מאת קית' פרניש תרגום ראשוני: לקט אנונימי ~אם אתה קורא טקסט זה נא להזדהות...~ עריכה: הפיות הלקטיות
(במאמר נעשה שימוש במילה חַרְבּוּת (ציוויליזציה) - תרבות של חורבן, או מחורבּת בצורת שם תואר)
העתיד הוא כל מה שנדע אי פעם, וכל מה שמעולם לא ידענו. יש המכחישים את קיומו: קבוצת אנשים אחת כזו היא לקטים בשם Pirahã of Amazonia, אשר יצרו עבור עצמם בועת זמן שמשקפת אורח חיים לקטי תמידי – העתיד לא רלוונטי מאחר והחיים הם מה שקורה עכשיו ואין להם סיבה לפקפק בהמשכיות חייהם כפי שהם. קבוצה נוספת של מכחישי-עתיד היא עדרי ענק של בני אדם מחורבתים, הגרים בתוך אזורים צפופים ברחבי העולם ותלויים בכסף ובמשאבים: עבורם, העתיד האמיתי מפחיד מדי מכדי להתחשב בו לכן הם המציאו לעצמם עתיד אשלייתי בו הם יכולים לרדוף אחרי חלומות שהחרבּוּת מחשיבה ראויה על מנת לשמר את קיומה. אם יש לך אשלייה שהעתיד שלך יכלול ילדים מאושרים, כל טוב חומרי, חופשות, קריירה טובה ומספקת, גמלאות מרווחת וכל זה בכדור ארץ ללא גבול-יכולת ואינסוף משאבים, למה לעזאזל שתרצה לדעת מה באמת עומד לקרות?!
כנראה שהעתיד של ה-Pirahã יקוצץ באופן טרגי בעקבות הפלישה התעשייתית, שמביאה מחלות ושינוי קטסטרופלי במערכת האקולוגית שלהם. אבל הם לא בהכחשה, אלא שלא היה להם צורך לפחד מהשינוי הזה שעומד להגיע. מנגד, אנחנו כנראה נמצאים בשלביה הנוראיים והסופיים של הכחשה קולקטיבית שנוצרה על ידי מערכת שאינה מעיזה לומר את האמת לגבי העתיד: החַרְבּוּת התעשייתית קרובה לקיצה, והיא תיקח איתה חלק גדול מהמערכת האקולוגית בזמן שהמכונות יאחזו עם ציפורניהם באוויר, בזמן שהאדמה והים ינסו פעם אחת אחרונה להילחם על חייהם. העתיד הוא כזה שאפילו השורד הסתגלן ביותר יזועזע וירתע במחשבה על עתיד כה מחריד ודיסוטופי. אסור שנגיע למצב זה. אך שלא יהיה לכם ספק, הוא יגיע אם לא נפסיק את החרבות התעשייתית בקרוב.
ישנו עתיד אחר: שעל דרך המשל מתיישב "מתחת ובין החריצים" של האידיאלים הנוכחיים שלנו. קיום, שאלו שמוכרים לנו את הקצב המהיר, את החלום לחיים מלאי מותרות, ישכנעו אותנו שהוא "בנאלי" ו"סתמי" יותר; שאלו ששוזרים אצל האזרח המחורבת את אידיאל הקריירה מעריסה-ועד-הקבר יקראו לחיים כאלו "עמלים ומיגעים", שאלו שממלאים את ראשינו בג'יגה בייטים ושאר מציאויות מלאכותיות שאנחנו מצייתים אליהם בטיפשות ישכנעו אותנו להאמין שזה יהיה "עולם של עגמומיות". כנראה שאלו השקרים שמונעים מאיתנו לחפש אחר אלטרנטיבה, אבל האלטרנטיבה הזאת עדיין שונה. אנחנו כבולים כל כך לחיינו הנוכחיים שכל שינוי - לא משנה כמה חיוני, לא משנה כמה עושר וסיפוק טמונים בו, לא משנה כמה הוא יחבר אותנו מחדש לעולם האמיתי - הינו קשה לתפיסה. בשביל שניצור עתיד חדש, ראשית כל עלינו להיפרד מהעבר.
שבירת השלשלאות – יצירת חיבור
אין זה מדריך לשיפור עצמי. אינני מכיר את נסיבות חייכם הנוכחיות, כך שזה לא אפשרי שאוכל להדריך אתכם בדרך המדויקת הטובה ביותר עבורכם ללכת בה אם (וזה "אם" גדול ביותר, כפי שתיווכחו) תחליטו שאתם – והאנשים שאתם מבלים את חייכם עימם – תרצו לבצע את הפרידה מהחרבות התעשייתית. מה שאני יכול לעשות הוא לכתוב מתוך הניסיון שלי, ולשתף חלק מהנושאים שאני, ואחרים שאני מכיר היטב, נדרשים להתמודד עימם. הנושא הקשה ביותר להתמודדות, אני חושב, הוא שבירת השלשלאות אשר קושרים אותך למצבך הנוכחי.
הנה רשימה קצרה של דברים שאתה אולי חש שאתה תלוי בהם, ואשר אתה עלול למצוא קשה לנתק את השלשלאות עימם או לכל הפחות למתוח אותן:
- המשפחה המורחבת שלך שאינך גר איתם
- חברים קרובים
- אנשים אשר הם חלק מחייך
- עבודה ומקורות הכנסה אחרים
- לימודים
- "הקהילה" שלך באופן כללי (שכנים, חנויות, מועדונים וכ"ו)
גורם אחד משותף לנושאים אלה הוא שכולם קשורים לאנשים במידה רבה: קשרים אישיים, עד כמה שלא יהיו מסובכים או טעונים, הם אחד השיקולים הראשונים בראשי כאשר אני מקבל החלטה לגבי מעבר למקום אחר, ו\או שינוי כולל באורח החיים שלי. במידה מסוימת מדובר בעצם על להיות דחוי – כמה אנשים אתה מכיר שאתה יכול לומר לגביהם בכנות גמורה שהם יתמכו בלב שלם בהחלטה שלך לצאת מהעולם שאתה והם נמצאים בו?
דחייה יכולה להיות דבר שקשה לקבל, וכן המחשבה על לאבד חלק מהעולם שאתה התרגלת אליו – ואפילו אם מדובר רק שלא תוכל לראות מישהו (פנים אל פנים) באותה תדירות שהתרגלת אליה.
כאשר חושבים כמה הקשרים הללו חשובים במובן האובייקטיבי, כלומר בהשוואה לסוגי הקשרים שאיבדנו עם העולם האמיתי, מקבלים פרופורציות. בית ספר הוא מקום שמאמנים בו ילדים להיות פועלים, ועבודה היא בעיקר דרך להרוויח כסף כדי לקנות דברים שאתה כנראה בכלל לא צריך; לקשרים החברתיים שתנאים אלו מאפשרים ליצור בנוסף, כתוצאת לוואי, ישנן מקומות רבים אחרים בהם הצורך שהם עונים עליו יכול להיות מסופק. אותם חברים ובני משפחה אשר אתה חושש שלא תראה אותם בתדירות גבוהה: באיזו תדירות אתה בפועל רואה אותם, ועד כמה באמת הם חשובים עבורך... או אתה להם? ה"קהילה" שאתה חי בה אולי נושאת כמה מאפיינים של שכונה מגובשת, אבל אם זה באמת מקום שבו אנשים יכולים להסתמך אחד על השני, אתה נמצא במיעוט קטן ביותר. ייתכן ותוכל אפילו לקחת חלק מאותם אנשים איתך...
| ובכל
זאת, המכשול האמיתי, הוא שינוי. כולנו פוחדים משינוי, אפילו שיכול להיות
שהוא ירגש או יחיה אותנו, מפני ששינוי מעורר בנו פחדים ראשוניים בנוגע
לצורך להיות מחוברים לסביבה שבה אנו תלויים. יש סיבה טובה מדוע אנו מסתגלים
במהירות למשימות החוזרות על עצמן. כך אנו מסוגלים לבצע אותן ובאותו זמן
להיות ערים לשינויים בסביבתנו, ואפילו שזו כנראה תופעה מודרנית, להיות
מסוגלים להיות עסוקים במחשבותינו בזמן שאנו מבצעים משימות אשר אינן בדיוק
מעוררות או מעניינות אותנו. אלו שסובלים מתופעה כפייתית וטורדנית (OCD)
עוטפים פחד זה משינוי בכל מיני הרגלים והתנהגויות – אבל באמת, OCD היא רק
דוגמא קיצונית למשהו שכולנו חווים מפעם לפעם.
להתקדם מעבר לחרבות הולך להיות שינוי אדיר בעבור רובינו, לפחות במושגים של שינויים שנצטרך לעשות בחיינו על מנת לחיות ביציבות יחסית. התרגלנו כל כך לחיים של פינוק בתוך בועה מלאכותית, שהמעשה הפשוט של חיבור מחדש עם עולם שנהיה לנו זר, מעורר בנו תגובות חזקות באופן מפתיע. הניסיון האישי שלי הוא שהרבה אנשים אחרים רואים חיבור שכזה כדבר מאוד חריג, אפילו מגוחך; ולכן אנו הורסים את המנגנון תומך-החיים שלנו.
אל תשכחו שאנחנו גדלנו בעולם בו נראה יותר ויותר שישנה רק דרך חיים אחת לחיות בה, ושדרך זו מנותקת בצורה מהותית מהסביבה הטבעית שממנה הגענו ושאנחנו עדיין חלק ממנה. יש כל כך הרבה דרכים לחיות בהן, עד לרמה שהצעד הבא שתעשה יכול להוביל לדרך חיים שמעולם לא נראתה, דרך חיים שאיננה שגויה יותר או פחות מכל דרך חיים שבמהות שלה יש עתיד להישרדות. נראה ששבירת השלשלאות היא פשוט חלק מהתהליך החיוני של חיבור מחדש.
מדברים על העתיד
מאמר זו נועד במקור להתייחס לדבר אחד בלבד: לדרך שבה אנו מדברים לאנשים שאנו אוהבים בנוגע לעתיד, ובמיוחד כיצד אנו מדברים לילדים. זה נעשה ברור שכדי להגיע לנקודה זו עלינו להתייחס לשני נושאי מפתח שונים – הסיבה שאנחנו צריכים לשנות את העתיד שלנו, ולמה השינוי לא בהכרח צריך להיות לרעה. אפשר להגיד, שהערכה הפשוטה הזו עושה את המשימה של לדבר על העתיד ועל השינויים הבלתי נמנעים שאנחנו עומדים להתמודד איתם, דרך חוסר הפעולה הטרגי שלנו או (וכיצד יכול מישהו יכול לטעון שזה לא עדיף?) דרך מאמיצינו המודעים והיזומים, לקלה יותר לעשייה. זה לא אומר שזה קל, אך לפחות יש לנו מקום להתחיל ממנו.
נדמה שלילדים יש יכולת אין סופית לשינוי: באופן מסוים, הם תבנית למבוגרים שהם יהיו, הפחות גמישים בהרבה, מאחר והמבוגרים כבר עוצבו בהתאם לתרבות שבה גדלו. באופן אירוני, הפחד שלי משינוי אינו הפחד עבור עצמי, אלא עבור אנשים אחרים, ובמיוחד עבור הילדים שלי, אשר איני רוצה לפגוע בהם. למעשה אני צפוי להשפיע על עצמי הרבה יתר מאשר עליהם, בזכות העמידות הטבעית שלהם, ולפחות בטווח הרחוק, בזכות הגישה המבורכת שלהם לשינוי. צפיתי בילדים אשר איבדו הורים, חוו את הגירושים של הוריהם ונגררו בכל רחבי העולם כדי לממש את שאיפות הקריירה של הוריהם: ובסופו של דבר, נראה שהם יצאו מכך ללא פגע. אין אני בא לומר כי מאורעות שכאלו אינם טראומתיים, אך הנקודה שאני מנסה להעביר היא שאנחנו, כהורים (אם אתה קורא זאת מנקודת מבט זו) נוטים להגזים בהערכיתנו של עוצמת השינוי: סביר יותר שתגרמו טראומה לילדים בכך שתאמרו להם שהם עומדים לחוות טראומה בעקבות השינוי, במקום פשוט להתקדם איתו.
כשזה נאמר, לדעתי זה נכון לגמרי, ואף הכרחי, להתייחס לילדים כשותפים שווים בכל החלטה שהם עומדים – לפחות באופן חומרי – להיות מושפעים ממנה. שיח הוא דבר שמעשיר משפחות באופן מופלא: לא רק שזו הזדמנות לחלוק רעיונות ודעות, זה גם מה שבאופן מפתיע ניתן ללמוד מהגישה הארצית והמקורקעת של ילדים. שינוי צריך להיות חוויה משותפת מכל כך הרבה סיבות, ואפילו רק מפני שכל מי שמעורב בה נמצא שם ביחד: אולי זו פשוט אמת מוסכמת, אך זו אחת שבקלות רבה מדי מתעלמים ממנה. אנשים שונים מושפעים מדברים שונים, ובדרכים שונות (כפי שראינו בדוגמא של ה OCD ). הילדים שלי אינם יוצאי דופן, ונדמה שהם משתנים כמו גאות ושפל בשבועות מסוימים – אחד מוטרד ביותר מארוע מסוים בעוד השני לחלוטין אינו מוטרד מאותו הארוע. ואז למחרת המצב יכול להתחלף לחלוטין. זו דינמיקה שיכולה להיות מתסכלת לעיתים, אך היא מראה לנו עד כמה זה חשוב להבין את אלו אשר אנו מתכוונים לקחת איתנו לאיזה עתיד לא נודע שניצור עברו עצמנו.
ואל תשכחו, שלמרות שהעתיד עלול להיראות עגום, קטסטרופלי ומפחיד, זה לא אומר שהוא חייב להיות כזה. ישנו יותר מאשר עתיד אחד, והגיע הזמן להתחיל לחשוב על שלך.
הבלוג של כדור הארץ: נותנים לכדור הארץ הזדמנות לעתיד
קית' פרניש הוא סופר, פילוסוף ותועמלן אשר גר באסקס שבבריטניה עם משפחתו ועם הגינה שלו. לאחר שנים רבות של עבודה לצד ארגונים ידועים כאלה ואחרים הוא החליט לחדול לעבוד בשכר ולחקור את הסיבות להכחשה הקולקטיבית שלנו, ולנסות ולמצא פתרון כלשהו: כתוצאה מכך הוא הוציא לאור את הספר Time's Up! An Uncivilized Solution To A Global Crisis, פורסם במרץ 2009 ע"י Green Books (ספטמבר 2009 ע"י Chelsea Green בארה"ב).
|
