הקהילה היהודית בימי הביניים

רקע כללי

תקופת ימי הביניים הוא מונח היסטורי-כרונולוגי לציון תקופה של 1000 שנים בין העולם "הישן" (476-התמוטטות הקיסרות הרומית במערב) לבין העולם "החדש" (1453-כיבוש קושטא על ידי התורכים  או גילוי אמריקה ב-1492)

ימי הביניים היו נזכרים בצורה שלילית כימי אפלה, חושך בערות, ימים שהעולם עצר מהתקדמות.

א. הקהילה בחברת ימי הביניים

בהיסטוריה היהודית ימי הביניים הם ימים של רדיפות והשפלות בארצות הנצרות היהודים נחשבו בתור כופרים בישו משיחם והאשמים בהריגתו. בארצות האיסלם היהודים נדונו כמו שאר באוכלוסייה הלא מוסלמית לנחיתות והשפלות קבע. בתקופה קשה זו יהודים חיו בקהילות (קהילה- צורת ארגון וממשל מקומי של הציבור היהודי). לקהילה היה חלק מכריע בשמירת קיומו של העם היהודי בימי הביניים (סיפקה צרכים דתיים, חברתיים כלכליים וציבוריים) יהודי היה צריך את הקהילה משעת לידתו עד יום מותו.

תקופת "תור האמונה"

תקופת ימי הביניים נקראת גם תקופת "תור האמונה", מפני ששתי הדתות הנצרות והאיסלם טענו שהן מפרשות ומקיימות בצורת הכי נכונה את דבר האל וכך הדת והאמונה תפסו מקום מרכזי בעולמם ובחייהם של בני התקופה.

העולם נתפס במישור המחשבתי- כעולם חומרי שמה שמעבר לו הוא האמת האמיתית, במישור האישי- בחיי היום יום כל פעולות האדם כוונו לדת ובגלל הדת. (כופרים באל היו מנודים מהחברה).

הצידוק הדתי של הנוצרים לקיום והשפלת היהודים בארצותיהם בימי הביניים:
היהודים נחשבו רוצחי האל (=ישו משיחם), מסרבים לקבל את הבשורה, לפיכך יש להשפילם. (אחד מאבות הכנסייה הנוצרית אוגוסטינוס פירוש על פי הפסוק בתהלים נט, יב- "הניעמו בחיליק והורידמו"- יש להשפיל את היהודים כי בשפלותם הם מעידים שהם לא העם הנבחר ושהנוצרים הם "ישראל האמיתי").
-כשהנוצרים יראו את היהודי בשפלותו, הם ילמדו עד כמה נכונה דרכם, והיהודים יסיקו את המסקנה הנכונה ויתנצרו,
ולכן אין להרוג את היהודים כי עצם קיומם מעיד על ניצחון הנצרות

ביטויים להשפלה: היהודים הוגדרו כעבדים בעלי זיקה לאוצר המלך, הפרדה בין היהודים לאוכלוסייה הנוצרית, הצגתם כמנודים וטמאים, איסור קבלת משרות ציבוריות, עלילות דם, האשמת היהודים בגרימת מגפות שונות, השפלה וביזוי של היהודים בהצגות וביצירות אמנות, שריפת התלמוד, היהודים חויבו ללבוש לבוש מיוחד.

הצידוק הדתי של המוסלמים לקיום והשפלת היהודים בארצותיהם בימי הביניים:
הקוראן קבע שאין מקום ללא מאמין בקהילת המאמינים, "עם הספר" (=היהודים), זכו בעבר לדְבַר האל, לכן יש להם זכות לחיות בביטחון ויש להגן על רכושם ועל חייהם, אך, בכל זאת, יש להכניעם ולהשפילם.

מהמאה ה-12 חלה החרפת השנאה כלפי היהודים בארצות הנוצריות:
-
איסור מגע חברתי עם היהודים בשל היותם מנודים וטמאים בעיני הנוצרים.
- הטמעת הדימוי שהיהודים הם בני בריתו של השטן (השוואה מאיימת ומרתיעה בימים ההם).
- תעמולה והסתה על ידי אנשי כנסייה, נזירים ומטיפים עממיים.
- ציירים נוצרים ציירו שרפת יהודים והעלאת על המוקד.
- מסעי צלב.
- עלילות דם.
- האשמה ב"מוות השחור".


הקמת קהילה יהודית חדשה באירופה:

בדרך כלל הגיעו היהודים לארצות הנוצריות כסוחרים, ותמיד נחשבו זרים בעולם הנוצרי. הם היו מקבלים פריבילגיה- כתב זכויות מהשליטים שבהם נקבעו זכויותיהם (מידת ההגנה עליהם, העסקים המותרים להם זכותם להנהיג קהילה וכדו'). היהודים השתדלו לקבל כמה שיותר זכויות והטבות מהשלטון אחרי שהם קיבלו את הפריבילגיה הם צירפו כמה משפחות יהודיות וככה כמה קהילה חדשה.

הקהילה היהודית הייתה תלויה בשלטון הנכרי, והיא נזקקה למתווך בינה ובין השלטון: אדם שישמור על האינטרסים של הקהילה אצל השלטונות ויגן עליה. החצרן (שתדלן) מילא תפקידים אלה, בהיותו מקורב למלכות, בעל נכסים ובעל כישורים. פעילותו נקראה שתדלנות .

קבוצות שנמנו עם מייסדי הקהילה ומנהיגיה בימי הביניים, ומקור הסמכות כל קבוצה:
- משפחות מיוחסות ועשירות (כגון בן שפרוט בספרד, קלונימוס באשכנז). מקור הסמכות: כתב הזכויות, "הפריבילגיה", שהוענק להם כשהתיישבו במקום, וכן בשל התפקידים שמילאו בחצרות המלכים.
- סוחרים עשירים. מקור הסמכות: עושרם והשפעתם אצל השלטונות.
- טובי העיר, פרנסים. מקור הסמכות: הקהילה מינתה אותם לתפקיד.
- חכמים: מקור הסמכות: התורה.

.הערך "ערבות הדדית" בא לידי ביטוי בחיי הקהילה היהודית:
-
מתן צדקה – תמיכה בעניים.
-
עול המסים נפל בעיקר על עשירי הקהילה, כדי להקל את העניים בתשלום המסים.
-
טיפול בחולים - תמיכה באנשי המצוקה, לא רק כלכלית.
-
הכנסת אורחים- קבלת הזר.
-
חינוך- הקהילה לקחה אחריות על כל הילדים, גם מי שאין ביכולתו לשלם.
-
הכנסת כלה - דאגה לחיתון בני עניים.
-
קבורה - חיוב הקהילה לערך של "כבוד המת", קבורת מתים ותמיכה באבלים.

- פדיון שבויים- הקהילה ניסתה לפדות בכל האמצעים את השבויים בגויים..
-
תמיכה בתלמידי חכמים- תמיכה והחזקתם כדי להרבות תורה במקום.



ג. סמכות הקהילה

1. מקור סמכות חיצוני- סמכות שהונקה לקהילה על ידי השלטון הנוכרי במסגרת האוטונומיה (שלטו עצמי פנימי).

2. מקור אידאי-מוסרי- מקור זה טמון ברעיון הערבות הדדית היהודית- "כל ישראל ערבין זה לזה" רעיון זה מבטא את אחדות ישראל ושותפות הגורל של בניו ואחריות הקהילה לחבריה.

3. מקור הלכתי-משפטי- מקור זה מבוסס כל מקורות הלכתיים להנהגת קהל, חכמים בדקו עקרונות מנחים בהלכות בנושאים שונים, והחילו אותם על המציאות בקהילה. לדוגמא: בתוספתא בבא מציעא יא, כג- "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים. ורשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים. רשאין לעשות קיצתן" ובגיטין ל"ו עמוד א' נאמר: "אמר רבא: הפקר בית דין הפקר".


הקהילה התנהלה בדרך כלל על פי החלטת הרוב- נימוקים בעד הכרעת הרוב בקהילה:
- לרוב הקהילה יש מעמד של סנהדרין.
- "אחרי רבים להטות".
- כך היה נהוג.

דעות של חכמים בעניין רוב ומיעוט בקבלת החלטות בקהילה:
- זכותו של הרוב לכוף את רצונו על המיעוט
בכל צורכי הציבור (ר' יהודה כהן ור' אליעזר הגדול, תלמידיו של רבנו גרשום).
- לקהילה סמכות לכוף את רצונה בהסכמת הרוב, בתנאי
שזקני הקהל החכמים נמנים עם רוב זה (שו"ת הרי"ף).
- לרוב יש זכות לכפות את דעתו על המיעוט
רק אם הסכים המיעוט מראש לקבל את קביעת הקהל (רבנו תם).
-
אין צורך לכנס את כל הקהל בכל עניין: להחלטת המנהיגים יש תוקף כאילו ניתנה לה הסכמת רוב בני הקהילה, שהרי המנהיגים נבחרו על ידי רוב קהילתם. זאת כל עוד לא הביעו רוב בני הקהילה את דעתם נגד החלטות מנהיגיהם (ר' יהודה מינץ).
- יש ללכת אחרי הרוב
חוץ מגביית מסים [לתת לעשירים משקל נכבד יחסית בהחלטה על חלוקת המסים] (הרא"ש).

- רש"י קובע שלכל בית דין בכל מקום (קהילה) יש מעמד של בית דין חשוב, אפילו אם יש בית דין יותר חשוב בקהילה אחרת, דבריו נאמרו נגד המערער על סמכות בית הדין המקומי (ועל שלטון הקהל), בטענה שברצונו לקבל הכרעת בית דין מומחה חשוב יותר בקהילה אחרת. [טיעון זה מסתמך על ההלכה שיש להתדיין בפני "בית דין יפה" = חשוב].

תקנות הקהילה (נקראו גם "הסכמות")

החלטות וכללי התנהגות בקהילה שנתקבלו על יד רוב חברי הקהילה קיבלו תוקף מחייב כדבר הלכה. (רבנו גרשום קובע חד משמעית שלקהילה- הנהגת הקהילה יש סמכות להנהיג ולקבוע תקנות. זאת מכיוון שהארגון הקהילתי, כפי שהיה בימי הביניים, לא היה מוכר בדורות קודמים).

הסבר הצורך לתקן תקנות בקהילה:

- התקנות סייעו להתמודד עם המציאות החדשה.
- התקנות סייעו לאחדות הקהילה.
- התקנות סייעו לארגון ולסדר. נורמות מוסריות.
- התקנות סייעו להתמודד עם המציאות של חברת מיעוט.
- התקנות חיזקו את סמכותה של הנהגת הקהילה.
דוגמאות לתקנות:
- איסור לשאת שתי נשים.
- איסור לגרש אישה בעל כורחה.
- איסור על אדם שאינו הנמען, לקרוא מכתב ששלח אדם לחברו.
- תקנות העוסקות ב"עיכוב תפילה" (מנהג שאדם שהרגיש מקופח יכול היה לעכב את תפילת הציבור עד שהעניין יתברר).
- שימוש בכספי ההקדש לתשלום למלמדים.
- איסור לגנוב מהגויים ולשקר להם.

הצורך לשתף "אדם חשוב" כדי לאשר את תקנות הקהילה:
בקהילות היהודיות בימי הביניים נקבע נוהל, המחייב את שיתופו של "אדם חשוב" בתקנות, מהסיבות:

א. הייתה סכנה כי מנהיגים חסרי כישורים מתאימים יתקנו תקנות הנוגדות את ההלכה והצדק ויחייבו בהן את כל הקהילה.
ב. כדי למנוע פגיעה שרירותית בזכויות המיעוט.
ג. השפעת הנוהג הנוצרי. (גם הקהילות הנוצריות נהגו לשתף "אדם חשוב" בהחלטות).

טיעונים שיכלו להעלות חברי הקהילה בימי הביניים כדי להתחמק מציות לתקנות הקהל:
- הליכה אחר "בית דין יפה" (פנייה לבתי דין של מומחים).
- פנייה לבית דין "גדול בחכמה ובמניין" מזה המצוי בקהילה.
- טיעון של שנאה ואיבה מצד הדיין (חוסר אובייקטיביות בדין).

- העלאת טענות הלכתיות אחרות שנמצאות בתלמוד שתומכות בעמדת המתחמק.
הפתרון לביסוס הנהגת הקהילה על ידי  הרחבת "הפקר בית דין הפקר":
לפעמים היה צורך לבסס את סמכות השלטון ולתת תוקף להסדרים שנקבעו על ידי המנהיגות- "הפקר בית דין-הפקר" הורחב- הלכה זו קבעה כי להנהגת הקהילה [אף אם אינם תלמידי חכמים מובהקים] יש תוקף וסמכות כמו לבית דין.

חכמים הרחיבו את העיקרון שבהלכה זו, וכללו בה את סמכותם של מנהיגי הקהילה לקבוע הסדרים שונים לבני קהילתם ולתקן עבורם תקנות שונות.

עזרה של השלטון הנכרי בביצוע ענישה:
- לעתים, כאשר האדם לא ציית לגזר הדין של דיני הקהילה אפשר היה לבקש מהשלטון סיוע בבצוע גזר הדין.
- השלטון סייע בהקמת מקומות כליאה מיוחדים ליהודים (כדי לספק אוכל כשר) ולצוות מאסר ממושך.
- במקרה של עונש גירוש מהקהילה היה צורך באישור השלטון כדי לאפשר למגורש להיקלט בקהילה אחרת.
- במקרה נדיר ביותר כשהקהילה פסקה דין מוות הייתה זקוקה לאישור השלטונות.

החרם

מהו החרם? החרם הוא נידוי, איסור לבוא במגע עם הציבור, כגון השתתפות במניין, במילה, בקבורה. למעשה, האדם הפך להיות ללא כל מסגרת.

לעיתים הקהילה הייתה צריכה להעניש בחרם שנחשב לעונש קשה במיוחד בקהילה היהודית בימי הביניים מהסיבות:

- החרם יצר בידוד וניכור חברתי, הן בדברים שבקדושה, והן בצורכי החול הבסיסיים ביותר.

- משום שהחרם נתפס כעונש משמים.
- האמינו כי החרם יכול להשפיע על גורלו של המוחרם לא רק בעולם הזה, כי אם גם בעולם הבא.



ד. נושאי תפקידים בקהילה והמבנה החברתי שלה

מייסדי הקהילות

  • מייסדי הקהילות הם היהודים שהקימו את הקהילות או אלו שקיבלו בראשונה את כתב הזכויות מהשליטים (פריבילגיה) כדי להקים קהילה.

  • בנוסף למייסדים הראשונים, שהנהיגו את הקהילה היו בימי הביניים מנהגי קהילה נוספים שכונו "שבעה טובי העיר" או "טובים" מנהגי קהילה אלה היו שבעה אנשים מכובדים חכמים ויודעי תורה.

חצרן/שתדלן:
הקהילה הייתה תלויה בשלטון הנכרי, ונזקקה למתווך בינה ובין השלטון: אדם שישמור על האינטרסים של הקהילה אצל השלטונות ויגן עליה. החצרן/שתדלן מילא תפקידים אלה, בהיותו מקורב למלכות, בעל נכסים ובעל כישורים.
מקור כוחם של החצרנים:
-
ממון שהעניקו לשליט או הלוו לו.
-
עבדו בעבודות ששירתו את השליט (רופאים, פקידים וכד').
-
קשר אישי עם השליט ואמון שנוצר ביניהם.

מוקדי מתיחות בין החכמים לחצרנים כתוצאה מקרבת החצרנים למלכות:
-
מתח כלכלי - לעתים קיבלו מהשלטון פטור מתשלום המסים ולפעמים הם ניצלו לרעה את מעמדם והשפעתם על מנת להפחית את המסים שהוטלו עליהם - מה שעורר קנאה ומתח בקהילה.
-
מתח דתי-תרבותי - החצרנים סיגלו לעצמם את אורח החיים של השכבה החצרנית הנוצרית ולא תמיד על פי ההלכה, החצרנים למדו השכלה כללית (במיוחד פילוסופיה יוונית) ושינו את לבושם.

- מתח בנוגע להנהגת הקהילה- מתח בגלל התערבות השלטון במינויים לפעמים מינו את עצמם לתפקידים בקהילה.
-
מתח חברתי - אורח החיים של החצרנים הקרין עושר והדר והתנשאות כלפי הקהילה, ואילו החכמים נאבקו ברדיפת הכבוד והשררה של החצרנים. לעתים קיבלו מהשלטון זכויות מיוחדות מה שעורר קנאה ומתח בקהילה.

.הפרנסים

בראש כל קהילה יהודית עמדו הפרנסים שנתמנו או נבחרו לתקופת זמן קבועה הם ניהלו את חיי הקהילה על תחומיהם המנהליים השונים: ייצוג הקהילה בפני השלטון, גביית מסים, אחראים לביצוע פסקי דין של בית הדין, מבני ציבור.

בדרך כלל הפרנסים היו אנשים עשירים ובעלי עסקים ששילמו את רוב מסי השלטון והקהילה כלומר פרנסו את הקהילה בזכות עושרם ומכאן שמם, ההנהגה נתפסה על ידם כהתנדבות וכמצווה.

רב הקהילה

לצד הפרנסים התמנה רב, הנושא משרה רשמית בקהילה, תפקידים של הרב: ללמד תורה ברבים, לפסוק הלכות, לדאוג שיבצעו את תקנות בית הדין המקומי ולשמש בורר ודיין. בהתחלה לא קיבלו רוב רבני הקהילות משכורת והעדיפו לחיות חיי עוני או לעבוד בעצמם מהמאה ה-13 הקהילות גדלו והצרות רבו והרב נאלץ להקדיש יותר שעות לקהילה וכך היו יותר ויותר רבנים שקיבלו משכורת, היו שהתנגדו לתשלום שכר לרב הקהילה מפני שאסור ליהנות מדברי תורה וגם אנו רואים בדברי חז"ל שיש מעלה בלימוד תורה עם התעסקות במלאכה.
גדולי הדור

גדולי הדור השפיעו על כמה קהילות הם לא נתמנו למשרתם באופן רשמי אלא רק בזכות למדנותם וכוחם התורני. תפקידם: ליישב סכסוכים ומחלוקות בין קהילות שונות ולפתור שאלות קשות בהלכה.

גבאים (לפעמים מכונים "אמרכלים")

החזיקו בכספי הקהל ועשו את מלאכתם בהתנדבות. בזמן מאוחר יותר כונו "גבאי צדקה" שהיו אחראים על גביית התרומות, הגבאים הוכרו כאנשים ישרים ומהימנים, שלא נמצא בהם פסול.

פקידי בית הכנסת (שליחי ציבור)

הם החזנים שנשלחו לעבור לפני התיבה בשפה העברית ובקול רם תפקידו להוציא את הציבור בתפילתו, בברכותיו ובקריאתו בתורה הוא גם הסביר את התפילות לקהל שלרוב לא הבין עברית. (חכמים קבעו שהשליח ציבור יהיה איש מבוגר ובקיא בתפלתו, מטופל בילדים ובעל קשיים בפרנסה כדי שיתפלל מליבו וכך תפילתו תתקבל ברצון).

שוחט

האחראי על השחיטה לתפקיד זה נבחרו חכמים ואנשים הגונים לעיתים קרובות מילא עוד תפקידים בקהילה.

"נאמנים"

אנשים שנתמנו לתפקידים, שהיו קשורים בארגון הכלכלי והחברתי של הקהילה (במקורות שונים נזכר "אפוטרופוס הקהל") לכהונה זו נבחרו האנשים הטובים ביותר, משום שהתפקיד היה מורכב ומסובך (בעיקר גביית מיסים).


מינוי אנשים לתפקידים בקהילה על ידי השלטונות הנכריים:

לעיתים השלטונות התערבו במינוי אנשים בקהילה, היהודים ראו בתופעה זו פגיעה בקהילות מהסיבה:

- פגיעה באוטונומיה הדתית והשיפוטית שניתנה ליהודים.
- לעתים לא מונו אנשים שמתאימים לתפקיד
(בהתחלה השלטון מינה אנשים לתפקידים זוטרים ובהמשך מונו אף רבנים מטעם השלטון).

היתרונות במינויים של השלטונות:

-הענקת סמכות בגביית המיסים.

- הכרעת סכסוכים בין איש לרעהו בדין אזרחי, כמו גניבות (שרק לשלטון היה סמכות לחקור בעניין).


המבנה החברתי בקהילה

שני מכשולים עמדו לקהילה 1. הצרת צעדיה על יד השלטונות 2. מאבקים פנימיים בתוך הקהילה.

בדרך כלל ניתן להבחין בארבע שכבות עיקריות במבנה החברה היהודית בימי הביניים:

פשוטי העם

החכמים

הפרנסים

עשירים







-הנהגת הקהילה הייתה בידיהם של שתי השכבות הראשונות הקטנות (בקהילות רבות העשירים היו הפרנסים).

-בקהילה היהודית בימי הביניים שררו מתחים בין הנטייה לריכוז השלטון אצל מעטים לבין הדמוקרטיה

הסברים להסכמה של ה"קטנים" לציית להנהגת ה"גדולים":
- כך היה גם בקהילות הנוצריות והמוסלמיות.
- קבלת סמכות ה"גדולים" כמפרשים את רצון ה'
.
סיבות להסתייגות מהנהגה זו:
- חשש להתנשאות ויוהרה מצד ה"גדולים".


מתחים בקהילה
הפולמוס סביב כתבי הרמב"ם
הפולמוס נסב סביב יחס היהדות לפילוסופיה והיה לו גם ביטוי חברתי והוא חילק את הקהילה לשתיים:
1.
החצרנים ועשירי הקהילה תמכו בכתבי רמב"ם משום ש:
- ידיעת פילוסופיה הקלה עליהם להשתלב בחברה הגבוהה.
- לדעתם ידיעת הפילוסופיה מביאה לשלמות האדם בקיום המצוות: ידיעה ועבודה (פילוסופיה + קיום מצוות).
2.
מנהיגי הקהילה וחכמים: התנגדו לכתבי רמב"ם משום ש:
* לדעתם לימוד כתבי רמב"ם ישאיר את הלומדים קירחים מכאן ומכאן: רובם לא יבינו את הפילוסופיה, ומצד אחר - גם לא יכירו את עקרונות היהדות ותורתה.
* חשש שאנשים שלא חונכו על "ברכי היהדות" יושפעו מהלחץ של הגויים וימירו את דתם. (באותה עת ירד מעמדם המדיני של היהודים בספרד).
* במציאות החצרנים שדגלו בפילוסופיה היו דוגמא שלילית באורח חייהם: חיי הוללות וזלזול במצוות.




ה. מוסדות הקהילה

מבוא

חלק מחיי החברה, מתבטא בהקמת מוסדות שונים לשירות בני החברה – מוסדות המספקים שירותים שלא כל יחיד יכול לספק לעצמו. אילו מוסדות אנו מכירים כיום בחברה במדינת ישראל?

גם בקהילה של ימי הביניים אנו רואים מוסדות רבים:

מוסדות דת

מוסדות חינוך

מוסדות רווחה וסעד

אחרים

בית כנסת

בית קברות

בית מרחץ?- מקווה

בית ועד לקהל

בית מדרש

בית תלמוד

בית לעניים

בית חולים

בית אופים

בית מרחץ

בית מחולות

מאפיה

מכבסה

בית מטבחים

בית בהמות

בית חתונות

בית אומנים



בקהילה היהודית היה מוסדות רבים מהסיבות:

  1. קיום חיי הקהילה- היה צורך להקים מוסדות קהילתיים כדי לספק את הצרכים הדתיים, החברתיים והכלכליים לכל חברי הקהילה.

  2. גיבוש ואחדות של הקהילה- מוסדות הקהילה היו גם מקום מפגש לחברי הקהילה וככה הגיבוש ואחדות התחזקו.

  3. צמצום המגע עם הנוכרים- החשש היו שאם לא יהיו מוסדות בתוך הקהילה, יהודים רבים יהיו נצרכים למוסדות של הנוכרים ומגע עמם יתחזק מאוד- דבר העלול להביא לקלקול ולהמרת הדת.

בית הכנסת

מקומו המרכזי של בית הכנסת בחיי הציבור נקבע עוד בימי בית שני, כשמו "בית הכנסת" כך הוא- מקום כינוס, בתוספתא נאמר (בבא מציעא, פרק יא): "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת ולקנות להם ספרי תורה ונביאים".

ובתלמוד נאמר (סנהדרין יז ע"ב): "כל עיר שאין עשרה דברים הללו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה... בית דין וקופה של צדקה... ובית כנסת... ומלמד תינוקות".

גם בעיני הגויים בית הכנסת נחשב מקום חשוב ומרכזי ולכן הוצאו כל מיני חוקים בעניין בית הכנסת.

תפקידיו של בית הכנסת (הפעילויות שנעשו בו):

  1. תפילה- הפעולה מרכזית שנעשתה בבית הכנסת הייתה התפילה וקריאת התורה.

  2. לימוד תורה- מאז ימי הביניים בית הכנסת משמש כבית מדרש שבו דורשים דרשות, מלמדים תורה לילדים, ומעבירים שיעורי תורה.

  3. התדיינות- בית הכנסת שימש גם מקום מושב המשפט של הדיינים.

  4. מקום להכרזות קהילתיות- בית הכנסת היה מקום התכנסות להכרזות שונות (מיסים, הודעות חוקים ותקנות).

  5. הבעת מחאה של הפרט ("עיכוב תפילה")- בקהילות ישראל בארצות הנצרות, ובעיקר בגרמניה היה מנהג מקובל של עיכוב תפילה, כאשר סבר היחיד שנעשה לו עוול ואי צדק, יכול היה לעכב את התפילה בבית הכנסת- בעיקר בשעת הוצאת ספר תורה כדי ליצור לחץ על הציבור שיעזור ליחיד.

  6. קיום טקסים- בבית הכנסת התקיימו טקסי שמחה (ברית מילה, בר מצווה ונישואין) וגם טקסי אבל (הספדים וכדו').

  7. הנצחת העבר המשותף- לכל קהילה היה עבר משותף שהתבטא בהוספות לתפילה כגון: קינות, הודיות סליחות ופיוטים.

מעמדתו של בית הכנסת:

    • בית הכנסת היה למקום המרכזי של חיי הקהילה בשל החובה הדתית להתכנס בו.

    • המתרחש בבית הכנסת השפיע על אורח החיים של היחיד והציבור בקהילה היהודית.

    • בבית הכנסת בא לידי ביטוי הגיוון החברתי בקהילה (עשירים עניים, מכובדים ואנשים פשוטים וכדו').

    • בית הכנסת היה גורם מאחד- אך גם משקף ניגודים שהביאו למריבות ולפילוגים.


מוסדות החינוך

החינוך היהודי תפס מקום מרכזי בקהילות ישראל בגולה וחשיבתו הייתה רבה- הקניית מיומנויות לימודיות יסודיות (קריאה, כתיבה, חשבון ולשון) הכשרת הילד לחברת המבוגרים, קיום מצות התורה וחיזוק הילד למציאות המורכבת.

המסגרות העיקריות הראשונות הם כמובן המשפחה שגידלה את הילד לעולם מלא תוכן ובית הכנסת שבו הילדים ראו דוגמא חינוכית ודתית.

הקהילה התערבה בחינוך בגלל הסיבות הבאות: שמירת הייחוד הדתי והלאומי היהודי, דאגה לבני עניים, גאווה לאומית (החינוך היהודי היה מקור לגאווה היהודית מול ההשפלה של הגויים) וקיום מצווה (הדאגה והשותפות לזולת היא ערך דתי).

הקהילה התערבה בחינוך ע"י הדברים הבאים:

  • בתחום המימון הכספי- תשלום בשביל תלמידים עניים, דאגה למלמד, מקום לימודים.

  • בתחום הפיקוח- השגחה על התלמידים, המלמדים, השיגי התלמידים, התוכן וכדו'.

החדר -"התלמוד תורה":

חובת החינוך מוטלת על האב אך הגלל קשיי פרנסה ועול המשפחה נמסר החינוך למלמד ב"חדר".

בארצות אשכנז מקום התלמוד נקרא "חדר" ובארצות האסלאם נקרא "כניס" או "כותאב".

החדר היה מקום הלימוד הראשוני, כל יהודי השתדל שהבן שלו ילד לפחות את דברי היסוד (לימוד א"ב, תפילה ותורה).

הישיבה- "בית המדרש":

הישיבה הייתה ממוקמת בקהילה גדולה ונתמכה על ידי הקהילה המקומית או ע"י  נדבנים, אך למדו בה גם תלמידים מקהילות רחוקות. רוב הנערים סיימו את ללמוד בחדר בגיל בר-מצווה ויצאו לעבודה, אך עשירים ומוכשרים המשיכו ללמוד בישיבה. מטרות הישיבה: התעמקות בלימוד הגמרא עם מפרשים ופסוקים והכשרה לשרת כ"כלי קודש" בקהילה (דרשנים, רבנים, ודיינים).


מוסדות הדין

מצווה מן התורה למנות בית דין בכל עיר, ככתוב: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח).

בתקופת ימי הביניים הוקמו בתי דין בכל קהילה בראשות רב הקהילה שנקרא אב בית הדין (אב"ד).

השלטון הנוכרי התיר ליהודים להקים מערכת שיפוט עצמאית. היהודים הקימו בתי דין בגלל הסיבות הבאות: הצורך בשפיטה על פי כללי היהדות.

הקמת בית הדין חייבה את כל חברי הקהילה לפנות רק אליו, ונאסרה הפנייה והתדיינות בערכאות של גויים (בראשי תיבות: עש"ג) מהסיבות: פניית הפרט לערכאות של גויים הייתה משום חילול ה' והכרה בעליונותו של החוק הנוכרי וגם כדי לחזק האוטונומיה השיפוטית שניתנה להם מהשלטון.

תפקידי בית הדין:

1. שיפוט- שיפוט בענייני ממונות כגון: הלוואות, גניבות, גזילות, חבלות וקנסות, נישואין וגירושין, ישוב סכסוכים בין איש לקהילתו, אי תשלום מסים עבירה על תקנות ומינויים קהילתיים שונים ועוד.

2. רישום חוזים ועסקאות- הרוצה לתת תוקף לחוזה פונה לבית דין.

3. אישור הסכמים כלכלים ומשפחתיים- במשפחות רבות היה עסק משותף שיכל לגרום למריבות רבות לכן בית דין אישר מסמך  שבו הייתה כתובה חלוקת העבודה וחלוקת הכספים.

4. ייפוי כוח למסמכי הרשאה- כדי לחזק את תוקף מסמך בין צדדים (בעל בית ושליח משודכים וכדו') היה צריך מסמך הרשאה בבית דין, גם שטר הכתובה נחתם לעיתים במעמד בית דין.

.תקנת "חרם בית הדין":

לפי הדין התלמודי, על התובע ללכת אחר הנתבע לבית דין שהנתבע רוצה, ואין התובע יכול לחייב את הנתבע ללכת אחריו אלא רק לבית הדין הגדול (בית הדין העליון המרכזי של הקהילות היהודיות).

ובגלל תנאי ביטחון הרעוע והתחבורה הקשה באותם זמנים היה קשה להגיע למרכז- נתייאשו התובעים כשהנתבעים חמקו מהמשפט, לכן תיקנו תקנה בארצות אשכנז שנקראת: "חרם בית דין".

לפי תקנה זו רשאי התובע להזמין את הנתבע לדין לא רק בקהילתו ולא רק במרכז אלא גם לכל קהילה שיש בה "חרם בית דין"- פירוש של המושג הוא שבני העיר וחכמי המקום קיבלו על עצמם בחרם לשוות לבית הדין שלהם מעמד בית דין הגדול וכך תקנה זו הבטיחה דין בכל מצב גם כשהנתבע לא רצה. התקנה חיזקה את מעמדם וסמכותם של בתי הדין הקהילתיים.

אמצעי הענישה והאכיפה:

  1. מלקות- שליחי בית הדין היו מכין את העבריין 39 מלקות.

  2. קנס כספי- בעבריין היה משלם קנס כספי לקהילה בגלל בעבירה שביצע.

  3. כליאה- שלילת חופש התנועה (בדרך כלל בתחום הקהילה).

  4. חרם- בידי בית הדין ניתן הכוח להכריז חרם על העבריין, שהוא עונש חמור מאוד, לפי המקורות החרם משפיע על גם על העולם הבא של המוחרם החרם כלל: הרחקת המוחרם כגון בישולו אסור כמו טריפה אסור ללכת לשמחות שלו וכדו', מניעת סיוע קהילתי מהמוחרם ומניעת שירותים דתיים מהמוחרם כגון: איסור לצרפו למניין, איסור לָמוּל את בניו, איסור לקבור אותו.

  5. גירוש- דרך נוספת של ענישה הייתה גירוש העבריין מן הקהילה.

  6. עונש מוות- במקרים מיוחדים גזר בית הדין עונש מוות על עבריינים (באישור השלטון), כמו מוסרים ומלשינים על הקהילה.

  7. מסירה לערכאות של גויים- לעיתים בית דין מסר או איים למסור את דינו של העבריין לידי הגויים.


מוסדות צדקה

הקהילה הקימה והחזיקה מודות צדקה רבים. ואלה המניעים להקמתם:

  1. מניע דתי- הצדקה נחשבת למצווה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו" (ויקרא כה, לה).

  2. מניע לאומי- בגלות מילאה הצדקה תפקיד חשוב בטיפוח העזרה ההדדית והאחדות האומה, המפוזרת בין העמים כמו שכתוב: "כל ישראל ערבים זה לזה"

  3. מניע אנושי (הומניסטי)- הערך של הצדקה נחשב מאוד וזכה לחשיבות בעיקר במישור האנושי של עזרה לזולת.

פעולות הצדקה והסעד בקהילה:

  1. מיסים- העול של המיסים היה ברובו על העשירים.

  2. שבויים- הוצאת מחייה של שבויים ואסירים יהודים ומשפחותיהם.

  3. עניים- סיפוק הצרכים הבסיסים (מזון ולבוש) של נזקקים.

  4. חינוך- מתן חינוך יסודי לכל ילדי ישראל גם לעניים.

  5. חיתון- הקהילה דאגה לחתן את בני העניים.

  6. בתים לעניים- בניית בתים לעניים נחשבה יותר מבניית בית כנסת.

  7. הכנסת אורחים- תשלום כל הוצאות האורחים ובמיוחד תלמדי חכמים שהגיעו לקהילה.

  8. החזקת אגודות עזרה- הצדקה שימשה להחזיק אגודות של עזרה לזולת.

המקורות הכספיים של הצדקה:

  1. מס ממוצרים ("גאבילה")- מס מיוחד שהטילה הקילה על קניית מוצרים כשרים ויקרים כגון: בשר, יין וגבינות.

  2. מיסים מיוחדים- במשך הזמן התפתחו בקהילות צורות קבועות וזמנים מיוחדים לנתינת צדקה כגון: "קמחא דפסחא", "הכנסת כלה", "פדיון שבויים" ועוד.

  3. צוואות- היו יהודים שלפני פטירתם כתבו צוואה ובה הורישו את רכושם לקהילה.

  4. עזבונות- היו יהודים שנפטרו ללא יורשים, ורכושם הועבר לרשות הקהילה.

  5. נדבות ונדרים- היו יהודים שתרמו נדבה לצדקה או נדרו נדר שאם... יתרמו צדקה לקהילה.

  6. הקדשות- היו יהודים, בעיקר עשירים שהקדישו את רכושם לקהילה במתנה כגון בית, חנות, כרם וכדו'