא הגרמני מן העול הבולשוויקי הרגשנו הקלה מסוימת", כתב באיגרת. "עכשיו כולם מסכימים שהמשטר הגרמני הוא אולי רע ושטני יותר מן הבולשוויקי". הוא גם העביר הנחיות לאנשי עדתו להסתיר יהודים בכנסיות, במנזרים ובבתי היתומים וכך להצילם מהשמדה. והוא גם נתן דוגמה אישית .  בשנות ה-60 ישבה הוועדה המיוחדת ביד ושם, שבסמכותה להעניק את התואר על המקרה של שפטיצקי, 13 פעמים היא דנה ו-13 פעמים היא דחתה את הבקשות גם של ניצולי השואה. זו ועדה בלתי תלויה, ריבונית ועצמאית הפועלת בהליך הדומה לחבר מושבעים ומכריעה את החלטותיה בהצבעה. בין השנים 1964 ועד 1991 דנה הוועדה בבקשה להכיר בשפטיצקי 13 פעמים. כולן היו ישיבות בהרכב של מליאת הוועדה המורכבת ברובה מניצולי שואה בראשות יושבי ראש הוועדה שופטי בית המשפט העליון בדימוס , השופט לנדוי ואחריו השופט בייסקי. בישיבתה האחרונה של מליאת הוועדה ב-1991 היא שוב החליטה, פה אחד, לא להכיר בו כחסיד אומות העולם".מוסד יד ושם לעומת זאת הסכים להעניק תואר של חסיד אומות עולם ב- 1995 לאחיו של המטרופוליט, קלמנט שפטיצקי, על הצלת יהודים בפועל , ולכמה נזירים ונזירות מהמסדר הסודיטי שם.

 

 

 

                                                             -6 -

לאחר עוזבנו את מתחם הכנסייה, אנו באוטובוס בסיור פנוראמי בעיר  חולפים על פני הפוליטכניקום בלבוב ,בית ספר טכני גבוה בלבוב , בהמשך  נראה את הפארק ע"ש קושצ'ושקו לוחם חירות פולני בן המאה ה- 18 . סגנון עמודי התאורה ופנסיהם לאורך הפארק הוא מהתקופה האוסטרו הונגרית של המאה ה-19 . ברחוב קופרניקוס בנוי  הארמון ע"ש פוטוצקי, משפחת אצולה פולנית ידועה מהמאות הקודמות ארמון  עם שכיות חמדה בו אבקר בנפרד בהמשך שהותנו בלבוב .  האוטובוס עובר בשדרה המרכזית של לבוב ברחוב פרוספקט סבובודה ( 'שדירת החופש ' ) או כפי שנקרא היה בעת השלטון הפולני שדרות לגיונוב , עוברים ליד ככר מריאצקי אז היום היא ככר מיצקביץ'   בו מוצב פסל של הסופר הפולני הידוע אדם מיצקביץ'  ( 7 ) . בנינים רבים ויפים מתגלים לעינינו רובם בסגנון בניה של המאות 18-19 בחלקם אף מוקדם מכך. ברחובות חולפות חשמליות ורכבים שחלקם מדגמים ושנת יצור אנו לא רואים אצלנו זה שנים .האוטובוס חולף על פני כנסית סנט מיכאל  ומבני כנסיות נוספות מהמאות הקודמות . אנו שומעים מהמדריכה המקומית  שקרן אונסק"ו הכריזה ב-1998 על לבוב והמבנים ההיסטוריים שבה כמקומות לשימור . האוטובוס  חולף על פני אזורי מגורים שהיו של יהודים לפני מלחה"ע השנייה ( 8 ) במקום שהיה בית הכנסת " טמפל" , שכונה יהודית  לשעבר " קרקוב", רחוב רחב עם בניה ניאו קלאסית המזכירה ערים אחרות באירופה כוינה ובודפשט 

האוטובוס מתקרב לאזור המלון בו נשהה בימים הקרובים , בשדרת סבובודה בעיר וחולף על פני בניין  האופרה המפואר של העיר ע"ש איוואן פרנקו  הבנוי כמבנים אחרים רבים בעיר בעושר ארכיטקטוני רב של המאה התשע עשרה . אנו בפתחו של מלון גרנד שנבנה ב- 1889 וממוקם בשדרה המרכזית של העיר בשדרות פרוספקט סבובודה 13. פנים המלון  והלובי רצפתו מכוסים בשטיחים בסגנון פרסי תקרתו מקושטת בכרכובים ופיתוחי אבן יפים . תמונות שמן יפות מודרניות מוצבות על כני  ציור ומסתבר שהן מוצעות למכירה לתיירים במלון . בלובי מוצב  ארון ויטרינה לתצוגה ובו פריטי חרסינה שונים יפים ועתיקים , ומחשבות עולות במוחי באשר לזהות הבעלים של שכיות חמדה אלה בעבר .

בשדרה מול המלון , מטיילים תושבי המקום אוקראינים רבים , זה יום המנוחה כאן יום ראשון בשבוע, קבוצות עומדות לאורך השדרה פה ושם ושרות שירים לאומניים במשך מספר שעות . מול המלון ניצבת אנדרטה גדולה כתבליט דמוי גל של אומנות עממית דתית לזכרו של האוקראיני טאראס שבצ'נקו , צייר ומשורר אוקראיני במאה התשע עשרה שנחשב למייסד של הספרות האוקראינית ואף של השפה האוקראינית המודרנית . בעיר פזורים לא מעט פסלי  דמויות מהעבר של אוקראינה חלקם קשורים לפגיעה ביהודים כגון סטפן בנדרה מנהיג אוקראיני במלחמת העולם השנייה שסייע לגרמנים להקים שני גדודים אוקראינים שרצחו יהודים רבים . לבוב בת כתשע מאות אלף תושבים נמצאת בחלקה המערבי של אוקראינה , מדינה ששטחה גדול משטח צרפת וגרמניה  גם יחד . לבוב נחשבת כאחת הערים בה רוח הלאומניות נשבה תמיד . עובדה שהייתה לאסונם המחריד של יהודי העיר לאחר כיבושה ע"י הצבא הגרמני ביוני-יולי 1941 מהרוסים.

אנו מתכנסים לארוחת ערב משותפת בחדר האוכל של המלון , ובמהלכה שומעים מהחברים לקבוצה על לבוב מאלה שהכירו את העיר עוד בצעירותם . בקבוצה, נכד שבא לקחת חלק במסע עם אימו וסבתו,  אם ובתה וכו  . אני נמצא במסע עם בת דודתי ניצה אפלמן מחיפה ( אמה רות ברומברג ז"ל ואמי יוספה פיילגוט ז"ל  לבית פוקס ילידות לבוב היו אחיות ). במסע לוקחת חלק גם עובדת ממקום עבודתי חנה גולדברג מרעננה אשר שמעה מפי על המסע והצטרפה . אנשים שבאו ממקומות שונים בארץ ואף מחו"ל ולהם רקע  משותף באשר משפחותיהם וקרוביהם יוצאי העיר לבוב וסביבותיה .

 ( 7 ) אדם ברנרד מיצקביץ Adam Bernard Mickiewicz , 1855-1798 סופר ומשורר, מגדולי אנשי הרוח של פולין . נחשב לאחד המשוררים הלאומיים המייצגים של התקופה הרומנטית של המאה ה-19 בפולין .

( 8 ) לבוב ,עיר שהייתה השלישית בגודלה ובמספר יהודיה אחרי וארשה ולודז' . קיום ושבר/ יהודי פולין לדורותיהם . ישראל ברטל ןישראל גוטמן .2001 (עמ' 475 ).      

      - 7   -

 

יום  שני ,  28 ביוני

 

יום זה מוקדש לסיור בלבוב היהודית או באותם מקומות שגרה קהילת יהודי לבוב ואיננה עוד.

אנו עוברים ליד חומת העיר לבוב העתיקה , ומבקרים באזור המרכז העתיק  היהודי " בתוך העיר " . במהלך ההיסטוריה היהודית  של העיר חיו היהודים בתוך הרובע היהודי פנימה לחומות העיר , וחלקם גר בהמשך השנים מחוץ לחומות, בה הייתה שכונת " קרקוב ".

הליכתנו  ברחוב היהודים  היא פנימה לחומות . אנו נעצרים ליד בית הנשק העתיק של העיר שהיה חלק ממערכת הביצורים המקורית של לבוב מימי הביניים המאוחרים .

המדריכה נורית מספרת לנו שהיו לפני השואה ארבעה עשר בתי כנסת בעיר לבוב .  אנו  מתקרבים לאזור לא בנוי ,למעשה עד 1942 עמד כאן  בית הכנסת הגדול של לבוב הקרוי " גולדנה רוזה " ( 9)  ובתרגום המילים : "שושנת הזהב " . בית כנסת מפואר וגדול בסגנון אדריכלי איטליה מהמחצית השנייה של המאה ה- 16. נותר ממנו רק חלק  מקיר הכניסה וחלק מחומת הקיר החיצוני שסבב את בית הכנסת שנחרב ונשרף עד היסוד על ידי הגרמנים ב-1942.

אנו חוזים במראה הקשה של קטעי חומת אבנים שנקרעה ממתחם בית הכנסת . מחלחלת בך במלואה אז תחושת האובדן וחורבן יהדות העיר בפרט וחורבן יהדות פולין ואירופה בכלל .

אנו ממשיכים ברחוב בוהימוב - Boimov . נורית המדריכה מצביעה על בנין בו גר סוחר יהודי  יצחק בן נחמן בן המאה השש עשרה בונה בית הכנסת "שושנת הזהב" .הרחוב מרוצף באבנים קטנות כרחובות עתיקים רבים אחרים  בעיר לבוב .

ברקע נשמעים  לפתע  צלצולי  פעמון כנסיה  יום חג לאומי אוקראיני היום בלבוב .

המדריכה נורית מספרת לנו שבתי כנסת נשרפו בעיר ע"י  להביורים שהפעילו חיילים גרמניים . מצבות נותצו בבית הקברות היהודי ואבניו שימשו לבניית מרצפות רחוב . המחשבה שעולה מדי פעם היא אילו קירות הבתים היו יכולים לספר את אשר ארע כאן לפני כשבעים שנה .

 

( 9 ) בית הכנסת הנקרא "טורי זהב" או "שושנת הזהב" בלבוב נחשב היה לאחד מבתי הכנסת היפים באוקראינה, והוא היה גם בין העתיקים שבהם. הוא הנקרא שושנת הזהב לזכר רוזה, על פי כינויה של רוזה     יידיש - גילדענע רויזה ). אשתו של יצחק בן נחמן שרנצליס, שהיה מפרנסי העיר ומעורב בהקמתו. בשמה של רוזה נקשרה אגדת עם לפיה מסרה את נפשה על קידוש השם  ובכך הצילה את בית הכנסת, אולם כפי הנראה המדובר באגדה בלבד. מקורו של השם 'טורי זהב' ,הוא בספרו של הרב דוד הלוי סגל בעל הטורי זהב (הט"ז). בשנת 1580  רכש יצחק בן נחמן (שרנצליס), מיהודי לבוב העשירים ומבאי שולחנו של מלך פולין סטפן בטורי, חלקת אדמה במרכז לבוב. בשנת 1582 הזמין יצחק את האדריכל האיטלקי פאולו רומנו לתכנן את בית הכנסת. בשנת 1595  נבנו בבית הכנסת אולם כניסה מפואר, וכן גלריה ששימשה כעזרת נשים.

בשנת 1606  הוחרם בית הכנסת על ידי הישועים. בשנת 1609  שילמו יהודי העיר כופר גדול בסך 20,600 זהובים, וקיבלו לידיהם בחזרה את בית הכנסת. בין השנים 1667-1654 בית הכנסת זה היה בית הכנסת של הרב דוד הלוי סגל בעל הטורי זהב (הט"ז) בלבוב. בית הכנסת השתמר עד תקופת השואה, ונחרב בידי הנאצים ב-1941. בתחילה נבזז בית הכנסת, שעמד ברח' בליאכר בלבוב, לאחר שנאסרה התפילה בו, ובהמשך פורק, והשתמשו באבניו לבניין. בשנת 1943  לאחר השמדת יהודי העיר, נשרף בית הכנסת . לאחר המלחמה לא נבנה בית הכנסת מחדש.

                                                          -8   -

 

אנו ממשיכים ברחוב רוסקה RUSKA , חשמלית עוברת ובה נהגת . אנו מתקרבים לכיכר העירייה במרכזה נמצא בית העירייה מן המאה התשע עשרה . ככר עתיקה כאחרות בעיר של  ימי הביניים - העת החדשה  אך ייחודית למספר מבנים שיתוארו בהמשך .

עוברים ברחוב פרשנוPRESHNO   שבעבר גרו בו יהודים ,  ברחוב שליד אחד הבתים שגר בו בעבר מוצב פסלו של ליאופולד פון מאזוך  1895-1836 ( 10 ) .

אנו ליד בית מספר 13  ברחוב סרבסקה  SREBSKA  מספרת המדריכה שגר בו שמואל וישנבצקי במאה ה- 18 ומאז גרו בו יהודים עד לשואה . ברחוב הליצקה  HALIZKA הסמוך גרו גם כן יהודים .בהמשך נראית כנסיה,  ואחד מהחברים בקבוצה מספר שאביו גר בסמוך לה .

אנו  בכיכר העירייה . המדריכה נורית מספרת לנו על מעשי רצח של יהודים שבוצעו בכיכר זו בעת הכיבוש הגרמני שם. ומראה לנו את הצילומים של חלק ממעשים קשים אלה כפי שאז צולמו . היא מספרת על שני גדודי אוקראינים בראשותו של סטפן בנדרה מנהיג לאומני אוקראיני שסייע לגרמנים בלבוב ובפיקודם להקימם, ואלה ביצעו פוגרומים ומעשי רצח רבים ביהודי העיר לאחר כניסת הצבא הגרמני ללבוב  בסוף יוני 1941  .האוקראינים הכריחו בכוח את היהודים שיפנו  את גופות האוקראינים מבתי הסוהר שנרצחו על ידי הצבא הסובייטי ששלט על האזור מיוני 1939 מכוח הסכם ריבנטרופ –מולוטוב ( 11 )  ועד יוני 1941 עת פלישת הצבא הגרמני לרוסיה ולאזורי פולין שבידי הרוסים. זו הייתה עילה מבחינתם לפגוע ולרצוח יהודים ככל שניתן שאותם ראו כמשתפי פעולה עם השלטון הסובייטי הנסוג.

לפני נסיעתנו לאזור הרובע היהודי " קרקוב " מחוץ לחומת העיר"  אנו מסיירים ליד מספר בנינים היסטוריים באזור ככר השוק העתיקה פלוש'צה רנוק  PLOSHCHA RYNOK   .כארבעים בנינים המקיפים את הכיכר מעניינים מאד ברקעם וסגנון בנייתם . להם חזיתות ברוחב שלש חלונות בלבד. המרב המותר אז לבנייה . בנינים בעלי רוחב ארבע חלונות היו שייכים לעשירי העיר .

 

(10)ׁׂליאופולד פון זאכר-מאזוֹך Leopold von Sacher-Masoch -1836  1895 סופר ועיתונאי אוסטרי. נולד בלמברג, (כיום לבוב באוקראינה). היה בנו של מנהל תחנת משטרה בלמברג ושל שארלוט פון מאזוך, אצילה אוקראינית.הוא תכנן לכתוב סדרה של 6 נובלות תחת הכותרת “מורשת קין“. רק שתי הנובלות הראשונות הושלמו; המפורסמת מביניהן היא “ונוס בפרווה“. הנובלה מספרת על אדם בשם סוורין, שהיה כה שיכור מאהבה לאישה בשם וונדה עד שביקש להיות לה לעבד ועודד אותה להתייחס אליו בקשיחות, להשפילו ולהכותו. סוורין מתאר את תחושותיו כיותר מסנסציוניות  .הספר התבסס על התנסויות של מאזוך עם אשתו, פאני פון פיסטור (ששמה בספר הוא וונדה), שאיתה היה לו חוזה, שבו אכזריות, כאב והשפלות שיחקו תפקיד מכריע, אשר נתן לה שליטה אבסלוטית בו. מאזוך ראה את הנשיות כהתגלמות הטבע - פראי, אכזרי וחסר מעצורים ,והעניק למאזוך את הכבוד המפוקפק שבשימוש בשמו להגדרת המושג - מזוכיזם.

 

 (11) הסכם ריבנטרופ –מולוטוב – נחתם ב- 23 באוגוסט 1939 בין שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ לבין שר החוץ הרוסי ויצ'סלב מולוטוב, כשבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה . ההסכם שנחתם לתקופה של עשר שנים קבע אי- התקפה בין שתי המדינות. בחלקו החסוי חולקה למעשה פולין בין גרמניה לבין ברית המועצות. ההסכם אפשר לאדולף היטלר לממש את איומיו כלפי פולין ולתקוף אותה ב-1 בספטמבר 1939. ספק אם צבאו היה פולש אליה אלמלא ההסכם שנחתם עם הסובייטים.לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, חולק שטחה בין גרמניה לבין ברית- המועצות . ההסכם קוים על ידי שתי המדינות עד לפלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 .

                                                                      -  9  -

 

בנין מספר 4 הבית השחור על שם האבן השחורה שהובאה מאיטליה בסוף מאה השש עשרה ונבנה הבית לסוחר איטלקי אמיד ב-1589 . בית מספר 6 קרוי ע"ש בעליו המקורי שהיה סוחר יווני -KORNYAKT    .שורה מרהיבה של פסלי אבירים קבועה לאורך כרכוב הגג .הבניין שהיה מקום מגוריו של המלך הפולני יאן סוביאסקי (12 ) כאשר שהה בלבוב .הבניינים מהווים ממוזיאון לתולדות לבוב .

בכיכר השוק נמצא בית מרקחת שנבנה ב-1735 ושמו 'העיט השחור '. פנים תקרתו מקושט בציורי קיר ובהם  ארבעת היסודות על פי הפילוסוף היווני אריסטו :  אש, מים , אדמה  ואוויר . המקום עמוס בצנצנות וכלי תרופה מהמאות הקודמות .המקום מוזיאוני אך גם נמכרות שם תרופות של ימינו .

אנו עוזבים את הכיכר היפה וממשיכים ברחוב וירמנסקה VIRMENSKA  הסמוך מס. 23 בנין שחזיתו מעוצבת בשיש ועל הקרניזים ( כרכובים )  אותם אלמנטים  אדריכליים  המופיעים  בחלקה העליון של חזית המבנה או מעל פתחים מרכזיים בו. הקרניז מתאפיין בכך שהוא בולט תמיד מקו הקיר וכאן בבנין  זה מעוצבים בשיש  בפירוט מרהיב שנים עשר המזלות וכן עונות השנה .

אנו עוברים  ליד שוק מקומי של  מכירת ספרים ישנים ופריטים נוספים המוצעים על ידי המקומיים. הנמצא ברחוב איוון פיודורוב שהיה בן המאה ה-16 מאבות הדפוס הסלבי , והכניס את הדפוס ללבוב.. האוטובוס האוסף אותנו בנקודה זו מסיע אותנו לרובע "קרקוב" הנמצא כמובן בלבוב . הוא עובר במרכז העיר ההומה , שדרות פרוספקט סבובודה שם נמצא מלוננו , בנין האופרה המפואר וכו.

ברובע זה שנמצא למעשה מ"חוץ לחומה / לעיר"  גרו משפחות יהודיות  . באזור נמצא גם בית החולים היהודי ע"ש רפופורט . התחלנו סיורנו ברחוב שפיטלנה  משמעותו בפולנית "בית חולים"

רחוב שאכלס יהודים בבתיו . הסופר הידוע שלום עליכם ( 13 ) גר  תקופה קצרה ברחוב קוטלרסקה הסמוך - KOTLARSKA    . השלט מציין זאת במקום .

(12) יאן ה-3 סובייסקי1696 - 1629 ) Jan III Sobieski   )  מלך פולין ומפקד צבאה. זכה לתהילה מיוחדת בכל אירופה בעקבות ניצחונו על הטורקים בקרב וינה  1683  וזכה לכינוי "מושיע של אירופה". ב-1683 תכנן יאן מלחמה נגד אוסטריה וברנדנבורג ולצורך כך הגיע להסכם עם צרפת, אך מחמת האיום הטורקי התוכנית נגנזה. כדי להתגונן מפני טורקיה בנה סובייסקי חומות מיגון מסביב ללבוב וקראקוב. ב-12 בספטמבר 1683 התרחש קרב וינה המפורסם. סובייסקי התאחד עם האוסטרים והגרמנים. צבאם מנה 81,000,  חיילים לעומת הטורקים בפיקודו של קרה מוסטפא, שצבאם מנה 130,000 חיילים . למרות ההבדל הכמותי כמצביא מצטיין הבחין בקו ההגנה החלש של הטורקים, ולמרות שהקרב נקבע ל-13 בספטמבר, התחיל סובייסקי במתקפה ב-12 בו, בשעה ארבע לפנות בוקר והניס את הטורקים בבהלה. אוהליהם נשארו נטושים, ורבים מהחיילים נשבו. מאותו יום נקרא יאן "המושיע של אירופה", וניצחונו עזר לסלק את הטורקים לגמרי בסופו של דבר מאירופה . סובייסקי נטה חסד ליהודים בשל חורבן הקהילות בפולין, ובאוקראינה - גזרות ת"ח ות"ט ( 1649 -1648). לשם שיקום הקהילות שחרר את היהודים ממסים ואף אישר את כל הזכויות שהיו ליהודים תחת שלטון המלכים הקודמים.

 

(13) שלום עליכם הוא שם-העט של שלום (בן נחום) רבינוביץ 1859,  -1916  מחשובי הסופרים היידישאים של תנועת ההשכלה. יצירותיו של שלום עליכם ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, אנשי העיירות היהודים, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסוות ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו שבהן טֶביֶה החולב" ביידיש: "טעוויע דער מילכיקער", על אודות חלבן יהודי עממי וקשה יום המתמרן בין המסורת ושינויים בסביבתו. דמות זו, השופעת הומור למרות הקשיים הרבים ואשר ביטאה את הלכי הרוח היהודיים בתחום המושב ברוסיה, הפכה לאחת הדמויות המוכרות של הספרות האידית  והכללית שעליה גם בוסס המחזמר  "כנר על הגג"  . יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית, ונתנו ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, לעולם היהודי בגולה שהיה ונכחד.

                                                            

 

 

                                                                - 10 -

בסוף רחוב שפיטלנה SPITALNA  היה פעם בית הקברות היהודי הישן . בית עלמין זה מספרת לנו  נורית המדריכה ,שהיו בו קברים של יהודים שנהרגו בפוגרומים בעיקר במאות ה- 17-18  . לוויות היהודים עברו בדרך של כנסייה נוצרית בדרכם לבית הקברות והיו שנפגעו ע"י איכרי הסביבה או סטודנטים נוצרים. בית הקברות זה נהרס לחלוטין ע"י הגרמנים, ומצבותיו נותצו עד היסוד . בו הייתה קבורה גם רוזה שעל שמה בית הכנסת הגדול בלבוב "שושנת הזהב". עתה עומד שם שוק מקומי .

בית החולים היהודי ע"ש רפפורט ברחוב זה לא נהרס על ידי הגרמנים מאחר ושימש את מטרותיהם כדי לשכן שם את  אנשיהם במקום  החולים היהודיים שהוצאו משם אל מותם . מעל מבנה בית החולים מתנוססת בגובה ניכר כיפה גדולה משובצת באבני מוזאיקה כחולה ,ומסביב לה  חללים  באבן  בדמות מגיני  דוד, סביב ,סביב לכיפה . המראה מרהיב  אך מצמרר למראה סמל יהודי מובהק כה מדהים ביופיו, והמתריס על סביבתו ואשר לא נהרס על ידי הצבא והממשל  הגרמני.  הגרמנים מסיבותיהם , לא רצו בהריסתו פן יתמוטטו קירות מבנה בית החולים שהיה חיוני לצבא הגרמני .

בהליכתנו ברובע זה כך גם באזורי לבוב האחרים אנו מבחינים לא פעם בלוחיות רחבות ממתכת חלקם עם תבליטים של אישים אוקראינים הם קבועים מעלה בקרנות הרחובות. הכיתוב באוקראינית ולעיתים גם באנגלית . זו כדרך של הסרת כל זהות יהודית או פולנית שהייתה בעיר זו.

בכניסות לבתים בהם גרו יהודים אנו מבחינים מדי פעם במגרעת במשקופים בהם היו מזוזות שנעקרו  אנו חולפים על פני מבנים ששימשו בתי ספר יהודיים ,ועוברים ליד מבנה הקרוי בריגידקי  BRYGIDKI   )  14 )  ששימש  בית סוהר בעת השלטון הגרמני ואף היום את השלטון האוקראיני . תוך כדי הסיור אנו עוברים ומשתהים באותן כתובות שמסרו חברים בקבוצה במועד למדריכה שלנו,  כך שיוכלו לבקר וחלקם לראשונה, במקום מגורי משפחותיהם בעבר כאן בלבוב שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה .

ממשיכים בנסיעה באוטובוס ואנו נעצרים ליד גן קושצ'ושקו הנמצא ליד אוניברסיטת לבוב.המדריכה באמצעות זו המקומית זיהתה במועד מוקדם יותר את המבנה המופיע בתמונה שבידי, בה נראית אמי  בצעירותה ואחותה הצעירה צילה הי"ד שנספתה בלבוב ,  המצטלמות בחיוך על רקע אוניברסיטת לבוב שנים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה . תאריך הצילום המדויק מופיע בגב התמונה. אני יורד מהאוטובוס  .בת דודתי מצלמת אותי בקרבת המקום שעמדו אז אמי ואחותה , מביט בתמונה שבידי ומתרגש. דמויות מיתולוגיות מפוסלות מאבן מצידי חזית הבניין מוצבים כאז  גם היום.

ראוי לציין שהצבא והמנהל הגרמני לא הרסו ולא פגעו במבנים שאינם יהודיים בעיר לבוב בשל אהדת האוכלוסייה המקומית, ושיתוף הפעולה גם ברצח יהודים המוני לו  זכו מתושבי  לבוב האוקראינים .

בכל ימי ביקורנו בלבוב חשתי ,וכך אני מניח שחברי לקבוצה חשו אף הם שהבניינים היפים שנבנו במאות הקודמות ואולי למאותיהם בעיר, עומדים על תילם ללא פגע , אך אלה המשפחות הרבות היהודיות לאלפיהן, נשים, גברים וטף- אינן עוד בחיים . על דרך המשל, שהתפאורה אכן קיימת אך השחקנים אינם איתנו עוד . הקהילה היהודית בלבוב מנתה לפני מלחמת העולם השנייה כ- 140,000 יהודים כולל היהודים בכפרים שליד לבוב .  מרביתה המוחלט של יהדות זו  ניספה בתקופת השואה .

(14) בריגידקי  BRYGIDKI  -   בית סוהר בלבוב עת השלטון הגרמני ואף היום משמש כך את השלטון האוקראיני . במהלך החודש  מאז כניסת הצבא הגרמני ללבוב  ביוני-יולי 1941 , נורו ונרצחו בלבוב כששה עשר אלף יהודים בהם רבים הומתו בבית סוהר זה ללא שום דרישה וחקירה, ללא הבדל בגיל, ובמעמד החברתי .

 

.

 

    -11 -

                  

בצהרי היום אנו נוסעים לסעוד במסעדת אוקראינית אופיינית . הבנות בלבוש לאומי מקומי ומטפחות ראש באדום לבן על ראשן מגישות המאכלים שבחרנו. זו חוויה קולינרית ברגשות מעורבים למקום.

לאחר הפסקת הצהרים אנו ממשיכים רגלית בסיור כתובות של חברי הקבוצה .במהלכו מתעכבים ברח' 17  ZYGMONTOWSKA בו שכנה הגימנסיה העברית בלבוב , וכן ליד בית הספר היסודי היהודי.   

 

יום שלישי  29 ביוני   

 

היום הוא  יום בו אנו מתחלקים לשתי קבוצות . האחת מתוך בחירה מוקדמת שלה נוסעת באופן מרוכז ל"יום עיירות" . ביקור במספר עיירות במחוז העיר לבוב באותם מקומות של הולדת הורים סבים סבתות ובני משפחה אחרים .העיירות שנקבעו  על פי התכנית היו בילקה קרולבסקה ,קוליקוב , ז'ובקבה ( ז'ולקייב) , ראווה רוסקה, אוגנייב , יבורוב  ואח"כ חזרה ללבוב .

בודדים נסעו במונית לאותם מקומות שלא ניתן היה להגיע בפרק זמן זה הכולל את שאר העיירות בהן  חנה גולדברג מרעננה חברה לעבודה , שנסעה לעיר טרנופול המרוחקת כמאתיים ק"מ מלבוב בארכיון המקומי תוך תאום מוקדם במייל עם המנהלת המקומית של הארכיב העירוני , ועת עיון   במסמכי הארכיב  נתגלתה שם תמונת אביה בן ה -18 אז בוגר הגימנסיה המקומית  המתנוססת על תעודת הבגרות שלו שם. התרגשותה הייתה רבה וצילום המסמך שם אכן היא קיבלה .

חלק שני של הקבוצה שאין לו קשר משפחתי לעיירות שבמחוז לבוב, מבקר במהלך היום בארכיב היהודי  של לבוב .סיפור בפני עצמו שגילה טפח  מהמנטאליות האוקראינית המקומית .בשלב אחר של השהות בלבוב , ביקרה הקבוצה הראשונה בארכיב המקומי , זו שהייתה בסיור העיירות .

הארכיב נמצא ברחוב סובורנה 3 SOVORNA  . הליכה של כעשר דקות ממלוננו . המקום ממוקם במבנה אבן  עתיק . אנו עולים במדרגות לקומה גבוהה .בכניסה שם , אנו נדרשים להשאיר את הדרכונים והמצלמות  אצל השומר המוסר לנו כרטיסים לזיהוי .לאחר המתנה ,אנו נכנסים לחדר ממלאת מקום מנהלת הארכיב ,להסביר מטרת בואנו זאת על אף שנמסר להם מראש שבועות קודם על ביקור הקבוצה שתגיע בשני ימים נפרדים. טפסים עם הפרטים שביקשו  לדעת חברי הקבוצה באשר לקרובי משפחה,נשלחו לשם שבועות מראש. אכן הוכנו שם מסמכים מראש אך אליה וקוץ בה.

אני מקבל לידי שני קלסרים מלאי מסמכים על הקהילה היהודית ואישים בה שפעלו בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה העשרים. רוב המסמכים כתובים בעט ציפורן שנטבלה בדיו באופן הכתיבה שהיה נהוג אז לפני  מאה ועשרים שנה לערך , מסמכי תשלום , מסמכי עו"ד יהודיים, מסמכי בתי ספר ועוד עשרות רבות של המסמכים שאינם כוללים ככל שעיינתי בהם משמות מבני משפחת אימי ז"ל אך ללא קשר , התרגשתי לראות מסמכי הקהילה היהודית עם חותמות שונות כולל "קמחא דפסחא" בעברית, בהם לא מצאתי דבר אך המסמך האחרון היה חוברת משנת 1937 המכילה את שמות כל יהודי לבוב.

 

 

                                                              -12 -

 

כותרתו : "  בחירות לקהילה היהודית בלבוב – 1937 " מאחר והיו למסמך זה מספר חלקים לפי סדר האלף בית , הביאו לבקשתי ולאחר חיפוש  אצלם את החלק המתאים בו  מצאתי ללא קושי את שם סבי , מאוריציו משה פוקס ז"ל  ,כתובתו בה גרה משפחתו משפחת אימי דאז ברחוב ינובסקה .

מתברר לאחר שיחה נוספת עם ממלאת מקום מנהלת הארכיב, כי שמות הרחובות שונו מאז לשמות אוקראינים , וכך גם שונו מספרי הבתים . בעזרתה, נמצא שמו הנוכחי של הרחוב רחוב שבצ'נקו אך לא ניתן היה לדעת מה מספר הבית בשל השינויים במספרי הבתים שעשה השלטון האוקראיני .

בהמשך אותו יום בקרתי עם בת דודתי ברחוב זה שבתיו הדורים, ונבנו כרבים אחרים בעיר במחצית השנייה של המאה התשע עשרה תחילת המאה העשרים . למזכרת מהרחוב בו גרו סבי ,סבתי, אמי ובני המשפחה רק  נותרו התמונות  שצולמו על ידינו ברחוב זה באותו יום .

אחזור לסיפור קצר ומאלף שהיה מנת חלקם אני מניח גם של שאר חברי הקבוצה . במהלך בדיקת המסמכים שאלתי לתומי את העובדת הצעירה אם ניתן לצלם המסמך במכונות הצילום שהיו שם . היא ציינה שניתן לעשות זאת רק במצלמה האישית שלי . תמהתי וחשבתי  הכיצד ?  הרי המצלמה לא ניתן להכניסה והושארה כדרישת המקום  אצל השומר בכניסה .  לאחר שמסרתי את קלסרי המסמכים לעובדת זו ,היא שאלה אותי באם איני רוצה במסמך כלשהוא מאחר ועניתי בשלילה , הוציאה תחת ידה מספר צילומי מסמכים שהוכנו מראש, ולדעתם היו רלוונטיים אך אקבלם תמורת תשלום אך לא היה בהם צורך כלל ועיקר, באכזבה מסוימת הניחה אותם... מעט מהחשיבה המקומית בארכיב נוסף השארתי פרטיי האישיים .הובטח לשלוח חומר תוך שלושה חודשים ,עברו ששה מאז..

ראוי לספר כאן שנפגשתי בארכיב הראשון שהוזכר כאן, בבחור שהתגלה כדוקטור להיסטוריה יהודית ופולנית , מרצה באוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית , יליד פולין ,שסיפר לי שאימו יהודיה והיה פעמים רבות בישראל . יליד העיר קרקוב שבפולין . עוסק רבות בחקר יחסי יהודים ונוצרים בפולין במאות הקודמות, ועתה חוקר רבות את הנושא בלבוב. בידיו אותה עת היה ספר עב- כרס הכתוב בכתב יד ומשנת 1525 ,והעוסק ביחסים משפטיים ומנהליים בין יהודי לבוב והנוצרים בה. בספר מילים עבריות המופיעות פה ושם .  ערכו של הספר  לא יסולא בפז אך דפיו וכריכתו נפרדים. כמענה לשאלותיו שם אין לארכיב התקציב לכרוך הספר מחדש וכך גם ספרים וחומר קיימים במצבם העגום בארכיונים מקומיים לדברי החוקר האמריקאי  -יהודי. כחוקר היסטוריה,אושר לו לצלם מאות תמונות מהספר במצלמתו האישית לדבריו, וכך אכן ראיתי .

לקראת ערב אנו מטיילים ברחובותיה  הראשיים של לבוב , בתי קפה פזורים בשדרותיה המרכזיות .

 

יום רביעי , 30 ביוני

היום הוא היום הרביעי  למסענו בלבוב ,ונראה  על פי  התוכנית, כיום הקשה במסע  כולו .ביום זה נסייר באתר גטו  יהודי לבוב  ברחוב זמרסטינובסקה  ZAMARSTYNOWSKA -. ונערוך שם טכס לזכרם של יהודי לבוב, נבקר בתחנת הרכבת קלפארוב ממנה שולחו יהודי העיר בעשרות אלפיהם ברכבות להשמדה . ניסע  לאתר מחנה ינובסקה שבפאתי העיר בו מתו ונרצחו רבים מיהודי לבוב ונערוך שם טכס זיכרון נוסף .משם ניסע לבית הכללי  החדש של  לבוב  בו קבורים יהודים שנפטרו לאחר מלחמת העולם השנייה .

-

-            13  -

בשעת בוקר אנו מגיעים באוטובוס לאזור שהיה ליד גטו לבוב שהיה למעשה בן שני רחובות .המקום לא הרחק מגשר  העובר על סוללת עפר, משני צידיה נטועים עצים ומעט צמחיה . במקום זה עוברת רכבת מדי פעם שקשוק גלגליה ושאונה מצמרר חברים בקבוצה . כך גם אז עברה כאן הרכבת האוטובוס נעצר ברחבה ליד סוללת הגשר . אנו יורדים ממנו  מתכנסים בדממה סביב המדריכה נורית ושומעים על הפוגרומים הראשונים ומעשי הרצח שנעשו על ידי האוקראינים ביהודי העיר בין התאריכים 30.6.1941 -4.7.1941  בימים הראשונים לאחר כניסתם של הגרמנים ללבוב . אולי סמלי ומצמרר הוא שאנו שומעים את הדברים ,היום  ה- 30 ביוני ,  69 שנים מאז אותו יום נורא במהלך חודש יולי בו המשיכו האוקראינים במעשי הרצח וההתעללות ביהודי לבוב.  בעיקר הלאומנים שעשו זאת לזכר סמיון פטלורה מדינאי וצורר אוקראיני שחייליו רצחו עשרות אלפי יהודים באוקראינה ב– 1919, ונרצח בפריז בשנת 1926 כנקמה על כך בידי שלום שווצברד יהודי  אזרח צרפת ( 15) .

נורית המדריכה מספרת לנו על הקמת " היודנראט" ("מועצת היהודים") בלבוב לפי דרישת הגרמנים בראשותו הועמד היהודי יוסף פרנס . זו הייתה השיטה הגרמנית ברחבי פולין ובאזורי הכיבוש הגרמני האחרים - להקים "מועצות יהודים" שהוראות הגרמנים מועברות דרכם אל האוכלוסייה היהודית , כאשר מטרתם הייתה להעביר את יהודי הכפרים אלה שנותרו בחיים אל הערים הגדולות בפולין כלבוב ואחרות בגליציה המזרחית בה ממוקמת לבוב והיתה עד סוף יוני 1941 בידי הצבא הסובייטי הנסוג. לאחר מבצע ברברוסה ( 16) היא  צורפה לאחר הכיבוש הגרמני "לגנרל גוברנמן". ( 17). יהודים נדרשו לשאת סרטים לבנים ועליהם מגן דוד כחול  .שלושה חודשים לאחר היבחרו על ידי הגרמנים , יוסף פרנס נתלה יחד עם שאר חברי היודנראט (" מועצת היהודים ") על כך שסרב לשלוח יהודים לעבודה במחנה ינובסקה שהוקם על ידי הגרמנים , מקום ממנו ידע שלא ישובו יותר.  

(15) שלום שמואל שוורצבארד או שולם שמיל שוורצבורד Scholom Schwartzbard -1938- 1886   מכונה "הנוקם" ומוכר גם בשם העט היידי שלו "בעל-חלומות"  . היה אנרכיסט ומשורר יידי בעל אזרחות צרפתית ממוצא בסרבי, אשר היה קשור לחוגי האנרכיסטים מבסרביה. התפרסם כאשר בחודש מאי 1926 התנקש בפריז בסמיון פטליורה, מנהיג הרפובליקה העממית של אוקראינה, שהואשם בטבח היהודים באוקראינה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. שווארצבארד זוכה על ידי בית המשפט הצרפתי מכל אשמה. הנרצח, סמיון פטליורה, היה מנהיג אוקראיני שאנשיו ביצעו פוגרומים אכזריים, שדדו ורצחו אלפי יהודים באוקראינה המזרחית בימי מלחמת האזרחים של  19181920 עד לכיבוש אוקראינה על ידי הצבא האדום .

(16) "מבצע ברברוסה" – שם קוד שניתן למבצע צבאי רחב היקף שכלל פלישה של שלושה מיליון חיילים גרמנים ובעלי בריתם בסדר גודל של מאה ותשעים דיביזיות לתוך ברית המועצות . המבצע החל  ב-22 ביוני 1941. נקרא ע"ש הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה , שליט האימפריה הרומית הקדושה ומוביל מסעות הצלב במאה ה- 12 . קרבות "החזית המזרחית" בברית המועצות הפכו למעשה לזירת הקרבות הגדולה בהיסטוריה . יוסף סטלין , שליט ברית-המועצות קבל התרעות רבות על אפשרות תקיפה גרמנית, אך לא האמין להן ולא עשה הכנות כלשהן כדי לקדם התקפה זו. המבצע נכשל בין היתר בשל התארכות קווי האספקה הגרמניים לאלפי ק"מ ו" גנרל חורף"  שעצר את עוצבות הצבא הגרמני והסב להן נזקים כבדים. בזכות סיוע אמריקאי עצום  ועתודות צבא רוסי חדשות שנשלחו ללא הרף לחזיתות,הובס הצבא הגרמני לאחר קרבות קשים ברחבי ברה"מ.

(17) גנרלגוברנמן מגרמנית  Generalgouvernement für die besetzten Polnischen Gebiete - "ממשל כללי לאזור הכבוש בפולין היה השם שנתנו הנאצים לשטחי פולין שלא סופחו לגרמניה, לאחר שטחי הגנרלגוברנמן היו בין האזורים העיקריים שבהם בוצעה השמדת היהודים בשואה . ב-1 בספטמבר 1939 פלשו צבאות גרמניה לפולין במהלך ההתחלתי של מלחמת העולם השנייה. הגרמנים כבשו חלקים ניכרים מפולין .חלקים אחרים נכבשו על ידי ברית המועצות בהתאם לנספח הסודי להסכם ריבנטרופ-מולוטוב.  ב 12- באוקטובר 1939  הכריז אדולף היטלר על חלוקתו המנהלית של האזור הכבוש בפולין. שטחים נרחבים סופחו ל"רייך", ואילו חלק ניכר, ארבעה מחוזותורשה, לובלין, ראדום, וקרקוב הוכרזו כ"ממשל כללי". בראש הממשל הכללי הוצב הנס פרנק, משפטן נאצי . לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות, סופח לאזור הממשל הכללי –הגוברנמן  גם אזור גליציה המזרחית, והפך למחוז החמישי של הממשל הכללי. הממשל באזור של חמשת המחוזות שקבעו הגרמנים היה במלואו בידיהם , ולאוכלוסייה המקומית לא היה בו חלק.

                                                    

                                                                     -14  -

 

שורת בתים ניצבת ברחובות במרחק מטרים ספורים מהגשר . אנו מתאספים ליד  קיר אחד הבתים . נורית המדריכה מקרבת את המיקרופון מדי פעם לבקשת משתתף זה או אחר במסע לספר על המקום ,על אזור הגטו (18) . שלוש נשים מבוגרות,מספרות כל אחת בתורה, בדמעות וגרון חנוק על שעבר עליהן בצעירותן או ילדותן בלבוב תחת הכיבוש הגרמני . אחת מהן משתתפת במסע עם בתה ונכדה בחור התומך בה כל ימי המסע . אישה  למרות גילה והקושי הפיזי  והנפשי של ימי המסע ,לא נשמע ממנה או ממספר המשתתפים המבוגרים האחרים , ולו מילה אחת של קושי כזה או אחר. כולנו  חשים כבוד רב והערכה רבה על גבורתם בעת השואה, והישרדותם בתנאים תת –אנושיים .

אני מביט על סוללת הגשר שהיום נראה כאילו לא ארע כאן מאומה לפני כשבעים שנה . מהקריאה ושמיעת העובדות  מאימי ז"ל לפני שנים , אני מספר לנוכחים על הוריה, סבי וסבתי הקשישים משה וברטה פוקס השם יקום דמם שלא ראיתי ולו תמונה שלהם מימי כי לא נותרה כזו ואשר במהלך חודש נובמבר-דצמבר  1941 נרצחו באזור הגשר עם כחמשת אלפים קשישים וחולים על ידי הגרמנים מתוך מטרה שלא יכנסו לגטו המתוכנן ליהודי לבוב. פעולת רצח זו נקראה " האקציה מתחת לגשר " . תחושתי שמקום זה ,אזור הגשר והמסילה על סוללת העפר מהווים מצבת זיכרון לאלפי הנספים שם.

הבניינים מול הגשר בני שלוש קומות והמרפסות בהן הם לפי מצבם המתכלה ללא ספק עמדו כאן לפני שבעים שנה ויותר, ואני מהרהר אילו היו אבני המבנים יכלו לספר את אשר ארע כאן מבחינת :

"   כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה  ."  חבקוק ב', י"א .

אנו ממשיכים מרחק קצר, ומתקרבים לגשר עצמו. מתחתיו , כביש המוליך לאזור הגטו שהיה פעם כלי רכב חולפים מדי פעם על הכביש , מספר שלטי פרסומת בשפה האוקראינית על הגשר . מי  שאינו יודע את אשר ארע כאן לפני כמה עשרות שנים  , לא יחוש כלל בדבר יוצא דופן .

 

(18) גטו לבוב- ערב מלחמת העולם השנייה הייתה קהילת לבוב השלישית בגודלה מבין קהילות יהדות פולין. בעיר ישבו כ-110,000 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת בעיר של 340,000 אזרחים, היינו כשליש מתושבי העיר. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה נכנסו הסובייטים ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם יתר אזורי גליציה המזרחית.  בעיר ובסביבותיה חסו באותה עת יותר ממאה אלף פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים, אשר נמלטו למזרח פולין בה נהנו היהודים, לכאורה, ממעמד שווה לזה של בני לאומים אחרים תחת השלטון הסובייטי. בקיץ 1940  הוגלו רבים מהם לירכתי ברית-המועצות.

עם פלישת הגרמנים לשטחי ברית המועצות ביוני 1941  במבצע "ברברוסה," היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. כעשרת אלפים יהודים ברחו מלבוב בעקבות הצבא הסובייטי, אל תוככי ברית המועצות. בעיר לבוב התקבלו הגרמנים בתרועות שמחה בידי לאומנים אוקראינים, שראו בנאצים כוח משחרר מן הכיבוש הקומוניסטי  ושמחו לשתף איתו פעולה. יחידות איינזצגרופן בסיוע אוקראינים מקומיים ארגנו פוגרום רחב-היקף ביהודי העיר, באמתלה של תגמול על רציחות שירות הביטחון הסובייטי . במהלך הפוגרום, בסוף יוני ותחילת יולי 1941, נרצחו כ-4,000 יהודים, וכן אינטלקטואלים ומרצים מאוניברסיטת לבוב. בפוגרום נוסף שנערך ב-25 ביולי תחת השם "ימי פטליורה", על שם המנהיג האוקראיני סמיון פטליורה שנרצח בידי מתנקש יהודי ב-1926, אז באותו יום נרצחו כ-2,000 יהודים נוספים שהוצעדו לבורות ירי בבית העלמין היהודי ובכלא לונצ'קי.

החל מיולי 1941 הוכרחו היהודים לסמן עצמם בסרט זרוע עם מגן דוד כחול, והוקם יודנרט בעיר שבראשו הועמד יוסף פרנס . ב- 2 באוקטובר נלקחו 500 העובדים היהודים הראשונים לעבודות כפייה למען תעשיית החימוש הגרמנית, והועסקו בהקמת מחנה עבודה ברחוב ינובסקה שנודע כמחנה ינובסקה . יוסף פרנס ראה את

                                                                       -15 -

 

 

המשך (18) ....

תפקידו כהגנה על האינטרסים של היהודים ולא כעושה דברם של הגרמנים. הוא סירב לשתף פעולה עם הגרמנים באספקת יהודים לעבודות כפייה, ולכן הוצא להורג בסוף אוקטובר 1941 ,ובמקומו הועמד בראש היודנרט אברהם רוטפלד שמת חודשים ספורים לאחר מכן.  בפברואר 1942, ובראש היודנראט הועמד הנריק לנדסברג.  ב-  8 בנובמבר 1941 הוצא צו המורה על הקמת "רובע מגורים יהודי" בלוויית מפה המסמנת את תחומי הרובע וכן לוח זמנים לביצוע, על פיו אמורה העיר להיות "נקייה מאלמנטים יהודיים" עד 14  בדצמבר. במקביל החלה המשטרה הגרמנית בסלקציה של יהודים, ובמבצע שנקרא "האקציה תחת הגשר" נבחרו ונורו למוות 5,000 קשישים וחולים. בדצמבר הושלם מבצע הקמת הגטו, ואוכלס בקרוב ל-  120,000 איש.

גטו לבוב וגטו לובלין היו הראשונים מהם אורגנו משלוחים למחנות ההשמדה במסגרת  "מבצע ריינהרד". בלבוב שימשה חצר בית הספר סובייסקי כמקום ריכוז ואיסוף, שם נערכה סלקציה שלאחריה הועברו אלה שנמצאו בלתי כשירים לעבודה – בעיקר זקנים, נשים וילדים לתחנת הרכבת קלפארוב שליד מחנה ינובסקה, וממנה יצאו המשלוחים למחנה המוות בלז'ץ.  בין 16  במרץ ל-1 באפריל 1942 שולחו 15,000 מתושבי גטו לבוב להשמדה בבלז'ץ. לאחר סדרת משלוחים אלה נותרו בגטו 86,000 תושבים רשומים (ובנוסף מספר לא ידוע של שוהים בלתי רשומים). בגטו הוקמו סדנאות עבודה, ורבים הועסקו גם בעבודות כפייה מחוץ לתחומי הגטו, בעיקר במחנה ינובסקה.  ב-23  ו  24- ביוני נלקחו 2,000 יהודים נוספים לינובסקה, רק 120 מהם הועסקו בעבודות כפייה, וכל היתר נורו במקום.

במהלך חודש אוגוסט 1942 נערכה "האקציה הגדולה" בגטו. בהנחיית האס. אס. ובסיוע משמרות אוקראינים והמשטרה היהודית רוכזו היהודים במספר נקודות איסוף בעיר – כיכר תאודור, חצר בית הספר סובייסקי, והרחבה בחזית מחנה ינובסקה. כ-1,600 מתוכם נבררו לעבודה במחנה ינובסקה, כ-1,000 נורו עוד בתחומי הגטו (ביניהם ילדי בית היתומים והחולים מבתי החולים), והיתר – בין  40,000 ל-50,000 במספר – נשלחו להשמדה בבלז'ץ. עם סיום "האקציה הגדולה", ב-1  בספטמבר 1942  הוצא להורג בתלייה ראש היודנראט הנריק לנדסברג, יחד עם אנשי המשטרה היהודית.

בגטו נותרו לאחר האקציה כ-65,000 איש, מהם כ-15,000 "שוהים בלתי חוקיים". שטח הגטו הצטמצם לכדי מחצית משטחו המקורי, ובאופן רשמי היו יכולים לשהות בו רק בעלי אישורי עבודה. הגטו היה תחת שמירה כבדה ומוקף בגדרות תיל. המזון היה במחסור, אספקה רפואית לא הייתה כלל, והתנאים התברואתיים ירודים ביותר. בסתיו 1942 פרצה מגפת טיפוס בגטו , והפילה חללים רבים.

ב-18  בנובמבר 1942 נערכה סלקציה נוספת, במהלכה נבררו כ-5,000 יהודים "בלתי פרודוקטיביים" ונשלחו לבלז'ץ. בית החולים היהודי חוסל ומנהלו, ד"ר קורצרוק, הועבר למחנה ינובסקה. באקציה נוספת שנערכה בין ה   5- ל- 7 בינואר הוצאו להורג בין 15,000 ל-20,000 איש בחולות שליד ינובסקה, בכללם שארית חברי היודנרט שפורק. בתים בגטו הועלו באש במטרה להוציא מסתתרים ממחבואיהם. הגטו הוכרז כ"מחנה עבודה" בו היו יכולים לשהות רק כאלה שחיוניים לעבודה למען המאמץ המלחמתי. עדיין, חסו בו במסתור עוד אי-אלו שוהים בלתי חוקיים שחמקו מן האקציות. ב1 -  ביוני 1943 הוחלט על חיסול סופי של הגטו, במאמץ משותף של האס. אס, כוחות משטרה גרמנים ואוקראינים, ונוער "היטלריוגנד."  בין היהודים התארגנה התנגדות חמושה, שהצליחה להסב מספר אבידות בקרב כוחות אלה. כוחות האס. אס. והמשטרה פוצצו בניינים ובונקרים תת-קרקעיים ששימשו מסתור ליהודים, חיסלו כ-3,000 יהודים בתחומי הגטו, ושילחו כ-7,000 אחרים למחנה ינובסקה שם עברו סלקציה. מרביתם נורו במקום, וככל הנראה היו גם שנשלחו למחנה ההשמדה סוביבור.

אחרוני יהודי לבוב רוכזו במחנה ינובסקה,והוצאו להורג ב- 18 בנובמבר. 1943 כאשר נכנס הצבא הסובייטי לעיר ב-26  ביולי  1944  נמצאו בלבוב וסביבותיה בין 200 ל-300 יהודים ששרדו במסתור.

 

 

                                                                    -16 -

 

אנו ממשיכים באוטובוס למספר דקות ומגיעים למצבת זיכרון.  זו אנדרטה הנמצאת במתחם לא גדול ונבנתה עוד בעת השלטון הסובייטי ב- 1991 לזכר יהודי לבוב. האוקראינים קבלו את עצמאותם מידי הסובייטים במהלך אותה שנה . האנדרטה מתנשאת לגובה של מספר מטרים בדמות אדם הפורש ידיו לשמים כאשר האנדרטה בנויה באות " ז " - זכור ,לזכרם של מעל מאה אלף יהודי לבוב שנרצחו .

במתחם זה מספר לוחות זיכרון לזכר יחידים ומשפחות מיהודי לבוב שנספו בשואה. עצים נטועים המקום נראה שמור ומטופח . נורית המדריכה מספרת לנו שמיקום המצבה אינו מקרי כי ממקום זה שולחו היהודים למחנות המוות ינובסקה שליד לבוב ומחנה המוות בלז'ץ.

דגלי מדינת ישראל  מונפים בידי חברים מהקבוצה , רבים מדליקים נרות נשמה ואני בהם ומניחים אותם על המשטחים שליד האנדרטה הנישאת לגובה . זרי פרחים מונחים ליד האנדרטה על ידי אלה שהיו כאן לאחרונה כולל משלחות זאת על פי הסרטים שעל זרי הפרחים. אנו מניחים זר פרחים מטעם הקבוצה ומתכוננים לטכס זיכרון שהוכן בקבוצה מראש .

חברים מהקבוצה קוראים קטעי זיכרון , בהם  אורי הקורא קטע מכתב האשמה של התובע ,היועץ המשפטי לממשלה דאז גדעון האוזנר (19 ) יליד לבוב כלפי אדולף אייכמן הפושע הנאצי בפתיחת משפטו בירושלים ב -1961 בכתב האשמה של העם היהודי כולו .

חווה וציפי קוראות כל אחת מעדות מגיטו לבוב על שילוח אנשים למוות למחנה ינובסקה ו"החולות" . ונאמר קטע לזכר יהודי לבוב, ומילות זיכרון מטעם יוצאי עיר זו המביע "שלא נשכח ולא נסלח " .

בת דודתי ניצה קוראת את שירה של חנה ניר " דקה דומיה " . אני קורא את תפילת "אל מלא רחמים", אח"כ נאמר שם "קדיש יתום", ומושמע קטע תפילה- שירה  " אלוקי נשמה " בביצוע  דודו פישר . הקבוצה  מסיימת את הטכס המרגש בשירת המנון התקווה . 

אנו עולים לאוטובוס  וממשיכים בדרכנו לביקור קצר בבית הקברות הכללי החדש של לבוב  בו קבורים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה . בביקור שם אנו עוברים על פני מצבות יהודים מהן מגודרות והכיתוב עליהם בד"כ בשפה הרוסית מתקופת השלטון הסובייטי .

נורית המדריכה מספרת שכיום יש בלבוב בית כנסת פעיל אחד " בית אהרון "  שנקרא עד חורבנה של לבוב  -"צרי גלעד" .  הרב ורעייתו מברוקלין מחסידי קארלין –סטולין עומדים בראש קהילת יהודי לבוב מונים כיום כאלף חמש מאות עד אלפיים איש מאוכלוסיה בלבוב המונה מעל 850,000 תושבים.

 

 

(19) עם תחילת המשפט ב -11 לאפריל 1961 סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה יליד העיר לבוב שהיה בן 12 שמשפחתו עלתה איתו ארצה ב- 1927 והוא כתובע הראשי נשא את נאום הפתיחה במשפט  אייכמן  ובו אמר  בין היתר :

"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא."

 

- 17 -

 

אנו  ממשיכים בנסיעה באוטובוס לתחנת הרכבת קלפרוב דרך שטח שנקרא " דרך המוות " כך מספרת לנו נורית המדריכה .אנו יורדים לתחנת הרכבת שהיא  גם כזו לכל דבר, ומתכנסים סביב אחת המשתתפות במסע ,אביבה שמספרת על כך שבצעירותה בהיותה בת כשש עשרה ,הועמסה עם אימה על משאית בלבוב ומשם לתחנת הרכבת בה אנו עומדים, במטרה להישלח למחנה המוות בלז'ץ . הבת עם מראה לא יהודי נזרקה החוצה מהרכבת .אמה לא זכתה לכך, אביבה חזרה לעיר, ושאלה אצל מועצת היהודים כי לא ידעה לאן הרכבת נסעה, ושם סיפרו לה על תחנתה הסופית של הרכבת לבלז'ץ. בתחנת קלפרוב בה עמדנו ושמענו את העדות, לוחית קבועה בקיר המקום, בשפה העברית והאוקראינית המציינת כי לתחנה זו הגיעו מרבית יהודי גליציה המזרחית ושולחו ברכבות למחנה המוות בלז'ץ תוך כעשרה חודשים ממרץ 1942 עד תחילת 1943 כחצי מיליון יהודים  .

אנו עוזבים את לבוב, ונוסעים לאזור מחנה ינובסקה וה"חולות" שם נרצחו רבבות מיהודי העיר. היום המקום משמש בית סוהר. אז האזור סביבו  היווה מחנה עבודה בתחילה ,ובהמשך ,מחנה מוות .אנו יורדים מהאוטובוס אל מצבת אבן גדולה לזכר הנספים ומדליקים נרות נשמה. לא הרחק משם מוצב שלט בשפה האנגלית ובשפות אחרות המציין שנהרגו כאן רבים . המילה " יהודים " אינה מופיעה בו .

אנו שומעים שינובסקה ( 20 ) היה מפעל יהודי אזרחי בתחילתו . הגרמנים הפכו אותו למחנה חימוש  הובאו עובדי כפיה .בתחילה היו עשרות ,והפכו  למאות ב-  1942 ואף גדל  לאחר חיסול גטו לבוב .במקום נרצחים רבים מיהודי העיר והאזור . פניהם קדמה תזמורת יהודים שעליה פיקח רוצח, קצין גרמני בשם רוקיטה שהיה נגן לפני פרוץ המלחמה, ובתור שכזה היה מאזין לנגינת היהודים בתזמורת שנגנה תמיד שירי לכת. במידה וכלי אחד המנגנים זייף בנגינה, הוא היה יורה בו והורג אותו במקום .

 

(20) ינובסקה  Janowska היה מחנה עבודה שהוקם בעת הכיבוש הנאצי בפאתי העיר לבוב שבפולין כיום באוקראינה, ובהמשך שימש כמחנה ריכוז למשלוחי יהודים למחנות ההשמדה וכאתר רציחה המוני.   המחנה התחיל את דרכו כמפעל חימוש שהוקם ברחוב ינובסקה בפרברי לבוב בספטמבר 1941  חודשים אחרים לאחר כיבוש האזור בידי הגרמנים. המפעל נועד לספק את צורכי הורמאכט והלופטוואפה, והעסיק כ-350 עובדי כפייה מיהודי לבוב. בתוך שבועות אחדים הפך המפעל למחנה עבודה סגור ומגודר, ובהדרגה גדל מספר עובדי הכפייה בו ב"מגויסים" מבין יהודי לבוב. היות שראש היודנראט של לבוב, יוסף פרנס, סירב לשתף פעולה במסירת עובדי כפייה למחנה ינובסקה, הוא הוצא להורג, ותחתיו מונה אברהם רוטפלד, שכעבור שלושה חודשים מת והוחלף בהנריק לנדסברג. במרץ 1942  הגיעו למחנה עוד כמה מאות עובדי כפייה יהודיים כתוצאת האקציה שנערכה בגטו לבוב.   תחנת הרכבת קלפארוב הסמוכה לינובסקה שימשה לשילוח 15,000 קורבנות האקציה שנבחרו למשלוח למחנה ההשמדה בלז'ץ באמצעות קרונות בקר.

בהמשך, הפך ינובסקה למחנה המעבר העיקרי אליו נשלחו יהודי לבוב כתחנה בדרך לשילוחם למחנות  ההשמדה, בעיקר לבלז'ץ., במקביל לצמצום בשטחו של הגטו בלבוב, מחנה ינובסקה  הפך להיות מחנה ריכוז לכל דבר ועניין. אסירי המחנה סבלו מהתעללויות קשות, רעב ומחלות. אל המחנה נשלחו יהודים מלבוב ומיישובי הסביבה, שם עברו סלקציה שבה מיעוטם שנמצא כשיר לעבודה נשאר לעבוד בו, בעוד מרביתם הועמסו בתוך זמן קצר על רכבות למחנות ההשמדה. בתחילת 1943  החל המחנה לקבל אופי של מחנה השמדה. בשטחי החולות שבסביבתו הוצאו להורג ביריות אלפים מבין היהודים שנשלחו אליו, בעיקר שארית הפליטה של יהודי גטו לבוב. העסקת עובדים יהודים במפעלים צומצמה משמעותית, תקופת הכליאה במחנה התקצרה, והואץ תהליך ההשמדה. מדי פעם הוצאו שילוחים להשמדה מן המחנה .ב -1943 שונה היעד לסוביבור לאחר שמחנה בלז'ץ נסגר על מנת למנוע מעשי בריחה והתקוממות.

                                                          

 

                                                                      -  18 -

 

 

 המשך (20) ....

על ההתעללויות וההוצאה להורג פיקדו באכזריות מפקדי המחנה הגרמנים, אוברשטורמפיהרר פריץ גבאואר ואוברשטורמפיהרר גוסטב וילהאוז שנהגו להשתתף אישית, במו ידיהם, ברציחות באמצעות ירי וחנק. במחצית השנייה של 1943 החלה התארגנות של קבוצת אסירים למרד, ולתוך המחנה הוברחו תוך סיכון רב מספר כלי נשק ותחמושת בידי עובדים שנשלחו לעבודה מחוץ למחנה. כאשר החליטו הגרמנים על חיסול סופי של המחנה, בנובמבר 1943, היו אכן מספר ניסיונות התנגדות חמושה, אך לא הצליחו לארגנו לכלל מרד כולל. בין היתר התמרדו עובדי הזונדרקומנדו, שהועסקו באיסוף ושריפת הגופות לטשטוש הראיות. ניסיונות ההתנגדות דוכאו, אחרוני אסירי המחנה נרצחו והמחנה עצמו חוסל. בהיעדר רישומים אין ידיעה ודאית על מספר הקורבנות שמצאו את מותם בינובסקה, אך מעריכים כי נספו באתר עצמו רבבות יהודים, ורבבות אחרים הועברו דרכו להשמדה במחנות אחרים.

 

 

נורית מספרת שרק כשלושת אלפים וארבע מאות מיהודי העיר רובם ככולם נמלטו במהלך המלחמה ממנה וכו ונותרו בחיים בתום המלחמה, ואני נזכר באמי יוספה ואחיה קרול ז"ל שנמנו עליהם ונפטרו לפני כעשרים וחמש שנים . אחותם הבכירה רות ז"ל עלתה לארץ ישראל  ימים לפני פרוץ המלחמה .   

אנו מתקדמים מספר מטרים פנימה לאזור הצמחייה והעצים  לא הרחק מהמצבה , נורית המדריכה מראה לנו על אדמת הקרקע שצבעה חום  ואכן חול מפוזר פה ושם על גבי האדמה , לא ידוע מקורו אך זה המקום שנקרא " החולות " ולכאן הובאו אלפים מיהודי העיר ונרצחו פה .

דממה שוררת במקום ואף בקרב חברי הקבוצה . אני מביט לעבר העצים ,והצמחייה המכסה את שני צידי השביל לידינו , אחד השבילים בו הובלו כה רבים למותם . השביל מעט עולה אך את המשכו לא ניתן לראות . השיחים מכסים את צדדיו ואת אורכו  . קרני השמש שאינן ישירות אך מאירות מבין השיחים את המקום והשביל שהמשכו נסתר, ואולי אף חסום בענפי השיחים . כך נראה המראה ,  בקדושה מסוימת על השביל בו עברו כאן היהודים ואינם עוד . תחושת הילה ואור הייתה שם על המשכו הנסתר של השביל כאילו היה זה השער לגן העדן. זו הייתה תחושתי העמוקה על המראה.

אנו מקיימים טכס זיכרון שהוכן גם הוא על ידי חווה גרניט . חברים בקבוצה קוראים קטעי זיכרון , אני מתבקש לקרוא את תפילת יזכור וקדיש יתום . נורית המדריכה משמיעה את קטע התפילה- השירה "אבינו מלכנו ..חדש עלינו" בביצועה של הזמרת והשחקנית היהודייה האמריקאית,ברברה סטרייסנד .

 

חלקו השני של היום שהוא האחרון לביקורנו בלבוב , מוקדש על ידי חלק מהקבוצה שטרם ביקרה בארכיב העירוני או לסיור בכתובות של קרובי משפחות שטרם בקרו שם בלבוב או מחוצה לה .

 

 

 

 

 

-        19   -

 

אני מבקר עם בת דודתי במוזיאון הנמצא בארמון הנסיך של משפחת פוטוצקי ( 21) . משפחת אצולה פולנית . הארמון נבנה ב- 1880 כמקום מושבה של משפחת אצולה זו . כיום משמש הארמון בעת הצורך כאחד ממעונות נשיא אוקראינה .הארמון בן שתי קומות בכניסה אומרים לנו שהתשלום הוא לכל קומה בנפרד. בקומה הראשונה חדרי המגורים עם ריהוט בסגנון צרפתי עשיר רוקוקו  של המאה ה - 18 .בקומה השנייה אנו רואים תמונות שמן רבות מהמאות 16-18  בהן גם של הציירים המפורסמים רובנס ומיכאל אנג'לו.

הבניין כולו על אף שנבנה כאמור במחצית השנייה של המאה ה-19  בנוי בסגנון אדריכלי עשיר של תקופת הבארוק והרוקוקו של המאה ה- 18 . מעל הארמון מתנופף הדגל הלאומי של אוקראינה , בצבעי הכחול – צהוב . דגל, שראינו מתנופף בלא מעט אתרים בלבוב .

 אנו ממשיכים בביקור בשוק המקומי לעבודות יד אוקראיניות המתאפיינות בעיקר במפות ופריטי בד רקום בצבעי אדום -לבן  וכן דברי עץ ותכשיטי עץ בעבודת יד.

בערב האחרון לביקורנו בלבוב , הקבוצה מתכנסת בארוחת ערב משותפת במלון כבערבים הקודמים אך הפעם אחת מחברות הקבוצה קוראת את אשר כתבה על הרחובות והבתים בלבוב בהם טיילו בני משפחתה מבלי שאף הכירה אותם אישית .

יום חמישי , ראשון ביולי

אנו עוזבים את המלון ואת לבוב בשעת בוקר ומגמת פנינו לגבול האוקראיני עם פולין .האוטובוס עובר שוב מתחת לגשר שבסביבתו בקרנו אתמול, ורבים כה רבים נספו שם .

השדרות הרחבות בלבוב שאנו נוסעים בהן אכן מרהיבות . המדריכה נורית קוראת את תפילת הדרך השמש זורחת , יום יפה בלבוב .  באוטובוס מספרת אחת החברות למסע את קורותיה אתמול  כאשר נסעה באופן מיוחד עם בעלה למקום הקרוי "היער השחור" ( אין לערבב זאת עם יער מפורסם בשם זהה בדרום- מערב גרמניה ) ,  שם נקברו רבים מבני משפחתה בקבר אחים . הם הגיעו למצבה המוסתרת ביער עבות עליה רשום ששם נקברו 2,000 יהודים . היא הדליקה שם נר זיכרון עם בעלה .היא אף הגיעה לבקתה שבעלה ידע ממידע קודם ששם הסתתרו הוריה .האוקראינית בעלת הבקתה פתחה ביתה, ואף נראה המסתור בדיר החזירים, שם הסתתרו שבעה חודשים, הוריה ואדם נוסף הוריה עלו איתה ארצה ב- 1957 .

 (21)משפחת פוטוצקי Potocki- ‏ היא משפחת אצולה) שְלַכְטַה בפולנית,( מהגדולות והמשפיעות לאורך השנים. מקורה של המשפחה ומקור שמה מהעיירה פוטוק שבמחוז קרקוב שבפולין .תיעוד על משפחה זו מופיע החל במאה ה-12.. יאקוב פוטוצקי היה איל ההון הראשון של המשפחה, אשר ענפיה השונים קיימים עד היום עם נציגות בארצות שונות. בתום "המלחמה הארוכה" כנגד האימפריה העות'מאנית זכה נציג אחד מענפי המשפחה בתואר רוזן (Count) ב1606-  מידי שליטי האימפריה הרומית הקדושה ששלטו אז בדרום ומערב פולין. אחרי חלוקת פולין אימצו כל ענפי המשפחה את התואר בזכות נאמנותם ושירותם למלך זיגמונד השלישי בסוף המאה ה- 16 תחילת המאה ה- 17 הפכה המשפחה לבעלת השפעה ומעמד גבוה. אחד מבני המשפחה , ולנטין פוטוצקי, התגייר ושינה את שמו לאברהם בן אברהם. הוצא להורג לאחר שנתפס בשל הלשנה ועמד בסירובו לחזור בו. השם "גרף פוטוצקי" הפך גם למושג בפי יהודי פולין של אדם בעל עושר רב. מקובל היה לשמוע מפי ותיקי היישוב מעולי העלייה הרביעית והחמישית, שעלו לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים, ביטויים כגון "עשיר כגרף פוטוצקי" (לגבי עשיר מופלג) או "מתנהג כגרף פוטוצקי" (לגבי אדם החי מעבר לאמצעיו הכספיים) .

                                                              

                                                                    -20 -

 

בהמשך מספרת לקבוצה בחורה צעירה בשם תמר שהגיעה למסע עם אמה . תמר החליטה לנסוע לסקלט Skalat -  עיירת סבתה עם חנה המשתתפת במסע . תמר  הצליחה לשוחח עם  אוקראינית בסקלט  שהכירה את בני משפחתה.ראתה את בית הכנסת שנפגע כך עוד ממלחמת העולם השנייה..

היא אף סיפרה שצילמה את בית הספר בו למדה סבתה.  חנה שנסעה איתה ליום מסע פרטי זה בקרה אף היא במספר מקומות כטרנופול- TARNOPOL ,פודוולוצ'יסק-  PODVOLOCHISK,וכפי שסופר מצאה בארכיב העירוני בטרנופול את מסמך תעודת הבגרות של אביה. מבית הספר התיכון עם תמונתו כבחור צעיר. אלה כדבריה , "עשו לה את כל המסע ".

היא ממשיכה ומספרת שבקרה גם בבית הקברות המקומי אשר כולו מכוסה צמחיה ,ופה ושם נראות  שם המצבות . המצבות בכיתוב עברי אך הצמחייה הגבוהה בדרך כלל מכסה עליהן .

בדרך מספר לנו  אחד המשתתפים במסע כיצד מצא בעת שהותנו בלבוב את בית סבו והוריו  הנמצא מול בית הספר היהודי בלבוב.

אנו עוברים בדרכנו בכבישים די צרים באוקראינה מערבה לכיוון פולין , שטחים ירוקים משני צידי הכביש ולעיתים נראים בתים בני קומה אחת בעלי גגות רעפים . האוטובוס עובר על פני מקום הנקרא ראווה רוסקה- RAVA RUSKA  (22 )  ולאחר מכן חולף צפונית לעיר בשם יבורוב YAVOROV- שבה חיו יהודים  החל מתחילת המאה ה- 17, וגרו  בה למעלה משלושת אלפי יהודים לפני השואה . עיירה בה בתחילת יולי 1941 נדרשו כל היהודים לזרוק את ספרי התפילה וספרי הקודש לתוך בית הכנסת הבוער באש .במהלך 1942-3 רובם נספו במקום זה  או שולחו למחנה המוות בלז'ץ.

אנו קרבים לגבול אוקראינה – פולין .שלט מורה  60 ק"מ לעיר זמושץ' בפולין ו -300 ק"מ לוורשה בירת פולין . המעבר מהצד  האוקראיני לצד הפולני נראה בתחילה כעניין קצר לאור הנחיות שומרי הגבול האוקראינים לנהג האוטובוס שלנו לעקוף טור גדול של מכוניות מיושנות אוקראיניות ופולניות. בפועל ההמתנה , בדיקת הדרכונים משני צידי הגבול, ובדיקת המזוודות בצד הפולני אורכת ארבע שעות, גם בשל כוח אדם מועט במעברי הגבול אל מול מאות רכבים ויותר העוברות בהם  מדי יום .

בסופו של דבר,נעשה המעבר לפולין, והמזוודות מועברות על ידינו לאוטובוס הפולני ונהגו , כי זה האוקראיני לא הורשה לעבור. אנו בדרכנו ,לאתר מחנה בלז'ץ בפולין המרוחק כ- 16 ק"מ מהגבול.

 

 

( 22) ראווה רוסקה  יידיש: ראווע היא עיירה קטנה במחוז לבוב במזרח גליציה מרחק קצר מהערים לבוב ובעלז.  בעיר מעל 8,000 תושבים. בעיירה היו בתי כנסת, בתי מדרש, כנסיות, בתי ספר ובית יתומים. אוכלסיית היהודים כללה חסידי בעלז, חברי הציונות הדתית (הפועל המזרחי) והציונות הכללית (גורדוניה. מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה סופח האזור לברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ- מולטוב. בתחילת המלחמה הועברו כמה מיהודי העיר לסיביר.לאחר מבצע ברברוסה, כבשו חיילי צבא גרמניה הנאצית את האזור ונכנסו לעיר, אז החלו בהשמדה המונית של כל יהודי העיר ביריות. במהלך השואה נרצחו בעיר כ-20 אלף יהודים. בשנת 1942 לרווה רוסקה נשלח שבוי צרפתי בשם קלודיוס דבואה שנכח לדעת בתדהמה את גורלם האכזר של תושביו היהודים של המקום שנורו למוות ונקברו בהמוניהם בבורות קבורה ללא כל סימון וזכר. כעבור כ-60 שנה, נכדו, הכומר פטריק דבואה פתח במסגרת הארגון הנוצרי-יהודי  "יחד " מסע נרחב ארוך שנים לגביית עדויות מהאוכלוסייה המקומית ברווה רוסקה ובעוד מאות יישובים באוקראינה, לחשיפת הזוועות שבוצעו על ידי האיינזצגרופן הגרמניות ושותפיהם ולגילוי מיקומם של בורות הקבורה ההמוניים על מנת להביא הקרבנות היהודים לקבורה בכבוד בקברי ישראל .

 

 

     -21 -

 

אנו מגיעים לאתר מחנה המוות בלז'ץ .( 23 )  נורית המדריכה מספרת על יהודי מלבוב, רודולף רדר ( 24 ) שהיה ניצול יחיד ממחנה אליו הובאו מאות אלפים אל מותם בשנים 1942-3 .

בעקבות החלטות  שנקבעו בועידת ואנזה שהיתה בראשות ריינרד היידריך ( 25 ) ב - 20.1.1942  להקמת מחנות עבודה כך נקראו אך בפועל מטרתן הייתה אחרת באשר לפתרון הסופי של "בעיית היהודים"  אז הוקם במרץ 1942 מחנה בלז'ץ בו נרצחו מאז ועד תחילת 1943  כחצי מיליון מיהודי גליציה המערבית והמזרחית  גברים , נשים וטף .  מחנה זה היה המחנה הקטן מבין השלושה שהוקמו בעקבות החלטות ועידת ואנזה. המחנות האחרים שהוקמו בפולין היו טרבלינקה וסוביבור .

 

 

(23) בלזץ BELZEZ מחנה מוות שהוקם בחלק הדרום- מזרחי של מחוז לובלין , הופעל ממארס 1942 ונרצחו בו יהודים שהובאו ממחוז לובלין , מלבוב ומישובים בגליציה המזרחית , מקרקוב ומגליציה המערבית . במחנה בלז'ץ נמשך הרצח בחד- תחמוצת הפחמן, שהועבר בצינורות לתאי הגזים, עד דצמבר 1942 , והומתו בו  כ- 600,000 קורבנות , רובם יהודי פולין . מקצת יהודי גרמניה  וכמה מאות או אלפי צוענים. בבלז'ץ כמו בשני המחנות האחרים שהוקמו במבצע רינהארד היו בסגל המחנה כמה עשרות אנשי ס"ס ולמעלה ממאה אוקראינים . כמה מאות אנשים שנבחרו מבין האסירים היהודים  הוכרחו לעסוק בניקוי קרונות המשא שהובילו את ה"משלוחים" , בעבודות עזר במתקני הרצח ובשירותים באיסוף חפצים ודברי ערך בבגדי המובאים , גזיזת שיער הנשים , ועקירת שיני זהב מהקורבנות, יהודים אלה הוחלפו מדי פעם בפעם , ובמקום התשושים שהומתו  באו חדשים מתוך "המשלוחים".איש מבין יהודים אלה בבלז'ץ לא נשאר בחיים. מחנה בלז'ץ  הוקם עם  מחנות מוות במסגרת מבצע רינהארד, קרוי על שמו של מתכנן "הפתרון הסופי "- רינהארד היידריך בועידת ואנזה .

 

 

(24) רודולף רדר נולד בשנת 1881. לפני המלחמה גר בלבוב ונשאר בה עד גירושו למחנה ההשמדה בלז'ץ באוגוסט 1942. רדר היה האסיר היהודי היחיד, שהצליח לברוח מבלז'ץ בנובמבר 1942. העיד  באופן מפורט במשפט נגד שומרי מחנה בלזץ' ב-  1946 .

 

(25) ריינהרד היידריך  (1942-1904). ארכי-פושע מלחמה גרמני נאצי. בין האחראים העיקריים לשואה. כונה "הקצב מפראג",  ו"התליין".בשנת  1936 מונה לראש הגסטאפו והמשטרה הפלילית, ולאחר מכן מונה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ארגון שכלל את הגסטאפו,  וכן את האיינזצגרופן, -יחידות לרצח יהודים. בשנת  1938  ארגן את פוגרום " ליל הבדולח"  שבו נהרסו בתי עסק יהודים, בתי כנסת נשרפו, ויהודים רבים נרצחו, נפצעו ונעצרו. עם כיבוש פולין על ידי גרמניה. בסתיו 1939  תכנן  היידריך את ריכוזם של יהודי פולין בגטאות גדולים. לאחר כיבוש צרפת באביב  1940 הקים בה מחנות ריכוז ליהודים. פיקד על רציחתם של המוני יהודים ברוסיה בשנת 1941 במסגרת האיינזצגרופן שהוא היה מפקדן. היידריך ישב בראש "ועידת ואנזה" שהתקיימה בגרמניה ב-20  בינואר, 1942  ובה עוצב "הפתרון הסופי. "  היה ראש מתכנניה של השואה . בספטמבר  1941 מונה לפרוטקטור בפועל של הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה ,הכינוי בו כינו הנאצים את המשטר שהקימו בשטחי צ'כיה. ב 27- במאי 1942 התנקשה בחייו חוליה בת ארבעה חברים של המחתרת הצ'כית.  הוא  מת מפציעתו בבית החולים בפראג ב-4  ביוני 1942 .

 

-         22  -

 

באתר מחנה בלז'ץ -    BELZETZ יש חומת אבן לא גבוהה בחזית האתר. אנו עוברים בפתח הכניסה, בצד הקיר הפנימי  מופיע שירו של דן פגיס ( 26 )

כאן במשלוח הזה

 אני חוה

 עם הבל בני

 אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו  שאני

דן פגיס רשום בעפרון בקרון החתום

 

זהו תוכן דברי אם לבנה ,לפני מותה שרוצה לו לאומר לו עוד מילה או יותר, אך דבריה נקטעו בשל אלימות חיצונית או בשל אפיסת כוחותיה. המשפט ארוך, ללא סימני פיסוק, ונקטע בסופו, וניתן לקרוא אותו במעגליות בלתי נגמרת  . רקע השיר הוא קרון המוות ועולם של חוויות כואבות .

מימין לכניסה, מתחם המוזיאון של מחנה בלז'ץ , ומלפנים נגלה לעינינו שטח גדול מאד מוגבה והמכוסה אלפי , אלפי טונות של אבני בזלת שחורה, שהובאו במשאיות מהרי נובה- הוטה בפולין. האבנים בצבען מסמלות את מאות אלפי היהודים שנרצחו ונשרפו במקום נורא זה.מוטות הברזל הן חלקי מסילת הברזל המקורית עליה נסעו הרכבות עם היהודים לכאן .האתר נחנך בשנת 2005 והוקם הודות לשיתוף פעולה, ומימון של ממשלת פולין והוועד היהודי האמריקאי. לאורך השטח המכוסה אבני בזלת סביב, קבועות על שבילי בטון לאורכם והסובבים את השטח הבזלתי כולו – שמות , שמות ממתכת של מאות רבות של הערים והעיירות בפולין שהיהודים הובאו משם לכאן אל מותם .

 

 (26) דן פגיס ( 1986-1930 (   היה משורר, מתרגם וחוקר של שירת ימי הביניים. נולד בשנת 1930 ברדאוץ שברומניה. אמו מתה עליו בילדותו. בשנת 1941, עם גירוש יהודי רדאוץ למחנות עבודה בטרנסניסטריה, היה אביו של דן בארץ ישראל. דן בן ה-11 גורש עם סבו וסבתו לטרנסניסטריה. במסע המוות של 6,000 יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה נספו רובם בקור, ברעב, במחלות ובידי החיילים הרומנים. סבו נספה במחנות, ואילו דן שרד ושב למחוז בוקובינה, שם אומץ על ידי דודתו ששרדה אף היא את השואה.

בסוף 1946  ,הגיע דן לארץ ישראל, והתחנך בקיבוץ מרחביה. הוא עבר לירושלים ולמד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית. לאחר מכן החל בקריירה אקדמית של חוקר שירת ימי הביניים, ופרסם מספר ספרי מחקר ועיון על השירה העברית בימי הביניים. כמו כן עסק בתרגום ובעריכה. מבין כתביו של דן פגיס התפרסמו שישה ספרי שירה ופרוזה, חלקם לאחר מותו. כמו כן ערך פגיס מספר ספרי שירה. לרבים משיריו קשר מובהק לשואה, והם מהווים שיקוף של חוויותיו בשואה, כמו גם ביטוי לאופן שבו השפיעה על נפשו.  בשנת 1973 זכה דן פגיס בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. שירו " כתוב בעפרון בקרון החתום"  חקוק על אנדרטת הקרון ביד ושם  ועל האנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ .

                                                             

                                                                 -23 -

את השטח המכוסה אבני בזלת, חוצה מעבר בטון ההולך ומעמיק אל תוך האדמה ,ככל שאנו הולכים בו  פנימה שגובה הקירות משני צידנו גדל לגובה מספר מטרים בכל צד . ההולך במעבר, חש כאילו האדמה הולכת ומכסה עליו . בסיומו  אנו מגיעים לרחבה בה מופיעים על הקיר לפנינו המילים " ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי " ( איוב פ' ט"ז פס' י"ח ) ומהביטוי המקראי בהשלכה על נושא השואה , הרי שלא האדמה, לא הזמן, ולא השכחה, לא יכסו את דמם השפוך של שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה. המשפט מופיע שם בפולנית  ובאנגלית:

 "Earth, don't cover my blood.   Let my cry have no place to rest "     ( JOB 16:18 )

על אחד הקירות ברחבת הזיכרון  של אתר מחנה בלז'ץ, מופיעים בלוח אבן ,עשרות ומאות שמות פרטיים שהיו הנפוצים ביותר בקרב יהודי גליציה. השמות הם בנוסחים שונים שנקראו כך לפני השואה אנו מביטים עליהם ,חלק מאיתנו דומע ומתרגש למקרא השמות שעל הקיר המיוחד. חברי הקבוצה מזהים גם שמות הפרטיים של אלה מבני משפחותיהם שנספו כאן במחנה בלז'ץ

המראה לא קל ,והוא הופך להיות קשה ביותר לכל אחד מאיתנו, מחנק בגרוננו ודמעות לאחר שאנו מדליקים נרות נשמה שהבאנו איתנו ,ומניחים אותם למרגלות קיר השמות .חברה מהקבוצה שהייתה נערה צעירה בתקופת השואה, מדליקה שבע נרות נשמה לזכר ילדים והורים במשפחתה שנספו כאן בבלז'ץ , נשענת בראשה על הקיר מליטה פניה בידה  , וממררת בבכי מר ונוגע ללב, דקות ארוכות .

חווה פותחת בטכס זיכרון שהוכן מראש , דגל מדינת ישראל בידי חבר בקבוצה . מספר חברים קוראים קטעי זיכרון, ואני שב וקורא את תפילת "אל מלא רחמים" ו"קדיש יתום". הטכס מסתיים בשירת המנון התקווה  .

לאחר הטכס , חלקנו  חוזר בשביל בו הגענו ,והפעם בכיוון מעלה .העלייה היא אט, אט  אל פני האדמה .חלקנו הולך בשבילים סביב האזור הבזלתי הגדול  ומחפש שמות ערים ועיירות מהם הגיעו לכאן יקיריו . כולנו מתכנסים לאחר זמן מה בכניסה למוזיאון שבאתר מחנה בלז'ץ,  ועוברים על פני המוצגים  והתמונות הקשות הקשורים למקום זה מקום מותם של כה רבים מיהודי פולין .

לפני יציאתנו למסע, קבלו חברי הקבוצה טפסים ממוזיאון זה, למילוי פרטים על בני משפחותיהם אשר למיטב ידיעתם נספו בבלז'ץ. רבים מחברי הקבוצה מוסרים הטפסים .בת דודתי ואני בתוכם .

המוזיאון העמיד לו למטרה לא רק להוות מקום זיכרון למחנה בלז'ץ אלא לשמש מקום מחקרי פעיל באיסוף פרטים רבים ככל האפשר על היהודים שהובאו לבלז'ץ ,ונספו בו.  כוונת המוזיאון  להגיע לתמונה מרבית ככל שניתן, על כל יהודי פולין גברים נשים וטף שהובאו ונרצחו במחנה המוות בלז'ץ. 

אנו עוזבים את אתר הזיכרון דוממים, עולים על האוטובוס שמגמת פנינו לכוון דרום מערב פולין לעבר העיר ירוסלבYAROSLAV -. בה אנו אמורים לעשות הפסקת צהרים במסע .האוטובוס חולף על פני עיר קטנה  הנקראת לובצ'וב-  Lubaczow ,לפני השואה היו בה כשבעת אלפים יהודים כמעט כולם נספו. סבי, משה פוקס הי"ד אביו של אמי יוספה ז"ל  יליד עיר קטנה זו אשר ב- 1883, בצעירותו עקר לעיר לבוב שבפולין בה חי והקים עם רעייתו, סבתי ברטה לבית ולדר הי"ד  את משפחתו ,שלוש בנות ובן  .

אנו לא נעצרים בעיר ירוסלב  אך בהמשך הנסיעה אנו נכנסים למסעדה פולנית על אם הדרך, וזאת לאחר שניסינו את מזלנו בשתיים שלוש מסעדות אחרות קודם לכן.  מסתבר שהפולנים אינם ערוכים לקליטת כחמישים אורחים בבת אחת לארוחת צהרים.שלא הוזמנה מראש . בזו האחרונה שאנונכנסים ,אנו מצליחים לשכנע את בעלי המקום לארחנו ,וכך לאחר זמן לא רב מוגשת לקבוצה,ארוחת צהרים לפי הזמנת כל אחד ואחת מאיתנו . המקום נחמד ומסודר,ואנו זקוקים להפסקת מנוחה כזו.

 

-        24  -

 

לקראת ערב  אנו מגיעים לעיר קרקוב ומתאכסנים במלון קובוץ' , מלון גדול שבו אנו רואים בבני נוער רבים יהודים מרחבי תבל. רבים הגיעו לעיר קרקוב להשתתף בשבוע הפולקלור היהודי הנערך שם מדי שנה לאחר סידורים במלון כל הקבוצה מתכנסת לחדר האוכל במשותף לארוחה וחילופי רשמים .

 

יום שישי , שני ביולי

 

לאחר ארוחת הבוקר אנו יוצאים באוטובוס ובנוסף למדריכתנו הנאמנה נורית אנו נפגשים גם במדריכה המקומית אווה , בחורה חייכנית ונעימה . ראוי לציין שהן באוקראינה והן בפולין הסברים על אתרים מקומיים שאינם לאו דווקא בעלי אופי יהודי מובהק ניתנים על פי חוקי המדינה המקומית כהסברים  של נציג המדינה המארחת . מגמת פנינו מוזיאון " גליציה" ( 27 ) ואחת המטרות העיקריות לשילוב הביקור בעיר זו ב -21.6.10  מספר ימים לפני בואנו נפתחה במוזיאון זה תערוכה מקפת על יהודי לבוב. התערוכה בשם "עיר בלתי נשכחת " – זיכרונות של יהודי לבוב והשואה .

בפתח המוזיאון, אנו מתקבלים על ידי מדריך צעיר יליד ארצות הברית המספר לנו על המקום והתערוכות המוצגות בו . במוזיאון ,קיר שלם מוקדש למשפחות הניצולים וילדיהם . הדור השני והשלישי. צילומים רבים צבעוניים של יוצאי העיר לבוב,חלקם  תושבי ישראל הנראים בחברת  בניהם בנותיהם, נכדיהם ואף ניניהם  . תחושת הניצחון מרגשת וכך נראה גם אצל באי התערוכה,ניצחון על אלה ששאפו להשמיד את העם היהודי, ותקוותם נגוזה . קירות אולם שלם  מוקדשים לתצוגת צילומי בתים בלבוב ובתי כנסת שאינם עוד . פריטי יהדות לבוב המוצגים כאן מעוררים עניין והתרגשות .

 

(27) מוזיאון גליציה - יוזמה אישית של צלם יהודי-בריטי, ששם לו למטרה לתעד את מה שהייתה בעבר אחת מהקהילות היהודיות המפוארות ביותר בפולין, הביאה בסופו של דבר להקמתו של אחד מהמוזיאונים המעניינים ביותר במדינה - מוזיאון יהודי גליציה כריס שוורץ היה עיתונאי-צלם, שבמסגרת עבודתו עבור ארגונים שונים, ביניהם הצלב האדום וארגון הבריאות העולמי, שוטט כמעט בכל רחבי העולם. כאשר הגיע בפעם השנייה לפולין, לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, החליט לעשות מעשה, כמי שמשפחת אביו הושמדה כולה בשואה, החליט שוורץ לתעד את שרידי התרבות היהודית של יהודי גליציה הפולנית. תחילה, ערך מסעות צילום בכפרים בסמוך לקרקוב, ועם הזמן הרחיב את גבולות התיעוד. שוורץ צילם הכל , בתי כנסת נטושים, מבני מגורים הרוסים, בתי קברות מחוללים, מצבות ואנדרטאות מנותצות, ואף חורים של מזוזות שנעקרו ממקומן. לאחר שצבר יותר מ-1,000 צילומים, פגש שוורץ את האנתרופולוג הבריטי פרופ' ג'ונתן וובר המשמש עד היום כיו"ר הוועד המנהל של המוזיאון. הפגישה הולידה תחילה את הרעיון להוציא לאור ספר צילומים - ובסופו של דבר יצא לדרך פרויקט הקמת המוזיאון. מוזיאון יהודי גליציה נוסד במבנה ששימש בעבר כבית חרושת יהודי, בסמוך לכיכר המרכזית ברובע היהודי של קרקוב. המוזיאון, המשתרע על פני שטח של 920 מ"ר, נפתח בטקס חגיגי ב-27 באפריל 2004. שוורץ ניהל את המוזיאון עד למותו בשנת 2007.

התערוכה המרכזית במוזיאון היא "עקבות של זיכרון" Traces of Memory - 150   צילומי צבע גדולי מידות המשרטטת את שרידיה של הקהילה היהודית הענפה של יהודי גליציה הפולנית: כ-500 אלף איש שנרצחו על ידי הנאצים, מרביתם במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, הסמוך לקרקוב.  המוזיאון מציג גם תערוכות מתחלפות, וכולל ארכיון עם מבחר מרשים של סרטים על הקהילה היהודית והשואה, במקום חנות מזכרות ספרים רבים, ובית קפה. באולם ההרצאות הקטן ניתן להאזין לעיקריה של תוכנית חינוך מיוחדת שפיתחו אנשי המוזיאון, המיועדת בעיקר לתלמידי בתי ספר וסטודנטים באוניברסיטאות.

-25  -

 

לאחר ביקור במוזיאון גליציה אנו חוצים את נהר הוויסלה העובר בקרקוב .הוא הארוך בנהרות פולין מעל 1000 ק"מ ,ונשפך לים הבלטי , ובדרכנו לרובע היהודי העתיק  קז'ימייז' ( 28) . בקרקוב  היו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה כ-260,000 תושבים מהם כ-65,000 יהודים  העיר הגדולה היחידה בפולין שלא נפגעה בהפצצות המלחמה .  אנו מגיעים לאזור שירוקה  SZEROKA  ( 29 ) הנמצא ברובע זה , רובע  הנקרא על שמו של  קזימיר הגדול מלך פולין ( 30) אנו  מגיעים  לבית הכנסת ע"ש  הרמ"א הוא ר' משה איסרליש ( 31 ).  אביו ישראל  הקים את בית הכנסת ב -1553 לזכר אשתו מלכה שנפטרה במגיפה השחורה שהתחוללה בקרקוב בין 1550-53 . במהלך המגיפה בשנת 1552 נפטרו גם אשתו של הרמ"א גולדה לבית שכנא וגיטל סבתו . כתוצאה מנפטרים רבים התמלא בית הקברות העתיק בשירוקה ,ושלוש הנשים שנפטרו הן נקברו בחלקה המשפחתית שליד בית הכנסת, ואז גדל בית הקברות הצמוד לבית הכנסת אשר בכניסה אליו חקוקות המילים " בית עלמין הישנה ומקום קברת הגאונים נתנה צדקה מקופת הקהילה בשנת שי"א לפ"ק (= שנת 1551 ) ".  הרמ"א נקבר לאחר מותו  ב-1572 ליד קברות בני משפחתו

על ר' משה איסרליש נאמר :"  ממשה ועד משה לא קם כמשה "  כלומר ממשה רבנו ועד משה בן מימון הרמב"ם לא קם כמשה איסרליש . אנו נכנסים לבית הקברות הצמוד לבית הכנסת .מתעכבים ליד אחוזת הקבר המשפחתית של בני משפחת איסרליש המוקפת גדר פנימית.בסמוך לקברו עומד עץ גדול הגדל עשרות רבות בשנים . רבים כותבים בקשות בפתקים ומניחים על ליד מצבתו וקברו .

(28) קזימייז'- הרובע השוכן דרומית – מזרחית למבצר המלכים .הוואוול שבקרקוב . הרובע היה במשך שנים רבות עיירה עצמאית שהוקמה בשנת 1335 על ידי קזימיר השלישי מלך פולין או כפי שכונה "הגדול"  ונקראה על שמו  ניתן לה על ידו  כתב זכויות וחוקים עירוניים משלה .יהודים התיישבו שם זמן קצר לאחר ייסודה .כיום ישנם ברובע בתי כנסת , מוזיאונים וכנסיות. באותן שנים למלך פולין קזי'מייז' הייתה מאהבת יהודיה ושמה אסתרק'ה. ששכנעה אותו לעזור לאחיה היהודים, ולבנות להם רובע משלהם בבירת פולין דאז, קרקוב. המלך הסכים , והורה על הקמת הרובע היהודי בקראקוב. בנוסף, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינות את היהודים להגר אל הבירה. עדויות ברובע היהודי מצביעות על כך שבאותן שנים היגרו לרובע החדש קהילות יהודיות רבות מפולין וסביבתה, ואף ממקומות מרוחקים יותר כגון הולנד. ברובע החדש נתן המלך ליהודים אוטונומיה, ואפשר להם חופש דת ושגשוג אשר לא דמה לשום דבר שהיהודים זכו לו לפני כן באירופה המזרחית .האגדה מספרת כי קזימיר הגדול מלך פולין ביקש לאות הוקרה על עזרתו ליהודים שבבית הכנסת אשר ברובע תיתלה תמונה גדולה שלו, ושכל באי בית הכנסת ישתחוו לפני התמונה בכניסתם למקום. אנשי הרובע באו להתייעץ עם רב הקהילה, כי על פי ההלכה קיים איסור על כך. הרב הרגיע אותם ואמר להם שגם אם יבוא המלך לביקור, הוא כבר יסתדר. כאשר הגיע המלך לבית הכנסת ולא ראה את תמונתו בכניסה הזדעזע ודרש הסבר . הסביר לו הרב באמצעות משל , שתפילין הם עזר המקשר בין האדם לאלוהים וכל יהודי מניח תפילין בכל יום. בנוסף, הסביר הרב למלך כי בשבת לא מניחים תפילין, וזאת מכיוון שבשבת רוח הקודש כבר שוכנת על הארץ ומקיפה את בני האדם ועל כן אין צורך בכלי העזר. לכן, המשיך הרב, תמונתך תלויה בבית הכנסת מדי יום  אך כאשר אתה עצמך מגיע , איננו צריכים את התמונה ככלי עזר לחיבור בינך ובינינו.

(29) שירוקה -   SZEROKA תרגום המילה מפולנית = רחב, ואכן הקהילה היהודית התפתחה ברובע קזימייז' סביב כיכר רחבה, ובמספר רחובות שאחד מהם קרוי שירוקה . ההתיישבות היהודית בסוף המאה ה- 14 תחילת המאה ה -15 ועל פי הסכם עם העירייה הפך  לשטח ההתיישבות היהודית בקרקוב.. עם חלוף הזמן השטח התרחב בהסכם נוסף עם עירית קרקוב בראשית המאה ה- 17 ורחובות חדשים נוספו לרובע קזימייז' .

(30) . ראה ביאור מושג מס. (3)

(31) הרמ"א  - ר' משה בן ישראל איסרליש  ( 1520 -1572 ) , יליד קרקוב גדול פוסקי אשכנז במאה השש- עשרה שסמכותו הוכרה לדורות . היה ראש ישיבה שהוסמך לרבנות בקטנותו בשל היותו עילוי בתורה. כתב חיבורים רבים בהלכה. מפעלו הגדול בכתיבת " המפה " – ההגהות על "שולחן ערוך " שחיבר ר' יוסף קארו . היה רבה הראשי של קהילת יהודי קרקוב . בקי היה בקבלה , פילוסופיה ,אסטרונומיה והיסטוריה . על אף ידיעותיו הנרחבות במעמדו בקרב הדות פולין ואירופה הוא נשאר בתודעה העממית כצדיק עניו ואוהב ישראל .  

                                                             -26  -

 

הקבוצה עוברת ומתעכבת על קברים  אחדים בהם קברו של ר' נתן נטע שפירא המכונה "המגלה עמוקות" .  (32) . על מצבתו חקוקים הדברים הבאים :

" איש אלוקי קדוש מן הקדמונים ' מגלה עמוקות' ורצון ומטמונים.

   הוא שאומרים עליו שדבר עם אליהו הנביא פנים אל פנים " .

הגאון שלמה שפירא זצ"ל נפטר י"ג באב שצ"ג לפ"ק תנצ"ב ( = שנת 1633 ) .  

אישים ורבנים חשובים נוספים של יהדות העיר ויהדות פולין קבורים בבית הקברות בהם , ר' גרשון שאול יום טוב ליפמן  (33) , ר' יהושע העשיל (34 ) ושמואל בר משולם (35) .  

בית הכנסת של הרמ"א נבנה בסגנון הרנאסנס המאוחר. פנים בית הכנסת קטן ובו גם עזרת נשים מאחור. בית הכנסת נשדד בתקופת הכיבוש הגרמני ושימש כמחסן לכיבוי אש . ב- 1957 הודות למאמצי הקהילה היהודית והג'וינט האמריקאי בית הכנסת שופץ והושב עיצובו הפנימי מלפני השואה. זכורים לי רשמיו של אבי אהרון ז"ל כיליד עיר זו , שסיפר על ביקוריו  עם אביו  בבית הכנסת הזה .

אנו ממשיכים את סיורנו ברחוב שירוקה שברובע קזימייז',  מתעכבים ליד בית מס .12 נולדה בו בשנת 1870 הלנה רובינשטיין הבכורה משמונת ילדי משפחתה שהפכה ברבות הימים בארצות הברית  ואירופה למובילה בתחום הקוסמטיקה העולמית .

אנו מגיעים ועומדים ליד בית הכנסת "אלטשול" שהוקם בשנת   1364  על ידי יהודים שבאו מפראג ונחשב כבית הכנסת הישן בקרקוב ובפולין כולה , ולכן גם נקרא "בית הכנסת הישן" הוא נבנה בסגנון אדריכלי גותי ודומה במבנהו לבית הכנסת בפראג צ'כיה הנקרא "אלטנוישול" . בתקופת השואה נשדדו אוצרות בית הכנסת בידי הנאצים והוא הפך למחסן אך לאחר המלחמה תוקן המבנה והיה למוזיאון היסטורי לתולדות יהודי העיר .

ממשיכים ברחוב יוזפה ונעצרים ליד מס. 38 מול בית הכנסת הגבוה הקרוי " הויכה שול" והיה בקומה גבוהה נבנה באמצע המאה השש-עשרה על  ידי יהודים פליטים שבאו מצ'כיה ,ואף הוא כהעתק מבית הכנסת בפראג .פנים בית הכנסת נהרס בשתי תקופות האחת במאה ה- 17 בעת כיבוש השבדים את העיר. ההרס השני ושוד תשמישי הקודש נעשה על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה .  כיום משמש המבנה למוזיאון לתולדות יהודי קרקוב.

 

(32) ר' נתן נטע שפירא (1633- 1585) , ראש ישיבה בקרקוב ספריו : מגלה עמוקות על התורה, ומגלה עמוקות על פרשת ואתחנן – מאבני היסוד של תורת הקבלה . בספרים אלה הצביע על ייעודם של היהודים בנדודיהם בגולה –איסוף ניצוצות הקדושה המפוזרים בין הגויים לשם קירוב הגאולה .

(33) ר' גרשון שאול יום -טוב ליפמן (1579 – 1654 ) מגדולי חכמי אשכנז ופולין .רב בקהילות וינה, פראג ורב ראשי וראש הישיבה בקרקוב .מחבר פירוש  " תוספות יום טוב" על המשנה, ומכאן בא גם כינויו  " התוספות יום טוב " בנוסף לעיסוקו בקבלה ודקדוק היה בעל השכלה נרחבת בפילוסופיה, מתמטיקה ומדעי הטבע. בשנת 1634 נתמנה לרבה של העיר קרקוב. יום זה א' באדר נקבע ליום חג לצאצאיו עד עולם .

(34) ר' יהושוע העשיל (1648-1578) ראש קהילת קרקוב בשנים 1663-1654 במקומו של ר' נטע שפירא בעל      ' מגלה עמוקות' . ר' יהושע  חיבר ספר בשם " מגיני שלמה" להגן על רש"י מקושיות .

(35) שמואל בר משולם נפטר בשנת 1552 . רופאם האישי של מלכי פולין, זיגיסמונד הראשון שמלך בשנים 1548-1506  וזיזיסמונד השני אוגוסט שמלך בפולין בשנים 1572-1548 .

                                                               -27  -

 

 

אנו מגיעים לבית כנסת נוסף ברחוב קופהKUPA  מס. 16 הנקרא בית כנסת יצחק או 'אייזיק שול' כלומר בית הכנסת של אייזיק . בנין הגדול והמפואר ברובע  קזימייז' שנבנה כבית כנסת פרטי ע"י בנקאי יהודי עשיר מאד בשם יצחק יעקובוביץ’ המכונה ' אייזיק יעקלס' ומעמודי התווך של הקהילה היהודית במאה השבע עשרה . הוא השקיע מהונו בבניית בית הכנסת הזה שהחלה ב-1638 לאחר אישורו של מלך פולין דאז וולדיסלב הרביעי . המבנה הגדול תוכנן על ידי האדריכל האיטלקי אוליביירי. בית -הכנסת הושלם רק בשנת 1644  בשל התנגדות הכמורה הנוצרית בקרקוב .

ליד בית הכנסת הזה ברחבה גדולה התקיים שנים רבות שוק דגים תוסס עד כניסת הגרמנים לקרקוב ב- 1939 .  כבתי כנסת אחרים, הוא נבזז ונפגע על ידי  הגרמנים במלחמת העולם השנייה . המבנה הוחזר לידי הקהילה היהודית בשנות השמונים של המאה ה -20 ומשמש כמוזיאון יהודי. בפנים המבנה עדיין קיימים שרידי ציורי הקיר והארכיטקטורה המפוארת  האיטלקית ברוח התקופה ההיא .                                                        

הקבוצה עוברת ברחוב אסתר ESTER  בו היה ופעל בית ספר יהודי יסודי עד לכניסת הגרמנים  לקרקוב .  אנו ממשיכים בסיור ומגיעים לרחוב מיודובה 24 - Miodowa  בו ממוקם בית הכנסת של  'הנאורים'  הטמפל  שנבנה בין השנים 1860-2 והמפואר בבתי הכנסת בקרקוב ,גבוה, גדול, רחב וגגו ככיפה קמורה . בקירותיו  המעוטרים בקישוטי זהב קבועים חלונות זכוכית צבעוניים, רצפתו מכוסה בשטיחים בצבע ארגמן . הקישוטים הם בסגנון מאורי ודומים לבית הכנסת הספרדי בפראג. בתקופת השלטון הנאצי, שימש בית הכנסת לאורווה וכך שרד. כיום, בית הכנסת רכוש הקהילה היהודית, משמש גם לייעודו כמקום תפילה. עזרת הנשים נמצאת בקומה העליונה ושם עמד עוגב שליווה את שירת המקהלה.ד"ר יהושע טהון היה רב ומנהיג מתפללי בית הכנסת  לצד היותו ציוני גדול ( 36) .

אנו עוברים ברחוב פודבז'ז'ה 10-5 Brzozowa   על פני מבנה ששימש את הגימנסיה העברית בעיר קרקוב  שנוסדה ב- 1908 ובית הספר למלאכה לבנים בראשות ד"ר הילפשטיין שנוסד ב- 1933 שנה אחר כך קמה בבית הספר תנועת הצופים . 

במקום קבוע בקיר הרחוב יש שלט נחושת בעברית ושם נכתב  :

" פעלו כאן שלשה בתי ספר חברת בי"ס עממי והתיכוני בקרקוב ע"ש ד"ר חיים הילפשטיין ובית הספר למלאכה  .אחרי שלושים וחמש שנות קיום של בתי ספר האלה  הם חוסלו על ידי הפולשים הנאצים  וגורל המורים והחניכים כגורל כל יהודי קרקוב " 

מספר תלמידי הגימנסיה ערב מלחמת העולם השנייה היה מעל 1400 תלמידים . ב- 39 1.9 הייתה אמורה שנת הלימודים להיפתח ולא החלה בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה ותקיפת פולין על ידי גרמניה ופלישתה לשם.  נורית המדריכה משמיעה לנו קטע מהמנון הגימנסיה העברית ובית הספר המקצועי למלאכה .

 

 (36) ד'ר יהושע (אוזיאש) טהון (1936-1870) רב ,חזן ומנהיג מתפללי בית הכנסת ה'טמפל'. יליד לבוב ,בוגר הפקולטה לפילוסופיה בברלין ובית המדרש לרבנים בברלין, מראשי הצעירים הציונים בלבוב ובקשרים קרובים עם הרצל. כתב מאמרים לעיתונות והשתתף באופן קבוע בעיתון 'השלוח', ירחון עברי לספרות ולמדע שהופיע בשנים 1896- 1927 ונדפס בקרקוב. טהון ,דמות מרכזית וכריזמטית בקרב יהודי קרקוב בין שתי מלחמות עולם ומנהיג חשוב של יהדות פולין. הוגה דעות ומדינאי פרגמטי שידע לקבץ סביבו אנשים מוכשרים. בשנת 1919, נבחר לסיים (הפרלמנט) הפולני ,והיה בראש "המועצה היהודית הלאומית הזמנית" שבמחוז קרקוב.

 

                                                             -28-

 

אנו ממשיכים ברחוב ברק יוסלביץ ( 37 )  ונעצרים ליד בית מס. 5 על חזית הבניין תבליט עם דמות של המשורר היהודי המפורסם מרדכי גבירטיג ( 38 ) שנספה בשואה  ושומעים מנורית קווים לדמותו

אנו מגיעים לכיכר זגודי ZAGODA- 18  הנקראת כיכר השילוחים ( פלאץ זגודה ) . הפולנים שינו את  שמה "לכיכר הגיבורים"  כך על השלט בקיר הבניינים סביב . מוצבים בכיכר  כסאות כמיצגים קבועים וכאנדרטה ליהודים שאינן עוד  ושולחו  מכיכר זו אל מחנה המוות  בלז'ץ . אנו  נכנסים לבית מס . 18  המבנה הצמד לכיכר ובו שוכן בית מרקחת . נורית מספרת לנו על תדיאוש פנקייביץ  (39 )  רוקח פולני קתולי בעת כיבוש העיר על ידי הגרמנים, לא רצה לעזוב את המקום . היו לו שלוש עוזרות פולניות אף הן נוצריות  שסייעו לו במכירת תרופות, וגם סייעו לו בבית המרקחת לצרכים שונים לטובת היהודים. הוא ועוזרותיו סיכנו בכך את עצמם בסכנת מוות. הרוקח  פנייקביץ' ראה מחלונו כל מה שהתרחש בכיכר שלפניו ביום יום , עת רוכזו יהודי פולין בגירושים השונים אל מותם למחנות השמדה. המראות הקשים מנשוא כולל הרג נשים וילדים בכיכר וסביבתה. כתב לאחר המלחמה ספר על שראו עיניו. אנו עולים לקומה השנייה בבית המרקחת יושבים ושומעים על המקום וככר השילוחים.בכיכר זו קובצו אלפים מיהודי קרקוב כולל נשים וילדים לקראת שילוחם למחנה ההשמדה בלז'ץ לאחר שתי אקציות עיקריות בגטו קרקוב האחת ב- 5 ביוני 1942 והשנייה ב- 28 באוקטובר  1942 .אדם מבוגר שאינו מהקבוצה נכנס, וביוזמתו מספר לנו שהוא יהודי החי באוסטרליה, ומגיע מדי שנה עם רעייתו לקרקוב . שניהם ילידי העיר ועברו את אימי השואה ובגטו קרקוב . גרונו נחנק מדי פעם בספרו את תמצית הדברים. אנו שומעים בדממה ובהתרגשות את דבריו,ונפרדים אחר כך ממנו

 

(37) דב בער ברק  יוסלביץ-  Berek Joselewicz ( 1809-1764  ) היה לוחם יהודי לחירות פולין במהלך מרידת קושצ'ושקו  והמלחמות הנפוליאוניות  סוחר ומנהל עסקיו המסחריים של הנסיך מָסָלְסקי, מגנאט והבישוף של וילנה. הוא נסע לצורך עסקיו לצרפת, ונחשף שם להלכי הרוח של תקופת המהפכה הצרפתית. השתקע בפרבר פרגה של עיר הבירה ורשה. בשנת  1793  חולקה פולין בין המעצמות פרוסיה, רוסיה ואוסטריה, לאחר שהפסידה במלחמה להגנת החוקה. במסגרת המרד של 1794  פנה יוסלביץ'  אל הגיבור הלאומי הפולני תדיאוש קושצ'ושקו בבקשה לייסד גדוד פרשים יהודי, ונענה בחיוב. לגדוד שהוקם בספטמבר 1794 התנדבו חמש מאות איש, ובראשו עמד יוסלביץ'  שקיבל דרגת מפקד גדוד )פולקובניק). ב- 4 בנובמבר 1794 השתתף הגדוד היהודי בהגנת פרבר פרגה בוורשה  וספג אבידות קשות. בראש הצבא הרוסי עמד הגנרל אלכסנדר סובורוב. המרידה דוכאה ביד קשה. גדודו של יוסלביץ', שהתחפר בבית הקברות היהודי העתיק שם, הושמד, ויוסלביץ' נמלט, ונפל בשבי האוסטרים . לאחר דיכוי המרידה יצא יוסלביץ' לגליציה אז תחת שליטת האוסטרים ומשם לאיטליה. עד מהרה התחבר אל הגנרל הפולני דומברובסקי, שהקים גיס פולני שנלחם במסגרת הצבא הצרפתי במלחמות נפוליאון. יוסלביץ' נלחם בקרבות רבים כקולונל בצבא נפוליאון, במטרה לשחרר את פולין באמצעות הצרפתים. יוסלביץ' לחם  בקרבות באוסטרליץ ובפרידלנד, הצטיין בהם וזכה לעיטורים גבוהים: לצלב הזהב הפולני ולמסדר ה-Virtuti Militari –  העיטור הצבאי הפולני הגבוה ביותר על אומץ לב אל מול האויב. משנת 1807  נלחם יוסלביץ' עבור חירות פולין. ב-5   במאי 1809 בקרב בין פולנים ואוסטרים ליד העיר קוצק, נפגע ומת. בנו,יוסף ברקוביץ, נודע אף הוא כחייל מצטיין, ושירת עם אביו בקרבות שלאחר מרידת קושצ'ושקו.

 

 (38) מרדכי גֶבִּירְטִיג , בכתיב יידי  געבירטיג  בפולנית Mordechaj Gebirtig: 1877  )  -1942ׂ( הוא שם העט של מרדכי בּרטיג, משורר ומלחין יידי יהודי-פולני . נולד בעיר קרקוב שבחבל גליציה . הוא עסק בנגרות, וחיבר שירים עממים ביידיש. את שירו הראשון פרסם בשנת 1906  את הלחנים חיבר בלי שידע לקרוא תווים, ובסוף שנות ה-20 עיבדו המוזיקאים ברוך שפרבר ויוליאן הופמן את מנגינות שיריו וכתבו להם תווי נגינה.  שיריו, שהתחבבו על יהודי אירופה, הושמעו מעל במות הבידור בווילנה, בקרקוב, בוורשה ובלבוב, והגיעו עד הבמות

                                                                        - 29  -

 

 

המשך (38) ...בניו יורק.  גם לאחר פרסומו הוסיף לעבוד כנגר. הוא חי בקרקוב כל ימיו, ברחוב ברקה יוסלביצ'ה מס' 5, ברובע קז'ימייז,  עד שנשלח לגטו קרקוב, שהוקם ברובע פודוגוז'ה. בשנת 1938  בתגובה לפוגרום שנערך ביהודי פשיטיק (Przytyk) שהיה בשנת 1936 ,חיבר גבירטיג את שירו המפורסם "ס'ברענט" "שרפה, אחים, שרפה" ידוע גם כ-"אונדזער שטעטל ברענט", ולפי תרגומו לעברית, "העיירה בוערת", אשר כעבור זמן לא רב, בתקופת השואה, הפך למעין המנון יהודי. יש מי שראו בגבירטיג שכתב את השיר כמי שחזה את האימה המתקרבת ואת השמדת יהודי אירופה. גבירטיג נרצח בגטו קרקוב ב5-  ביוני 1942 על ידי הנאצים.   על שמו נקרא רחוב בתל אביב".  העיירה בוערת", בגרסתו העברית והיידית, הושמע רבות ברחבי העולם בעצרות הנצחת השואה. השיר בוצע על ידי להקת המטאל הישראלית "סיילם"  ב -  1994 .

 

(39) בית המרקחת של תדיאוש פנקייביץ בכיכר גיבורי הגטו 18 בפולנית - Plac Bohaterow Getta
עם הקמת גטו קרקוב בשכונת פודגוז'ה, נאלצו התושבים ובעלי העסקים הפולנים לעזוב את בתיהם ועסקיהם ולעבור למקום אחר. בכיכר זגודי 18
Plac Zgody עמד בית המרקחת Apteka Pod Orlem ובעליו הרוקח הפולני תדיאוש פנקביץ' Tadeusz Pankiewitcz סירב לעזבו ולעבור למקום אחר, כי לא רצה לאבד את מקור פרנסתו. בעזרת שוחד וקשרים הוא הצליח להישאר במקום. הגרמנים שנאו ופחדו ממחלות ומגיפות, ופחד זה סייע לפנקביץ' להישאר במקום עם בית המרקחת שלו.  הוא כותב בהקדמה לספרו "בית המרקחת בגטו קרקוב":
"למן הרגע שבו נוצר "הרובע היהודי" נעשיתי במפתיע לאחד מדייריו, כבעל בית המרקחת "מתחת לנשר"
Pod Orlem בכיכר זגודה 18. בית המרקחת שלי היה היחיד שנכלל בתחום הגטו מכלל הארבעה שהיו בשכונת פודגוז'ה. מאוחר יותר השתדלו הגרמנים לסלק אותי מן הגטו ותמורת בית המרקחת שלי הציעו לי אחד מבתי העסק שהשאירו אחריהם יהודי קרקוב. עשיתי כל מה שביכולתי כדי להשהות את החלטת שלטונות הכיבוש... הייתי הפולני היחיד שנשאר לעבוד ולחיות בגטו והיה גם עד ראייה לחיסולו. מחלון חדר עבודתי ראיתי את הפשעים הנוראים ביותר שביצע הכובש באוכלוסיה היהודית חסרת המגן".  ועוד מספר פנקביץ  בספרו "בית                                              המרקחת בגטו קרקוב" שיצא לאור בעברית בהוצאת יד ושם בשנת 1985 :                                              "חודש יוני שנת 1942. בלילה הוקף הגטו בכוחות מתוגברים של ה Sonderdienst (יחידות ס.ס. מיוחדות). לאורך החומות ולאורך חוטי התיל הועמדו משמרות מליציה. איש מבחוץ אינו יכול להתקרב לגבולות הגטו. ליהודים, שחלונות בתיהם פונים אל הצד ה'ארי', אסור לפתוח את החלונות, אסור לגשת אליהם, אסור לצאת אל המרפסות. אי ציות ייענש בכדור. והגרמנים אמנם ירו אל החלונות....ביום ה- 2 ביוני עם שחר, כמו בחזיון בלהות, נעה התהלוכה. גברים, נשים, זקנים רבים אך גם צעירים אינם חסרים. ילדים רבים שהוריהם לא רצו לעזבם. כמו צללים, כמו יצורים שלא מן העולם הזה, נסחבים בצעד איטי, כתפיהם כורעות תחת עומס המטען ותחת עומס הטרגדיה. כיכר זגודה מתמלאת אט, אט באנשים ובחבילות שונות, מיטלטלים, מזוודות ומטען אחר. השמש יוקדת. באוויר חום גדול, צימאון בגרון, מתח בעצבים, פחד וטירוף בעיניים".   

באוקטובר 1942, הובלו לכיכר השילוחים 300 ילדי בית היתומים שנותרו בגטו ומשם לבלז'ץ. בראש קבוצת 300 הילדים הלכו אנה פוירשטיין המנהלת עוד במוסד בדיטלה 64  ובעלה ודוד אלתר קורצמן, חבר בועד המנהל בתקופה לפני השואה, והפטרון שלקח על עצמו את רוב העול לאחר פרוץ המלחמה. קורצמן בן העיר בן העיר זישוב - רישא, יהודי דתי, למדן גדול, סוחר ברזל אמיד שאהבת הילדים והסיוע להם זרמו כדם בעורקיו.

שלוש נשים סייעו לפנקביץ' בעבודת בית המרקחת: אירנה דרוז'דז'יקובסקה, הלנה קריוואניוק ואורליה דאנק-צ'ורטובה. פנקביץ' בסיוען של שלוש עוזרותיו סייעו ליהודים ככל יכולתם, ובית המרקחת היווה מוקד בגטו ונקודת מפגש וסיוע ליהודים. על סיועו ליהודי גטו קרקוב קיבל תדיאוש פנקביץ' בשנת 1983 אות 'חסיד אומות עולם' ממוסד יד ושם בירושלים , וניטע על שמו עץ בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם. בשנת 1993 נפטר ונקבר בבית העלמין בקרקוב .בהלווייתו השתתף המון אדם גם מישראל. בית המרקחת הפך למוזיאון לאומי.

 

 

-          30   -

 

לאחר הביקור חלק מהקבוצה נשאר בכיכר השילוחים בה מתקיים  אחד מאירועי הפסטיבל היהודי השנתי בקרקוב  שעיקרו נגינת פסנתר ושירה יהודית, המבוצעים על במה בכיכר על ידי שני יהודים מזוקנים בלבוש דתי יהודי. המראה מיוחד ומרגש לאור התקבצות  תיירים ואזרחים בהם פולניים לא מעטים . אנו מבחינים בדיירי הבתים סביב הכיכר, חלקם צופים מדירותיהם על המתרחש .

בערב אנו עורכים ארוחה חגיגית וקבלת שבת עם הדלקת נרות וברכות השבת .  אורי ואני מתבקשים לקרוא  ולברך כאשר כולם עומדים באותה עת.

במהלך הארוחה, הקבוצה מפתיעה את איתן , נכדה של אנה ברגר בעוגת יום הולדת עם זיקוקים לכבוד יום הולדתו כאן בפולין . אנה הלוקחת חלק במסע מורכב זה יחד עם ביתה ליאורה כספי , אימו של איתן  . שלוש דורות  במסע זה של מורשת וזיכרון  .

בהמשך הערב חלקנו הולך לקבלת שבת במוזיאון גליציה וכן בהמשך הערב לחזות במראות וקולות הפסטיבל היהודי בקרקוב הנערך שם מדי שנה והמושך  אליו אלפים בהם ישראלים, יהודים מרחבי תבל , פולנים, ותיירים רבים .  

 

יום שבת ,  3 ביולי

 

יום זה מוקדש בעיקרו לביקור באתרים פולניים היסטוריים בעיר קרקוב בירת פולין עד המאה ה-17 שנבנתה החל מהמאה השביעית לספירה . בבוקר אנו נוסעים באוטובוס שלנו לעבר ארמון הוואוול  ארמונם המרשים של מלכי פולין ומשכנם החל מהמאה ה- 11 . הארמון  והקתדרלה של העיר נמצאים במתחם על גבעה המשקיפה על העיר .אנו עוברים ליד הארמון בדרכנו אליו .  ממול , ככר  המגודרת  עתה, וסביבה מספר אנשי בטחון פולניים ואמריקאיים לפני בואה של שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון המבקרת בימים אלה בקרקוב בכינוס בינלאומי הנערך בעיר . בכיכר נראה משמר צנחנים פולניים מתכונן לטכס הנחת זר פרחים על ידי שרת החוץ האמריקאית בעוד זמן קצר . הטכס לזכר  אלפי קצינים מהצבא הפולני ואזרחים שנרצחו ביער קאטין ( 40 ) .

לפני בואנו לביקור בארמון מלכי פולין האוטובוס עובר ליד מפעל אוסקר שינדלר, גרמני שהציל מאות מיהודי העיר בתקופת השואה. בשלב זה לא מתאפשר לנו לערוך ביקור במקום בשל סמיכות לוח -הזמנים לבואה של שרת החוץ האמריקאית למקום , אנו מסתפקים בשלב זה במבטים מהאוטובוס הנעצר ליד הבניין שסביבו מספר אנשי בטחון אמריקאיים ופולנים . אחד החברים מניף באוטובוס את דגל ישראל , צלמים הנמצאים בחוץ ליד הבניין אינם מחמיצים את המראה ומיד מצלמים זאת .

אנו מבחינים כרבים אחרים המתהלכים ברחובות העיר כי בשל ימי שהותם של שרת החוץ האמריקאית בקרקוב, ואישים חשובים אחרים ממדינות רבות, האתרים החשובים בעיר נפתחים, ונסגרים חליפות. רכבי האורחים ,מלוויהם וניידות משטרה רבים סובבים בעיר בצפירות לפלס להם דרך, ומסוק משטרתי חג כל העת מעל. מחר יום ראשון , הרביעי ביולי, יום העצמאות של ארצות- הברית ,ובמקביל נערכות בחירות כלליות לנשיאות פולין בסיבוב השני .אחד המועמדים ,אחיו התאום של לך קצ'ינסקי ,הנשיא האחרון של פולין שנהרג לאחרונה עם מטוסו ליד סמולנסק (ברית המועצות). המועמד השני יו"ר הפרלמנט הפולני בפולין , הדמות הפוליטית המובילה הוא נשיא המדינה . ליד השבילים והכניסה למתחם ארמון וואוול מופיע אדם בבגדי משמר עתיקים של הארמון , ומצנפת אדומה מקושטת בנוצה לראשו.  אנו מבקשים ונענים להצטלם  איתו עם הקבוצה .

 

                                                                       - 31   -

 

הכניסה למתחם הארמון נעשית תוך עליה מתונה של עשרות מטרים אל מרום הגבעה בה נמצא הארמון  הקתדרלה ומבנים נוספים . בארמון הוואוול  קבורים מלכי פולין ואישים מההיסטוריה הפולנית בהם נשיאים וראשי המדינה המרשל יוזף פילסודסצקי נשיאה של פולין שנים רבות עד אמצע שנות ה-30 ונקבר פה ב- 1935. בשל יחסו הסובלני ליהודים על מותו התאבלו רבים מיהודי פולין. ברחבת מתחם הארמון מימין מוצב פסל האפיפיור יוחנן פאולוס השני(2005-1920)ׂיליד פולין .

לאחר ביקור במתחם הארמון אנו מתעכבים על פני בנין  שנבנה על ידי הנס פרנק ( 41) המושל הצבאי הגרמני בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה שגר במתחם הארמון .  אשתו של פרנק, ארכיטקטית במקצועה תכננה והגתה את רעיון הבנייה . גובה הבניין רומז על כוונתם של הנס פרנק ואשתו להאפיל ואולי להשפיל בכך את פולין באשר מול גובה הנמוך יותר של מבנים פולניים שם . תכניתם להזמין את היטלר מנהיג גרמניה הנאצית לנאום פתיחה ממרפסת הבניין, לא מומשה. עוזבים את מתחם הארמון ועוברים ליד גנים הנקראים  ה"פלנטי",  PLANTI  גנים רחבי-ידיים בהם שיחים ופרחים וכן ספסלים המוצבים בגנים . בשעות היום טיילו בגנים האלה אמהות ואומנות ונפגשו שם סטודנטים ואוהבים. עם ערב שימשו  הגנים אתר טיולים ונופש לבני כל המעמדות. אני זוכר את דבריו של אבי אהרון ז"ל שסיפר על המקום שאחיו , אחותו והוריו  ז"ל לא פעם טיילו כאן .

אנו ממשיכים רגלית, ועוברים על פני המוזיאון הלאומי , הספרייה  של האוניברסיטה היגלונית בקרקוב אוניברסיטה שנוסדה ב- 1364 על ידי קזימיר השלישי הגדול מלך פולין והיא השנייה באירופה לאחר אוניברסיטת קרל בפראג . ב- 1817 שמה שונה מאקדמיה קרקובסקה לאוניברסיטה היגלונית לכבוד מלכי פולין משושלת ארוכה זו .  אנו עוברים על פני מספר בנינים מפוארים נוספים של האוניברסיטה שנבנו במאות הקודמות.  ברחוב פומורסקה 2 POMORSKA  חולפים על פני בנין בו בין שתי מלחמות העולם הייתה אכסניה לסטודנטים שלמדו באוניברסיטה היגלונית בעיר . בעת הכיבוש הנאצי שכן בו מטה הגסטאפו – המשטרה החשאית הגרמני הידועה באכזריותה לשמצה.   כיום יש כאן מוזיאון .

 

 (40) טבח יער קאטין הוא הכינוי שניתן למעשי ההוצאה להורג ההמוניים שבמהלכם נטבחו חיילים ואזרחים פולנים בהוראת שלטונות ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה.תחילה התייחס הכינוי להוצאתם להורג של קצינים פולנים ששהו במחנה השבויים קוזלסק ביער קאטין katyń ,  , במחוז סמולנסק שבברית המועצות. לאחרונה הורחב היקפו של המושג והוא כולל גם את הוצאתם להורג של 22,000 אזרחים פולנים מן המחנות סטרובלסק, קוזלסק ואוסטשקוב, ובבתי כלא במערב בלארוס ובמערב אוקראינה, אשר נורו בפקודת סטלין ביער קאטין ובבתי כלא במחוז קלינין, סמוך לחארקוב, ובערים רוסיות נוספות.

גילוי מעשה הטבח על ידי הגרמנים עם כיבוש אתר ההוצאה להורג בשנת 1943  הביא למתקפת תעמולה של שר התעמולה יוזף גבלס, אשר גרמה לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין הממשלה הפולנית הגולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי אשר ישבה בלונדון, לבין ממשלת ברית המועצות. עד שנת 1990  הכחישו הרוסים את דבר הטבח, ופעלו לטשטוש הראיות ולהטלת האשם על הגרמנים, בטענה כי בעת הנסיגה הרוסית מחבלי ארץ אלו בשנת 1941  נכבש האזור על ידי גרמניה, והגרמנים הם אלו שהוציאו להורג את הקצינים. הגרסה                                                        הסובייטית שימשה במשך שנים כגרסה הרשמית במזרח אירופה, ובנסיבות שיתוף הפעולה הבין-גושי בסוף מלחמת העולם השנייה התקבלה בהסכמה שבשתיקה במערב. רק בשנת 1990  בהיותה בשלבי פירוק והתנערות מן הממשל הקומוניסטי, הודתה ברית המועצות באחריות לטבח ולניסיונות להעלמתו. בנובמבר 2010  הודיעה רוסיה רשמית , שהטבח נערך בהוראתו של סטלין.

 

 

                                                              -32 -

לאחר מכן אנו מתעכבים על פני הברביקן, מבנה הגנתי מעוגל שנבנה כאן בסוף המאה -15  . בלטינית-  barbecana  - מבנה קדמי מבוצר או מבנה שער מבוצר, כחלק מביצורי עיר או ביצורי טירה . מדובר במבנה המצוי בחלקו החיצוני של גשר לשם הגנה עליו . מבנים אלה היו פופולריים עד המאה ה-15 עת הפיתוחים במתקני המצור ובארטילריה הפכו אותם ללא יעילים. האחרונים שבברביקנים נבנו במהלך המאה ה-16. הברביקן בקרקוב שנבנה ב- 1498 נשמר במצב מצוין בעל שבעה צריחונים קוטרו הפנימי של המבנה כ- 25 מטר וקירות בעובי של כשלושה מטר בהם 130 חרכי ירי .

אנו ממשיכים עם האוטובוס ויורדים לראות ולשמוע על האנדרטה הפולנית המפורסמת לזכר של קרב גרונוולד (42  ) הנמצאת ליד האקדמיה לאומנות  ע"ש יאן מטיקו   ( 43)  . האנדרטה מתארת את ולדיסלב השני מלך פולין הרוכב על סוסו, ומתחתיו חייליו עוזריו  בנצחונו על הטבטונים -גרמנים. והיא נתרמה ב- 1910 לתושבי קרקוב  על ידי הפסנתרן הפולני הידוע איגנצי יאן פדרבסקי Ignacy Jan  Paderewski  1860  -  1941 שהיה פסנתרן, מלחין ופוליטיקאי פולני. בימי השלטון הגרמני בקרקוב אין פלא שנהרסה על ידם ושוקמה בשנות ה-50. מול האנדרטה מוצבת אבן לא גדולה המסמלת את  קבר החייל האלמוני.  ע"ש הקרב בגרונוולד קיים 'אות גרונוולד' האות הצבאי הגבוה ביותר בפולין.

 (41 )הנס פרנק ,פושע מלחמה נאצי , ממבצעי השמדת היהודים בשואה.בספטמבר 1939  מונה פרנק למנהל המינהל האזרחי בפולין. לאחר חלוקתה האדמיניסטרטיבית של פולין שחלק ניכר מפולין סופח ל"רייך", ואילו המחוזות קרקוב, ורשה ראדום ולובלין הפכו ליחידה אוטונומית בשם גנרלגוברנמן או "הממשל הכללי" מונה פרנק למושל כללי של אזור "הממשל הכללי". הוא קיבל דרגת "אוברגרופנפיהרר" באס אס. פרנק פיקח על העברת היהודים לגטאות והשימוש בפולנים כעובדי כפיה, וכן השמדתה הפיזית של האינטליגנציה הפולנית. רובם של יהודי הגנרלגוברנמן לא שרדו את השואה. לאחר ריכוזם בגטאות, שם סבלו מתת תזונה ומיחס בלתי אנושי, הובלו היהודים למחנות השמדה, ושם הושמדו באמצעים שונים, ובמיוחד באמצעות גז רעיל.  פרנק ידע על תהליך זה ושותף לו מתחילתו, בהתלהבות אנטישמית קנאית. פרנק הובא למשפט פושעי המלחמה בנירנברג. הסתבר כי במהלך שנותיו כמושל כללי של הגנרלגוברנמן ניהל פרנק יומן, וארבעים כרכי יומן זה, בהם מתאר פרנק את הפשעים שפשע כנגד האנושות - השמדת עם, עבודות כפייה, ביזה ושוד, הם שהיו הראיה המרכזית כנגדו. פרנק הודה במקצת העבירות בהן הואשם, והתבטא כי עונש המוות לו ציפה יהיה כפרה על מקצת מחטאיו. על דוכן העדים הצהיר: "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". נמצא אשם בפשעי מלחמה ובפשעים כנגד האנושות, ונדון למוות בתליה. ב16-  באוקטובר 1946 בוצע גזר הדין.

(42) קרב גרונוולד הידוע גם בשם קרב טטנברג נערך  ב- 15 ביולי 1410 בין פולין ליטא ומולדביה לבין מסדר האבירים הטבטוני הגרמני הידוע גם בשם “מסדר האבירים הטבטוני“, היה מסדר צבאי נוצרי צלבני גרמני של הכנסייה הקתולית שנוסד במקורו בסוף המאה ה-12 בעכו . הכוח הגרמני מנה שמונה עשר אלף  פרשים שלחמו כנגד עשרים וששה אלף פרשים פולניים ליטאיים ומולדביים . אבירי המסדר הגרמני נחלו תבוסה קשה בקרב, ועל פי הסכם תורן נאלצו להחזיר שטחים רבים לליטא ולפולין.

(43) יאן אלויזי מטייקו Jan Alojzy Matejko  ( 1893-1838 )  מגדולי הציירים בפולין, עבודותיו כוללות בעיקר תמונות היסטוריות פטריוטיות. בין תלמידיו הציירים היהודים מאוריצי גוטליב ושמואל הירשנברג..  מטייקו נולד בקראקוב ב-1838 כבן התשיעי במשפחה בת 11 ילדים. אמו הלכה לעולמה כאשר היה בגיל צעיר, וכך הייתה לאחיו הבוגר  השפעה על גידולו. בשנת 1852, בדיוק כאשר מלאו לו 14 שנה, החל בלימודי האמנות באקדמיה לאמנויות היפות בקראקוב, והתבלט כאחד מן התלמידים המוכשרים ביותר. בשנת 1873  היה למנהל האקדמיה לאמנויות היפות בעיר הולדתו. חלוקתה השלישית של פולין הטביעה רישומה על מטייקו וציוריו ההיסטוריים. בחלוקה זו איבדה פולין את מעמדה כמדינה. במאבק על פולין ועל ריבונותה נפל אחד מאחיו.לצד ציורי שמן גדולים צייר מטייקו גם אקוורלים. בין תמונותיו ' קרב גרונוולד,'  סצנות רבות מחצר המלוכה הפולנית, וגלריה של ציורי מלכים פולנים.. שמו התפרסם הן בפולין והן בשאר העולם , והוא אף זכה בפרסים רבים, לדוגמה, בתערוכות בפריז.  יאן מטייקו  מת ב- 1893 בביתו בקראקוב, ונטמן בבית הקברות  שם . לאחר מותו דאגה מועצת העיר להקים מוזיאון, ולשם כך נרכש מן המשפחה הבית ברח' פלוריאנסקה 41 . המוזיאון נפתח בשנת 1904  . האקדמיה לאמנות בעיר הולדתו נושאת את שמו.

 

                                                                -33 -

 

אנו הולכים עד  לשער הפלוריאני  - BRAMA FLORIANSKA   שהוא היחיד מבין שמונה השערים המקוריים של העיר קרקוב שלא פורק בתהליך המודרניזציה של העיר שנעשה במאה ה- 19 בעת השלטון האוסטרי בעיר . שער פלוריאנסקה נבנה בסביבות שנת 1300 .קצהו העליון הוא תוספת מאוחרת יותר. החומות משני עבריו וגם שני המגדלים לידו  הושארו על תילם .

אנו ממשיכים לרחוב שפיטלנה ומתעכבים ליד בנין התיאטרון והאופרה של קרקוב .ממול הבניין נמצא בית הקפה "ציגנריה" ( 44 ). אנו שומעים מנורית המדריכה  על ההקשר של המקום לתקופת השואה  על התקפת  הרימונים  של אנשי המחתרת היהודית בקרקוב בראשות אהרון ( דולק ) ליבסקינד , הזוג רומק ויוסטינה דרנגר- דוידזון, אברהם ליבוביץ ואחרים על בית הקפה הזה שהיה מלא בקצינים גרמניים ב- 22.12.1942 .  הימים שלפני חג המולד הנוצרי.בהתקפה מספר גרמנים נהרגו ועשרות נפצעו בבית הקפה.. מנהיג המחתרת אברהם ליבסקינד שנפל אחר כך מול הגרמנים שהגיעו לדירת מפקדת המחתרת בשל הלשנה, ביטא לפני פעולותיה את המילים : "למען שלוש שורות בהיסטוריה".

אנו קרבים תוך הליכה איטית ברחובות היפים המוליכים לכיכר המרכזית בקרקוב  כיכר השוק   ובפולנית –RYNEK .הכיכר מרובעת וגודלה 200X200 מטר מהכיכרות הגדולות באירופה.המקום נקרא גם סוקניצה  שהוא הבניין הנמצא במרכז הכיכר בו שוק הבדים העתיק.(בפולנית סוקנו = בד ) . היום זהו שוק לתיירים ובו מבחר תכשיטי כסף , ענבר , עבודות עץ ותיקי יד  ואריגי פשתן. הבניין המרכזי נבנה במאה הארבע עשרה כמוקד למסחר לטכסטיל .הוא נחרב בדליקה ב -1555, ונבנה מחדש בסגנון הרנסנס. בסוף המאה התשע עשרה  נוספו לבנין קמרונות שהוסיפו לו מראה מקושט יותר. קומת הקרקע משמשת כמרכז מסחרי ושוק למכירת דברי האומנות .בקומה העליונה  נמצאת הגלריה לציור פולני מהמאה התשע עשרה .

מסביב לכיכר חנויות ובתי קפה רבים המלאים בתיירים מרחבי תבל  .בכיכר עומדות כרכרות רתומות לסוסים הממתינות לתיירים . בכרכרות  נוהגים גברים או נשים . כשעתיים ניתנו לחברי הקבוצה להסתובב בכיכר וסביבותיה או לשבת באחד מבתי הקפה .

אנו מתכנסים לאחר ההפסקה הנעימה בכיכר השוק , עולים לאוטובוס לביקור במפעלו של אוסקר שינדלר ( 45 ) מציל יהודים רבים בקרקוב בעת השואה בהם אבי אהרון ז"ל שהיה בצעירותו שוער "מכבי קרקוב" בהוקי קרח . בית חרושת " אמליה "   AMELIA   נמצא ברחוב ליפובה 4  LIPOWA   . בהגיענו אנו יורדים ועומדים  בחזית הבניין  עליו קבועות תמונות רבות של יהודי קרקוב אותם הציל שינדלר . באולם הכניסה למוזיאון  נראות תמונות נוספות של יהודי העיר שניצלו על ידו אך גם מקומות ריקים המיועדים לאותם תמונות יהודים החסרות ואני חושב על כך  שאדאג להעביר תמונה של אבי למוזיאון זה . מוצבת שם תמונה בה נראה אוסקר שינדלר בחברת למעלה מאלף היהודים שהציל . התמונה צולמה כנראה זמן קצר לפני עוזבו אותם בתחילת מאי 1945 עת התמוטטותה הסופית של גרמניה הנאצית . 

 

(44) הארגון היהודי הלוחם הוקם בגטו קרקוב באוקטובר 1942, בידי חברי התנועות עקיבא, דרור, השומר הצעיר ופעילים נוספים. בשונה מחבריהם בוורשה, בקרקוב החליטו חברי הארגון לפעול כנגד הגרמנים בעיקר מחוץ לחומות הגטו. הפעולה המשמעותית ביותר של אנשי המחתרת בקרקוב הייתה ההתקפה על " קפה ציגנריה" ב22-  בדצמבר 1942 בית הקפה, ששכן מחוץ לגטו והיה מקום מפגש ובילוי לקצינים גרמנים, הותקף ברימון יד ובקבוקי מולוטוב שהושלכו לתוכו בשעת ערב הומה. מקורות גרמניים מסרו על כ-20 הרוגים ופצועים, ולפי מקורות פולניים נהרגו בהתקפה 11 איש ונפצעו 13. המבצע קיבל תהודה רבה בגטו ומחוץ לו. מבצעי הפעולה נתפסו עוד באותו לילה בדירת מסתור בעיר. עשרות מחברי הארגון נאסרו בידי הגסטאפו בעקבות הפעולה, ופעילות המחתרת בגטו קרקוב שותקה. 10 מבין העצורים הוצאו להורג בכלא הגסטאפו.

 

                                                                -34 -

אני מנסה בדקות שנותרו עד לעלייתנו לאוטובוס לאתר בתמונה גם את אבי אהרון ז"ל שנמנה על רשימת שינדלר וניצוליו אך ממדי הצילום מקשים על איתורו מבין מאות היהודים שבתמונה .שינדלר האיש שביקר בישראל מדי שנה את מאות היהודים שהציל, ואף אבי ז"ל הציג אותי, הנער הצעיר שלחץ ידו של הגבר הגבוה והמרשים בחזותו. ב-  1974  נפטר האיש לצוואתו להיקבר בירושלים  אכן נקבר בהר ציון בבית הקברות הלטיני . מאות ישראלים ויהודים מרחבי תבל הגיעו להשתתף בלווייתו  בהם גם אבי ואני .                                                              

אנו חוזרים למלון לאחר ארוחת הערב מתכנסים יחד לשיחת סכום של המסע . מספר חברים מודים בנפרד אם בעל פה או מן הכתב למארגני המסע בהם נורית שפס וחווה גרניט שלקחו בו חלק פעיל, במהלך המסע , ולמדריכה הנאמנה שלנו נורית אשכנזי שליוותה אותנו בכל ימי המסע, ובדרכה היא נתנה ביטוי למשתתפי המסע לספר את הדברים בנקודות שונות בו.  דרך שהעניקה למסע זה את האופי האישי והקבוצתי המיוחדים שבו . החברים מעלים גם  כן על נס , ובמילים חמות ויוצאות דופן את השתתפותם של מספר הנשים המבוגרות במסע אשר נולדו אז בלבוב או בסביבותיה, ועברו עתה מסע לא קל זה פיזית ונפשית באופן מעורר כבוד רב ללא שום מילה או טענה כלשהיא על הקשיים במסע ולכל אורכו . נשים אלה ששרדו את אימי השואה יום ,יום ושעה שעה הן גיבורות כשאר ניצולי השואה . אכן הוכח זאת ולו מן המעט שבמעט במסע זה באשר ליכולתן מה גם שעברו למעלה כשישים וחמש שנים מאז .

אני מודה במפגש כמו חברי למסע ,על החוויה המיוחדת והאישית שזכיתי לקחת בה חלק עם בת- דודתי , מסע למחוזות הולדתם וחייהם של בני משפחתנו , אני מספר לחברי הקבוצה על כך שבשנת  2008 ערכתי וכתבתי יומן מסע בהיותי בפולין לראשונה . כך עתה בכל ימי ושעות המסע רשמתי כל העת את אשר ראו עיני ושמעו אוזני,  ועתה אערוך אותם לרשמי מסע זה באוקראינה ופולין של  סוף יוני תחילת יולי 2010 , ואעבירם לכל חברי הקבוצה . מספר חודשים חלפו ,בשל ההכנות לחתונת בתנו הבכורה שירי במז"ט , וכן טכנית ואישית היה לא קל לחזור , ולהעמיק בדברים, באותה דפדפת בת עשרות הדפים שכתבתי בכל ימי המסע, אך את אשר הבטחתי לעצמי ולחברי הקבוצה למסע  אני מקיים עתה, ומתוך זיכרון  וכבוד עמוק לבני משפחות אבי ואימי זכרם לברכה שנולדו וחיו בלבוב ובקרקוב שבפולין שם בעולם היהודי שאבד .

(45) אוסקר שינדלר 1974-1908 חסיד אומות עולם  גרמני , יליד מורביה ( צ'כיה היום ) שניהל בקרקוב מטעם מנהל הכיבוש הגרמני שתי חברות שהיו קודם בבעלות יהודית. קשריו ומעמדו בשלטון הגרמני סייעו בידו ומרצונו החופשי להציל מאות יהודים באמצעות העסקתם במפעלים שניהל בקרקוב.מאוחר יותר במבצע יחיד במינו בתקופת השלטון הנאצי הצליח להעביר כשמונה מאות גברים ושלוש מאות נשים  כולם יהודים דרך מחנות גרוס רוזן ואושויץ לעבודה במפעל ובברינליץ שבחבל הסודטים. כמו כן הציל אסירים יהודים רבים שהיו ברכבת שנתקעה בחורף 1945 לא הרחק  מסביבת מפעלו .הוא נאסר פעמים אחדות על ידי הנאצים באשמת שחיתות כספית אך קשריו עם קצינים בכירים ואנשי ממשל גרמניים הביאו כל פעם לשחרורו והוא המשיך לדאוג ליהודים שתחת חסותו .כאות הוקרה אישי מיוחד לפני שנפרד מכל ניצוליו  ב- 1945  הם העניקו לו טבעת זהב שהכינו בלילה הקודם לעזיבתו ועליה חרטו " כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו " . בשנת 1962 ניטע לכבודו ובטכס מרשים ובנוכחותו עץ בשדרת חסידי העולם במוסד יד ושם בירושלים . בשנת 1974 נפטר שינדלר ועל פי צוואתו נקבר בבית הקברות הלטיני בירושלים . כאלף ומאה יהודים ויהודיות שהציל זכו להקים במשך השנים משפחות . אלפי ישראלים ויהודים ברחבי תבל חיים כיום הודות לפועלו האנושי האמיץ והיוצא דופן .  סיפורו של אוסקר שינדלר פורסם בספר "רשימת שינדלר" שכתב תומאס קנילי, ושעל-פיו הופק בשנות ה-90 סרטו של סטיבן ספילברג " - רשימת שינדלר" . הספר והסרט עוררו הזדהות רבה עם דמותו של שינדלר. בשנות התשעים החליט מוסד יד ושם להעניק את התואר חסיד אומות העולם לאוסקר שינדלר ולרעייתו אמיליה שסייעה לו כל אותם שנים בטיפול ועזרה ליהודים . התואר הוענק שלושים שנה מאוחר מהתאריך בו ניטעו עץ על שמו בשדרת יד ושם וזאת בשל טענת משפחה אחת בשנות השישים ששינדלר נישל אותה מדירתה בעת הגיעו לקרקוב עם כניסת הגרמנים לשם. מעשיו הרבים והטובים ויוצאי הדופן בתקופה השואה באשר להצלת מאות רבות של יהודים,והנשים שחילץ מאושוויץ הם שהכריעו את הכף להחלטת וועדת יד ושם בשנות התשעים

 

                                                                -35 -   

 

יום ראשון ,  4 ביולי

היום הוא היום האחרון  למסענו ושהותנו בקרקוב ובפולין . לאחר ארוחת הבוקר במלון קובוץ' אנו עולים על האוטובוס בדרכנו לאתר מחנה  פלאשוב ( 46 ) והמשך היום ביקור במכרות המלח בויליצ'קה . האוטובוס יוצא מתחומי קרקוב מחוץ לה אנו נעצרים  ליד אזור ירוק שבו גבעה עליה היה מחנה הריכוז פלאשוב  ממנו לא נותר עתה דבר . המחנה אז הוקם לדברי נורית המדריכה על בית  עלמין יהודי שהקיף גם את שטחם של בית-העלמין של יהודי פודגוז'ה ברחוב ירוזולמיסקה ושל בית-העלמין החדש ברחוב אברהמה. , בית הטהרה נהרס בפיצוץ שעשו הגרמנים , המצבות פורקו על ידי  היהודים האסירים ומחלקי המצבות בנו את יסודות הצריפים . השטח נחרש להקמת מחנה פלאשוב .

כיום בראש הגבעה עומדת מצבה אבן גבוהה של מספר מטרים ומעוצבת בדמויותיהם של חמשה אסירים הצמודים זה לזה סמל לאסירים שהלכו בטורי חמישיות .במצבת האבן נראים וראשיהם מוטים מטה בשל קורת הבטון שעליהם סמל לעבודת הכפייה הקשה שנאלצו האסירים לעבוד במחנה זה בנשיאת משאות אבנים כבדות  פניהם מסמלות ניסיון כלשהוא לשמור על צלם האדם כפות ידיהם קפוצות בשונה מאחד לשני כאשר חלק מכך נועד להראות התנגדות ורצון לנקמה בנוגשיהם הגרמנים.  הכיתוב הכללי על האנדרטה " בהוקרה למעונים שנרצחו ע"י הרצחניים ההיטלראיים בשנים 1943-1945 . "  בפלאשוב, מחנה שהיה בפיקודו של אמון גת (47) נרצחו בקבוצות ויחידים כשמונת אלפי אדם בהם יהודים רבים שהובאו מהונגריה . רבים אחרים מצאו מותם במחנה זה בשל התנאים הקשים שם . במקום נמצאת אנדרטת אבן נוספת ועליה קבוע שלט זיכרון  עליו  מנורת שבעת הקנים ומתחתיה כתוב בעברית  :

 "  ד'  ינקום דם השפוך , כאן במקום הזה עונו ,נטבחו והפכו לאפר  בשנים 1943-1945 כמה רבבות יהודים שכונסו מפולין והונגריה . אין אנו יודעים את שמות הנרצחים . נכנה אותם רק במילה אחת -  יהודים ......  ".

(46)ְפּלַאשוֹבפולנית Płaszów היה מחנה ריכוז ליד העיר קרקוב שבפולין, שפעל החל מקיץ 1940 כמחנה לעבודות כפייה מיד לאחר כיבוש פולין על ידי הגרמנים.  ב10-  בינואר 1944 הוסב רשמית למחנה ריכוז. האסיר האחרון במחנה גורש לאושוויץ ב 14- בינואר 1945 יום לפני שחרור העיר קרקוב מן הכיבוש הנאצי. בקיץ 1940 בנו עובדי כפייה פולנים את המחנה. המחנה היה מיועד לכליאתם של אסירים "כשירים לעבודה" מגטו קרקוב. המחנה הוקם על שטחם של שני בתי קברות יהודיים ליד הכפר פלאשוב (בפרבריה הדרומיים של קרקוב) - בית הקברות החדש ברחוב אברהם ובית הקברות הישן ברחוב ירוזולימסקה. המחנה הורחב מספר פעמים והגיע ב-1944 לגודל של למעלה מ-880 דונם. ב-1941, לאחר ההרחבה הראשונה, הובאו למחנה האסירים היהודיים הראשונים. לפני פינוי גטו קרקוב, היו במחנה כ-2,000 אסירים, ולאחריו מעל 10,000.

מפקד המחנה היה אמון גת, מפקד אס. אס מווינה. ב- 13 במרץ 1943 פיקח גת באופן אישי על חיסול גטו קרקוב והעברת כל תושביו למחנה פלאשוב. תחתיו שירתו מספר גברים ונשים מהאס אס, כולל מתנדבי אס אס אוקראינים.  בנוסף, שירתו במחנה כ-600 מאנשי יחידות גולגולת המוות .המחנה היה ידוע כמחנה עבודה שסיפק כוח עבודה לתעשייה הצבאית ולחציבת אבנים. שיעור המוות במחנה היה גבוה מאוד. אסירים רבים, כולל ילדים ונשים, מתו מטיפוס, רעב והוצאות להורג. פלאשוב ידוע לשמצה בשל מטווחי הירי שנערכו בו, הן על יחידים והן על קבוצות. בינואר 1945 עזבו אחרון האסירים ועובדי המחנה את פלאשוב בצעדת מוות לאושוויץ, כולל מספר נשות אס אס. רבים מאלו ששרדו את הצעדה נרצחו עם הגעתם. הצבא האדום שחרר את המחנה, שהיה כבר ריק מאדם ומהוכחות לרצח שהתרחש בו, ב20-   בינואר 1945.  כיום, במקום שבו היה המחנה נמצא שדה ריק, עם האנדרטה לזכר היהודים שנרצחו בו ומנציחה את העובדה כי שכן בו מחנה ריכוז.  המחנה מופיע בסרט "רשימת שינדלר",  בתיאור חייו של אוסקר שינדלר.

 

                                                                      -36 -

 

לאחר ביקורנו במקום זה שגם הוא היה מסמלי אסונה ושברה של יהדות קרקוב זמן השואה ,אנו חוזרים לאוטובוס בדרך לביקור במכרות ויליצ'קה  האתר האחרון במסע  מורכב ומיוחד זה .ויליצ'קה היא עיר בקרבת העיר קרקוב שבה מכרות מלח (48 ) ואף היהודים הורשו לכרות מלח מהמאה ה- 14  הקהילה היהודית הענפה שהייתה בה חרבה כולה ויהודי העיר הובלו למותם במחנה בלז'ץ.לאחר הביקור במכרות המלח  אנו עולים לאוטובוס בדרכנו לנמל התעופה של קרקוב כאשר מגמת פנינו היא חזרה לארץ עם חניית בינים בווינה .

 

תם אולי המסע למורשת והעבר באוקראינה ופולין אך לא נשלם מסע הזיכרונות אל מקומות הולדתם, חייהם ומותם של בני משפחה וקרובים לכל החברים בקבוצה שעמדה בכבוד מעורר הערכה עמוקה בכל ימי המסע, ובכך תרמה לכל אחד מאיתנו על ידי כל  אחד ואחת בקבוצה  בתחושת האחדות והלכידות שלא ניתן להגדיר אותם תמיד רק במילים אך תמציתה היא  בגאווה יהודית וישראלית בהיותנו חלק מעם ישראל לגווניו  וממדינת ישראל ומורשתה .

 

 

(47) אמון לאופולד גֵת (Amon Göth) סרן (Hauptsturmführer) באס אס ומפקד מחנה הריכוז הנאצי פלאשוב אשר בפולין נולד בווינה, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה בתעשיית הדפוס. הוא הצטרף לראשונה לשורות המפלגה הנאצית בגיל 22 והפך לחבר בזרוע האוסטרית של המפלגה הנאצית האוסטרית .באוגוסט 1942  עזב גת את וינה על מנת להצטרף לצוות של מנהיג האס אס והמשטרה בקרקוב  וב 1943- התמנה לקצין קבע של האס האס בשירות מחנות הריכוז. הוא הופקד על בנייתו ופיקודו של מחנה עבודות כפייה בפלאשוב. המחנה נבנה במשך חודש אחד על ידי עובדי כפייה. ב-13  במרץ 1943 חוסל גטו קרקוב, ותושביו הועברו למחנה העבודה החדש. כ-2,000 אנשים לערך מתו במהלך הפינוי, ורבים מהם הוציא אמון גת להורג באופן אישי. ב- 3 בספטמבר 1943 הוטלה על גת משימה לסגור את הגטו בטרנוב. בכך שהורה על רציחת האסירים במקום או העברתם למחנות אחרים. במהלך זה נרצחו אלפי אסירים. בפלאשוב, אמון גת עינה ורצח אסירים על בסיס יומיומי, וירה בלמעלה מ-500 יהודים בעצמו. היטיב לבטא זאת פולדק פפרברג, אחד מיהודי שינדלר: "כשראית את גת, ראית את המוות".   ב4-   בספטמבר 1944, כאשר הצבא האדום התקרב לקרקוב, והיהודים נאלצו לעבור למחנה פלאשוב. על מנת להציל את עובדיו, שיחד שינדלר את אמון גת בכסף ובסחורות מהשוק השחור.כאשר מחנה פלאשוב עצמו נסגר ב15-  באוקטובר 1944  אוסקר שינדלר הצליח להקים את רשימתו הידועה של יהודים "חיוניים", אך במקום זאת שלח אותם למחנה אחר ברינליץ, חיוני למלחמה, הנמצא בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה כיום צ'כיה. בספטמבר 1944 עבר גת מתפקידו של ניהול מחנה פלאשוב למשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס.  בנובמבר של אותה שנה,הואשם בגניבה של רכוש יהודי ונעצר על ידי הגסטאפו.  אמון גת היה אמור לעמוד לדין, אך בשל המצב בהמשך המלחמה והתבוסה הקרבה של גרמניה, בית הדין מעולם לא התכנס, וההאשמות נגדו בוטלו. הוא הועבר למקום אחר בגרמניה, אך לאחר זמן קצר אובחן על ידי רופאים גרמנים כסובל מהפרעה נפשית ומסוכרת, נשלח לבית החלמה, ושם נעצר על ידי חיילים אמריקנים במאי 1945   אחרי המלחמה הוא הוסגר לפולין . בית המשפט העליון של פולין בקרקוב מצא אותו במשפט אשם ברציחת עשרות אלפי אנשים . הוא נתלה בקרקוב בספטמבר1946 . מקום תלייתו היה לא רחוק ממיקומו של מחנה פלאשוב. אמון גת נהיה מוכר לציבור בשל הופעת דמותו בסרט זוכה פרסי האוסקר "רשימת שינדלר" ב 1993- בגילומו של השחקן רייף פיינס. .   

                                                                  

 

-         37 -

 

 

 (48) מכרות המלח בוְויֶילִיצְ'קַה  Wieliczka בעיירה וייליצ'קה השייכת למטרופולין של קרקוב, הם מהעתיקים בעולם, ופעלו באופן רצוף מאז המאה ה-13 ועד שנות ה-90 של המאה ה-20. כיום מופק במכרות מלח בהיקף קטן, המשמש בין היתר לאריזות מזכרת הנמכרות במקום. המכרה הוכרז כאתר מורשת עולמית ב1978- במכרות מעברים וכמעט 3,000 אולמות וחדרים באורך כולל של 300 ק"מ הערוכים בתשעה מפלסים, ועומקם המרבי הוא 327 מטר מתחת לפני הקרקע. את נתיב המבקרים באורך של 3.5 ק"מ, המשתרע בעומק של בין 64 מטר מתחת לפני הקרקע ועד 135 מטר מתחתיהם, פוקדים מדי שנה למעלה ממיליון מבקרים, דבר ההופך את המכרות לאתר התיירותי הפופולארי בפולין. נתיב זה מעוצב כמוזיאון ובו פסלים, תחריטים, מיצגים ויצירות אמנות העשויים כולם מלח. גולת הכותרת של הנתיב התיירותי היא קפלת קינגה הקדושה (Święta Kinga), הקדושה המגנה של המכרות. נחצבה בתחילת המאה ה-20. אורכה של הקפלה הוא 54 מטר, רוחבה 15 מטר וגובהה 10 מטר. היא מעוטרת בסצינות מהתנ"ך העשויות מלח ומוארת בנברשות מלח. במכרות מתקיימים נשפים, קונצרטים ואירועים פרטיים כמו חתונות.למלח נודעה חשיבות ראשונה במעלה בימי הביניים והוא היה שקול למטבע עובר לסוחר. במאה ה-14 היו מכרות מלח אחראים ליותר מ-30% מהכנסות המדינה. ההכנסות מכריית המלח ממכרות וייליצ'קה שימשו בין היתר למימון הקמתה של האוניברסיטה הייגלונית בקרקוב .בשנת 1368  קבע המלך קז'ימייז' השלישי "הגדול" את עקרונות פעולתו של המכרה במסמך " Statut        - Kazimierzowski - "חוק קז'ימייז'" המפרט את זכויותיהם וחובותיהם של עובדיו,וההתחשבנות עם אוצר המדינה לו היה המכרה שייך וכן את תמחור המלח. במאה ה-15 החלו סוסים להפעיל את מנגנון שינוע המלח אל פני הקרקע, אשר הופעל עד אז על ידי פועלי המכרה, דבר שהגדיל את הספק הכרייה והעלה את הרווחים, ובמחצית השנייה של המאה שימשו רווחים אלה גם לשיפוצה ולהרחבתה של טירת ואוול בקרקוב. במאה ה-16 היה המכרה למיזם המסחרי הגדול באירופה, ונוסף על צוות העובדים שעסק בכרייה עצמה, הועסקו בו גם נגרים, יצרני חביות, חרשים, נהגי עגלות, סייסים, ואפילו רופא ועובדי מטבח. בחלוקתה הראשונה של פולין ב- 1772-  עבר האזור לשליטת האוסטרים, אשר שיפרו את שיטות הכרייה וההובלה. קו רכבת נסלל מווייליצ'קה לקרקוב, הוקמה תחנת כוח בסמוך למכרה, והכרייה הידנית הוחלפה בשיטות חדשות. ב-   1826 החלה תיירות מרפא להתפתח במרחצאות המלח בעיירה, אך זו נפסקה לאחר כשלושים שנה וחודשה שוב רק ב- 1958 . במלחמת העולם השנייה היו שם עובדי כפייה ביניהם גם יהודים, ועבדו עבודה פיזית קשה בתנאים קשים. במכרות עבדו נערים יהודיים צעירים, שהורדו בחבלים ואולצו לעבוד בתוך מי המלח מהבוקר עד ‏הלילה, 700 יהודים עבדו כך במקום, כשבמחזור האחרון ב-1944 עבדו 70 איש כשהגיעו הרוסים ושיחררו ‏אותם. שניים מהם נשארו בחיים, הם עבדו במקום הנקרא כיום מערת היהודים ובה חצוב על קיר המלח מגן ‏דוד. בזמן המלחמה היה אולם בו ייצרו פצצות בהן השתמשו בהפצצות על לונדון, כל מי שעבד באולם זה לא ‏נותר בחיים. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 החלה כרייה מוגברת של מלח במכרות, דבר שגרם לפגיעה ולהרס חלק מהמוצגים. לקראת סוף שנות החמישים ‏נבלמה מגמה זו כאשר הרשויות נקטו צעדים להגנה על אוצרות המכרות.‏ ‏עם זאת ב- 1992 הוצף חלק מהמכרות כתוצאה מכריית יתר, דבר שהבהיר שעל מנת למנוע פגיעה באתר, על ההפקה המסחרית של מלח במקום להיפסק. הכרייה היזומה במכרות אכן הופסקה ברובה, ‏וההפקה נמשכת בעיקר ממי מלח הזורמים אל חלל המכרות ונשאבים מהם במסגרת פעולות התחזוקה ‏הרגילות.


סוף המסע. תם ולא נשלם.

Ċ
Ayala Katz,
18 בינו׳ 2011, 1:20
Comments