זו בערך הפעם החמישית שאני יושבת ומתחילה לכתוב מאמר על מערכות יחסים. אני חושבת שזה נושא כזה קשה בגלל שבתוך מערכות יחסים אינטימיות אני פוגשת את הדפוסים של עצמי בצורה הכי חזקה. אני הכי פוגשת את עצמי (או את מה שאני חושבת שהוא עצמי). יש קרבה, אהבה, התאהבות, משיכה, ואיתם עולים הקשיים ואז אני רוצה לברוח. לא רוצה לראות את חוסר הבטחון שלי, לא רוצה להרגיש איך האגו נפגע ואני נסחפת איתו לדרמות, לא רוצה לעמוד מול התחושה שדברים הם לא נצחיים ושהם שבריריים ודינמיים. יש בי רצון לתפוס את רגע, לקבל הבטחה. בגלל זה אני רוצה לברוח, כי זה קשה ומפחיד, לא נוח לי כי אני מאבדת שליטה על מה שנדמה לי שיש לי עליו שליטה. האגו רוצה להראות טוב, רוצה להתנפח, רוצה להרגיש עליונות, להיות בעל כוח. לרוב כשזה קורה יש בי חלק שיודע שזו לא אני, יש בי ידיעה פנימית ועמוקה שמה שיוצא ממני עכשיו, התחושה החזקה של הייאוש ושל חוסר שביעות רצון הם הדפוסים שלי שאני מכורה אליהם. בפנים בתוכי אני מכירה בזה, אבל הדפוסים העקשנים מנצחים אותי במלחמה שאני נלחמת נגדם. הידיעה האמיתית והנכונה נשארת עמוק בפנים ועל פני השטח שולט האגו.

אז אם הרגשות הקשים שעולים כשיש אהבה גדולה הם דפוסים שמתנהגים כאילו שהם אני, מי אני בלעדיהם? זו שאלה טובה- מי אני מתחת? ואיך אני יכולה להתגבר על הקשיים האלו? כי כרגע אני כל הזמן כמעט מוותרת כדי שיהיה לי רגוע בפנים, כדי שאני לא אאבד את עצמי. כנראה שהאני שלי או איך שאני תופסת אותו, לא ממש יכול להתקיים כאשר יש קשר בין שני אנשים. אז אני צריכה לוותר? לוותר על עצמי? זה מה שאני לא רוצה. אבל האם אני באמת מוותרת על עצמי? יש לי התנדנדות כזו בין רצון להיות לבד ולהיות ביחד, כי אני מרגישה שרק כשאני לבד אני מצליחה להרגיש מחוברת לעצמי ולחיים, להרגיש עצמה, חיות, מחשבה צלולה ואז כשאני פוגשת מישהו משהו מתנתק אצלי, נחלש נכבה ונסגר. למה זה קורה? זה מה שאני מנסה ללמוד במערכות יחסים. אולי זו הדרך שלי שאני צריכה לעבור, להיוולד מתוך עצמי במערכות יחסים. זה מאוד מבלבל אותי וקשה לי להבחין ולהבין- מי אני? במיוחד כשזה לא רק אני מול עצמי.

אני בחרתי להיות במערכות יחסים פוליאמוריות, כי אני חושבת שהן יותר ברות קיימא ויותר מעודדות חיות וחופש. אני עוברת כל מיני מחשבות ותהליכים עם הפוליאמוריה, הבחירה שלי בסוג כזה של מערכות יחסים לא אומרת שאין לי קשיים (ממש לא חסר קשיים). לפעמים בגלל שקשה שלי ואני רוצה להרגיש הכי הכי אהובה מכולם חולפת בראשי המחשבה, האם פוליאמוריה זאת באמת בחירה שמתאימה לי? אולי אם אהיה בקשר מונוגמי יהיה לי שקט, רגשות חוסר הבטחון וחרדת הנטישה יחזרו לישון ואני אאחז ואתרפק בתחושת הבטחון החמימה וארגע. אבל האם הם האמת יחזרו לישון? האם אצליח להרגיש בטחון? כמו שזה מתבטא בעוד תחומים בחיי, הכמיהה החזקה הזו לחיקה החם של אמא באה לידי ביטוי חזק במערכות יחסים אינטימיות. אני מרגישה את זה כמו כמיהה ללא תחתית, ללא סוף, שיקחו אותי, יצילו אותי, יאהבו אותי אהבה גדולה וחזקה ללא תנאים ובעוצמה ואני אוהב בחזרה והאהבה הזו תפרח ותמלא את העולם ואני לא ארגיש לבד יותר והחלל יתמלא, אני אתמלא ויהיה לי מספיק לשארית חיי. זה נעים לי להיסחף לפנטזיה הזו ואז אני שואלת אותי- האם זה יכול להיות? האם אני יכולה ליצור מערכת יחסים שתענה על הצרכים שלי והחסכים הרגשיים שלי מגיל צעיר? זה מעציב אותי לחשוב שלא, בטח כל מיני תיאוריות רוחניות יגידו שאני זו שצריכה למלא את החלל, שהאהבה נמצאת בי. היא באמת נמצאת בי, האם אצליח להתמלא בעזרתה? אולי ככה אוכל להיות שותפה טובה יותר לאהבה עם מישהו אחר. פתאום לרגע אני יכולה לראות את חוסר הרגיעה הזה והתשוקה לאהבה ככוח מזיז ומניע, נכון שזה לא טוב כ"כ כשזה מגיע ממקום של נזקקות אבל עדין, זה כוח מניע, זו תשוקה לחיים, לחיות אותם כמו שאני רוצה. אני גם מאוד מאמינה שביכולתה של האהבה למלא חלללים כואבים, שמגע הוא מרפא, שאהבה היא כמו שמש, אבל את הבור האינסופי הישן היא לא יכולה למלא, בעיני הבור הזה הוא חלק מהגוף ואפשר לחיות איתו, אולי במידה מסויימת הוא אפילו חיוני. 

כשאני לבד אני מאוד טובה בלחשוב מחשבות עם עצמי, להגיע לתובנות וגם לכתוב עליהן, אני מצליחה לחשוב ולהתבטא, מצליחה קצת לראות מעבר למצוקות שלי, אבל במערכות יחסים כשיש משהו קשה, כשמשהו נוגע בנוקדות הכי כואבות שלי שלפעמים אני לא יודעת אפילו מה הן, אני רק מרגישה כאב משתק ואני משתתקת, אין לי מילים להגיד, יש רצון להתרחק, להסגר, זו כמו אכזבה עמוקה שמשאירה אותי ללא מילים יחד עם רצון להגביר את הכאב, להעצים אותו כדי להרגיש אותו הכי חזק. אני מאוכזבת כי חיפשתי לי פינה של אהבה ללא כאב, של קבלה אין סופית אבל כנראה שהמציאות והחיים מנפצים לי את האשליה הזו ואני מאוכזבת. אני חוזרת אחורה לנקודות בזמן בהן נפגעתי והתאכזבתי והן נשארו כפצעים מדממים בגופי ובנפשי. לפעמים אני מוצאת בי את כל מה שאני מחפשת ואז אני מרגישה קיימת בהווה. לא שבויה של כאבי העבר הבלתי נגמרים ולא שבויה של פנטזיות הצלה. פשוט אני, חיה וקיימת כחלק ממה שנקרא החיים. 

כשאני נסחפת במחשבות רומנטיות שמשתלבות יחד עם דפוסי ריצוי, של המשפחה במקרה הזה, אני מפנטזת על חתונה ו"בעל". וכשאני טיפה יותר מתעמקת בזה, פתאום אני מתפכחת ונזכרת שזו לא הדרך שלי. זה קצת קשה לזכור את זה. אני מרגישה מחוייבות לזכור את זה גם כלפי עצמי וגם כלפי העולם, החברה, האנשים שקרובים אלי. ללכת לבית ספר, ללמוד באוניברסיטה, להתחתן, לעבוד- זה כל כך חלק מהחיים של כולנו, שאני שוכחת שעל הדברים האלו מושתת החברה המערבית החולנית. אני חושבת שהציפיה הזו "לחצי השני האחד והיחיד שניהיה ביחד לנצח" היא תוצר של תרבות שמכוונת אותנו לחשוב ככה. דברים בעולם הם כמו שהם לא כי "ככה זה" אלא כי יש כוחות איטרסנטיים (עם אינטרסים לא חיוביים) מאוד חזקים שמעצבים את החשיבה שלי באופן מאוד רחב ועמוק. מערכת יחסים ממוסדת בנישואין זו דוגמא לדרך לשלוט בנו, לשלוט בחיי המין שלנו, לשלוט באהבה שלנו. אני בעד בחינת המוסד הזה מחדש בצורה רדיקלית ואני גם בעד ללמוד מהצורה שבה מתנהלות המערכות יחסים של ההורים שלנו למשל ולא לזלזל בזה.