החיים כפיקניק - על קדושת הפנאי

מאת ליאת טאוב

החיים זה לא פיקניק?

יש לנו שכן חדש, קוראים לו תומר והוא מארגן כל מיני ניסויים סמי-מדעיים עם הילדים של השכונה, ואלה מאוד נלהבים. למרות זאת, בפעם האחרונה שחר פרשה מהר מאוד. היא טענה שצפוף ועמוס שם, בניסויים. כולם רוצים לנסות את המשקפיים שתומר הביא והם הופכים לרכושניים. אלה מילותיה שלה. בנונשלנטיות היא אספה את הגיטרה שלה והודיעה שהיא על הספה בחצר, מנגנת. 

ככה זה אצלנו בשכונה, הולכים לניסויים עם תומר או לנגן בגיטרה בחצר. או להתפלש בערימה של החול שהשאירו ליד המחסנים, או לטיול עם דובי, או לשבור שיא בקפיצה אחורה על חבל, או לבנות חללית, או לתפוס קרפדות, או להחליף מדבקות, או לדפדף בתמונות גיבורי-על במחשב, או לאכול גלידה, אם אמא מוכנה להכין. כי אמא לפעמים עסוקה. האמהות אצלנו בשכונה (גם האבות, לפחות חלקם) עסוקות הרבה פעמים. לפעמים הן עסוקות בלכתוב את הרעיונות שלהן או בלהשוויץ בילדים שלהן בפייסבוק, לפעמים בלקרוא ספר, לפעמים הן עסוקות בלדאוג שאף אחת לא תסתיר להן את השמש הנעימה של החורף ולפעמים הן קוראות ספר, משתזפות בשמש ואוכלות סלט בו זמנית. ואז, כמובן, הן צריכות לנוח. ברור שההורים פה גם שוטפים כלים, עושים כביסה, מסיעים לחוגים ואפילו הולכים לעבודה. רק משתדלים לא להגזים עם זה.

בזמן הפנוי שנותר לי מכל העיסוקים אני מתרגלת אי-התערבות בענייני הילדים שלא לצורך, חשיבה ביקורתית וג'אגלינג. מכאן ודאי תוכלו להבין מדוע אני עייפה כל כך בסוף היום ומקפידה לישון הרבה שעות. זו הסיבה שאני נאלצת שלא להתעורר לפני שמונה בבוקר. במיוחד בחורף.

את כל הדברים האלו נוהגים הילדות, ההורים, הילדים והחתולים לעשות משך כל היום, מבוקר עד ערב. פה, בשולי הארץ ובשולי החברה, אפשר שהפנאי יהיה העיקר וכל היתר הם משרתיו. אם גם אמא שלכן/ם אמרה לכן/ם שהחיים זה לא פיקניק, אנחנו כאן כדי להוכיח את ההיפך.

ולמה זה טוב?
פול לפארג מספר בספרו "הזכות לעצלות" (2008 בהוצאת נהר) כי "במושב הוועדה הממשלתית לחינוך יסודי שהתכנסה בפריז בשנת 1849 אמר מר תְיֶר: "בכוונתי להעצים את השפעתה של הכנסייה לכדי השפעה כל יכולה ומוחלטת, שכן אני סמוך ובטוח שהיא תשכיל להפיץ את השקפת העולם הנכונה - זו המלמדת את האדם כי הוא נמצא בעולם הזה כדי לסבול - ולא את האחרת, המורה לאדם: 'התענג!'"

במילות גנאי רבות כונתה העצלות ויחסי הציבור שלה רוטשו בידי הממסד הדתי והתיאולוגיה הקפיטליסטית. עצלן הוא כינויו של מי שהקפיטליסט, הרב והכומר רוצים לטאטא מתחת לשטיח החברתי. להעלים.

אבל העצלות היא לא בזיון מוסרי, תועבה או סכנה כלכלית. העצלות היא קריאת תיגר על אורח החיים התמוה שרב הא/נשים אימצו לעצמן/ם. הרי אף אחת, כמעט, לא הולכת לישון ביום שבת בלילה בשמחה כי למחרת מתחיל שבוע עבודה נוסף. ובכל זאת כמעט כולן ממשיכות לשתף פעולה, כמעט כולם הולכים לעבודה. נכון, יש כאלה שבעבודה שלהם יש חדר כושר, יש כאלה שעובדות מהבית, יש כאלה שיש להם הסעות ויש כאלה שמשלמים להן ממש טוב.

וככל שתרוויחי טוב יותר, כך תוכלי ליהנות יותר מהזמן הפנוי שלך. תהיי חופשייה לעשות מה שאת רוצה, כסף לא יהיה מגבלה. כשיהיה לך זמן פנוי, כמובן.

ובכן אני תובעת את הזמן הפנוי שלי ומחזירה אותו לרשותי יום יום. פנאי (leisure) הוא לא מותרות. פנאי הוא החופש לבחור מה לעשות בזמן שלי. כל כך הפנמנו, כיחידות, כיחידים וכחברה שהחופש שלנו מסתכם בבחירת הפתקית לקלפי, בבחירה ממגוון המזונות המוצעים לנו בסופרמרקט ובלאן לנסוע לסוף שבוע, כל עוד, כמובן, לא חשבנו לנסוע לבקר חברה ברמאללה.




את הכבלים והמגבלות קיבלנו בשמחה. אין ברירה. כמו שאנחנו חייבים צבא, כי אנחנו במזרח התיכון, כמו שאנחנו חייבים ללכת לבית ספר כדי להשכיל, כך אנחנו חייבים ללכת לעבוד, כדי להרוויח כסף. אין ברירה, החיים זה לא פיקניק, וחוץ מזה הם מקושטים בקישוטי זהב יפים.

אני תוהה מה קורה לנו כשאנחנו מפנימים מגבלות וסייגים. איפה עובר הגבול בין החיברות (סוציאליזציה) שלנו לבין הכפפת הראש, קיצוץ כנפי הדמיון ותיחום גס של הרוח המרדנית שלנו בכלאה. אם לא היינו מוכרות כל בוקר את כוח עבודתנו, אם היינו נהנות מחופש בניצול הזמן שלנו – האם עדיין יכלו לכרות את יערות הגשם מתחת לאף שלנו? האם עדיין יכלו להעסיק נערות וילדים בסדנאות יזע ולמכור לנו בזול את המוצרים שלהם? 
אולי, אם רוחנו לא היתה מדוכאת כך, היינו רואות ברירה.

איך זה אפשרי?
נניח שאיננו מדברות פה על חיים מחוץ לתרבות לחלוטין. צריך לשלם שכר דירה, צריך לקנות אוכל, צריך לשלם עבור נסיעות וכיוצא באלה מיני הוצאות. וזה עולה כסף וכסף משיגים בעבודה (לפחות הפחות עשירים מבינינו). 

נעמי קליין תוהה בספרה No Logo "איך תראה החברה בהעדר השליטה הצרכנית?" (הוצאת בבל, עמוד 133). אז נסו לדמיין את הפנאי שיש לכן (יש לכן?) בלי קניות. בלי לקנות חוג, סדנא, פלאפל, חומרי יצירה או דלק. נסו לרגע להרגיש את מה שפול גילקירסט, חוקר בתחום לימודי הפנאי, כינה "טבעו האוטונומי של הפנאי". אפשר להתחיל באי-עשייה. זה לא קל. לא לעשות כלום דורש תרגול. למי שהדבר קשה לה במיוחד, מומלץ לקרוא בתחילת כל אי-עשייה את הספר "שום-כלום", ספר ילדות קצר ומקסים של מגלי בוניול. התייחסו אליו כמדריך למתחילים. 

מה קורה לנו כשהפנאי חוזר לידינו?
ובכן, קורים דברים מופלאים. אני עצמי, שמאז ומתמיד היה לי יותר פנאי מהממוצע, שמתי לב שככל שאני פנויה יותר לבחור מה לעשות בזמן שלי, אני מודעת יותר לעומס של חוויית החיים המודרנית. יותר ויותר התחלתי לשאול את עצמי "למה כן?". למה אני צריכה מקרר? למה אני הולכת לסופרמקט? למה הכל כתוב בלשון זכר? למה ילדים הולכות לבית ספר? ולצבא? ולעבודה?

תזהרו! זמן פנוי באמת יכול לגרום לכן לחשוב מחשבות לא נאותות, מחשבות שמרחיבות את השוליים. אבל פה, בשוליים, מעניין יותר, אפשרי יותר, גם אם פחות יציב ומקובל חברתית. אם נרחיב את השוליים (מהפרטי אל הציבורי ולהיפך, למשל), יהיה שם מקום גם לכן/ם.

לכריסטופר אלכסנדר, פילוסוף וארכיטקט, יש דפוס שאני מאוד אוהבת. הוא נקרא "שוליים לבניין": "יש להתייחס לשוליים של הבניין כישות בפני עצמה, מקום, אזור עם נפח, ולא סתם קו או חיבור ללא עובי. לשבץ בשולי הבניין מקומות שמזמינים אנשים להתעכב. ליצור מקומות עם עומק וכיסוי גג, מקומות לשבת, להישען, לפסוע, במיוחד בנקודות סביב הבניין שמשקיפות לאזורי התרחשות מעניינים או יפים בחוץ". 

אם יש לכן בסביבה מקום כזה, להישען, לפסוע, להשתהות, נצלו אותו להתנסות באי-עשייה.
אם הייתה לכם אוטונומיה גמורה ויכולתן לעשות מה שאתן רוצות בזמן שלכן, אבל לא היה לכם שקל אפילו, מה הייתן עושות?


Comments