מאת סיידי ריאן תורגם ע"י אלעד שדה
(מקור)

אנו חיים בתרבות שמושקעת מעל ומעבר במונוגמיה, ושעושה בערך כל מה שאפשר על מנת להרתיע ולהעניש פוליאמוריה. היא מלמדת אותנו מלידה שיחסים שאינם בלעדיים הם אחד הדברים הכי נוראיים שבן אדם יכול לעשות. עבור סיידי ריאן, אי אפשר לצפות מבן-אדם אחד שיוכל, או יצטרך, לספק את כל צרכינו הרגשיים והמיניים.

חשבתי על אהבה, ומערכות יחסים, ועל משמעותם לגביי. אולי כי בזמן האחרון התאהבתי בכמה וכמה אנשים - ואני בציפיה לשמוע מהם, מה שמכניס אותי גם לעולם המחשבות...

כנראה בגלל שאני מדברת על הרבה בחורים חדשים (*שיעול* כמו נערה מסוחררת *שיעול*), ועל חתונתי הקרבה ובאה, נאלצתי להשיב להמון שאלות על פוליאמוריה. נראה שאנשים מונוגמיים מרותקים (או מבועתים) לשמע הנושא הזה, והם רוצים לדבר איתי עליו כל הזמן.

חבר אחד קרא לי לאחרונה "האדם שמחפש הכי הרבה אהבה" שהוא אי פעם פגש. אני בחורה פלרטטנית, זה נכון.. אבל כשאני נשאלת למספר מערכות היחסים שבהן אני נמצאת (מה שקורה לעתים קרובות), אני בכנות לא יודעת כיצד לענות. שלוש? חמש? תריסר?

לפי הנרטיב המונוגמי השולט, "מערכת יחסים" היא סוג מסויים של דינמיקה שקל להבחין בה (כי היא מערכת היחסים היחידה שאמורה לשלב קרבה ומין), ויש להגדירה באופן ברור וכן להגן עליה.

ציפיות מונוגמיות מחמירות לא משאירות מקום לגמישות או נזילות: אתה תמיד אמור להיות או "לא במערכת יחסים" (ואז הינך פנוי מבחינה מינית), או "במערכת יחסים" (ואז הינך אקסקלוסיבי מבחינה מינית).

אני מוצאת שכשרב האנשים במונוגמיה מנסים להבין פוליאמוריה, הם עדיין מכלילים את אותו רעיון בסיסי. הם מבינים שאני לא בלעדית מבחינה רומנטית או מינית, אבל הם עדיין מניחים שיש לי מספר "מערכות יחסים" באופן שבו הם מבינים מהי מערכת יחסים. לכן, כשאנשים במונוגמיה שואלים אותי בכמה מערכות יחסים אני נמצאת, הם מצפים שהתשובה תהיה פשוטה.

טוב, המצב בחיי שונה.

יש אנשים בחיי שאיתם אני בקשר עמוק ואוהב (ולפעמים כולל התחייבות מפורשת) - שלא כולל מין. מצד שני, אני יכולה לאהוב מינית עם אנשים רק באותם הרגעים, ולא מעבר לכך. יש אנשים שאני באופן קבוע מקיימת איתם יחסי מין ובאמת נהנית עמוקות מנוכחותם. אני מחשיבה אותם כחברים אינטימיים, ואכפת לי מהם מאוד, אבל יש לנו מעט מאוד קשר או מחוייבות מעבר למין. וכמובן, כל זה מאוד גמיש: מישהו שמתחיל כשותף מיני לעתים קרובות ממשיך כחבר אפלטוני קרוב.

אז, בכמה מערכות יחסים אני? האם אני מחשיבה את הבן אדם שמכיר אותי הכי טוב ושאיתו אני מדברת כל הזמן, איתו נהגתי לשכב בעבר אבל כיום כבר לא? ומה לגבי המאהב איתו אני שוכבת אבל מדברת רק פעם בחודש? האם אני סופרת את שניהם, או רק אחד? ואם רק אחד - אז מי מביניהם?

אל תבינו אותי לא נכון... אני עדיין משקיעה זמן רב בלחשוב על איך להגדיר את מערכות היחסים שלי. חבריי ואני מוציאים הרבה אנרגיה בלדבר על איך להתייחס ולהגדיר אחד את השני, מה אנו רוצים ממערכת היחסים, וכן הלאה.

אני עדיין חווה צמרמורת משמחת לגבי התאהבויות חדשות, כשאני לא בטוחה לאן הן יתפתחו, אני עדיין מתרגשת כשמישהו מציע לי להיות החברה שלו, ואני עדיין בוכה כשמישהו מאהוביי מחליט שאנחנו לא צריכים להיות בקשר שכזה יותר. זה לא שלהגדרות אין משמעות לגביי.

אבל במקום להניח שיש רק דרך אחת, מונגמית להגדיר מערכות יחסים, אני רואה את הדברים בצורה שונה מאוד: יש מגוון גדול של דינמיקות אפשריות בין שני אנשים או יותר (אני נמצאת בלפחות קשר משולש אחד, דרך אגב), והמון מילים שונות שבהן הם ירצו להשתמש כדי להגדיר את מערכת היחסים שלהם.

איך פולי נראית בחיים האמיתיים (עבורי)

שלוש השאלות העיקריות שאני מקבלת מאנשים במונוגמיה על פוליאמוריה:

- שאלה: זו לא בגידה?
- תשובה: לא. הסכמה הדדית לצאת או לשכב עם אנשים אחרים לא דומה בשום אופן ללשקר או להפר הבטחות.
- זה כמו פוליגמיה?
- לא. פוליגמיה (גבר אחד שנשוי למספר נשים) היא מוסד דתי סקסיסטי ופטריארכלי שבו לגבר אחד יש מרות על מספר נשים. אין לזה שום קשר עם פוליאמוריה, שהיא דרך שבה אנשים מכל המינים מתקשרים באופן חופשי את רצונותיהם עם מספר שותפים רומנטיים ו/או מיניים.
- את לא מקנאה?
- לא. (המשיכו לקרוא אם אתם סקרנים...)

התפיסה השגויה הנוספת לגבי פוליאמוריה היא שזה פשוט אומר "לשכב עם מספר אנשים". קרוב... אבל לא!
אני מכירה אנשים רבים שנמצאים במערכת יחסים אחת ומחייבת, ושוכבים בשביל הכיף עם אנשים רבים מהצד, בהסכמה של כל המעורבים. בעיניי זו לא-מונוגמיה אחראית, ואני חושבת על פוליאמוריה כעל אחת מהדרכים למימוש לא-מונוגמיה אחראית.

אבל, בשבילי, להיות פוליאמורית זה דבר הרבה יותר ספציפי. המיקוד הוא על האהבה שבעניין - יש לי מספר אהבות, ולא רק מספר יזיזים.

חלק מהאנשים במונוגמיה מוצאים הגיון במצבי כשהם מתייחסים אליו כאל "מערכת יחסים פתוחה". אבל לדעתי ההגדרה הזו לא לגמרי מכילה את העניין. כן, נישואיי הם פתוחים. אבל זה שונה. אני גם מאוהבת באנשים אחרים.

אז, הם ממשיכים, "בסדר, אז אשתך היא הקשר הראשוני, ושאר האנשים זה רק בשביל הכיף". מתחמם.. אבל עדיין לא.

למרות שאני מבינה את המשיכה ואני מבינה למה הרבה פוליאמורים משתמשים בהם, אף פעם לא אהבתי מונחים כמו "קשר ראשוני/ שניוני/ שלישוני". אני לא אוהבת לסדר קשרים בהיררכיה. (אני יודעת שהרבה פוליאמורים רוצים היררכיה שכזו, וזה בסדר. אבל לפחות עכשיו, אני לא)

ארוסתי היא הבן-אדם איתו אני רוצה להעביר כמעט כל יום משארית חיי, הבן-אדם שקרוב אליי ותומך בי והיא כמו החצי השני שלי, ואיתה יהיו לי יום אחד ילדים ובית. אז אנחנו משתמשים במונח "אשתי" (wife) כדי לתאר אחת את השניה, כי זה המונח המוכר הקרוב ביותר לתאר את רגשותינו.

אבל זו רק דרך אחת ליצור מערכת יחסים. ארוסתי היא לא האדם היחיד שתמך בי, והיא לא הבן אדם היחיד שאכפת לו ממני. ורק בגלל שהיא אשתי לא אמור שמערכות היחסים האחרות חשובות פחות אפילו במעט. חבריי נותנים לי דברים חשובים וייחודיים למערכת היחסים איתם, בין אם זה סקס מדהים ובין אם זה פרספקטיבה ייחודית בנושאים של הנפש.

לארוסתי ולי יש דברים רבים במשותף. אנחנו יכולות לדבר במשך ימים על להקות הארדקור נישתיות, ואני אקשיב לה מדברת על סטטיסטיקות בייסבול במשך שעות. אבל אנו לא דומים בהכל (היא שונאת לגרד לי בגב, ואני כל כךךךך אוהבת גירודים בגב). זה נחמד כשיש חברים ומאהבים לדבר איתם על דברים שהיא לא אוהבת, או שחולקים עמי התנסויות עבר שהיא לא חוותה.

בזמן שאני אוהבת לחפור איתה בהיסטוריית הרוקנרול ולקבל תמיכה בהתמודדות עם זה שאני מטורפת עליה, זה גם נחמד שיש אנשים שיכולים להיסחף איתי בנבכי ההיסטוריה של מהפכות שמאל מהמאה שעברה, או אנשים שגם חיים עם פאניקה וחרדה, למשל.

ורק בגלל שלו ולי יש סוג אחד של מערכת יחסים, זה לא הופך את שאר מערכות היחסים שלי לפחות תקפות (ואני אפילו לא מתנגדת בתקיפות למספר אנשים שימלאו את התפקיד הזה של "אשתי". אין לי מושג מה צופן העתיד).

סוגי הקשרים שיש לי הם מגוונים כמו סוגי הסקס שאני חווה. לחבר אחד ולי יש פגישות טלפוניות שבועיות, כי הם גרים מאוד מאוד רחוק. אנחנו בקושי מצליחים לבלות ביחד זמן פנים אל פנים. אחר שונא את הטלפון, אבל אנחנו כותבים אחד לשני מכתבים ארוכים ומלאי תשוקה כל כמה ימים. חבר נוסף שונא להישאר בקשר רציף, אבל כשאנחנו נפגשים, אנחנו מייד מדברים בפתיחות ולעומק כאילו מעולם לא נפרדנו.

זו הסיבה מדוע מונוגמיה (הרעיון שסקס צריך להתקיים רק במסגרת מערכת יחסים מחייבת, אקסקלוסיבי לבן אדם אחד, ואותו בן אדם צריך להיות היחיד איתו יש קשר רגשי עמוק) לא מדברת אלי בכלל. למה שארצה להגביל את עצמי לסוג אחד של קשר אינטימי, אישי, רגשי - או אפילו רק במישור המיני? ולמה שאצפה מכל אלה שיבואו מבן אדם אחד?

עבורי, פוליאמוריה מתמצית ברעיון שאי אפשר לצפות מבן-אדם אחד שיוכל, או יצטרך, לספק את כל צרכינו הרגשיים והמיניים. ישנם אנשים שמפיקים תענוג ממגוון דרכי תקשורת, תמיכה, מחוייבות וסקס. כמובן, אנחנו יכולים להכחיש חלק מתשוקותינו ולהגביל עצמנו לבן אדם אחד - אבל למה?

אני צריכה את טעם הוניל כמו שאני צריכה את הטעמים האקזוטיים. אני מוצאת שמחה גם מחברים שצריכים שאהיה שם איתם ברגעיהם הקשים, וגם מאלה שפשוט רוצים להישאר ערים כל הלילה ולחגוג. הכל טוב, אלה פשוט דרכים שונות לחלוק את חיינו עם האנשים שסביבנו, ולא הייתי רוצה שאני או חבריי נפסיד את ההזדמנות ללכת בעקבות סוגים חדשים של מערכות יחסים.

מישהי לאחרונה העירה, אחרי שגילתה שאני פולי, "אז מה, בן אדם אחד לא מספק אותך?" למרות שהיא נשמעה מאשימה, ובכן, כן... זה למעשה מסכם את הכל.

אין לי כמות מוגדרת, סופית של אהבה. רגשותיי לאדם אחד לא מקטינים את החשיבות או את עוצמת רגשותיי לאדם אחר. בדיוק כשם שאמא יכולה לאהוב כל אחד מילדיה מבלי שתהיה צריכה לתעדף את ילדיה, זה בערך איך שאני מרגישה לגבי אהוביי. זו הבנה חשובה לגבי פוליאמוריה: כל קשר הוא נפרד ולא מוריד מאמיתותו או עוצמתו של האחר(ים).

אני עדיין יכולה להיות שבורת לב בעקבות אחת ממערכות היחסים בעודי מאוהבת מעל הראש באחר ומוצפת בהתרגשות לגבי האפשרות של קשר חדש שמתחיל.

הפוליטיקה הרדיקלית של פרחים מלבלבים

אבל יש עוד הרבה לזהות פוליאמורית מלבד זה. פוליאמוריה היא יותר מדרך לתאר סוג מסויים של מערכות יחסים. היא גם, לפחות בשבילי, זהות פוליטית שמסמנת את התנגדותי לכפייה מונוגמית.

(מה שדרך אגב, הוא לא כמו להגיד שאני נגד מונוגמיה בעצמה - אני פשוט חושבת שזו צריכה להיות דיעה אחת מיני רבות. אני סומכת על אנשים שיידעו מה טוב בשבילם. אני הייתי מונוגמית במתכוון בנקודות מסויימות בחיי מסיבות רבות וטובות. ארוסתי ואני התחלנו בקשר מונוגמי, כי באותה עת לא הרגשנו בטוחות לחלוטין במערכת היחסים שלנו. אבל האמון ההדדי שלנו גדל, ובסופו של דבר החלטנו שאנחנו לא צריכות להיות מונוגמיות יותר. אני רק רוצה שהאפשרות הזו תהיה זמינה לכולם.

מונוגמיה היא טובה ומועילה לפעמים, אבל אני מתעבת את התקן תרבותי שאומר שכולם צריכים להיות כך, ושאנשים לא-מונוגמיים צריכים להיענש על אי ההתאמה שלהם.)

קפיטליזם מלמד אותנו לחשוב על הכל במונחים של רכוש ותחרות. לפיכך, הנרטיב הקפיטליסטי/פטריארכלי של אהבה הוא משהו כמו זה: לכולנו יש מעט אהבה, אנו מוכרחים להתחרות על פיסת האהבה הזו של האחר, האדם הטוב ביותר עבורנו ("האהבה האחת האמיתית") יזכה בתחרות על ליבנו, ואז אנו חייבים לממש בעלות אחד על השני ולהגן על רכושנו מאחרים.

ובכן, במילותיה האגדתיות של גיבורת ילדותי, הנסיכה יסמין: אני לא פרס לזכות בו. (כן, אני יודעת, אלדין של דיסני היה סרט גזעני בצורה שערורייתית, אבל איזו ילדה קטנה לא תרצה להתאהב בגנבים קטנוניים ולהיות הבעלים של טייגר ענק בתור חיית מחמד?) בעוד שאני לגמרי חושבת שלתחרות יש מקום בניסיון האנושי (אני אוהבת ספורט, אחרי הכל), אני לא חושבת שאהבה צריכה להיות כפופה לזה.

לפוליאמוריה יש את הפוטנציאל לאתגר הרבה מהמבנים החברתיים ההומופוביים והטרנספוביים המושרשים - בעיקר, המשפחה הגרעינית. במקום החלוקה הבלתי מעורערת של הנטל על זוג, בתפקידי מגדר הטרוסקסואלים (הגבר כמפרנס עם קריירה, האישה כמטפלת תלויה ללא תשלום), פוליאמוריה פותחת את הדלת למגוון אלטרנטיבות לפי בחירה ליצירת משפחות, מתן תמיכה הדדית, גידול ילדים וכו'.

בניגוד להנחה לפיה יש ברשותי מעט אהבה ואותה עליי לתת לבן אדם אחד בלבד, אם בכלל, יש לי המון אהבה לתת. אני מוצאת כל כך הרבה אושר בחיים מלהיות מאוהבת. למה לעשות זאת רק פעם אחת?

"נשמע נחמד, אבל האם זה עובד?"

זו שאלה שאני נשאלת כללל הזמן על-ידי אנשים במונוגמיה. הם אוהבים את הרעיון של ריבוי אהבות, אבל אינם רואים כיצד זה יכול לעבוד במציאות. "איפה את ישנה?" "אף אחד לא מקנא?" או, החביב עליי "האם רכושנות היא לא פשוט חלק מטבע האדם?"

(שתי השאלות הראשונות הן לפחות בעיות לגיטימיות שאפשר לדבר עליהן. ההנחה האחרונה היא פשוט שגויה מניסיון)

להיות פולי זה הרבה עבודה. להגיד אחרת זה פשוט שקר גדול. אז אני מבינה למה חלק מהאנשים, אפילו אלה שמחוייבים לאידאל של אי-רכושנות, מעדיפים להיות מונוגמיים. גם אני הייתי שם.

למרות שאין גבולות לכמות האהבה שבי, הדברים שהם סופיים הם הזמן והאנרגיה שלי. זה המחסום העיקרי שלי. פשוט אין לי מספיק זמן להשקיע במערכות יחסים עמוקות עם יותר ממספר אנשים. אחד לא מספיק, אבל חמישה הם כנראה יותר מדיי.

אפילו בכמות מערכות היחסים בהן אני מושקעת עמוקות (שלוש), אני מרגישה לעתים נמתחת לגבולותיי, מוצפת מעודף גירויים. בזמן שאני מוודאת שכל חבריי מרגישים שאני נותנת להם תשומת לב מספקת, אני גם צריכה לוודא שאני מקבלת זמן להירגע ולהיות לבד. נדרש איזון מורכב.

אבל בשורה התחתונה: שווה להיות אני. מעולם לא תכננתי לצאת עם מספר אנשים בו זמנית. אפילו הכרזתי פעם אחת (חצי בצחוק) על סוף עידן הדייטים שלי. אבל כשאני פוגשת אנשים מדהימים, אני לא רוצה לוותר על האפשרות להיות שמחה. לקח לי זמן להבין איך לנהל את זמני (ואת כספי - כמה מחבריי גרים מחוץ לעיר, והנסיעות הן עניין יקר), אבל אני גורמת לזה לקרות.

בטח, לפעמים זה עלול להיות מבלבל לנסות להבין מי ישן איפה, בייחוד מכיוון שאני גרה עם ארוסתי. אבל כל עוד כל המעורבים רוצים שזה יעבוד (וכולנו באמת רוצים), זה לא דרמטי. זה רק אומר שאנחנו חייבים, אתם יודעים, לדבר אחד עם השני על הדברים.

באשר לקנאה... בכנות, אני באמת לא מקנאה. לפחות לא לגבי סקס. יש בעצם דבר אחד שגורם לי לקנא: אם אני רוצה לעשות משהו עם חבר, והוא לא עושה את זה איתי, אלא עם מישהו אחר. אבל זה בדרך כלל נפתר אם אני פשוט אומרת לו מה אני מרגישה, ואז אין מניעה שגם אנחנו נעשה את אותו הדבר.

זה באמת כל כך פשוט.

הייתי קנאית בעברי. למעשה, במשך רב הזמן שהייתי יוצאת לדייטים (הראשון היה בגיל 13, ומאז הייתי לבד באופן מצטבר רק שנה או שנתיים), הייתי מונוגמית ורכושנית באופן מדהים. קנאה הייתה משהו שצריך ללמוד לשכוח (unlearn), בהדרגה.

זה לא היה קל. לקח לי זמן, והמון המון תקשורת. מתי שאני מקנאה, אני מדברת עם חברי(י) על זה. בדרך כלל, יש נושאים אחרים ברקע. למשל, אם אני מקנאה בחבר שמבלה זמן עם מישהי אחרת מלבדי, הבעייה בדרך כלל היא לא שהיא נהנית עם בן אדם נוסף - אלא שאני מרגישה שמזניחים אותי וזה מוצא ביטוי בקנאה.

בכל פעם שאני מודה שאני מרגישה קנאה, חלק מהאנשים במונוגמיה מייד אומרים, "הה! רואה?! אמרנו לך, אנשים באמת מתוכנתים להיות רכושניים!".

אבל זה אבסורד. קנאה היא רק רגש אחד. אהבה גורמת לי להרגיש דברים רבים. במקום להעמיד פנים שאני מעולם לא חשה קנאה (כמו שאנשים רבים עושים במונוגמיה), אני באמת מכירה בזה ומנסה לעבוד דרך זה.

בבירור, קנאה קיימת ויכולה לעורר דילמות - אבל לא יותר מחצי תריסר דברים אחרים שמערכות יחסים טומנות בחובן. יחסים מונוגמיים דורשים מאמץ רב כדי לתחזקם ולהשאירם בריאים, גם.

בנוסף, עבודה על קנאה, בדומה לעבודה על דברים אחרים שעולים בקשר - שווה את המאמץ (וגם, אני מוצאת, הופכת קלה יותר ויותר עם הזמן).

עוד שאלה שאני מקבלת כווול הזמן היא: "את לא מפחדת שבן הזוג שלך יעזוב אותך עבור מישהי אחרת?" (אני שונאת את השאלה הזו)

תשובה פשוטה: לא. אני מרגישה מאוד בטוחה בכל מערכות היחסים שלי. אחרת, לא הייתי נשארת בהן.

אני יודעת שאני מספקת לחבריי משהו ייחודי שהם לא מקבלים מאנשים אחרים. אני יכולה להיות מאוהבת במספר אנשים, אבל זה לא אומר שהם ברי החלפה. כשאני באמת צמאה לנוכחותו של אחד מהם - אף אחד אחר לא יתאים.

שברון לב אפשרי לכולם, פולים ומונוגמים. זה הסיכון בלהכיר ולהתאהב. אם מישהו מחבריי מפסיק לאהוב אותי או פשוט לא רוצה או לא צריך להיות לידי, העובדה שאנחנו מונוגמים או פולים לא תשנה את זה.

המון אנשים במונוגמיה מתאהבים באנשים מחוץ לקשר - וכשהם מתאהבים, זה לפעמים מוביל לבגידה, שקרים, אשמה, ורעות חולות אחרות. אז למעשה, אני פחות מודאגת שחבריי יעזבו אותי בגלל שאנחנו פולי. אם הם יתאהבו במישהו אחר, אז, ובכן, מעולה! עכשיו הם אוהבים שני אנשים. אם היינו מונוגמים, הם היו צריכים לבחור רק אחד, ואולי אותו אחד לא היה אני..

דרך אגב, פוליאמורים אכן עלולים לבגוד. רב היחסים הפוליאמורים מערבים כללים קבועים מראש, בהירים ומנוסחים היטב. מישהו יכול לבקש לדוגמא "אל תביאי הביתה מישהו אחר ללא הודעה מוקדמת". לאחר אין בעיה עם זה כלל, ובן אדם שלישי יכול להתעכב על ההגדרה של עד כמה ההודעה צריכה להיות מוקדמת.

אבל בכל פעם שמישהו לא מקיים את ההסכם שעשה עם אהוביו, הדבר כואב בדיוק כמו בגידה במונוגמיה. לדוגמא, ישנם פוליאמורים שרוצים לדעת אם אהובם מתחיל לשכב עם אנשים אחרים. אם הוא שכב עם מישהי ולא סיפר... זו עדיין בגידה.

אבל, בסך הכל, אני מוצאת שמערכות יחסים פוליאמוריות הן בדרך כלל חזקות יותר מכיוון שאנו מדברים יותר על דברים כמו קנאה. ראיתי אנשים רבים במונוגמיה (לפחות הנורמטיביים שבהם) שאין להם מושג איך לדבר על דברים כמו סקס בטוח יותר, גבולות, תשוקות, וכו'. לעזאזל, רב האנשים במונוגמיה לא יודעים לדבר על סקס או רומנטיקה בכלל מבלי להרגיש אי נוחות קיצונית!

אם אני צריכה קצת זמן בנפרד מארוסתי או סתם רוצה להישאר בבית בסופ"ש, אני אולי אשאל "הי, אני ממש רוצה לישון לבד במיטה שלי בסוף השבוע. את חושבת שאת יכולה לא להיפגש עם האהובה האחרת שלך, או שתלכו לבית שלה כדי שיהיה לי את הבית לעצמי?" הרבה אנשים מונוגמיים שאני מכירה היו מבועתים לבקש לעצמם מרחב ככה, והיו דואגים באופן אובססיבי שמא הם יפגעו ברגשות בת הזוג. במקרה שלי, אהוביי ואני מנסים למצוא את הדרך שתענה על מירב הצרכים של כולנו וכולם בסופו של דבר מרויחים מזה.

פוליאמורים צריכים לדבר על הדברים האלה. עם חבריי הפוליאמורים, זה נחשב נורמלי לחלוטין לדבר על הגבולות שלנו ולהגדיר אותם מחדש במידת הצורך. להכיר ברגשות כמו קנאה ולדבר על הדברים שלא מפריעים לנו מחד, והדברים שאנחנו מעדיפים לא לשמוע עליהם מאידך אומר שיש לנו כישורי תקשורת טובים יותר, ומשם האהבה הופכת בריאה יותר.

יש עוד רגש שצריך להיות מוכר. קנאה קיימת, אבל כך גם הינאה (compersion). זו מילה שהמציאו פוליאמורים, שמתארת את רגשות השמחה, הסיפוק והשלמות שחשים מהידיעה שהאהוב שלך שמח, מסופק ושלם.

זה אמיתי! בכל פעם שמישהו מחבריי מכיר מישהי חדשה, אני מתרגשת ומתלהבת איתם. וכשהם חוזרים מדייט מוצלח, אני נהנית לשמוע על זה כי לדעת שהיה להם טוב עושה גם לי טוב. אז בכל פעם שאני מרגישה קנאה, אני מחפשת ומוצאת בתוכי גם את רגש ההינאה (ואולי אף מחליפה ביניהם).

כשמישהו במונוגמיה שואל אותי הרבה שאלות על איך פוליאמוריה עובדת, זה בדרך כלל מכיוון שהוא רוצה להיות פוליאמורי אבל מפחד מזה. הוא מקשיב לי בתשומת לב ואז אומר, "וואו, זה גדול. הלוואי שגם אני יכולתי להיות ככה, אבל אני מונוגמי מטבעי."

שטויות. אף אחד הוא לא מונוגמי או פוליאמורי מטבעו. אלה רק בחירות שאנחנו עושים, ושתיהן לגיטימיות. אבל אם אתה רוצה לגרום לפוליאמוריה לעבוד בשבילך, אתה לגמרי יכול.

האמת היא שהמחסום הגדול ביותר בדרך לגרום לפוליאמוריה לעבוד הוא לא קנאה, אלא כפייה מונוגמית.

בדומה ליחסים להטבי"ם (לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדים), יחסים פוליאמוריים לא מוכרים באופן חוקי, ועומדים בפני מגוון גדול של מחסומים חברתיים ופוליטיים. אנו חיים בתרבות שמושקעת באופן בלתי ייאמן במונוגמיה, ושעושה בערך כל מה שהיא יכולה כדי להרתיע ולהעניש פוליאמוריה. היא מלמדת אותנו מלידה שיחסים לא מונוגמיים הם אחד הדברים הכי נוראיים שבן אדם יכול לעשות.

בעוד שיש לנו דוגמאות של מונוגמיה בכל אגדה הוליוודית, כמעט אף אחד לא מתעסק באופן פתוח בפוליאמוריה. יש מעט, אם בכלל, מודלים לדוגמא עבור חבר'ה פוליאמוריים. אנחנו אפילו חייבים להמציא את השפה מחדש, כי זו שקיימת בתרבותנו לא מתאימה לתיאור מערכות היחסים שלנו.

לאהוב מספר אנשים זה לא דבר מהפכני באופן מוחלט. רק בעולם שמנסה למחוק אהבות ולשלוט על הדרך שבה אנחנו מגדירים מערכות יחסים, צריך אומץ כדי להמרות את ההנחייה "המוסרית" של הדפוסים החברתיים השולטים.

כפמיניסטית פוליאמורית רדיקלית, אני מחויבת להרס התרבות המצמצמת, ולבנייה של עולם שבו נוכל לאהוב את מי שאנחנו שנרצה, כמה אנשים שנרצה, לכמה זמן שנרצה. מי יחד איתי?