על חזרה לטבע וצמחונות - מחזונו של א.ד. גורדון

מאת נועה ישראלי

צמחונותו של גורדון כמעט ואינה נזכרת בכתביו, אף על פי שככל הנראה היוותה מרכיב מרכזי בחייו. המקור העיקרי ממנו ניתן ללמוד באופן ישיר על יחסו לצמחונות הינו מכתב תשובה שכתב בשנת תרפ"א (1921) לסופר נתן ביסטרצקי אשר ביקש ממנו לקחת חלק בכתיבת קובץ מאמרים בנושא הצמחונות. צמחונות באותם ימים לא הייתה מנהג נפוץ כלל, ונתפסה כדבר חריג ולא מקובל. גורדון עצמו כותב על כך : "היחס הרגיל, אפילו בקרב צמחונים הוא לפי שעה לא כאל דבר שבחובה מוחלטת, שבתביעה אנושית יסודית, כי אם כאל איזה לוקסוס רוחני או כאל איזו מידת חסידות, מורגש משהו של אי טבעיות וממילא גם משהו מן המגוחך"[1]. אולם לפי עדויות שונות דבק גורדון בצמחונות כחלק בלתי נפרד מאורח חייו, ואף נמנע משימוש במוצרים מן החי. כך למשל מביא סוכולובסקי[2] עדות לכך שגורדון הפסיק להניח תפילין, בעקבות שיחה עם נח נפתולסקי, עמו גר גורדון ברחובות מספר שנים, אשר העלה בפניו את העובדה כי תפילין עשויים מעור של בהמה שחוטה.

בחיבור שלהלן, אנסה לבחון כיצד מתיישבת צמחונותו של גורדון עם הגותו הפילוסופית המובאת בחיבורו הגדול 'האדם והטבע' ובכתבים נוספים, ומה הן התפיסות הרעיוניות שיתכן והובילו אותו לקיום אורח חיים צמחוני. ברצוני לטעון כי גורדון ראה באורח חיים צמחוני הכרח המשלים באופן מעשי את הצד הרעיוני שבבסיס הגותו. גורדון שאף לחיות את האידיאל ולא להשאירו על הנייר כאנדרטה שוממה. וכך הוא כותב בתחילת המכתב לביסטריצקי : "הצמחונות הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים והעולם בפועל ובמעשה, אותו יחס חדש שאנחנו מבקשים בעבודתנו בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים"[3]

תימה מרכזית שעולה בחיבורו 'האדם והטבע' היא יחסו של האדם לעולם ולטבע. אליבא דגורדון, בתחילה היו בני האדם חלק בלתי נפרד מן הטבע ומזרימתו הטבעית, בדומה לבעלי החיים האחרים. אולם עם התפתחות המחשבה האנושית, והיווצרותה של ההכרה, החל האדם לתפוס עצמו כישות נפרדת, מצומצמת, והדבר הוביל ליצירת קרע בין האדם לטבע: ".. עם הופעת קו האור הראשון של המחשבה האנושית הופיע הסדק הראשון המפריד את נפש האדם מנפש הבריאה העולמית בכללה ואת חיי האדם מחיי העולם[4]". שבייד[5] מציין כי גורדון ראה בסיפור חטא גן העדן סמל להתנתקותו של האדם מן הטבע, והפיכתו ליודע טוב ורע, ובעל הכרה. עד לרגע האכילה מפרי עץ הדעת היה האדם שרוי בהרמוניה בגן העדן, יחד עם שאר בעלי החיים והטבע. כדי לחזור למצב הרמוני זה, על האדם להתנסות בחטא, דהיינו בהפרדות והתרחקות מן הטבע, ובעונשו- התנכרות לעצמותו האמיתית. לענייננו, כדאי לציין כי על פי הכתובים, תזונת האדם בגן העדן הייתה צמחונית: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בר' א 29) ואילו רק לאחר הגירוש ומחיקת דור המבול, הותרה אכילת בשר: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בר' ט 3). מכאן נובעת התפיסה כי ההיתר לאכילת בשר מבטא את הירידה ברמה המוסרית והרוחנית של בני האדם, שחטאיהם קלקלו את העולם, יצרו דיסהרמוניה וניתקו את האדם מן הטבע. לפיכך, על פי תפיסה זו, כחלק מהשאיפה לחזור לגן עדן ולמצב הרמוני, בשלב הראשון, יש לחדול מאכילת בשר[6].

גורדון מבחין בין שתי התייחסויות אנושיות שונות לטבע אשר מייצגות את ניתוקו של האדם ממנו: התייחסות אסתטית, המתבטאת בהתפעלות מיופיו של הטבע ומן הנוף באופן המנותק ממנו, כשל צופה מן הצד. התייחסות זו באה לידי ביטוי באומנות, שירה , תרבות וכיו"ב. יחס אחר לטבע הוא יחס מדעי, הבוחן את מרכיביו של הטבע, מפרקו למינים וסוגים, ומחפש לקנות עוד ועוד ידיעות אשר עשויות להועיל לאדם. גורדון מכיר במעלותיהן של גישות אלו, אולם סובר כי קיים פער מהותי ועמוק בין בני האדם לטבע, אשר את חסרונו ניתן למלא רק בהתדבקות בלתי אמצעית בתוך הטבע ובהוויה העולמית. הוא מותח ביקורת על יחס זה אל הטבע: "גם המדע המבקש אורו הנגלה של הטבע, גם האומנות המבקשת אורו הגנוז- שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עליו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו- זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית- ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע"[7]. גורדון סובר כי ככל שבני האדם למדו להשתמש בטבע, כך גם התרחקו ממנו. הטבע הפך למושא נבדל שאפשר לנצל כדי לצבור רכוש, כוח, ידע וכיו"ב. היחס לטבע הפך ליחס אינטרסנטי, של רווח ותועלת: "רואה אתה כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים, הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו, עד כי הורגל לחשוב למושכל ראשון כי חיים לחוד וטבע לחוד"[8]

גורדון מאמין כי יש ליצור יחס חדש אל החיים ואל הטבע, שיבוא לידי ביטוי באופן מוחלט בכל תחומי החיים ובפרט בפן המעשי שלהם. בכתיבתו הנושאת לעתים אופי נבואי, הוא מתאר בדרמטיות את היום בו יחודשו החיים, ויחודש עמם היחס אל הטבע : "ופקחת ביום ההוא את עיניך , בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מהטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגלייך מעל כל גופך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים, שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל. וידעת כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה..."[9]

יחס חדש זה, אותו מבקש גורדון לברוא כרוך בשינוי כולל והפיכה של כל סדרי החיים:"והכרת ביום ההוא כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך- את הכל[10]" על האדם לחזור לטבע, לעבוד את האדמה מתוך כוונה אמיתית, לחוות אותו באופן בלתי אמצעי, להתאחד עמו ולהפיל את כל החומות הגבוהות שנבנו לאורך כל ימיה של האנושות, אשר הבחינה את האדם מן הטבע, וראתה בו שליט עליון על סביבתו. רק אז יווצר יחס חדש וישיר, נפשי ועמוק אל הטבע : "התיקון הראשון שהחיים האלה כלומר חיי העבודה בתוך הטבע מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות, האחדות השלמה, השתתפותם השלמה ואיחודם השלם של כל כוחות הנפש בכל מומנט של חיים בבת אחת ובערך מתאים. ההכרה ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיזיולוגים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, כולם משתתפים בבת אחת ובאחדות גמורה בכל אותה התנועה העמוקה שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו 'אני חי'".[11]

---
[1] כתבי א.ד גורדון, כרך חמישי, מכתב לנ. ביסטרצקי, יוסף אהרונוביץ (עורך), תל אביב,הפועל הצעיר, תרפ"ט, 1928, עמ' 100
[2] צבי סוכולובסקי, גורדון והצמחונות, בתוך: הפועל הצעיר 20, השנה הארבעים, תש"ז, עמ' 8
[3] כתבי א.ד גורדון, כרך חמישי, מכתב לנ. ביסטרצקי, יוסף אהרונוביץ (עורך), תל אביב,הפועל הצעיר, תרפ"ט, 1928, עמ' 100
[4] אהרון דוד גורדון, האדם והטבע, ש.ה ברגמן וא. שוחט (עורכים), ירושלים, הספרייה הציונית, תשי"א, עמ' 68
[5] אליעזר שבייד, היחיד: עולמו של א.ד גורדון, תל אביב, עם עובד, תש"ל, עמ' 121
[6] תפיסה זו באה לידי ביטוי כבר במקרא, בחזון השלום המפורסם של ישעיהו, אשר מדבר על אחרית הימים כמצב הרמוני של כל הברואים: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:
(ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן" (יש' יא 7-6)
[7] אהרון דוד גורדון, האדם והטבע, ש.ה ברגמן וא. שוחט (עורכים), ירושלים, הספרייה הציונית, תשי"א, עמ' 45
[8]
שם, שם
[9] שם, עמ' 49
[10] שם, שם
[11] אהרון דוד גורדון, חשבוננו עם עצמנו, האומה והעבודה, , ש.ה ברגמן וא. שוחט (עורכים), ירושלים, הספרייה הציונית, תשי"א עמ' 373-374

בהקשר זה מציגה רמון[12] טענה מעניינת ולפיה גורדון הקדים בהגותו רעיונות אקו-פמינסטים שהועלו על נס שנים רבות לאחר מותו של גורדון, בסוף המאה העשרים. הן גורדון, והן הרעיונות האקו-פמינסטים, עוסקים ביחס האדם לטבע, ומבקרים את הגישה המנתקת את האדם מכללות היקום, ומתייחסת אל הטבע כאל משאב שיש לנצלו. גורדון לא ראה היררכיה בטבע, והתייחס אליו כאל אורגניזם אחד גדול. האדם לדידו ,מתייחס לטבע באדנות ומתיר לעצמו לשלוט בטבע, לראות אותו בעין חומרית ותועלתנית ואף להרסו. אולם בדבריה של רמון חבויה מעט ביקורת: גורדון לא נתן בכתביו אלטרנטיבה מעשית לחיים בטבע. אולם אני סוברת כי אחת האלטרנטיבות המעשיות שהציע גורדון בחייו, היא קיום אורח חיים צמחוני לצד עבודת אדמה. בעשותו כך, שאף לממש הלכה למעשה את רעיונו בדבר יחס חדש לטבע : "יחס חדש, יחס של צדק, של אמת, של נפשיות אל בעלי החיים הרי זה על פי האמת, מבחינה עליונה, אנושית קוסמית, יחס חדש אל כל החיים, אל כל המצוות העליונות שהאדם מבקש בחיים: אל הצדק, אל האמת, אל האהבה וכו' וכו'. הרי זה שחרור החיים האנושיים מצמצום במין, כמו שכל מידה עליונה היא קודם כל שחרור החיים מצמצום באיש, ב'אני' הפרטי."

הוא סבר כי היחס אל בעלי החיים הוא המדד לכל יחסינו כלפי הטבע והחיים, מפני שהוא נטול ממניעים ומאינטרסים, והוא משקף את דמותה האמיתית של החברה בכלל ושל האדם בפרט. הוא יצא כנגד המוסר הכפול של בני האדם- מצד אחד דיבורים על צדק, מוסר ומידות עליונות, ומצד שני פגיעה בטבע ובבעלי החיים על ידי אכילתם: "הצמחונות, זאת אומרת בעצם, בשורה האחרונה, היחס אל בעלי החיים הוא אבן הבחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסינו אל החיים ואל העולם כמו שהם בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם- צדק, אמת, וכו', וכו' - וטביחת בעלי-חיים ואכילתם! "[13]

אולם הרצון להפוך סדרי עולם וליצור יחס חדש אל הטבע, נתקל בקונפליקט הטמון בעצם מהותו של האדם. שני מושגים מרכזיים בהם עוסק גורדון מתנגשים זה בזה- חיים של צמצום וחיים של התפשטות. חיים של התפשטות מסביר שבייד[14], פירושם חיים בהם האדם חווה את האלוהי שבו ומממש את עצמו. לעומת זאת את המושג חיים של צמצום ניתן להבין בשני אספקטים: אספקט שלילי ולפיו אלו הם חיים אשר בהם האדם מעמיד עצמו כתכלית חיצונית לטבע, ומקפח את עצמיותו בעצם ריחוקו ממנו. הכרתו של האדם מפרידה אותו מן האורגניזם האחד והגדול, והוא תופס עצמו כעומד מול הטבע כאשר קיומו הפרטי וטובתו הם תכליתו היחידה; אספקט חיובי של המונח מציין ריכוז בנקודה אחת. גורדון מתאר את הקונפליקט בין שני מושגים אלו: "מכאן- שאיפה לשני צדדים מתנגדים בבת אחת: מצד אחד שאיפה הכרתית, גלויה לייחודה המוחלט, לצמצומה המוחלט- ומכאן לנצחיותה של הצורה הפרטית, ומצד שני שאיפה נפשית, נעלמה וסתומה לאיחוד מוחלט עם כל ההוויה העולמית בכללה ובכל פרטיה. על ידי כך נקרע האדם קודם כל בתוך עצמו נקרע משלימותה של ההוויה העולמית, נקרע מן האחדות."[15] קונפליקט זה יוצר לדידו של גורדון פרדוכס- במקום שהאדם יתעלה בזכות הכרתו לדרגה של אנושיות שלמה ומוסרית, הוא מתמסר דווקא לרבדים הנמוכים ביותר של הקיום האנושי, והופך להיות עבד ליצרים ותאוות, שהן אינן תוצר של חיים פנימיים מצומצמים ומרוכזים אלא של מאבק אינטרסים עם סביבתו, ורצון לשלוט באחר. "ההכרה שהרימה את האדם משפלות מצבו הבהמי, שחננה אותו לכאורה ברצון חופשי, שהאירה לו את החיים, את העולם ומלואו, שכבשה לפניו עולמות חדשים- אותה הכרה עצמה הביאה לידי כך שהאדם משועבד הרבה יותר מכל יתר בעלי החיים, משועבד קודם כל לתאוות עצמו (ובכללן גם תאוות השלטון על אחרים), משועבד לאחיו האדם, לחברה האנושית, משועבד גם לטבע שהוא אומר לשלוט עליו, וקודם כל לטבע האנושי הקטן, המצומצם. וכך אתה רואה כי חיי האדם הם בעצם אם למדוד במידה עליונה קוסמית, הרבה יותר מצומצמים, קשים , חשכים, אבל בייחוד הרבה יותר מכוערים ומזוהמים מחיי כל יתר החי, מפני שהם כלואים בעולמו המצומצם של האדם, מפני שהם קרועים, סמויים, וסתומים מחיי העולם."[16]

קונפליקט זה בין חיים של התפשטות לחיים של צמצום תופס חלק מרכזי ב'האדם והטבע' וניכר שליווה את גורדון במשך חייו לא מעט. הוא שאף לחיים של התפשטות- " הרי צריך שיהיה ברור, כי אין תיקון לחיים האנושיים בצמצומם אם באיש או במין: תיקונם- בהתפשטות לתוך חיי העולם לאין סוף" אולם גם הציב סימני שאלה על מהותם של חיים אלה: "מה הם חיים של התפשטות?היש בחיים ההם הרגשה? הרגשה הלא היא צמצום, ואיך יצוייר צמצום בחיים של התפשטות? היש בהם רצון? הרצון הרי הוא גם כן צמצום, כמיהה להשיג מה שאיננו , ואיך יצוייר רצון, במקום שאין מה לרצות, במקום שהכל ואין מחוץ למה שיש שם כלום?"[17] . אולם מקריאה מעמיקה בכתביו, ובפרט במכתבו על הצמחונות, ניכר כי גורדון סובר כי חידושם של החיים מחייב חיים של התפשטות, והתייחסות לטבע באופן שלם, ולא כאובייקט שניתן לנצלו כ'מחסן'. גורדון מלין במכתבו על 'טמטום הלב' שפשה בקרב בני האדם ביחסם המכפיר כלפי בעלי החיים, על חוסר היכולת לחיות ולהתפשט לתוך נפש החי, ובהתאם לכך גם אל נפש הזולת: "אדרבא, יאמר כל בעל נפש באמת ובתמים, מה זה? האם לא טמטום לב? האם לא חוסר יכולת חיונית לחיות לתוך נפש החי? ואותו הטמטום, אותו חוסר יכולת לחיות לתוך נפש השני אתה מוצא גם בכל היחסים שבין בני האדם, אלא שכאן הדבר מכוסה במסווה של נימוסיות, של יחסים מסורים ומקובלים. רוב היחסים בין בני האדם הם יחסים של תורה וקבלה, אם תרצה של מוסר ואסתטיקה, אבל לא יחסים של חיים, של שפע חיים, העובר את גבול הפרטיות של ה"אני" המצומצם ומשתפך לתוך כל מה שחי והוה."[18]

לסיכום, ניתן לומר כי בחירתו של גורדון באורח חיים צמחוני, מבטאת את רצונו ליצור יחס חדש הרואה את האדם כחלק מכללות ההוויה ולא כיחידה נפרדת ממנו. גורדון מודע לכך שהאדם לא יוכל לשוב ל'תמימות' הגן-עדנית, אולם לדידו חיים שיש בהם ריחוק מהטבע, שיש בהם מחיצות וגדרות, יצרים תאוות ורצון לשלוט על הטבע ועל האדם, אינם חיים.

"עולם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ואין חקר- טבול , בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בתי נפשך לזרם החיים והאור- חיה! חיה בכל אטומיך, חיה חיי עולם! חיה- וראית כי עוד יש מקום לאהבה, לאמונה, לאידיאליות, ליצירה! ואולי מי יודע? – אולי עוד ישנם עולמות שאין לך אפילו מושג עליהם! "



--
[12] עינת רמון, 'חיים חדשים' –דת אמהות ואהבה עליונה בהגותו של א.ד גורדון, הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ז 2007 עמ' 168- 192
[13] כתבי א.ד גורדון, כרך חמישי, מכתב לנ. ביסטרצקי, יוסף אהרונוביץ (עורך), תל אביב, הפועל הצעיר, תרפ"ט, 1928, עמ' 103
[14] אליעזר שבייד, היחיד: עולמו של א.ד גורדון, תל אביב, עם עובד, תש"ל, עמ' 126
[15] אהרון דוד גורדון, האדם והטבע, ש.ה ברגמן וא. שוחט (עורכים), ירושלים, הספרייה הציונית, תשי"א, עמ' 71
[16] שם, שם
[17] שם, עמ' 95
[18] כתבי א.ד גורדון, כרך חמישי, מכתב לנ. ביסטרצקי, יוסף אהרונוביץ (עורך), תל אביב, הפועל הצעיר, תרפ"ט, 1928, עמ' 103



Comments