אני שואלת את עצמי למה ההתבגרות המינית שלי הייתה מלווה בבושה והסתרה ושנאה עצמית? ויש לי שתי תשובות עיקריות. הראשונה קשורה לזה שאנו חיים בחברה שנמצאת תחת דיכוי והסיבה השנייה היא התרבות הפופולרית (ושתי הסיבות גם קשורות אחת לשנייה).

אני התחלתי להמצא במסגרת מדכאת מאז שאני בגן ילדים. לא היתה לי בחירה מה אני רוצה לעשות. היתי צריכה לרצות את הגננות ולשבת בידיים שלובות, לענות נכון לשאלות ששואלים אותי, להתנהג בהתאם לקביעות שנקבעו לגבי זמנים ולגבי פעילויות שעושים בגן. גן הילדים הוא השלב הראשון, המערכת הראשונה בסולם האילוף והכנעת הרוח. בגן משתמשים בטיעוון שאני צעירה מאוד ואני עדין לא יודעת מה טוב בשבילי. אני מתחילה ללמוד להתעלם מהרצונות של הגוף שלי, כי אסור לי לרוץ כשבא לי, כי צריך "לשבת יפה", אני לא יכולה להזיז את הגוף בצורות שמתחשק לי כי "אסור לעשות בלאגן" ואני צריכה לאכול גם אם אני לא רעבה כי "עכשיו זה זמן האוכל". כמובן שבבית ספר הדברים האלו מתגברים יותר, אבל הגן זו המסגרת הראשונה שמכניסה אותנו לעולם שמלמד אותי שאני לא יכולה לעשות "מה שבא לי", כלומר שהרצונות שלי ושל גופי לא משמעותיים וצריכים ריסון. בבית הספר בכלל אין מה לדבר על הקשבה לגוף, כי מחייבים אותי לשבת שעות על כסא באופן כמעט רצוף. בבית ספר למדתי לעשות מה שאומרים לי. אני רואה איך כבר מגיל צעיר נפגעה היכולת שלי לפעילות עצמאית מבלי שיגדו לי מה לעשות. בית הספר בעיני הינו גם גורם משמעותי לחוסר בטחון, גם בגלל שלא הייתה הסתכלות על הצרכים שלי כדבר חשוב וגם בגלל שבבית ספר יש רק מדד אחד מסויים למה הופך אותי לבת אדם חכמה ומוצלחת, ואם אני לא עומדת בהצלחה ספציפית בקריטריונים האלה אז אני כשלון, לא משנה כמה אני מוכשרת וחכמה. זה דבר שפוגע בצורה משמעותית בבטחון העצמי של ילדה, וזה פגע בשלי. 

ומה עושים ילדים שחוזרים מבית הספר הביתה? היום זה בטח לשבת מול מסך המחשב, כשאני היתי צעירה יותר זה היה לשבת מול הטלויזיה. אני מרגישה שמנהג הבהייה במסך שאימצתי לי בילדותי עדין משפיע עלי כיום. אמנם אני לא רואה טלויזיה כבר שנים, אבל אני מוצאת את עצמי מתמכרת לבהייה במסך המחשב כשאני משוטטת באינטרנט. (יש לציין שהפסקתי להשתמש בפייסבוק לפני שבוע!). אתמול דיברתי על הנושא הזה עם חבר שלי והוא אמר שכשאנחנו באינטרנט אז הראש והתודעה עובדים אבל אין שום תשומת לב לשאר הגוף. אני שמה לב שכשאני משתמשת באינטרנט אני ממש נשאבת לעשות במחשב דברים מעבר למה שרציתי, אני מנסה להפחית אבל מרגישה כאילו אני לא יכולה לשלוט בזה וזה מביך אותי להודות בזה. זה מזכיר לי את השעות שביליתי מול הטלויזיה בתור ילדה וזה מעציב אותי. אני חושבת שזה די ברור איך זה קשור לגוף שלי, לא? הוא זקוק לתשומת לב, אני זקוקה לתשומת לב. 

בעיני התמונה הזו של ילדה שיושבת מהופנטת מול מסך הוא תוצאה ישירה של דיכוי בית הספר. זו תמונה של בת אדם מובסת, שאחרי יום של מאבק עם עצמה להמשיך לשבת על הכסא ולהדחיק עוד ועוד את מה שהיא רוצה לעשות, היא פשוט מתיישבת מול המסך ומתנתקת (כמו שעושים גם אנשים שחוזרים מהעבודה) ופה נכנסת התרבות הפופולרית. אני בתור ילדה בת 12 הרביתי לראות טלנובלות וקליפים של בריטני ספירס ב-אמ.טי.וי., שם פגשתי ייצוג נשי שחלחל טוב טוב לראש: אישה צעירה, בלונדינית, מאופרת, ומגונדרת שמשדרת "סקס". ביחד עם השינויים שעברו עלי בתור ילדה בת 12, היה זה שילוב די מסוכן ומבלבל. אי שם, בגיל 12, יחד עם בריטני ספירס ועוד כמה "כוכבות", התחלתי את המסע שלי עם גופי, מלא בכאב ובחוסר קבלה.