את מה שנכתב כאן למדנו מתוך חוויה - ולכן הנסיון לתאר זאת בצורה מילולית הוא מוגבל. אנו ממליצים לכם לחוות את הכתוב לפני שתאמצו אותו. כמו כן - אם זה לא ברור - כל מה שנכתב נכתב בערבון מוגבל מתוך רצון לשתף באפשרות של ליקוט אינטואיטיבי שאינו תלוי במגדירי צמחים, מומחים, או מעבדות.
רק את\ה אחראי\ת על עצמך באופן מלא, אין אנו לוקחים אחריות על אף אחד.
תודה רבה לשימי רף ודרור צחורי על תרומתם לדף זה.
עקרון המשיכה
עקרון המשיכה הוא עיקרון שעוזר לנו בליקוט אינטואיטיבי ובכלל בחיים נאים - ויש שיגידו שהוא סוד האושר, לפיו נלך לאן שאנחנו נמשכים ונגדיל את כמות הדברים בחיינו שמושכים אותנו ונקטין את כמות הדברים שדוחים אותנו. בליקוט, נשתמש בכל החושים אינטאוטיבית ונראה מה מושך אותנו בשביל לדעת מה לאכול ולשתות ומה לא.
נתחיל בחוש הראייה והריח - ישנם דברים מושכים ויפים לעין ולאף אבל שלאו דווקא מגרים את בלוטות הטעם וגורמים לפה להריר. אם הפה נמשך, לוקחים חתיכה קטנה מהחלק הכי מושך בצמח, שמים על השפתיים ובודקים אם יש תגובה כלשהי. אחר כך שמים בפה בלי לבלוע. מחכים כדקה או שתיים - לפעמים לוקח זמן עד שיש תגובה. אם ישנה צריבה או טעם לא טוב (כלומר שאין משיכה) - לא אוכלים. אם אין - בולעים ומחכים כמה דקות כדי לראות אם אם ישנם טעמים או תחושות שמגיעות מאוחר יותר. אם מרגיש טוב - אוכלים כמות גדולה יותר עד שמפסיק להיות טעים. בפעם הבאה שנראה את אותו צמח זה יהיה תהליך מהיר יותר - אבל חשוב לא להתקבע על הצמח, יכול להיות שבעוד כמה חודשים, עקרון המשיכה לאותו אדם ולאותו צמח ישתנה, במיוחד בצמחים שאנחנו צריכים רק מעט מהם. עקרון המשיכה הוא דינאמי ומשתנה גם מאדם לאדם.
סימני חיים וזרימתם
אנחנו יצורים פועמים ומלאי חַיוּת ובאופן טבעי נמשכים לחיים. כך גם שאנחנו מלקטים מזון ומים לשתייה או לשחייה, אנחנו מחפשים סימנים שמצביעים על סביבה תומכת חיים. כשאנחנו ליד מקור מים חיים (ובכלל) ומתלבטים אם לגלום או לרחוץ נסתכל סביב: האם ישנה צמחייה סביב המים? האם ישנם יצורים חיים על האדמה או מעליה? האם בתוך המים שוחים דגים, דגיגונים, או יצורים ימיים קטנים כגדולים אחרים? האם המים זורמים או עומדים? צלולים או עכורים? סימנים אלה מעידים שהמים כאן תומכים בחיים - שיש חיים סביבם.
כמו כן נשתמש בחוש הריח והטעם - נריח את המים, נטעם את המים - נשים בפה ונראה אם הטעם ערב לנו או לא.
גם בפירות ובצמחים נחפש סימני איכות תוצרת הטבע, למשל חורים בפרי המעידים על כך שחיה בחרה לאכול מפרי זה, תולעת בתוך התפוח וכד'. ישנם גם סימנים לסביבה שאינה תומכת חיים, למשל על צמחים שחטפו ריסוס ישיר או בקרבתם, ניתן לראות לעיתים שהחלק העליון של הצמח - דווקא החלק שבו בדרך כלל זורמת אנרגיה הצמיחה - דועך ומתחיל למות והחלקים התחתונים של הצמח עדיין בצמיחה. בדרך כלל זהו צמח שבהתליך גסיסה עקב חשיפה לחומרים נוגדי חיים ויהיה ניתן לראות סביבו צמחים שהגיעו להשלמה של תהליך זה של מוות בטרם עת של כלל הצמח.
החיים מובילים אותנו לבחור בחלקים הטעימים יותר של הצמח - החלקים אליהם זורמת אנרגית החיים.
החלק הכי טוב של הצמח מתחיל מהנקודה בגבעול בו הוא נשבר בטבעיות - בו הוא נותן את עצמו. יש שקוראים לעיקרון זה חוק האספרגוס - איך קוטפים אספגרוס? מחפשים את החלק שנשבר ביד בטבעיות בלי התנגדות, עניין זה התגלה כמשהו אוניברסלי. כך אנחנו מקבלים את החלק הכי רך שאינו משאיר סיבים בפה. אנחנו גם לא גורמים לפגיעה טראומטית בצמח, הוא יתחדש תוך כמה ימים ובדרך כלל יתפצל ושבוע הבא יהיה לנו יותר מה לאכול ולטבע יהיו עוד פרחים. אנחנו נעשים גננים המטפחים את סביבת חיינו ומקיימים "לעובדה ולשומרה".
אם כן, נחפש לאחר החלקים של הצמח אליו זורמת אנרגיית החיים. בצמח יש חלקים שנמצאים בצמיחה וחלקים שנמצאים בדעיכה. בדרך כלל, האנרגיה זורמת למעלה. לדוגמא, כשהחוביזה מבשילה את פירותיה, העלים התחתונים מתייבשים. הצמח לוקח את כל חומרי התזונה ומעביר אל החלק שנמצא בצמיחה. כלקטים אנחנו מעדיפים לאכול את החלק שנמצא בצמיחה, כי החלק הצומח מכיל את חומרי המזון הזמינים לנו, וגם את אנרגייה החיים הרעננה, שעושה אותנו צעירים ומלאי רוח חיים ילדית ושמחה. זהו גם החלק הכי טעים בצמח בדרך כלל.
סדר זרימת האנרגיה בצמח: שלב נבטי החמניות (נביטה טבעית), שלב החסה, שלב הגבעול, שלב הארטישוק, גרעינים לבנים, גרעינים שחורים, שלב נבטי חמניות (אסיפת זרעים והנבטתם, עד אחרי הגשמים הראשונים).
סדר זה מתאים לרוב הצמחים. זה הסדר המלא, לעיתים חסר שלב זה או אחר וניתן לפי סדר זה ללקט כל השנה צמחים עם אנרגיית חיים חיונית!
טעים ולא טועים
מה שטעים לי - טוב לי.
זוהי בעצם הרחבה של עקרון המשיכה - טעים לי=אני נמשך. רק מה שמושך אותי - באמת מושך אותי, באמת טעים לי, אני אוכל. אם לדוגמא טעים לי סברס, אז אני אוכל סברס ועוד סברס עד שאבחין שהוא לא כל כך טעים לי.
בעצם, אני אוכל רק מה שטעים לי - שם את הקשב והאמון בגוף. הגוף שלנו יודע מה טוב לו, אנחנו צריכים להקשיב לו ולהימנע משליטה של ההגיון על הבטן. אם הראש אומר לאכול אגוזים "כי זה נורא בריא" אבל זה לא טעים - אז לא צריך לאכול. אם שום דבר לא טעים לנו במשך יומיים - לא נאכל, כנראה שהבטן רוצה לנוח. כך נישמר מפני רעלים.
ניסוי להדגמה: לא לאכול כמה שעות עד שמגיעים לרעב. קחו אננס בשל (אפשר גם עם כל מזון במצבו הטבעי, אבל אנשים מרגישים את זה מאוד חזק עם אננס) - להריח ולהריר ולאכול בהדרגה ובאיטיות. שימו לב כמה מדהים הריח ואחר כך הטעם. בשלב כלשהו, למרבית האנשים שלב זה יהיה לפני שאננס שלם נגמר, אתם תחוו מין "די" ברור - הגוף יגיד ש"לא מתחשק לי יותר". זהו לא סימן של שובע כללי בהכרח - אלא סימן שכדאי לעבור למזון אחר או לקחת הפסקה. לפעמים האננס יהיה טעים שוב לאחר כמה דקות - או לאחר אכילת מזון אחר. בטבע, אפשר לראות חיות אוכלות עלים מעץ אחד ואחר כך עוברות לעלים מעץ אחר לכמה דקות ואחר כך חוזרות לאותו העץ המקורי.
יש מזונות שה"די" יגיע לאחר כמות גדולה - ויש כאלה שה"די" יגיע בטעימה הראשונה - בדרך כלל מזונות רפואיים/רעילים.
שימו לב: עניין זה רלוונטי רק למזון טרי, נא, במצבו הטבעי. מזון מבושל, מעובד, מעורבב, מתובלן, קפוא וכד' עוקף את מנגנונים אלו של הגנה טבעית. אל תנסו מונסודיום גלוטומט עם רעל עכברים! אפילו אם החומרים "לא רעילים" באופן יחסי, צריכה מוגזמת של מזון היא עניין רעיל ולא נעים לגוף ואינדיקציה לכך היא תחושת ההתפוצצות שמגיעה אחר כך.
הרעלות רבות ממזון בכלל ומצמחים מלוקטים בפרט קורות עקב ערבוב ו/או בישול של מזונות.
תודעת שפע וקצב הלב
השפע הוא בחירה - בחירה של אמון בחיים, של אמון בטבע, של אמון במה שיש. לאחר ניסיון של ליקוט וחוויה חוזרת של שפע מזונות שקיימים לאורך כל העונות אנחנו בוחרות וחוות שפע. השפע מכתיב לנו קצב מסוים: קצב הלב, קצב שמסונכרן עם שאר החיים וגורם להם ולכל שלבי הליקוט להיות מהנים יותר, קלים יותר, ומניבים יותר.
ניסיתם פעם לקטוף סברס ללא כלים חיצוניים? זאת יכולה להיות חוויה מאוד מתסכלת, אבל בקצב הנכון ובמודעות הנכונה זאת יכולה להיות חוויה מאוד מתוקה. קודם כל אני לוקחת כמה נשימות עמוקות, נרגעת, מעיטה את פעימות הלב לקצב בו אני שומעת את הרוח, את הציפורים ובו חרקים מעופפים כמו זבובים מפסיקים להפריע לי. עכשיו אנ מתקרבת אל הסברס המושך ביותר - מתבוננת בו ומוצאת את המקום בו הכי קל לתפוס אותו בין עיני הקוצים - עם אגודל ואמה אני מורידה אותו אל האדמה. עם ציפורן או אבן עם שפיץ מורידה את הקצבות, עושה חתך באמצע ושולפת את הכתום העסיסי. אוכלת לאט לאט ונהנית מכל רגע. אם נכנס קוץ או שניים, קל להוציא על ידי נשיפה או עם האצבעות כי הוא לא נכנס עמוק.
בקצב הלב מבחינים בדברים טוב יותר - בעצים, בזרעים על הקרקע, בבעלי חיים. מבחינים בשפע שמסביב. בקצב הלב אפשר לעשות פעולה שחוזרת על עצמה כמו לפצח צנוברים, או ללקט אוכמניות, בצורה רעננה, שהרי כל רגע הוא רגע חדש, מבלי לאבד את הסבלנות לאחר כמה דקות.
השפע מנחה אותנו בעצם, פשוט להנות יותר מהחיים, להוציא כמה שיותר מיץ מכל רגע ורגע. כך גם שאנחנו אוכלים, נוכל לבחור להתחבר לחוויה האיכותית של מזון בכמויות קטנות באכילה איטית, נוכל ללמוד את הטנטרה של המזון.
תרגיל: קחו מזון בגודל של ענב (אפשר גם פשוט ענב בעונה) וקחו את הזמן, לאט לאט, עם נשימה בין כל שלב. תסתכלו עליו. תמששו אותו. תריחו אותו. תרגישו אותו עם השפתיים, תכניסו לקדימה של הפה, תגלגלו אותו מצד לצד, תרגישו את הטעם הראשוני, תלעסו לעיסה אחת, תרגישו את הטעם, עוד לעיסה, עוד לעיסה, לגלגל את העיסה בפה, להרגיש את הטעם שנשאר, נסו לראות כמה זמן הוא נשאר.
התרגיל עוזר לנו להתחבר לקצב אחר של אכילה מודעת ולהגיע לסיפוק מהיר יותר מהמזון בכמויות קטנות יותר - וזה מאוד שימושי בליקוט, כשאנחנו אוכלים צמחים חדשים, פירות קטנים, חלקים קטנים ועדינים של הצמח, או בכלל.
השפע והאמון מאפשרים לנו להאמין בנדיבותו של הטבע ולכן עוזרים לנו שלא לאגור ולאכול מזונות שלא לצורך, להיות בקשב לעצמנו ולהימנע מאכילת יתר והתפוצצות בצורה אורגאנית ומחוברת.