מאת ד"ר דבורה אנאפול תרגום באישור ע"י עמית כהנא
 
כ שם שמערכת יחסים פוליאמורית יכולה להתבטא בצורות רבות, ישנן סיבות רבות לבחור בה. אנחנו לא תמיד מודעים לסיבות שמאחורי מעשינו, ולעיתים אנחנו אפילו ממציאים סיבות שיש להן מעט מאוד קשר למניעינו האמיתיים. איני מתכוונת לטעון שאנחנו משקרים לעצמנו, או לאחרים, בכוונה תחילה; אלא שאנחנו מוצאים את עצמנו מבצעים פעולה כלשהי ומוצאים לה הסבר. ייתכן שנאמין בהסבר זה בכנות גמורה, או שנחשוד בזיופו. כך או כך, גילוי הסיבות האמיתיות שבגללן בוחרים אנשים בפוליאמוריה הוא לא פשוט כלל. על כל פנים, אם תצפה באותם אנשים לאורך זמן, כפי שאני צפיתי, תוכל לעיתים קרובות לקבוע את מניעיהם על ידי התבוננות בתוצאות מעשיהם. וכמובן, תוכל להקשיב לדבריהם ולקרוא את דיווחיהם בסקרים אנונימיים. השתמשתי בכל השיטות הללו כדי ליצור הבחנה מקיפה של המניעים האפשריים לבחירה בפוליאמוריה. כמה מהם צפויים, אחרים יכולים להפתיע אותך.

בני-אדם הם פותרי-בעיות מטבעם. אנחנו תמיד מחפשים דרכים לפתור בעיות או להימנע מהן. לכן כנראה זה בלתי נמנע שכמה אנשים ינקטו בפוליאמוריה בתקווה שהיא תמנע התעסקות בבעיות אישיות או שתפתור קשיים במערכת יחסים נוכחית, אבל גם אם פוליאמוריה עוזרת במקרים האלה היא משמשת בדרך כלל כפיתרון זמני בלבד. במקרים ספורים, עם זאת, פוליאמוריה אכן מאפשרת לבוחרים בה ליצור מערכות יחסים בריאות ופונקציונאליות שסביר שלא היו יכולים להחזיק בהן בלעדיה.

לעיתים קרובות יותר, אחד מבני-הזוג מסכים בעל כורחו לפוליאמוריה כדי לזכות באהבתו של בן-הזוג השני, אולם הוא מקווה בסתר ליבו שהשינוי הלא-רצוי ייעלם כבמטה קסם ברגע שהם יהיו מחויבים אחד לשני. יש שבאופן מודע או לא-מודע יוצרים סיטואציה שבה הם יכולים לרפא זיכרונות כואבים מילדותם או לשכפל את זיכרון המשפחה המורחבת שבה הם גדלו. קייט מדברת בשם רבים כשהיא אומרת, "איני חושבת שהייתי אי-פעם מעורבת במשהו שעזר לי להבין את עצמי ועודד את צמיחתי-האינטנסיבית-האישית יותר מאשר פוליאמוריה."

יש כאלה שרוצים סביבה יציבה ומשגשגת לגידול ילדיהם. יש כאלה שמשתמשים בפוליאמוריה כדי להחביא או לתרץ התמכרות ליחסי-מין, עבודה או דרמה, בעוד שאחרים מחפשים תגמולים ספיריטואליים או אוטופיים, או שהם רוצים לנקוט עמדה למען שינויים חברתיים. יש שפשוט עושים את מה שמוצא-חן בעיניהם או שמרגיש מתאים לטבע שלהם, או שהם מורדים באיסורים דתיים או בצפיותיה של משפחתם. אחרים משתמשים בפוליאמוריה בתור נשק בכדי להתנצח או להעניש בן-זוג שתלטני. יש שרוצים לשמור על ארוטיקה אקטיבית ושופעת חיים תוך כדי שימור מערכת יחסים ארוכת טווח או להגשים יצרים מיניים או אמוציונאליים שהם לא יכולים לקיים עם אדם יחיד או עם בן-זוגם הנוכחי. ישנם אלו שמנסים לפצות על פערים התפתחותיים או לאזן דחפים מיניים שונים. לבסוף, יש אנשים שלא בוחרים בפוליאמוריה באופן מודע כלל וכלל, אך מגלים שהפוליאמוריה בחרה בהם.

נאנסי ודארל הם דוגמא טובה לזוג שבוחר ביודעין בפוליאמוריה למען ההזדמנויות לצמיחה אישית וכמו כן כדי לאפשר קונטקסט מיני רחב בתוך חיי הנישואין. שניהם היו בתולים בשנות העשרים לחייהם כשהתחתנו לפני ארבע שנים. לאחר עשר שנים של מונוגמיה מוצלחת, בזמן שהיו בסמינר ליחסים בין-אישיים, הם גילו להפתעתם ששניהם לא מעוניינים יותר מדי באקסקלוסיביות מינית. התברר שהם פשוט בחרו במונוגמיה כיוון שחשבו שזוהי ברירת המחדל, כמו רבים אחרים, וברגע שהם בחנו את הנושא הם הבינו שהסיבה היחידה בשבילם להמשיך להחזיק במערכת יחסים מונוגמית היא הפחד מהלא-נודע. חדורי ביטחון באהבתם ההדדית, בתיאום, ביכולות התקשורת שלהם וביכולתם לשמור אמונים אחד לשני, הם החליטו לפתוח את נישואיהם. מהלך זה פחות שכיח כיום מאשר בעבר שזוגות ללא עבר מיני יתחתנו, אבל אני מכירה זוגות כדוגמתם שמצאו בפוליאמוריה דרך לצאת יחדיו לאותן הרפתקאות שהחמיצו בנעוריהם.

בזמן שנאנסי ודארל בחרו במודע בפוליאמוריה כהזדמנות לגדול יחדיו ולהעמיק את הקשר ביניהם בזמן חקירת מערכות יחסים של אהבה או מיניות עם אחרים, לקח להם זמן להבין שהפוליאמוריה תהפוך במהרה לתרגול רוחני. בפגישתי הראשונה איתם לפני חמש-עשרה שנים הם חיפשו עזרה בלשחרר את הקנאה מחייהם. נאנסי נראתה כיותר רגשנית מבין השניים, אבל שניהם הקרינו רגישות, כנות וטוב-מזג. דרך טיפוח שמחתו של האחד לנוכח אושרו של השני, ושילוב העיקרון של "כיבוד הניצוץ האלוהי בכל אדם ובכל אחד משותפינו לחיים", פוליאמוריה הפכה לשער אל צמיחתם הרוחנית של נאנסי ודארל.

בקצה השני של הספקטרום, יש לנו את הדרמה של התלות ההדדית וההתמכרות למין. בשביל תלמה, הרעיון לנסות מערכת יחסים פוליאמורית שעלולה להיות כרוכה בעימותים כואבים עם הקנאה שלה עצמה, על אף האפשרות שתהיה שווה את כל זה בסופו של דבר, מעלה בה את הפחד שמערכת-יחסים כזאת תגרום לה כאב. תלמה ביקשה את עזרתי לראשונה במציאת אינפורמציה על פוליאמוריה לאחר שבערך שנה במערכת יחסים עם בן-זוגה הוא הודה בפניה שהוא מעדיף פוליאמוריה והיא רצתה ללמוד עוד על הנושא.

"אני לא פוליאמורית," היא סיפרה לי. "קשה לי מספיק עם מערכת יחסים אחת כל פעם, ואני אעבד את עשתונותיי אם אנהל מספר מערכות יחסים סימולטאניות. אבל אני אוהבת אותו, והוא רוצה פוליאמוריה, אז אני מנסה להתגמש בשבילו." המלצתי לה על כמה ספרים ואתרי-אינטרנט, הכנסתי את כתובת המייל שלה לרשימת כתובות המיילים שלי והצעתי שתודיע לי אם תרצה הנחייה נוספת בהסתדרות עם הנושא החדש. שנתיים לאחר מכן תלמה ביקשה את עזרתו של תרפיסט.

מספר שנים לאחר מכן, תלמה ביקשה להיפגש איתי, בשאלה מה אני חושבת על התמכרות למין. השבתי שנוכחותה של ההתמכרות המינית בחברה הפוליאמורית מפריעה לי עד מאוד, ולמרות שרוב הבוחרים בפוליאמוריה אינם מכורים למין, אין ספק שזו סוגיה משמעותית ושהיא עולה ברבות מסדנאותיי. על אף שהייתי רוצה שהתמכרות למין מעולם לא הייתה סוגיה שקשורה לפוליאמוריה, האמת היא שפוליאמוריה נותנת סיפור כיסוי נוח למכורים שנמצאים בהכחשה כללית. זה קל להצדיק אובססיה מינית על ידי שינוי שמה לפוליאמוריה. קומץ של מכורי-מין יכולים להרוס קהילה, במיוחד כאשר חבריה עדיין שומרים על המנהג לא לחלוק "סודות משפחתיים" מתוך כבוד ושמירת אמונים. פוליאמוריה מציעה מרחב שבו מכורים למין יכולים לפחות להתחיל לספר את האמת על מעשיהם ולא לנהל מערכות יחסים סודיות. אני מעדיפה להסתכל על כך בצורה חיובית יותר: יצרי המין ההרסניים שלהם יכולים לגרום טראומה לשותפיהם, ובמידה שבן-הזוג מתאים לפרופיל התלות ההדדית, פוליאמוריה יכולה להקל על ההתמודדות עם ההתמכרות ועם הרגשות הכואבים שהיא מעלה. אולם פוליאמוריה יכולה להתבטא גם ככוונה בריאה להתמודד עם קשיים פסיכולוגיים, טראומות קודמות, הבדלים בתשוקה המינית, ועם השעמום הארוטי המונוטוני שכה נפוץ במערכות יחסים מונוגמיות וארוכות-טווח.

אסתר פרל, מחברת הספר Mating in Captivity ("הזדווגות בשבי"), מטיפה בחכמה ש"נוכחותו של האדם השלישי היא עובדה: איך אנחנו מתמודדים עם זה תלוי רק בנו. אנחנו יכולים להתייחס לכך בפחד, בריחוק, ובזעם מוסרי; או שאנחנו יכולים לגשת לזה בסקרנות בריאה ותחושת גירוי מנטאלי... הכרה באדם השלישי קשורה לאימות הריחוק הארוטי של בן-זוגך. חשוב להבין מכך שמיניות שותפנו לא שייכת לנו. זה לא בגללנו או בכלל קשור אלינו, ואל לנו להניח שזה אפילו נוחת בתחום השיפוט שלנו, ובצדק; זה לא."



 

פרל טוענת כי "אנחנו מסתכלים על המונוגמיה לא כעל עובדה אלא כעל בחירה. בכך היא הופכת להחלטה המוסכמת על שני הצדדים. ליתר דיוק, אם אנחנו מתכננים לבלות את חמישים השנים הבאות עם שותף יחיד – ואנחנו רוצים לחגוג יובל מאושר ביחד – יהיה זה נבון מצידנו לעיין בהתחייבויות שלנו אל בן-זוגנו מפעם לפעם. אדיבותו של זוג לאדם השלישי עשויה להיות מגוונת ביותר. אבל לפחות האישור של הזוג עשוי לתמוך בשמירת התשוקה ביניהם לטווח ארוך – ואולי אף ליצור 'אומנות אהבה' חדשה בקרב בני-זוג המאה העשרים-ואחת."

רוברט מאסטרס הוא תרפיסט קנדי, שבעבר עמד בראש קהילה שהשתמשה בצעדים רדיקליים כדי לגרום לחבריה לעורר ולהכיר בעצמי הנסתר שבתוכם, כולל יחסים לא-מונגמיים. לפי מה ששמעתי מחבריי ששהו שם בעבר, פוליאמוריה התגלתה ככלי יעיל ביותר לחקר האישיות הרדומה, בדומה לשימושה בקבוצות רוחניות קדומות.

מאז שקהילה זו התפרקה לפני כמה שנים, מאסטרס שינה את דעותיו. הוא מאמין כעת כי "אם היינו משווים את המונוגמיה לפוליאמוריה, בהדגש על העומק, על המודעות הפוטנציאלית לאחר, ועל היכולת להחזיק באינטימיות אמיתית, במה היינו בוחרים? במונוגמיה, כל עוד אנחנו מדברים על מונוגמיה בוגרת, להבדיל ממונוגמיה קונבנציונלית (המאופיינת בצמיחה אישית מעטה ותשוקה ירודה), שמעכשיו אקרא לה מונוגמיה ילדותית. מונוגמיה ילדותית היא, בעיקר אצל גברים, נגועה לעיתים קרובות בתאוות מופקרות ופנטזיה, שאת רובן ניתן היה לרסן או להסוות במערכת הערכים הקיימת. קחו את זה, שלבו את זה בדיבורים על יושר ועל אהבה ללא-תנאים ועל אתיקה נטולת קנאה, אולי תערבו עוד שותף אחד או שניים, ואתם נמצאים בשטח פוליאמורי, מערכת יחסים של כמה בני-זוג."

מאסטרס התחיל להעריך את המונוגמיה בגיל מבוגר יחסית, לאחר שכבר לקח חלק במערכות יחסים מרובות משתתפים. אומנם הוא אינו חושב שיציבות היא קריטריון להעדפת המונוגמיה, אני חושבת שהיא חלק מהסיבות לשינוי דעתו הדרסטי. במקום זאת משתמש מאסטרס בשפת ההקשרות (attachment), ומבקר את מערכות היחסים מרובות המשתתפים כדרך להתחמק ממנה. מניסיוני, זה לא נכון. אמת, המון אנשים משתמשים במערכות יחסים פוליאמוריות כבתור אסטרטגיה להתחמקות מהקשרות, חלק אפילו ממליצים על כך, אך מניסיוני הקשרות היא כוח רב-עוצמה אשר יכול להתעלות מעל כל ויכוח והגנה מנטאלית. הרבה אנשים מקווים למצוא איזון, עומק וצמיחה אישית טובים יותר בתקשורת האינטימית שלהם על ידי בחירה בפוליאמוריה, בעוד אחרים מחפשים את אותן איכויות במונוגמיה. השורה התחתונה היא שגם אם נרצה בכך וגם אם לא, כל מערכות היחסים הן דינמיות מטבען וכל מאמץ להימנע מהמציאות הזאת נועד לכישלון.