מאת דרור צחורי האהוב

סיפורו של טבעוני שהצליח להעלות את רמת ה-b12 שלו ללא תוספים וללמוד הרבה דברים על החיים בדרך. "המדע הוא לא האמת, הוא רק חוקר אותה. גם אני חוקר, בדרכי. .. b12 הוא רק אחד מאותם מיליוני דברים שביחד יוצרים את המורכבות המדהימה של החיים שלנו. חומר שידענו לתת לו שם, לקטלג אותו כויטמין. .. ויטמין זה כוח החיים בלטינית."

העיניים של הרופא נעוצות במסך, מחכות שהמידע יעלה. לא משנה מה כבר עברתי בחיים, אני עדיין מגיב למשחק הזה של חולה ורופא. אני מבין שהוא לא זוכר אותי.
"עשיתי בדיקות לפני שבועיים ורציתי שתראה אם יש משהו חריג בתוצאות". הוא מרים את המבט מהמסך - "ה-b12 נמוך, 182. זה מתחת למינימום".

אני מתחיל להסביר. הרי מבחינתי יש עלייה משמחת ואולי הוכחה לכך שבגוף יכול להיווצר הויטמין בצורה עצמית, הרי יש עלייה בלי שלקחתי תוספים. הוא קוטע אותי. "זה אולי קרוב למינימום אבל רחוק מהנורמאלי. לא ייגרם לך שום דבר רע אם תיקח תוספים, אבל הנזק מהמחסור יכול להיות בלתי הפיך". המבט הכועס שלו פוגש את המבט העייף שלי. אני מוותר, רק מוודא שהמדדים שמעידים על תופעות מחסור, כמו גודל כדוריות אדומות, תקינים.

מחוץ לדלת אני נזכר לנשום עמוק, מנסה להיזכר למה בעצם התעקשתי כל השנים לעמוד מול הסמכות הרפואית הזו ולא לקחת תוספות והאם אני רוצה להמשיך להתעקש?

באוויר הקר והנקי של צפת, מחוץ למרפאה, אני בוחן שוב את ההחלטה, מתבונן בַּעייפות, נותן לרוח הקרה לראות אם יש משהו חדש שרוצה להתגלות ומוצא שבשביל לענות לשאלה אני צריך להיכנס עמוק פנימה.

שבועיים מאוחר יותר, היום השלישי עומד להיגמר. אני ביער, חווה את מסדרון הצבעים שמביא אותי ללילה. טוב לי, אבל לא בשביל זה באתי. נשאר לי עוד יום אחד ולא קבלתי תשובה.

פעם שמעתי שיש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לדרוש- לדעת את היעוד שלנו. אז הנה אני כאן, מנסה דרך שרידים של תרבות אחרת לדעת מה לכל הרוחות אני עושה כאן.

מזמן הבנתי שאני רק משרת, אבל שיש לי אפשרות לבחור את מה. במהלך השנים ויתרתי על לא מעט דברים: לשרת בצבא, לשרת תאגידים, לשרת את תרבות הצריכה, חלומות של אחרים, ויש גם את האגו שלי שאני כבר לא מעוניין לשרת. אז את מה כן?

בשביל זה אני כאן. בצום, ביער, נזכר פתאום ברגע מלפני 12 שנים-
אני מטפס בחזרה לשדה בוקר מנחל צין. העליה תלולה, הנוף מדהים, אבל הלב דופק בלי פרופורציה כאילו אני ברמה הטיבטית.

העדויות מתחברות. לכאורה הכל טוב ונוח- אני לומד לימודי תואר שני בהנדסת מכונות, מקבל משכורת טובה, חי במדבר, רוכב על XT600, חוקר דרכים להשתמש באנרגית השמש, אבל האנרגיה הפנימית הולכת ודועכת. כבר מצאתי את עצמי עושה תרגילי נשימה כדי להישאר ער בשיעורים והנה עכשיו הלב דופק כמו משוגע. אני נכנע ומאט, הולך צעד אחרי צעד. הדיאטה הטבעונית שלי קיבלה מנות מוגברות של חמוצים וכרוב כבוש לשיפור הb12, ברור לי שאני במחסור, אבל החלק העקשן והמרדן שבי הלך לסיפריה הרפואית בסורוקה במקום לקבל זריקות, לחפש עדויות על הימצאות b12 באוכלוסיות טבעוניות. הרי התקיימו אוכלוסיות טבעוניות גם לפני שהגדירו את הויטמין הזה בשנת 1948.

נתקלתי בהשערה, שבאוכלוסייה של טבעונים שאוכלים מזון נקי מאנטיביוטיקה ומחומרים משמרים ומקפידים אפילו על הכלור במים, מתאפשר שגשוג של חיידקי מעיים שמייצרים בי12. בסופו של דבר זה מה שקורה לאוכלי העשב, הם לא מייצרים בי12 אלא חיידקי המעיים שלהם.

אבל כשאני מתנשף, בעלייה לשדה בוקר, הרעיונות הללו לא מספיקים. באיטיות רבה אני מגיע הביתה. בלילה אני חולם שאני מטפס על חומה, נתלה עם הצפורניים, נאבק על החיים שלי.

בבוקר זה נראה לי ברור. חייתי חיים של מישהו אחר. קרוב למה שרציתי, דומה למה שחשבתי שהוא אני, מתאים לציפיות של הסביבה, אבל לא ממש החיים שלי. בשר או b12 ממקור חיצוני יתנו לי כוח להמשיך לקיים את הפער הזה. אולי דווקא החולשה יכולה להניע משהו אחר, מדוייק יותר?

בחופשת הסמסטר אני מטייל בסין. טיול בלי מילים, בלי ידיעה, רק בחירות של הרגע. אני חוזר ושבוע אחרי שהסמסטר מתחיל אני עוזב הכל.

המנחה מופתע. יותר מזה שאני עוזב הוא מופתע מזה שאני לא יודע לאן. אני בודק בטכניון. מוכנים לקבל אותי מייד למרות שכבר התחיל הסימסטר. אני נושם עמוק ומוותר גם על זה.

תריסר שנים חלפו מאז. במהלכן למדתי לראות את החולשה כמצפן. היו לי תקופות של מרץ ואנרגיה שהרגישו אין סופיים ותקופות מבולבלות וחלשות.

הפנמתי שהאנרגיה שלי קשורה לא רק לתזונה הפיזית אלא גם לרוחנית. שאנרגית החיים שבי תלויה לא רק במה שאני מכניס לגוף אלא גם במה שאני עושה איתו.

אבל מה עכשיו? את מה לשרת? הדבר חמקמק וכל הזמן משתנה, כרגע אני לא רואה אותו.

אני שוב חסר אנרגיה, מבולבל, זה זמן מה שאני כבר לא רואה דיוק ובהירות והגוף נותן שוב עדויות.

אולי אני טועה, אולי אני מסכן את הבריאות, הגוף לא מתחדש כמו פעם. אני עושה שוב בדיקה ומחליט שהפעם אשקול שוב את האפשרות לקחת b12.

למרות הויכוח עם הרופא, אלו התוצאות הכי טובות ב-12 השנים האחרונות. בפעם הראשונה שעשיתי בדיקה המכשיר לא היה רגיש מספיק. בבדיקה הבאה הערך היה 60. מאז היתה עלייה מתמדת ועכשיו 182.

איזו אכזבה. כל כך קיוויתי לתרופת קסמים, משהו לקחת מבחוץ. עכשיו אני צריך להתמודד. אולי כמו אז, אני צריך לוותר על משהו, אולי משהו חדש מחכה להתגלות.

הלילה מגיע, היום השלישי ביער נגמר. אני מכין את עצמי לקור, ללא אוכל ומים המטבוליזם יורד והקור מורגש יותר. לובש שיכבה נוספת, מתחמם ומרפה, מחכה לתשובה ונותן לאהבה סביבי לתמוך ולהזין. מתבונן בחיים שלי, מנסה לא לכעוס, לחקור מתוך סקרנות את מה שהיה, מה יכול להיות יותר טוב.
נזכר בפעם האחרונה שצללתי בים, צלילה חופשית בלי ציוד, מרחף בעומק של 6 קומות. בגוף יש עוד חמצן, הוא מרפה מעצמו. אני מבין שהחיים שלנו תלויים ביכולת להרפות. תנועות שקטות ובטוחות של הרגליים מעלות אותנו למעלה, אין מה למהר, הכל מדויק וקורה בזמן שלו. אני שואב אמון מתוך הזכרון ומחכה לנשימה הרצונית הבאה שתופיע.

אור הירח קורא תיגר על העננים שמכסים אותו, מדגיש את קווי המתאר שלהם. הם כאן, אבל עוד לא מגשימים את עצמם לטיפות. מרחף במחשבות ורואה איך גם אני עוד לא מגשים, ממשיך להתלבט ולחכות לרגע המתאים, למקום הנכון, למשהו שיקרא.

הבוקר מגיע ואיתו מסתיים היום הרביעי והצום. כלום לא הגיע, לא תשובה ולא רמז. הדפוסים פוגשים אותי כשאני פוגש אנשים, הגוף נסגר והלב איתו. המקום השקט שב ומתכנס, שומר על עצמו עמוק בפנים.

שבוע מאוחר יותר העננים מגשימים את עצמם מעל היורט שלי. אני בוחר לכתוב, לוותר על אין סוף האפשרויות ולצבוע באותיות שחורות את המסך הלבן. אני נזכר ברופא מצפת, מדמיין איך השיחה בינינו היתה יכולה להיות אם הוא לא היה כועס ואני לא הייתי עייף.

אולי הייתי אומר לו שb12 הוא רק אחד מאותם מיליוני דברים שביחד יוצרים את המורכבות המדהימה של החיים שלנו. חומר שידענו לתת לו שם, לקטלג אותו כויטמין. שכפי שהוא יודע ויטמין זה כוח החיים בלטינית. אולי הייתי ממשיך ואומר שלמרות שמעולם לא ראיתי את החומר הזה, אני מאמין שהוא קיים. אני מאמין גם שקיימים עוד חומרים שנגלה בעתיד, אבל המורכבות המדהימה של הגוף צריכה חומרים אלו כבר עכשיו, לא כשנגלה אותם וניתן להם שם, נניח B13.

המדע הוא לא האמת, הוא רק חוקר אותה. גם אני חוקר, בדרכי. בהבט מסויים, יכול להיות שהבחירה לא לקחת B12 זהירה יותר. בחרתי לנסות לחיות כמה שיותר בריא ולהשתמש במדדים השונים כדי להבין אם אני מצליח בכך. לא לשנות את המדדים אלא להשתמש בהם כאבן בוחן. המדדים ישתנו לטובה אם הבחירות שלי יהיו בריאות. בחירות שיגדילו את יכולתי לברוא ולחדש את עצמי.

מה הערך הבריא ל B12? לצערי, למרות הידע הרב שיש, אין לכך תשובה ברורה. לעומת זאת, יש תשובה מדויקת לשאלה מהו הערך הנורמאלי באוכלוסיה הבריאה. כדי להבין את ההבדל צריך לנתק את הקשר בין המילה 'נורמאלי' למילה 'טוב' או למילה 'נכון'. הנורמאלי רק מגדיר את היחס של פרט מסויים לשאר הפרטים. זה לא יהיה נורמאלי להסתובב עם מכנסיים קצרים בחברה של חרדים – אז מה. בקיץ בלי מזגן זה נראה לי יותר שפוי. בהרבה דברים אני בוחר בחירות לא נורמאלית, אפילו לכתוב את המשפט הזה גורם לי להרגיש לא בסדר. וזו הבעיה.

הכלים הסטטיסטים משרתים את המדע, המדע משרת את התרבות אבל התרבות מקדשת את הנורמאלי. אין ידיעה מהו הערך הרצוי, רק סטטיסטיקה ואקסיומה שלא מתוכחים עליה, שהנורמאלי הוא טוב.

אז בשביל מה אני עושה בדיקות? מה המידע הזה נותן לי? ראשית, יש סטיסטיקה גם עבור טבעונים, שהיא נמוכה בהרבה. אבל חשוב מזה- בשביל לראות תהליך, לראות אם יש שינוי.

אני מחזיר את הסמכות אל עצמי. בעידן הזה של המידע קל להתבלבל ולהפוך את הידע למקדש. במקביל לבדיקות הדם אני מרחיב את ההבנה מה זה אורח חיים בריא, מכיר במרץ שפעילות גופנית נותנת, בהזנה שיש בקהילה, מזהה את הכוח שיש בחוויית האמון, את הצורך הבסיסי בהגשמה, ורואה עד כמה כל אלו קשורים ביכולת להיות עם לב פתוח.

כשנולדתי לא קיבלתי את ספר ההוראות, כך שאני לא ממש בטוח שמה שאני עושה נכון. למדתי מספיק כדי להכיר במגבלות של הידע הרפואי. בדבר אחד אני בטוח- החיים פועלים בדרך כל כך שונה ומופלאה מסט החוקים הרגיל שבו מקובל להאמין.





לתגובות ניתן לפנות אלינו ונפרסמן או אל הכותב drorisolari בג'ימייל