מדיכוי לריפוי - למען גוף חופשי יותר

מאת מוריה אמוריה

אני רוצה לכתוב על נושא שקרוב מאוד לליבי. נושא כאוב ורגיש, נושא אישי מאוד ופוליטי מאוד- הגוף שלי.
  
אני התחלתי לפתח רגשות שנאה כלפי הגוף שלי בערך מגיל 12. משערת לעצמי שעוד נשים רבות יכולות להזדהות עם התחושות שהרגשתי כלפי גופי בגיל הזה: תחושות של זרות וגועל. כאילו הגוף הפתיע אותי עם הפתעה לא נעימה שכזו והתחיל להשתנות לו פתאום לצורות מוזרות, לגדל איברים ושערות שנראו לא מחמיאים בעיני. השינוי הזה הרגיש כמו סוג של בגידה של הגוף שלי בי, וזה לא היה בשליטתי. היה עלי להשלים עם זה או להאבק מאבק חסר סיכוי נגד השינויים שעוברים עלי. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: האם דמויות באגדות כמו סינדרלה ושלגיה היו צריכות להתמודד עם הדברים האלו? זה הפתיע אותי שלא מסופר שם חלק כל כך משמעותי. חשבתי לעצמי שזה היה פחות מפתיע אותי אם הייתי קוראת בסיפור על איך שסינדרלה מקבלת מחזור. אפשר להגיד שזו מחשבה תמימה, וזה לא שלא דיברו איתנו בבית ספר למשל, על זה שנקבל מחזור וגם היתי קוראת על זה ב"על בנים ועל בנות" במעריב לנוער, אבל אני חושבת שהמחשבה התמימה הזו היתה גם רדיקלית כי הרגשתי שאין באגדות ובתרבות שאני חיה בה מספיק ייצוג ומקום לנושא הזה. חשתי בהסתרה שמנסים ליצור. אם מדברים על זה אז זה רק במקומות מאוד מסויימים וגם שם אופפת את הנושא תחושת בושה. והשאלה שעלתה לי היא ממש הגיונית: למה לא מדברים על זה באופן רגיל באגדות ילדים, כחלק מהסיפור? 

אני שואלת את עצמי למה ההתבגרות המינית שלי הייתה מלווה בבושה והסתרה ושנאה עצמית? ויש לי שתי תשובות עיקריות. הראשונה קשורה לזה שאנו חיים בחברה שנמצאת תחת דיכוי והסיבה השנייה היא התרבות הפופולרית (ושתי הסיבות גם קשורות אחת לשנייה).

אני התחלתי להמצא במסגרת מדכאת מאז שאני בגן ילדים. לא היתה לי בחירה מה אני רוצה לעשות. היתי צריכה לרצות את הגננות ולשבת בידיים שלובות, לענות נכון לשאלות ששואלים אותי, להתנהג בהתאם לקביעות שנקבעו לגבי זמנים ולגבי פעילויות שעושים בגן. גן הילדים הוא השלב הראשון, המערכת הראשונה בסולם האילוף והכנעת הרוח. בגן משתמשים בטיעוון שאני צעירה מאוד ואני עדין לא יודעת מה טוב בשבילי. אני מתחילה ללמוד להתעלם מהרצונות של הגוף שלי, כי אסור לי לרוץ כשבא לי, כי צריך "לשבת יפה", אני לא יכולה להזיז את הגוף בצורות שמתחשק לי כי "אסור לעשות בלאגן" ואני צריכה לאכול גם אם אני לא רעבה כי "עכשיו זה זמן האוכל". כמובן שבבית ספר הדברים האלו מתגברים יותר, אבל הגן זו המסגרת הראשונה שמכניסה אותנו לעולם שמלמד אותי שאני לא יכולה לעשות "מה שבא לי", כלומר שהרצונות שלי ושל גופי לא משמעותיים וצריכים ריסון. בבית הספר בכלל אין מה לדבר על הקשבה לגוף, כי מחייבים אותי לשבת שעות על כסא באופן כמעט רצוף. בבית ספר למדתי לעשות מה שאומרים לי. אני רואה איך כבר מגיל צעיר נפגעה היכולת שלי לפעילות עצמאית מבלי שיגדו לי מה לעשות. בית הספר בעיני הינו גם גורם משמעותי לחוסר בטחון, גם בגלל שלא הייתה הסתכלות על הצרכים שלי כדבר חשוב וגם בגלל שבבית ספר יש רק מדד אחד מסויים למה הופך אותי לבת אדם חכמה ומוצלחת, ואם אני לא עומדת בהצלחה ספציפית בקריטריונים האלה אז אני כשלון, לא משנה כמה אני מוכשרת וחכמה. זה דבר שפוגע בצורה משמעותית בבטחון העצמי של ילדה, וזה פגע בשלי. 

ומה עושים ילדים שחוזרים מבית הספר הביתה? היום זה בטח לשבת מול מסך המחשב, כשאני היתי צעירה יותר זה היה לשבת מול הטלויזיה. אני מרגישה שמנהג הבהייה במסך שאימצתי לי בילדותי עדין משפיע עלי כיום. אמנם אני לא רואה טלויזיה כבר שנים, אבל אני מוצאת את עצמי מתמכרת לבהייה במסך המחשב כשאני משוטטת באינטרנט. (יש לציין שהפסקתי להשתמש בפייסבוק לפני שבוע!). אתמול דיברתי על הנושא הזה עם חבר שלי והוא אמר שכשאנחנו באינטרנט אז הראש והתודעה עובדים אבל אין שום תשומת לב לשאר הגוף. אני שמה לב שכשאני משתמשת באינטרנט אני ממש נשאבת לעשות במחשב דברים מעבר למה שרציתי, אני מנסה להפחית אבל מרגישה כאילו אני לא יכולה לשלוט בזה וזה מביך אותי להודות בזה. זה מזכיר לי את השעות שביליתי מול הטלויזיה בתור ילדה וזה מעציב אותי. אני חושבת שזה די ברור איך זה קשור לגוף שלי, לא? הוא זקוק לתשומת לב, אני זקוקה לתשומת לב. 

בעיני התמונה הזו של ילדה שיושבת מהופנטת מול מסך הוא תוצאה ישירה של דיכוי בית הספר. זו תמונה של בת אדם מובסת, שאחרי יום של מאבק עם עצמה להמשיך לשבת על הכסא ולהדחיק עוד ועוד את מה שהיא רוצה לעשות, היא פשוט מתיישבת מול המסך ומתנתקת (כמו שעושים גם אנשים שחוזרים מהעבודה) ופה נכנסת התרבות הפופולרית. אני בתור ילדה בת 12 הרביתי לראות טלנובלות וקליפים של בריטני ספירס ב-אמ.טי.וי., שם פגשתי ייצוג נשי שחלחל טוב טוב לראש: אישה צעירה, בלונדינית, מאופרת, ומגונדרת שמשדרת "סקס". ביחד עם השינויים שעברו עלי בתור ילדה בת 12, היה זה שילוב די מסוכן ומבלבל. אי שם, בגיל 12, יחד עם בריטני ספירס ועוד כמה "כוכבות", התחלתי את המסע שלי עם גופי, מלא בכאב ובחוסר קבלה.



הפתרון לכך שלא הייתי מרוצה מעצמי ומגופי היה לעיתים קרובות קניית בגדים. אני נזכרת עכשיו במעריב לנוער ומכעיסה אותי ההשפעה של עיתון הנוער הזה על דימוי עצמי של נשים. העיתון הזה מלא בפרסומות ותמונות של דוגמניות, עוד ייצוג של תרבות הצריכה, עוד מקור שמעודד נערות לקנות מוצרים שונים כדי למלא את חלל חוסר הבטחון שנפער בנפשן אך במקום הוא יפער עוד יותר. בהמשך, אני כנערה אעבור טלטלה נוספת- קשרים עם גברים. אני חושבת שכל אישה נפגעה בצורה מינית מגברים. לא כי גברים הם רעים ומרושעים, אלא כי גם הם חיים תחת דיכוי בתרבות הזו, גם הם היו בגן ילדים ובבית ספר. אך כבנים הם דוכאו אחרת. הם דוכאו בצורה שלימדה אותם להיות מדכאי נשים. כך נפגשת הנערה בעלת דימוי הגוף הפגוע (שתרבות הצריכה עמלה רבות על מנת שתרגיש כך) והנער שדוכא וחונך להיות מדכא ולא יודע איך להיות רגיש כי הוא צריך להיות "גבר". התוצאה של זה מניסיוני, היתה העמקה של הריחוק מהגוף שלי. יש שם גם איזשהי סתירה: מצד אחד בתור נערה היתי מודעת לכך שבנים אוהבים את איך שאני נראית ואת הגוף שלי וזה החמיא לי באופן מסויים, ומצד שני אני התביישתי בגוף שלי ולא אהבתי אותו בכלל. הזמן עבר ועלתה בראשי השאלה: אם הרבה גברים אוהבים את הגוף שלי ונמשכים אליו, איך זה שאני לא אוהבת אותו? הגוף שלי אולי קיבל אהבה מבחוץ, אבל לא קיבל אהבה ממני והאהבה מבחוץ לא שינתה את היחס שלי כלפיו. 

אני יודעת שבהמשך, כשנשים מתבגרות, חלק מהנשים עוברות תהליכים שמאפשרים להן לקבל את הגוף שלהן יותר. גם אני, היום אני בת 25 והגוף שלי נסבל בעיני, לפעמים אני אפילו אוהבת אותו וזאת אחרי קריאת טקסטים פמיניסטיים ואחרי שפגשתי נשים שלא מורידות שיער מהגוף, וא\נשים שעירערו אצלי את תפקידי המגדר, אחרי שהמודעות שלי בנושא גדלה, ועדין אני לא ממש מצליחה לזכור שאין צורה מסויימת שבה גוף אמור להראות, שגוף יפה הוא גוף בריא, גוף שיש בו נפש חופשייה. אני לא מצליחה לזכור את זה, כי תעשיית היופי, (שאין צורך לציין שהיא מרוויחה המון המון כסף על חשבוננו), ממשיכה להקיף אותנו בפרסומות למוצרים (שמכילים חומרים מאוד לא ידידותיים למשתמשות ולסביבה). אני מוקפת בדימויים שללא רצוני מוחדרים למח שלי ושל כל מי שחי בחברה הזו וקשה שלא להיות מושפעים מהם. זו אחת הסיבות שאני מלאת הערכה לנשים שלא נכנעות ושלא מורידות שיער מהגוף; רגליים, בית שחי, פנים ועוד. הנורמה הזו היא כל כך חלק מאיך שאישה אמורה להראות ששבירתה מערערת את האנשים עמוקות. מעניין שפעולה כל כך פשוטה- אי-הסרת שיער הגוף מעוררת בקרב אנשים רבים תגובות מאוד קיצוניות. מי שניסתה מתישהו ללכת ברחוב עם מכנס קצר ושיערות ברגליים או עם גופיה ושיערות בבית שחי יודעת על מה אני מדברת. לא להוריד שיער בעיני זו פעולה פוליטית ישירה. חוץ מזה אני חושבת שלכתוב על הנושא הזה זה גם ממש חשוב, זה מייצר מודעות והשראה באחרות.

אני רוצה להקדיש פיסקה אחת קצרה לפירות. פירות? כן, פירות. תפוזים, מנגואים, בננות, תותים ועוד. שמחתי לגלות שכאשר עברתי לתזונה שמבוססת על פירות טריים ובשלים זה השפיע ממש טוב על התחושה שלי בגוף. הגוף מרגיש יותר נקי ואני גם מרגישה אותו יותר. אני שמה לב שבתזונה טבעונאית (מזון נא מהצומח) המבוססת על פירות, יותר פשוט לי לראות מה אני והגוף שלי צריכות, כלומר מה הם הצרכים שלי. 

לסיכום- 
פסקה שאני צריכה לשנן לעצמי, וגם את:
יש לי גוף יפה. אני אוהבת את הגוף שלי, כי הוא יפה, בריא, שלם, טוב, חי. אני אוהבת את השיערות על גופי, כי הן חלק ממנו ואני אוהבת את כולו. אני אוהבת את הפנים, העור, הפרופורציות של גופי. אני אוהבת אותו איך שהוא. אני מודעת לכך שלתעשיית היופי יש אינטרס מובהק לכך שאני ונשים אחרות נרגיש רע עם עצמנו ואני לא אתן לזה לקרות. אני גם זוכרת שאני חיה בתרבות שבה אפשר בקלות לשכוח את מה שחשוב לי באמת. לכן אני מכוונת את עצמי לזכור שאני בת אדם חופשייה ויש לי כוח לחיות את החיים איך שאבחר ותוך כדי לפתח מודעות כדי שעוד נשים יוכלו להשתחרר מהשקרים של החרבות (חרבות= תרבות של חורבן). זה נכון שנפגענו וזה נכון שאנחנו לא אשמות. עכשיו אנחנו יודעות את זה ועכשיו אנחנו לא לבד.


Comments