יופיו של הטבע מול הקיבעון האנושי - צמחייה ירוקה או שדות של פלסטיק?

מאת: ג'אן לאנדברג 
תורגם ע"י כנרת יוקטן

רק לאחרונה חזינו בכח ובזעם של הטבע, עם כוחו ההרסני של ההוריקן. אבל על ידי הזנחת היופי של הטבע, והתייחסות נפשעת לאינטרסים אנושיים צרים שאנחנו קוצרים את נקמתו של הטבע – לדוגמא, סנדי (ההוריקן, הערת המתרגמת).


כולנו אוהבים לחשוב שאנחנו מעריכים את היופי שבטבע. אבל בשביל באמת להכיר ולהעריך אותו, עלינו לקחת בחשבון את מה שניתן לכנות הקיבעון האנושי. זוהי תבנית החשיבה המודרנית המציבה באופן קבוע צרכים, תשוקות ותכניות מכוונות-אנושית ראשונות.

אנחנו רוצים להשיג דברים חומריים ולחוות חוויות שיספקו לנו מקסימום נוחות וסיפוק בטווח הקצר. הטבע הופך לבלתי נראה או מופשט. מדוע? אנחנו נמצאים במצור של תדרים מעשה ידי אדם, תרופות רעילות, מזון ומים שאינם טהורים, ואויר באיכות ירודה. כך אנו מוסטים בעדינות מאפילו לרצות טבע, ומתוכנתים לקבל עוד מוצרי תאגידים מפורסמים. אנו נותרים עם הניסיון לרכוש אושר, מבלי להבין או שיהיה לנו אכפת, שזה באופן טרגי ומסוכן מכלה את הטבע. לעומת זאת, כשאנו מבלים בטבע, זה מעלה שמחה, ורבים מהקבעונות האנשיים שלנו פוחתים.

כשמישהו נופל לעוני, מחוסר בית ללא תקווה או סיוע, מובן שזהו משבר, ולא מצב הנחשב באופן כללי כתקין לרבים. אנשים עניים מאוד ללא גישה לאדמה צריכים לדאוג להשרדותם מידי יום. ייתכן שיהיה או לא יהיה להם זמן רב להבחין ביופי שבטבע, ואין להם הרבה חופש להשפיע על הפחתת הקיבעון התרבותי האנטרופוצנטרי של הזרם המרכזי. וככל שאנו מביטים במעלה שרשרת המזון אל הדעות האישיות וההרגלים הטיפוסיים לבני המעמד הבינוני ולעשירים, בולט עוד יותר שקיבעונות כאלו חוסמים ללא צורך את ההערכה ליופי שבטבע.

לקנות משהו יפה, להתקדם חברתית, לנסות להשיג יותר יחסי מין – פעילויות אלו הן לעיתים הכרחיות ומשעשעות. אך הן משוחקות ביתר על ידי אוכלוסיה עצומה, וכוללות רדיפה אחרי מגוון מצומצם המאפיין את הקיבעון האנושי. הן נוטות לצמצם את תפקידו של הטבע הן בחיי היומיום והן בהשקפת העולם של הפרט. ובקצה העליון ביותר – האליטה בשרשרת המזון החברתית – אנו לעיתים מוצאים מאמצים קרים לשלוט, לכבוש ולתמרן אנשים וטבע. זה מנוסח כמשהו שנעשה לטובתנו, קוראים לזה ממשלה.

לעולם לא יהיה ניתן לצמצם את הטבע, בגלל שהטבע הוא המציאות. אך האשליה של להתגרש מהטבע רווחת בתרבות הצריכה ובדימויים ובסיפורים שהתקשורת התאגידית מפגיזה בהם את האוכלוסיה. השאלה היא, אם כן, איך ניתן להעלות את החשיבות של היופי של הטבע ואת ההזדמנויות לחיות חיים מספקים וטבעיים, למקום הראוי להם? איך יוכלו אנשים להגיע להכרה גבוהה יותר הדרושה להשרדות בעולם הטבע המשתנה? זה שהעולם הולך ונעשה פחות טבעי זה בחלקו אשליה, ויחד עם זאת, עם מסתכלים על הזיהום ושינויי האקלים הגדולים מאי פעם, זה נכון.

עולה כעת השאלה: האם אסון הטבע האחרון, ההוריקן סנדי, הוא תוצר של ההתחממות הגלובלית. והאם זה מעלה את המודעות באנשים רבים נוספים להתחיל לדאוג לגבי האקלים הנתון במצור?
התובנה לגבי הקיבעון האנושי לעומת יופיו של הטבע הגיעה אלי אתמול כשישבתי בגינה האחורית. נהניתי מהפסקה ממשימות  אנושיות מקובעות-שגרתיות, והבחנתי בחוט האצות המיובש המעטר את השמשייה שמעלי. הוא נכרך סביבי בים לפני חודש, וחזרתי איתו הביתה. כעת, מיובש ומלוחלח על ידי גשם עדין ומבורך, האצה השקופה-חומה-בהירה נמצאה בחזית של שיח יערה גדול. האומנות המדהימה של האצה, ושל פרחי השיח והעלים חסמו בהכרתי כל מחשבה או דאגה אחרת. קראו לזה מדיטציה או התגלות; הביטויים "היופי שבטבע" וההבנה המנוגדת של ה"קיבעון האנושי" הדומיננטי קפצו לתוך ראשי. ראיתי איך הקבעונות האנושיים מסתירים את היופי שבטבע.

כמו מכונות או רובוטים, האדם המודרני סובב מידי יום סביב משימות טכנולוגיות בסביבתנו המלאכותית. אנו מעבירים את ימינו השאפתניים המלאים בשליחויות, מבלים את מרבית ימינו בעבודות מפוקפקות, אחוזים בדחף לבעלות על אדם מושך (למשך שעה או למשך החיים). האם גוף אנושי יפהפה הוא קיבעון אנושי למישהו אחר, או היופי שבטבע? אנחנו שוכחים בקלות שהבסיס של חיינו הוא העולם הטבעי כולו. אנחנו שוכחים להנות מהמראות, הקולות והריחות המדהימים של טבע לא אנושי שעדיין מצויים סביבנו. במקומות עבודה סגורים יש הפסקות קפה אבל אין הפסקות טבע. חלקנו כל כך חסרי מודעות עד שאנו מתמקדים בחיפוש כמויות לא פרופורציונליות של כסף ורכוש על ידי פיתוח הטבע אל מחוץ לקיום.

דוגמה שעולה בראש היא כשאנחנו רואים חיפויים מלאכותיים יקרים במגרשי משחקים עם מדשאות מצויינות, לפתע מסווגים על ידי גורמים רשמיים כהכרחיים ומועדפים. "מרבד" הפלסטיק הירוק של הצחנה הופך להשקעה של מיליונים רבים של דולרים, לאחר יישור השטח והצנרת המיושמים מתחתיו כתשתית. השקיה מסויימת נחסכת בטווח הקצר. אבל המשטח המלאכותי אינו בר קיימא, ומהווה מזימה נוספת של מזקקות הנפט להפיץ את מוצריהן בכל העולם.

זו גם דרך נוספת להסית את החינוך: בחטיבת ביניים אחת בסנטה קרוז, קליפורניה, הקמיע של קבוצות הספורט הוא דבורה. אבל המאביקים העסוקים איבדו חלק גדול מבית הגידול שלהם כשהמדשאות, המטפסים ומינים נוספים נהרגו והוסרו. התשטיפים הרעילים מה'דשא' הירוק בעודו מתפרק מגיעים היישר אל המקלט הימי הלאומי במפרץ מונטריי. מכל המקומות, היית יכול לצפות, שסנטה קרוז המתקדמת – עם רמת המודעות הגבוהה לבריאות הפרט ולפילוסופיית העידן החדש – יכלה להגיד "לא" עד עכשיו לכל כך הרבה תשטיפים רעילים. אבל תלות ברכב והצורות הרבות הנוספות של צריכת נפט הם נוחות מקובעת אנושית ממכרת. וסנדי לא התרחשה כאן. עדיין.

על ידי חיפוי מלאכותי של מגרשי משחקים בסנטה קרוז, "אנחנו" לא רק החלפנו את היופי שבטבע, אלא תקפנו אותו לטובת הקיבעון האנושי. שינוי שורשי בתרבות יידרש בכדי לתקן צורת חשיבה מעוותת ומושחטת הנפוצה מידי בפוליטיקה המקומית. אמצעי לשים את כדור הארץ קודם למען הבריאות והקהילה, תוך שימוש נבון בטבע לצרכינו האישיים והקיבוציים, אינו רק אפשרי אלא גם קיים היום במקרים רבים – אפילו בחברה התעשייתית. הבעיה היא שדוגמאות אלו אינן מציעות רווחים אגדיים למעטים. תעשיית הנפט לא מרוויחה. עם זאת, כשהמודל התאגידי של סחורות המיובאות מרחוק יקרוס, בעוד שדלק וגז טבעי מסובסדים וזולים יעשו את יציאתם האחרונה, גינות קהילתיות "לא רווחיות" ושאר פרוייקטים קואופרטיביים יהפכו לנורמה היפהפיה.






Comments