אני אדם כזה, שמתאהב תמיד. אולי זה לא מיוחד, אבל זה תמיד התפרץ אצלי בעוצמה כזו שאף פעם לא הצלחתי לגייס כוחות להתנגד לה, אולי כי מראש אני לא רגילה לכוון כוחות כנגד הלהבה הפנימית שלי, ואני תמיד אבחר להשקיע כוחות בהגדלת הלהבה והפתיחות של הלב, ואולי פשוט כל דבר אחר נראה לי התכחשות מוחלטת לעצמי.

ניסיתי הרבה זמן להיות בקשר ארוך ומעמיק עם כל מני גברים (בעיקר גברים), כולם מיוחדים מדויקים ומדהימים, זה אחר זה, כולם התחילו בהתפרצות מלאת עוצמה של להבה, עם הזמן נעשיתי אשפית בלכוון את ההתחלות האלה – לעשות אותם ישירות, כנות, מרגשות, לדבר תאכלס על מה שאני מרגישה, לנצל את הטיימינג לפני הריקבון, אבל לא לפני הבשלות. אין מה להסתיר את זה, אני טובה בזה, אני אמנית של אהבות חדשות, אני יודעת לזהות כשמתאהבים ולהתקרב בדיוק במהירות הנכונה, להראות את עצמי אבל לא להפחיד ולהיות מספיק בטוחה בעצמי ולשדר מחויבות, אבל גם לדבר בכנות על החששות.

עצה למחפשי אהבה, תמיד תניחו שהצד השני מעוניין, לא משנה כמה ספקות מכות בכן, וגם ההתחלה מכריעה ויש לה טיימינג. לא להילחץ או משהו, אבל יש חשיבות גבוהה לימים הראשונים של נבט.דאגו שהתנאים יהיו כמה שיותר מדוייקים. שאני מתאימה את המרחב בהתחלה כשזה עוד יותר קל ומרגש, יש סיכוי גדול שהעץ יגדל יציב, שלא אצטרך להעביר אותו לעציץ אחר פתאום ושזה יזרום חלק יותר. כלומר, מה שזה אומר בשבילי זה להכיר במסגרות שאני אוהבת את עצמי בהן, ויוצאים ממני דברים טובים. מפגש חברתי, לעומת אתר הכרויות.

כל זה טוב ויפה עד שמגיע הקיץ, והגשם נגמר, התנאים נוחים פתאום ועדין קשה לעץ קטן ונזקק לראות את הטוב במה שיש, או את היתרון של הקיץ בגדילה וההתעצמות שלו. ומשברים באים, והדפוסים שהזהרתי את עצמי מהם צצים ועולים כמו שחששתי, וזה מאכזב ומייאש. זה הזמן הזה שבו אני זקוקה להזנה ומרגישה שחסר לי שוב להבה חדשה שטעונה באנרגיית חיים רעננה, שכבר נגמרה מתחילת החיים של הנבט, ואז... כמובן, אני הולכת ומתאהבת באחר, חדש. שנים ארוכות זה הייתי כזו – מונוגמיסטית סידרתית, אפשר לקרוא לזה.

אני זוכרת יום כזה, שהרגשות הגיעו לי עד לצוואר וחנקו אותי. רציתי להמשיך לראות איך פותרים את הפלונטרים בקשר הקודם, אבל מיד התאהבתי וכל האנרגיות שלי נשאבו לכיוון אחר. אהבתי אותו, רציתי להבין מה קורה לי, ומה קורה לו, אבל היה מעניין יותר לפזול לכיוון החיוניות מקשר מבטיח וצעיר שהיה נראה שנרקם. זה אמנם היה לא וודאי, אבל גם הרבה יותר מרגש. סיפרתי לבן הזוג שהתאהבתי באחר, והוא הביע אכזבה וקושי, ובעיקר חוסר אמון. אמרתי לו שלא אעשה שום דבר שלא נוח לו, והבעתי רצון להתמיד במחויבות ובפתירת הקשר, אבל הוא לא האמין למילה שלי,וכבר ניתק את עצמו כדי לא להיפגע. התאכזבתי ונעלבתי, כי גם ביני לבין עצמי חששתי שאולי באמת אי אפשר לסמוך עלי, ובטח עוד יותר אם כל פעולה שלי מעתה והלאה רק תוכיח את זה בעיניו, לא רציתי להיות במבחן הזה ובחרתי לנתק, בחרתי באחר, החדש.

עם האחר החדש, הייתה לי מן משימה להוכיח לעצמי שאפשר, שאני אחראית, שאני עומדת במילה שלי ונחושה להשגת המטרות המשותפות. זה עבד היטב, גיליתי עוצמות נהדרות בעצמי, והייתי שלמה לגמרי עם כל רגע, אולי כי לא עבר מספיק זמן כדי שזה ייהרס? בכל מקרה זה נגמר, מצידו. כשאני יודעת שאני בשלה לצלוח נהר גדול יותר ולהתמיד כמה שצריך כדי לחקור את גבולות הלב ולהרחיב אותן לעד.

המסע לכיוון הנהר התחיל מיד, אולי אפילו מרגע שהוא אמר ביי, כבר התחלתי ללכת ולראות אותו באופק, תוך שבועיים כבר יצאתי לטיול עם חברים שהלב בו היה פתוח במיוחד, הזמנתי את הבחור ההוא שנדלקתי עליו עוד מקודם ונראה היה שהוא מחזיר אנרגיות דומות, ובערב כבר אמרתי לו שנראה לי שאני שוב מתאהבת, הצעתי לו להתנשק, הוא הסכים, זה הקשר הכי ארוך ואינטנסיבי שהיה לי עד כה.

אני שמה לב שאני מגיעה לחלק הזה בסיפור, ומפה והלאה הכול נעשה מכביד יותר, ולא בא לי אפילו לדעת מה קרה כדי לכתוב אותו, נשאר במקום הזה כאב גדול, בעיקר כי נראה לי שהגענו לאתגר גדול ומשמעותי ולא הצלחנו לראות את הדרך החוצה ממנו, ויתרתי שם, לעצמי, לו, התאכזבתי והתייאשתי, יש סיבות טובות וזה, אבל גם יש חרטה גדולה, ואני חווה את ההשלכות של המהלכים ההם עד היום ממש.

אחד האתגרים היו הרצון לפתוח את הקשר. ניסינו לשבור כל מני דפוסים שזיהינו של סגירות, הרגשנו נזקקים, וגם כלואים, השלכנו זו על זה כל מני ציפיות ולא הצלחנו למלא אותם מאנרגיית ההזנה שאיתה הקשר נולד והתקשינו למצוא או לייצר מעצמינו אנרגיות כאלו. בן זוגי דחף חזק לכיוון ואולי פשוט מהר מדי ובלי סבלנות, רצה כבר להיות בשלב הבא, להתחיל קשר נוסף. לממש אותו כבר עכשיו, בלי להתמודד עם ההשלכות של זה עלי ובהרגשתי, כדרך לברוח מהקשיים שעלו בקשר. עלה לי כאב וקושי גדול הוא התקשה להכיל והרגיש תשוש מהניסיון לתת מענה לכאבים שלי שהלכו והתעצמו.

הוא התרחק וברח בכל מני דרכים שפגעו באמון שלי והגדילו את הכאב. אני התקשתי למצוא משמעות ומטרה לחיי חוץ מהמטרה לשמור על הקשר ורציתי להיות מחויבת לעד לפתוח את הלב ולחקור זה את זו, וככל שהלכנו והתרחקנו נוצר חלל ריק והתחילו ספקות. יש לציין שכל הדברים האלו גרמו לי להתנגדות גדולה מכל מה שקשור ונשמע קרוב לקשר פתוח, כל מי שדיבר על זה עיצבן אותי, חברות שהאמינו ברעיון ביקרו אותי על הקנאה שהרגשתי והתחילו לדבר על בעלנות וכל מני מילים שלא הרגישו לי מדויקות לחוויה שלי, ובעיקר הרגישו מאשימות והשאירו אותי בודדה. ואלו שלא האמינו בזה פשוט לא הבינו ולא יכלו לתמוך כי הם הציעו לי בפשטות לוותר על הסיבוך הזה, כשרציתי רק לקבל מעט חמלה והקשבה בקשר לכאב שעלה על פני השטח והתעצם. כעסתי והרגשתי נבגדת, נטושה, ולא האמנתי שאתן למישהו להגיע למקום ההוא יותר. 

אני מקללת אותם בצורה הזו, כי אני רוצה להזמין שהדברים ייסגרו איך שרציתי שהם ייסגרו, כלומר, לא ייסגרו. רציתי שכל אחד מהם ימשיך להיות חלק משמעותי מחיי, אני רוצה ורציתי להמשיך לאהוב אותם ולתקשר איתם, ולעבור איתם אתגרים. מראש הקנאה שלי נבעה תמיד מהפחד שאני אאבד אותם, אבל נראה שכל עוד סגרתי את עצמי למה שהקנאה העלתה בי, כשלא הצלחתי לקבל עליה הקשבה או לדייק את הצרכים שלי, סגרתי את עצמי וייצרתי את ההמתה של הקשרים האלו, אחד, אחד. 

אם לתת דוגמה נוספת לדפוס הזה, זה שמגיעה עם הבן זוג הנוכחי שלי קנאה, פחד שיתאהב באחרות וינטוש אותי, עולה לי מיד הרצון לברוח ולנתק את עצמי מהקשר – מה שעלול לממש בדיוק את החשש שממנו עולה הקנאה.

ועוד משהו שאני מבינה, זה שכל עוד אני מקללת אותם, אני מקללת את עצמי באותו המקום בדיוק, אני לא נותנת לעצמי ליהנות מהאהבה שמתפרצת אצלי לאנשים חדשים, שממלאת אותי בחיוניות אדירה, כי זה עלול להעלות כאב אצל אחרים, ומראש אני מניחה שזה לא ישמח אותם, כי אני לא שמחה כשאחרים מתלהבים כשאני עסוקה בלקנא ולנתק את עצמי. וגם כשאני נותנת לעצמי להתאהב ולשמוח, זה מרגיש כאילו אני צריכה לעשות את זה בסתר, ולהרגיש על זה בושה.

כדי לפתור את התסביך הזה בקלות, החלטתי פשוט להגדיר מחדש את רצונותיי האמיתיים: אם נתפסתי לכוונה שאחרים יסבלו כל עוד הם בלעדי, ושמחסורי יורגש להם ויצרום להם. במקום זאת, אייצר כוונה שאחרים ירגישו חופשיים לאהוב, לשגשג וליהנות, ואוכל אני ליהנות מהשמחה וכאשר אני קרובה אליהם. מעתה השאיפה שלי היא להגיד ולהרגיש שאני מברכת את האהבות של אהובי, ומטרתי להגדיל ולהרחיב את האהבה, ולתמוך בכל תהליך שמאפשר את גדילתה. אני משחררת כל רצון לצמצם כל אהבה של אדם כלפי אדם אחר, או להכשיל קשרים בין אחרות. ועל ידי כך אקבל יותר ויותר אהבה מהסובבות אותי, בדיוק רב יותר.

זה נשמע פשוט וקליל, וזה אכן כך, אבל יחד עם זאת עולים וצצים שוב כל מני שדים ורוחות אבל כשאני ממשיכה לתרגל את החשיבה על הרצונות האמיתיים שלי, ומחליטה שעל מנת שחיי יעבדו לטובתי עלי להתחבר אליהם איכשהו, זו רק שאלה של זמן ועקשנות, והדברים מתבהרים וחיי מתחילים להיווצר סביב האמונות האמיתיות שלי. זה דורש ממני לפעמים לאלץ את עצמי בכוח לחזור על מנטרות בראש שוב ושוב. "אני טובה", "אני טובה", "אני טובה", "כל מה שאני רוצה באמת זה שתהיה שמח", "אין משהו כייף יותר מלהיות מסוגלת לתת ללא תנאי" וכן הלאה.

בקשר לכאב, לא מזמן הבנתי שכאב ואהבה הם קצת כמו מילים נרדפות, וכל צפייה לנוחות, או הימנעות מכאב, כמוה כמו רצון לגדוע את החוט שמקשר ביני לבין החיים. אם כך, כנראה שאני בדרך הנכונה.