מחאת הפירות: לא מבינים אותנו

מאת ד"ר דגלאס גרהאם
תרגום מאנגלית (ברשות המחבר): עמית כהנא החתיך

מראשית ההיסטוריה הכתובה, הפירות שיחקו תפקיד מרכזי בבריאותו של האדם. הם היו המאכל העיקרי בגן-העדן המיתולוגי, וכן בזמן עידן הזהב של האדם, לפני 2500 שנה, הפירות היו המזון הבולט ביותר. תקופה זו בהיסטוריה האנושית, ביוון העתיקה, טיפחה מספר עצום של הוגי-דעות חשובים, פילוסופים, אומנים ואתלטים, יותר מכל זמן אחר.

מאז ומעולם, הפרי נחשב כאוכל בריא, ועדיין מחזיק ביתר תוקף בתוארו המכובד. פתגמים ישנים, כגון "קח פרי ותהיה לי בריא"1 הוחלפו בחדשים, כגון "30 בננות ביום"2, כדי להמחיש את ההכרה המלאה בתכונות הפרי. הממשלה, תעשיית המוצרים הבריאים, הארגון הרפואי האמריקאי, תזונאים, דיאטנים, וכל גוף בריאותי שנותן עצות תזונתיות מעודדים את לקוחותיהם להגדיל את צריכת הפירות בתזונתם. מנגד, ישנם אנשים שמחרימים את הפירות ממטבחם ואפילו שמפחדים מלאכול אותם. יתר על כן, כמה דמויות בולטות בתנועת המזון הנא בעולם עודדו את הציבור ללמוד לחיות מבלי לאכול פירות בכלל. ברור שאחד משני הצדדים טועה. בואו נראה אם נוכל לגלות מהיכן נובעת המחלוקת.

הדבר האחרון שאכלתי היה פרי

 בעולם המיינסטרים, אין זה נדיר שאנשים אומרים לי שהם לא יכולים לאכול פירות מכיוון שזה מטריד את קיבתם. כששאלתי אותם כיצד הם הגיעו למסקנה הזו, הם הסבירו לי בפשטות: הם ניסו לאכול פירות בבקרים, ומיד לאחר מכן הם קיבותיהם כאבו. ניסיתי להסביר להם שסביר יותר להניח שהאוכל שהם אכלו בלילה הקודם עדיין היה בבטנותיהם, ועל ידי זה שהם שפכו עליו מיץ-תפוזים או פירות אחרים הם כנראה גרמו לפרעות תוססות בקיבותיהם, מעין קומבו מוכפל ומשולש. הצעתי להם לחכות עד שקיבותיהם יהיה ריקות לגמרי לפני שהם ממלאים אותן בפירות, כדי להימנע מקלקולי קיבה. בכל מקרה, מאחר והפרי היה המוצר האחרון שעוכל לפני שקלקול הקיבה החל, קל להטיל עליו את האשמה.

באופן דומה, בתנועת המזון הנא, הפירות לוקחים לעיתים את האשמה לבעיות שהם לא גורמים. לפי חישובים ולפי תצפיות אישיות ומקצועיות, הטבעונאי הממוצע צורך 65% או יותר קלוריות שמקורן בשומן. השומן נוצר בעיקר בגלל אכילת ארוחות שמלאות בשמנים, אבוקדו, אגוזים, זרעים, חמאת אגוזים וזרעים, קוקוסים וזיתים. בהשוואה לטבעונאי, האדם הממוצע בארצות-הברית צורך כ-42% או יותר קלוריות שמקורן בשומן. בתזונה שבולטת ברמת השומן שבה (כמו תזונתו של הטבעונאי), רמות השומן בדם נוטות להיות גבוהות במיוחד. רמות גבוהות של שומן בדם מובילות בדרך-כלל לרמות גבוהות של סוכר בדם, בגלל שסוכר לא מסוגל לצאת מהדם בקלות כאשר כמות השומן בדם עולה. במצב כזה, הלבלב ובלוטות האדרנל צריכים לעבוד קשה יותר כדי להנמיך את רמת הסוכר למצב נורמאלי. זה גורם לאיברי-הגוף, במיוחד לבלוטות האדרנל, להתעייף ולהישחק, ובסופו של דבר להפסיק לעבוד. במצב זה רמות הסוכר בדם יכולות לנוע בצורה קיצונית, ולהגיע למצבים שנקראים היפר והיפוגליקמיה וכן, לאורך זמן, גם לסוכרת ולתשישות כרונית. היפוגליקמיה מתפתחת כתוצאה של ייצור עודף של אינסולין. בלוטת התריס מתנהגת באופן דומה לבלוטות האדרנל מאחר והיא מומרצת על ידי אדרנל, ולעיתים קרובות היא תפקודה מוחלש בעקבות חולשת בלוטות האדרנל.ידוע שבעיות הורמונאליות אחרות, סרטן, מחלות לב, ורוב בעיות העיכול יכולות להיגרם על ידי צריכת יתר של שומן.

אם כך, מדוע מאשימים את הפרי בסימפטומים רבים לחינם, ומדוע התסמינים נראים לעין רק כאשר האדם צורך פירות? רמות סוכר לא-יציבות בדם באות לעיתים קרובות מיד לאחר צריכת פירות, אפילו בכמויות הקטנות ביותר, כשהצרכן נמצא בדיאטת רבת שומנים. עם זאת, כמעט כל סיטואציה בעייתית שבה הפרי נמצא אשם, מקורה בדיאטת רבת שומנים. בזמן שמנהיגים טבעונאים ממשיכים להאשים את הפירות במגוון רחב של בעיות בריאותיות, אני חייב להסכים איתם שבעיות אלו יתפתחו רק כאשר תזונת האדם הלוקה בהן היא רווית שומנים.


הימנעות מאכילת פירות אינה הפיתרון לבעיות אלו מכיוון שהפרי אינו האשם בהן. למעשה זו צריכה לא-יעילה של פירות שמובילה טבעונאים לצרוך רמות גבוהות מדי של שומן. הסוכרים הפשוטים שבפירות, גלוקוזה ופרוקטוזה, הם חיוניים לתפקוד הגופני של האדם, שכן הם הדלק לתאי הגוף האנושי.

אני נהיה נורא רעב כשאני אוכל רק פירות

 אחת מהתלונות הנפוצות ביותר הקשורות בפירות היא שכוח ההשבעה של הפרי אינו בר קיימא, כלומר שאינו נמשך זמן רב. "ניסיתי לאכול פירות בבקרים ושעה לאחר שאכלתי אותם שוב הייתי רעב", כך הסיפור בדרך כלל נשמע. במבט ראשון, נראה כאילו זהו כתב אישום תקיף לחוסר ההתאמה של הפירות לתזונה האידיאלית, אך הבעיה ראויה לבחינה עמוקה יותר. כשביקשתי את תוכן הארוחה, בדרך-כלל קיבלתי את התשובה "אכלתי תפוז, או חתיכת מלון, בננה, או כמה ענבים."

1 מאנגלית: An apple a day keeps the doctor away.
2 מאנגלית: Eat fruit everyday, the five-a-day way.
בשביל רוב האנשים, ארוחה ממוצעת מכילה כ750 קלוריות. חתיכה ממוצעת של פרי מכילה כ75 קלוריות. לארוחה שמכילה חתיכות מעטות של פירות יש רק כ10% או 20% קלוריות ממה שהיינו רגילים לאכול לפני כן, ומשום כך אנחנו חשים ריקנות ותשישות. גם אם המטרה המקורית היא ירידה במשקל, הפרש הקלוריות בין שני סוגי הארוחות הוא יותר מדי קיצוני כדי להשביע, כדי לשמור עליו לאורך זמן וגם בשביל לספק את כל הצרכים התזונתיים של הגוף. לפרי יש צפיפות קלוריות נמוכה יותר מאשר לכל שאר סוגי המאכלים חוץ מירקות ועל כן אם אוכלים פירות צריך לאכול אותם בכמויות גדולות יותר מאשר סוגי מאכלים אחרים כדי לקבל את מנת הקלוריות הרצויות. כשאני מסביר זאת לאנשים, הם שואלים אותי "אבל כמה פירות אני כבר יכול לאכול בפעם אחת? אתה אומר לי לאכול יותר מחתיכת מלון אחת או שתי בננות?" "כן", אני עונה. אנחנו יכולים לאמן את עצמנו לאכול ארוחות-פירות מספקות, וכך לאפשר לעצמנו לאכול פירות עד שנשבע לחלוטין. זה אומר שצריך לאכול מלון שלם לארוחת-בוקר, או שש, שתיים-עשרה או אפילו יותר בננות לארוחת-צהריים. ישנם שלושה אלמנטים חשובים שמשפיעים על תחושת השובע, ואני עומד להסביר כיצד הפרי עונה על שלושתם.

סביר ביותר שילד יישמע את אימו אומרת: "אל תוכל ממתקים לפני הארוחה, זה יקלקל לך את התיאבון." למעשה היא הסבירה שפירות הוא אוכל משביע, למרות שהיא התכוונה במקור לסוכריות וחטיפים אחרים באותו זמן. אפילו עלייה קטנה ברמת הסוכר בדם בטווח הנורמאלי גורמת לעלייה בתחושת השובע. הפרי בהחלט מספק את העלייה הנחוצה, ומאכן שהוא משביע. זאת הסיבה שהרבה אנשים מסתפקים בתחילה במעט פירות.

עוד סיבה מדוע אכילת פירות היא מאוד משביעה היא שהפרי מכיל הרבה מהחומרים המזינים החיוניים לגוף האדם. ההרכב התזונתי של הפרי מצליח לענות על יותר צרכים תזונתיים של האדם מאשר כל סוג מאכל אחר. יתר על כן, קל לספוג בגוף את ההרכב התזונתי של הפרי ולפרק אותו, מכיוון שפירות זקוקים לפחות זמן עיכול מאשר מאכלים אחרים. רוב ההרכב התזונתי של הפרי אינו זקוק לעיכול כלל: הם נספגים בקלות. זה כולל מים, סוכרים, מינרלים, ויטמינים ופיטונוטרייאנטים, ואולי אפילו יותר. הסיבים התזונתיים שבפירות, על אף שאינם מסוגלים להתעכל, הם רכים ונמסים בקלות, ועל כן הם נוגעים בעדינות בממבראנות של מערכת העיכול ונותנים גישה ישירה אל ההרכב התזונתי שהם מכילים. כל הסיבות האלה מתאחדות לכדי תשובה אחת ברורה – הפרי הוא מזון המשביע ביותר.

חוץ מהסיבות הללו, חשוב לזכור שרמת השובע שלנו מושפעת ישירות מנפח האוכל שאנחנו צורכים. משום כך, על מנת לחוש שובע, אנחנו חייבים לצרוך אוכל בעל נפח ניכר. אפשר לרכז את כל ההרכב התזונתי החיוני לגוף האדם לכדי גלולה או חטיף, וכך לקבל את כולם במאמץ של כמה נגיסות. בזמן שמספר מומחים תומכים בטענה שחטיף מסוג זה יכול לענות על כל הצרכים התזונתיים של הגוף האנושי, מחקרים הראו שאנשים לא מסופקים מחטיף כזה מאחר ונפחו זעום. בדיוק בגלל צפיפות הקלוריות הנמוכה שבו, הפרי מספק בשלמות את הנפח הרצוי להרגשת השובע בכל ארוחה. למעשה, בשביל אלו שהתרגלו לדיאטה הנפוצה של צריכת אוכל עשיר בשומן ומרוכז, הפקת סיפוק בתחילה מארוחת-פירות נראית כמו בעיה שלא ניתן להתגבר עליה בשל העלייה הקיצונית בנפח האוכל. אנשים מאמינים "שהבטן שלי לא יכולה להחזיק את כל זה!" אבל אם הם לא מתייאשים ודבקים באתגר למספר ימים, הם לומדים שהם יכולים לאכול כמויות מספקות של פירות ולחוש סיפוק ושובע. הם לומדים לקצור את הרווחים של הבריאות המשתפרת.

הפירות הם הארוחה האידיאלית

 כדי ללמוד עד כמה הפירת הם יעילים בשביל ארוחה שתשאיר את תחושת השובע עד לארוחה הבאה, צריך מעט אימון. באותו האופן זה נכון שצריך הסתגלות נפשית כדי באמת להבין עד כמה הפרי הוא למעשה המאכל המתאים ביותר לסעודה. עם מספיק ניסיון, היכולת לצרוך ארוחות משביעות ביותר של פירות תגדל ותהפוך להיות אחת מהנאות החיים הטובות ביותר. אחרי הכול, הפרי הוא מאכל בריא. כל מי שמעוניין בהשגת בריאות גבוהה ושמירה עליה, צריך לשקול לשנות את המרכיב העיקרי של התזונה שלו ולהחליפה בפירות.

קישור לאתר של דוג גראהאם, מחבר הספר 80-10-10



Comments