הרגש הערום של הרצון לפגוש

מאת זהר גרוס - רשמים ממפגש ביכורים "נאים לאהוב" #3

הלכתי למפגש שנקרא "נאים לאהוב", שכמיטב המסורת הלקטית היה צריך לכלול את המילה נא בשם המפגש, שכן מי שיזמו והנחו את המפגשים, כמו גם רבים מהלקטים האחרים, דוגלים באכילת אוכל נא (לא מבושל) בלבד. לכן התבקשנו להביא למפגש שארך 3 לילות, אוכל נא בלבד (פירות, ירקות ואגוזים למיניהם). כמו כן, כמו בטיולי הלקטות נתבקשנו להגיע ללא מכונית פרטית וגם ללא טלפונים סלולריים וסמים למניהם. המפגש התקיים בין העצים לאדמה ולשמיים.

למעשה היה זה מפגש שלישי מתוך סדרה של מפגשים שנועדו לתת הזדמנות לשבט הלקטים (מי שהיו בעבר בטיולי ליקוט) לדון ולהתנסות בנושאים של אהבה וזוגיות. לפני המפגש התבקשנו לקרוא חלק מספר שטרם יצא ולהגיב עליו. מתוך הפרק הזה עלו כבר נושאים של זוגיות פתוחה וריבוי אהבות (פוליאמוריה) שאמנם היו רעיונות שחשבתי עליהם בעבר כפתרון לבעיות רבות בזוגיות הממוסדת, אך עדיין עלו בי הסתייגויות רבות שנבעו כנראה מהדימוי של פוליאמורים כגברים חסרי אחריות שבורחים מקשיי הזוגיות לפנטזיה גברית רווחת של ריבוי נשים. פחדתי ממה שעלול לקרות במפגש. פחדתי שברוח המקום והאוירה אני אעשה דברים שאתחרט עליהם. פחדתי שאשאב למקומות שאני לא מרגישה איתם בנוח. בקיצור, החששות שלי היו דומים לחששות שעולים בזוגיות או בכלל בקשר בהתחלתו ("דייט"?). חששות שנוגעים לגבולות שלי, להקשבה עמוקה למה אני רוצה, מה אני לא רוצה, מה מתאים לי עכשיו ומה נובע מנורמות חברתיות.

החששות הרבים הובילו אותי להתלבט רבות האם לבחור להגיע למפגש. עד הרגע האחרון עוד התלבטתי וכל מכשול קטן (אפילו זה שאין לי מקום לבקבוקים בתיק) גרם לי לחזור בי מהחלטתי ללכת. כשאני מתמודדת עם התלבטות קשה שמכילה מטענים רבים, הגוף מתחיל לאותת. וגם הפעם לפני המפגש התחלתי להרגיש חלשה ומנוזלת וכאב הראש פמפם. כל מה שרציתי היה להשאר בבית החם עם חברותי הטובות והתומכות שמסכימות איתי שלקחת כל כך הרבה משקל של ירקות ופירות בתוך דלי זה לא הגיוני. הרגשתי רע שאני נוטשת אחת מהן ביום הולדתה (ואפילו לא הספקתי לכתוב לה ברכה), הרגשתי רע שאני ככה מפספסת סופ"ש כל כך חשוב להשלמת לימודים, עבודה הכרחית בגינה וערמות כביסה שלא יהיה לי זמן אליהן עד הסופ"ש הבא. ובכל זאת, הרגשתי שיש כאן פוטנציאל שחבל לי לפספס. הרי זאת בדיוק ההזדמנות לדון על כל השאלות שמטרידת אותי בנושא הזה ואולי אפילו יותר חשוב- להעלות שאלות חדשות. לראות את האנשים שעומדים מאחורי כל המילים שאני קוראת. מי הם? מה הרקע שלהם? מה מוביל אותם לבחון אפשרויות אחרות?

כשהגעתי לנהריה וראיתי חברה ותיקה שלי עומדת וטופסת טרמפים הלב שלי נפתח שוב. עכשיו הרגשתי בטחון. אותה אני מכירה וסומכת עליה ולכן אני כבר לא לבד. מה זה אומר על זוגיות? על בטחון? אני לא שמה את מבטחי אצל כל אחד. אומנם ביחס לנורמטיב אני נחשבת לאחת שסומכת על אנשים, אולי אפילו יותר מידי. למשל, אני סומכת על מי שלוקח אותי טרמפ, אני סומכת על האנשים במכללה כשאני משאירה את התיק שלי עם הארנק וכל תכולתו בכיתות ריקות/ מלאות בזרים, אני סומכת על החברים בקואופרטיב המזון בו אני לוקחת חלק שישמרו על כספי למרות שלפעמים נעשות טעויות ויוצא לשלם קצת יותר או פחות. ולמרות זאת, להתמסר לגמרי אני לא מוכנה. לא עם כל אחד. כשמדובר בלב שלי, אני ממש לא סומכת על כל אחד. למעשה יש לעבור מסכת של בחינות עד שאפתח אותו למישהו או למישהי, גם אם מדובר בידידות וגם אם מדובר על קשר רומנטי. כמובן שבקשר רומנטי זה יותר מסובך. העניין הוא שאמון זה דבר שמתפתח, ופתיחת הלב מיידית לכל אדם, היא לא משהו שאני יכולה לעשות כרגע. לכן הרגשתי כזאת הקלה כשראיתי את חברתי המוכרת; מעין עוגן של מוכרות בתוך כל אי הוודאות שעטפה אותי בכל אותם ימים הקודמים למפגש.

המפגש הבא היה עם בחור, שיקרא מעתה א', שחיבק אותי ואמר לי משהו שכיווץ אותי "אנחנו בני זוג כאן" או "את הבת זוג שלי כאן" או משהו בסגנון. הוא התכוון לכך שכדי להבטיח שוויון מגדרי במפגש הייתה בקשה להירשם בזוגות בן ובת יחדיו. אני הגעתי בפועל כי א' שכנע אותי להירשם איתו. כמובן שגם היה לי את התירוץ של הסמנריון זוגיות שעזר לי להחליט ללכת.

אני וא' נפגשנו לפני חצי שנה במפגש אחר של הלקטים. אחרי חצי שנה שלח מייל והציע להגיע למפגש הזה. אני לא רציתי לבוא רק כי הוא יהיה שם. פחדתי להיות מעורבבת רגשית יותר מידי. אבל אז הוא גם התקשר ובטלפון כבר היה לי יותר קשה לסרב. אמרתי לעצמי "זה יהיה טוב לסמנריון... אני לא אקח חלק, רק ארשום לי בפנקס כמו אנתרופולוגית טובה". אבל כמו אנתרופולוגית טובה, אחרי היום הראשון די נטשתי את הפנקס.

רגע אחרי שא' שיחרר את המילה 'זוגיות' בהקשר שלנו, הוא התגפף לו עם איזו בחורה ואני מיד התחלתי לקנא. כתגובה התעלמתי ממנו וקיבלתי חיזוקים מגברים אחרים שהיו במפגש. במיוחד התחברתי עם שניים שהכרתי מטיולים קודמים, איתם היה לי חיבור. לא קרה איתם שום דבר מיני אבל היו שיחות ורגעי חסד של אינטימיות וחיבור והיה מגע וחיבוקים חמים. כמובן, שגם התחברתי כהרגלי לשאר הבנות, כולל אותה אחת שקינאתי בה בהתחלה (ובעצם גם אחר כך) אבל לא יכולתי שלא לאהוב וגם איתן היה חיבור ושיתופים וחיבוקים ומגע אוהב. הרבה אהבה התפזרה שם בין העצים על שפת הים. רק לא' לא ניגשתי בכלל. הוא ניגש כמה פעמים אבל אני לא נתתי לו להיכנס.

אני חושבת שהמפגש הזה נתן לי נקודת מבט רעננה על הגבולות שלי. מתי הגבולות שלי הם באמת שלי ומתי הם שייכים לנורמות חברתיות?

בהסתכלות הזאת פנימה שמתי לב למשל, איך מיד עולות בי מחשבות מרחיקות לכת כשאני מרגישה משיכה לגבר. ישר אמא שלי נכנסת לתמונה (!). ולא רק היא, גם אבא שלי, וגם השכנים וכל החברות שלי. מה כווווולם יגידו עליו? ואם נראה שהוא יעבור את הביקורת, המחשבות מרחיקות עוד לכיוון הפרטנר לחיים- איך הוא יהיה בתור שותף? איך נסתדר לגור ביחד? ואפילו יותר רחוק- איך הוא יהיה בתור אבא? האם האידיאלים שלנו מתאימים? הוא יבנה איתי בית מבוץ ויעשה איתי גינה וקומפוסט? האם יש לו דיעות מתקדמות וליברליות? אני לא יכולה לחיות עם גזען או מישהו חסר מודעות פוליטית! מה הוא ילמד את הילדים שלנו?! וכל זה קורה בתוך שניות. וזה עוד לפני שאני בכלל יוצאת איתו! רק דיברנו והיה חיבור או מתח ארוטי! למה צריך את אמא שלי שם?! אמא, לכי מפה!!!

עוד שמתי לב, שהקנאה אצלי לובשת צורה של הקטנת הערך העצמי שלי. כשהתבוננתי בקנאה שעולה בי שמתי לב לאיזה מחשבות מגיעות ביחד איתה. למשל אותה בחורה שהיה ברור שא' נמשך אליה. מיד האדרתי אותה והפכתי אותה לכמעט אלה. חשבתי כמה היא יותר מתאימה לו, כמה היא יותר שווה ממני. ראיתי אותה כיפיפייה חושנית, חכמה, מצחיקה, נשית, מה לא... כאילו, איך אני בכלל יכולה להתחרות בה? והרי גם היו מצבים בעבר שנמשכתי לגברים אחרים בזמן שהייתי עם מישהו. זה טבעי שזה קורה. זה לא אומר שפחות אהבתי את אותו מישהו מיוחד.

אז מה זה כן אומר? הגישה החופשית באה לשחרר מכבלי הבעלות. היא אומרת שזה שאני אוהבת מישהו, זה לא אומר שאני יכולה לשלוט בו או לשמור אותו רק לעצמי. הוא אדם חופשי בדיוק כמו שאני אישה חופשית. אלא שהקנאה נראית כמו משהו טבעי ויצרי שלא קשור בכלל להחלטה שלנו. שכל נסיון לשלוט בה הוא מזוכיזם לשמו.

ובאמת, אם אני חושבת על חברות אפלטונית, החברויות הראשונות שלי היו מלאות בקנאה. אפשר לראות שילדה מקנאת בזמן שחברה שלה משחקת עם ילדה אחרת. כל כך מקנאת, שאפילו שעד עכשיו שיחקה לה ובכלל לא שמה לב לאותה חברה, עכשיו כשהיא רואה אותה משחקת עם מישהי אחרת, היא מיד תרצה להצטרף למשחק אולי אפילו תבוא להפריע לאותו משחק או שבכלל תלך לבכות לה בצד ולא תדבר עם חברתה רגע אחרי. איכשהו הקנאה מהסוג הזה לא מקבלת חיזוק חברתי וכמעט שנעלמת עם השנים. אין ספק שהיא לא נעלמת לגמרי וגם אנשים מבוגרים יכולים למצוא עצמם מקנאים שחבר מסויים שלהם מבלה יותר זמן עם מישהו אחר, אך זוהי תופעה פחות שכיחה והיא אינה מקבלת תוקף ותמיכה חברתית. זאת כיוון שמקובל שלכל אדם יהיו כמה חברים וחברות אפלטוניים וכדי שניתן יהיה לנוע בחופשיות בין הקשרים השונים יש צורך בסובלנות ויכולת הכלה של רגשות קנאה העולים בין חברים. יותר מכך, אני מוצאת שכאשר יש לי כמה חברות, אני הרבה פחות קנאית לחברה אחת, כי גם אם אין לה זמן אלי עכשיו, יש לי עוד למי לפנות.
לעומת זאת, בקשר של אוהבים, כיוון שההגדרה החברתית שלנו לקשר אוהבים הוא זוגי, כלומר קשר של בלעדיות, הקנאה מקבלת חיזוק חברתי עד כי היא הופכת לסממן מרכזי המראה על עוצמת האהבה. "זה שהוא מקנא רק אומר שהוא אוהב אותך כל כך" אומרות האמהות לבנות שעייפות מחקירותיהם של בני זוגן. וכך, כאשר הקנאה מקבלת גושפנקה חברתית, היא מועצמת ומתוחזקת היטב והופכת לתחושה שנדמה כי היא טבעית ובלתי ניתנת לשנוי. אכן, כמו כל רגש, הקנאה היא טבעית. אך חשוב לציין שהקנאה, כמו העלבון היא רגש קוגנטיבי. כלומר, שלא כמו הכעס, האהבה או הפחד, שקיימים גם אצל בעלי חיים, הקנאה דורשת מחשבה. לכן טוענים שהיא לא קיימת אצל בעלי חיים (אי אפשר באמת לדעת את זה כמובן). המחשבה מצדה, מכוונת לעתים קרובות על ידי נורמות חברתיות. ואז, אם קיימת נורמה חברתית לפיה בן זוגי צריך לאהוב אותי בלבד, כל מעשה אהבה כלפי מישהי אחרת יגרור אצלי תחושת קנאה. ואם יש נורמה לפיה בן זוגי הוא המשענת שלי, מקור התמיכה שלי, המקלט אליו תמיד אני יכולה לברוח, ברגע שיהיה מעט מבולבל או פחות יציב מיד ארגיש חוסר ביטחון. הכוונה היא שהקנאה אף פעם לא מגיעה לבד. היא תמיד בלווי של רגש או מחשבה נוספים. לרוב יותר מרגש אחד או מחשבה אחת. לרוב היא מגיעה עם ארסנל של תחושות, רגשות ומחשבות. לא פלא שכל כך קשה להתמודד איתה!

קשה אבל לא בלתי אפשרי. אם אני יכולה לקבל את העובדה שגם החברה הכי טובה שלי יכולה לבלות זמן ולהנות מאוד עם חברות אחרות, למה אני לא יכולה לקבל שמישהו שאני בקשר רומנטי (עוד לא מצאתי את המילה- בן זוג/ אהוב/ מישהו אני יוצאת איתו... הגדרות חברתיות שוב מפריעות לי בשיח) יבלה זמן גם עם נשים אחרות?

אנשים שהיו במעגל טוענים שהקנאה נרגעת אחרי כמה זמן כשמתרגלים לעובדה שאין בלעדיות בקשר. בדיוק כמו בקשר אפלטוני, מהילדה הקטנה והכועסת, לחברה הבוגרת והמפרגנת, הקנאה יכולה להתעדן ואולי אפילו להיעלם. אולי כמו שלמדנו שגם אחרי שהחברה שלי שיחקה עם מישהי אחרת מחבואים היא ממשיכה לבוא אלי לשחק בבובות והכל ממשיך ושום דבר בקשר שלנו לא נפגע, אנחנו יכולים ללמוד את זה גם בקשר רומנטי. אולי אחרי כמה פעמים שראיתי שהאהוב שלי "רעה בשדות זרים" וחזר אלי אוהב כתמיד, אני יכולה להירגע ולהיות בטוחה במקום שלי בלב שלו שלא כל כך מהר מתערער.

ואולי לא.

אולי זה בכל זאת לא אותו הדבר. לפני כמה שבועות בשיחה שניהלתי עם חברה שהתבעסה נורא שאין לה בן זוג רומנטי, טענתי בפניה שיש לה המון חברות שאוהבות אותה והיא עושה דברים שמעניינים אותה והיא מוקפת אהבה. אבל "זה לא אותו הדבר" היא אמרה. דווקא האינטימיות הזאת בין שני אנשים שיודעים שעכשיו הם רק אחד של השני עונה על צורך אחר. צורך במישהו אחד שיחלוק איתי רבדים שונים של החיים. שיחייה איתי. והרי האקט המיני מביא לרמת אינטימיות שמאוד קשה ואולי בלתי אפשרי להגיע אליה בלעדיו (לפחות בחוויה שלי ושל אנשים רבים שדיברתי איתם על זה). אז אולי דווקא בגלל זה יש צורך בתחושה חזקה של בטחון. כמו שהזכרתי בהתחלה, אני זקוקה מאוד לתחושת הביטחון כדי להפתח. והפתיחות שדורשת התניית אהבים, מחייבת תחושת ביטחון מאוד חזקה. אולי אפילו יותר חזקה מזאת שנדרשת בקשר עם החברה הכי טובה. במיוחד שיש שם גם פוטנציאל לילד או ילדה. אני צריכה לסמוך מאוד על מישהו שיהיה פוטנציאלית, לפחות ברעיון, אבא לילדי. אבל האם הבטחון הזה באמת קשור קשר בל יפרד מבלעדיות? מה באמת גורם לי ביטחון? המשכיות. מישהו שנשאר שם גם כשעולים קשיים, מישהו שמראה פגיעות- התחושה שהוא שם את מבטחו אצלי נוסכת בי ביטחון. אנשים שלא חושפים את עצמם לפגיעות מולי, אני לא ארגיש בטוחה להפתח אליהם. הלב נשאר סגור. מה עוד? כנות, חיזוקים, ואולי הכי חשוב, אמונה בעצמי שאני יחידה ומיוחדת ולא דומה לאף אחת אחרת ואף אחת לא יכולה להחליף אותי. כשאין בלעדיות, המבטחים האחרים הופכים לחשובים יותר. ואולי הם באמת חשובים יותר עבורי...

כן אבל...

מה עם האינטימיות?! איפה התחושה הזאת שזה אנחנו נגד כל העולם? שאנחנו זה העולם! שזה רק שנינו. התחושה של להיות במועדון אקסקלוסיבי וסגור והידיעה שעברתי מבחנים נוקשים ומחמירים כדי להכנס למועדון הזה. האם אני באמת מאמינה בזה? האם אני באמת רוצה שתחושת הערך העצמי שלי תהיה תלויה בשיפוט של אדם אחר? האם אני באמת רוצה להתבודד עם אותו אדם עד כדי כך שנרגיש שאנחנו מול כל שאר העולם? ומה יהיה כשניפרד? וזה הרי קורה בסוף ברוב המקרים. אני אצטרך שוב לפגוש את אותו עולם והפעם בלי החצי השני שלי. אני הרי לא מעוניינת בתלות הזאת. אני כל כך קנאית לחופש שלי. איך קרה שיש לי את הרצונות האלה. האם אלו באמת הרצונות שלי? האם יתכן ששתלו לי אותם? האם יכול להיות שכל העניין הזה הוא פנטזיה שנועדה להרגיע מהחרדה שנוצרת ברגע שאנחנו מבינים שבסופו של דבר אנחנו לבד בעולם ושאף אחד לא יכול לשאת איתנו את האחריות לחיינו?

ואולי בסופו של דבר לא באמת צריך להחליט החלטות גורליות. כי הרי יכול להיות שאני אפגוש מישהו שימלא לי את כל הצרכים ואני אמלא לו את כל הצרכים ומתוך בחירה וחופש נהיה בלעדיים. ויכול להיות שמתישהו אני אפגוש עוד מישהו (ואולי הפוך?) שימלא לי צורך אחר ויהיה מקור חדש ומלהיב לאהבה שתזלוג בתקווה גם לקשר הקיים ואולי אף תחיה אותו מחדש. ואולי אני אחליט בכלל לוותר לעת עתה על יחסים רומנטיים כדי להתמקד בעצמי ובתחומי העניין שלי. הכל פתוח. והאפשרויות שזה פותח עבורי הן מופלאות, גם אם מפחידות ומאיימות על הסדר החברתי.

למעשה כבר אחרי המפגש יצא לי להתנסות באחת האפשרויות הללו. מישהו שהכרתי בעבר ונהניתי מאוד מחברתו, יצר איתי קשר. ברגע הראשון נלחצתי כי ישר עלה ההרגל להחליט אם אני רוצה אותו. בעבר פסלתי אותו בגלל מראה חיצוני שלא משך אותי מספיק וגיל מבוגר מידי. אבל הפעם החלטתי להשיל את כל הבחינות המדוקדקות ולא לחרוץ גורלות. הרי נעים לי לדבר איתו וזה מישהו שאני בהחלט מרגישה בטוחה איתו וסומכת עליו ויש כנות ביננו. הוא יודע שאין לי רצון ליחסים מיניים אז אין כאן רמייה או הטעייה. למה שאני אוותר על מישהו כזה בחיים שלי? למה לא לבלות את הזמן ביחד בנעימות בלי ישר לתייג את סוג היחסים? ובאמת ברגע שהשלתי את כל המחשבות על העתיד שלנו, נשארתי עם הרגש הערום של רצון לפגוש אותו, לטייל ולהכיר יותר. הסרת הצפיות מרגיעה יותר מכל מה שהאדם השני יכול להבטיח לי.

ומה עם א'? אחרי המפגש המשכנו להתכתב בכנות מדהימה והקשר איתו נותן לי כרגע פתח לעולם הזה ולסקרנות הנובעת ממני ואפשרות להמשך התבוננות פנימה ותרגול של שיתוף כנה ומדויק. אני מאוד מודה לו על כך.
Comments