צעד ראשון בגן עדן

"... בסוף האביב, ללא מים וללא מזון יצאו מספר חברים לאצבע הגליל והגולן לשבוע של ליקוט צמחי בר שכחה ופאה ..." (סטייל blair witch)
"וישלחהו ... מגן עדן ... ויגרש את האדם" (בראשית ג')

התבונא שוקעת פנימה:
שום בר-סמכא לא שילח אותי ואף אחד לא גירש אותי.
אני ורק אני יכול לבחור אם לחיות בגן או מחוצה לו.
השבוע טעמתי ובגדול מהחוויה של לחיות בתוך הגן.
במילים אחרות -
בחרתי לתת אמון בחיים
להתמסר להם ולקבל אותם.
ובמילים אחרות -
אני לא מתיימר לדעת
אני לא מתיימר לחשוב שיש לי שליטה
ואני לא מפחד מהמוות
כי אני חלק שווה ובלתי נפרד מכלל קהילת החיים.

כניעה
כמה ימים לפני שיצאנו, יצאתי עם המשפוחה לנחל צלמון. טבלתי במים הקרים ושמתי לב שאני לא משוחרר לגמרי, שאני עדיין מחזיק במשהו בפנים. הבנתי שמאז שאני זוכר ועד עתה, לא ממש נכנסתי למים קרים. באמצעות כמה נשימות עמוקות וכמה דמעות התמסרתי ונכנעתי למים. הפנמתי את המודעות החדשה לקראת המסע.

אנחנו עוצרים במעיין פרוד ללקט מים חיים. מתפשטים. ושוב יש לי את ההזדמנות להכנע. אני נכנס לאט לאט, נכנע בכל שלב, ומרגיש קל יותר ויותר עד שאני פשוט צף. רגוע.

לומדים לזהות את אורן הגלעין מרחוק - צבע וחזות מלכותית ועדינה יותר מהאורנים האחרים. בהתחלה אני לא רואה, אבל לאט לאט העיניים מתרגלות להיות בפוקוס הנכון ושפע הצנוברים שעל הארץ קורצים לי. אני בוחר בעץ ונתלה ומתחיל לטפס. אני מתקשר עם העץ עם כל חלקי הגוף. הידע הקדום של טיפוס על עצים מתעורר ממעורת הגנים ואני מרגיש חזק ובריא וחי ואנושי. אני מגיע עד הצמרת המתנענעת שם האיצטרובלים עדיין ירוקים, ומרגיש את הרוח מערסלת אותי - שוב רגשות של כניעה והתמסרות שמובילות לאמון. משחרר עוד ועוד איצטרובלים גדושים בגלעינים שחורים. כל איצטרובל נופל בריקוד אחר ומשחרר בדרך את הזהב. מתחתיי החברים אוספים ומפצחים ומפטפטים בשיר. עם ידיים שחורות ודביקות אנו מעריכים את אלה המיוחדים המעופשים בטעם של גבינה משובחת. מנוחת צהריים.


קצב הלב

לטוס במטוס זה כמו לקחת מעלית. מפסידים את כל הדרך ומגיעים מיד למטרה. כשנוסעים במכונית אז לפחות אפשר לראות את פני הארץ אבל קשה לשים לב לדברים החשובים. באופניים כבר אפשר לזהות עצים. ברגל כבר אפשר להתחיל להקשיב אבל גם יש עניין של קצב. אין זה קצב השייך דווקא למהירות ההליכה, זה יותר קצב פנימי, קצב הלב. כשנמצאים בקצב הלב, הצלילים של הטבע הופכים מרעש רקע למוסיקה צלולה שמכוונת את המחשבות, או הולכים יחפים עם העברת משקל נכונה והקוצים לא נכנסים, או שוברים גבעול של חוח קוצני ומקלפים אותו בלי להדקר או קוטפים סברס ללא כלים ועם ידיים חשופות.

תותים ואופני שבט
באגמון החולה יש יער של תותי-עץ. אנחנו בשיא העונה והאדמה מכוסה והעיניים גדולות. על הרצפה התותים המתוקים ביותר ולכל אחד טעם אחר. מדי פעם רוצה להתמתח אז אני עובר לדגדג את הענפים הגבוהים והתותים העסיסיים ביותר נופלים לי ליד. כל עוד אני בוחר בבשלים, בקלות אני אוכל שני קילו. התותים הם המים של היום. בצד הדרך אנו מוצאים כף אווז, רגילת הגינה, ירבוזים, חומעה, חרדל. דרור מתרגש מאד למצוא זרעים של גדילן שעד עכשיו היו לו מרים מדי. אחד העובדים במקום מציע ונותן לנו לקחת לסיבוב את "אופני-הועידה" אותם רציתי לנסות כבר שנים. האופניים האלה ממחישות לי את אידיאל השבט. שישה אנשים רוכבים במעגל - כולם מפדלים כפי יכולתם והרכב נע קדימה...


חושך

לא הסכמנו על זה מראש אבל יצא שלא הדלקנו אש במהלך המסע. כשהחושך ירד כבר היינו מכורבלים ביחד, מקשיבים למוסיקת הלילה ומספרים סיפורים עד שנרדמים. אני חושב על לולי הסוללה בהם מדליקים את האורות בלילה כי ככה התרנגולות מטילות יותר ואני תופס כמה נדיר זה לבלות בחושך בעודי ער, במיוחד עם אנשים אחרים. אולי לכמה דקות כשיש הפסקת חשמל. איזה איכות אחרת זו. אני זוכר בתור ילד את ערבי החורף בהם החשמל היה נפסק וכל המשפחה התכרבלה ביחד בסלון ליד תנור העצים.
היתושים שורקים לנו באוזן וגם עוקצים את האנשים הזקוקים לזה במקומות הנכונים. רובינו מכסים את הפנים וחולמים, ומתעוררים קצת לשנות תנוחה, ושוב חולמים.

אשחר משמש ושוש

לפירות האשחר הבשלים יש טעם של קפוצ'ינו! לא רחוק משם מגלים מטע משמשים מוזנח מלא פרי בשל ונגוע עם נמשים אדומים (תווי איכות אנו קוראים לאלו). אנו אוכלים לא מעט ואני שם לב להבדל בכמות לעומת מזונות הבר. עקרון המשיכה (ראו עקרונות ליקוט) פועל מהר וברור יותר כשאני צורך מזונות מהבר - כמות קטנה ואני מסופק ומלא. במזונות המתורבתים יותר - אני יכול לאכול ולאכול והסימנים מגיעים מאוחר וקלושים יותר. שימי מתרגש וקורא לנו לגלות איתו את השוש הקרח - הלו הוא צמח הליקריץ'. אנו מוציאים כמה שורשים ללעיסה בהליכה.

מים קרים

החלטתי לנסות להקשיב לגוף ולא רק לראש ולשתות רק כשאני באמת צמא. ביומיים הראשונים פשוט לא הייתי צמא ולכן לא שתיתי. את הנוזלים שלי קיבלתי משפע של פירות עסיסיים. כשהשפע נפסק ליום אחד והלכנו בשמש במעלה ההר, באופן סינכרוניסטי לא היה לי תיאבון, אולם הצמא עלה והחלטתי לשתות. בכל המסע שתיתי ליטר אחד של מים בסך הכל.
מעולם לא אהבתי להתקלח במי ברז. מי הברז שעברו אי אלו תהליכים של הכלרה והפלרה ועברו דרך מיכלים וצינורות של ברזל ופלסטיק לא נותנים לי הרגשה נקייה. בטיול טבלתי בגוף מים בכל יום. לא נכנסתי כי הרגשתי מסריח או מלוכלך. נכנסתי כעיסוק, כמשהו לעשות, כפעולה שמזינה אותי באיכות אחרת מהמזון. כמו לקרוא ספר. הרי הליקוט לקח לי שתיים עד ארבע שעות ביום - מה עושים בשאר היום? בין השאר נכנסים למים. אני מרגיש שגופי ניזון לא רק מהמזון שליקטתי, אלא גם מהאוויר והמים והמגע. הזדהתי עם התפיסות של המסורות העתיקות מיוון ומרוסיה הדוגלות בכוח החיות והריפוי מרחצה שגורה במים קרים עד קפואים.

הדרך הסורית
סוף היום מתקרב. אנו עוברים עץ תותים סגלגלים ומתחילים ללכת בדרך עפר שלאט לאט מגלה את עצמה. זוהי דרך מזמנים אחרים של תרבות אחרת ואיכות אחרת. בשוליים אבני בזלת מסותתות שתוחמות אבנים פרועות יותר שמסודרות צפוף כמו משחק טטריס מסובך במיוחד. כמישהו שרק מתלמד בבניית טראסות מדי פעם - אני מתרשם מאד מהפאזל של האבנים המהווה קירות תומכים. מי בנה את זה כל כך יפה ומה הוא אכל בהפסקה. שאריות של כפרים וטראסות מסביב ואני מדמיין איך זה היה פעם כשאיכות החיים היתה גבוהה מספיק בשביל שאנשים ירשו לעצמם להיות פלאחים וללקט ולגדל רק אוכל אורגני. או כשהיה משתלם להעביד אנשים בבניית פאזלים מאבנים קטנות במקום דחפור ובולדזרים ענקיים.

מים חמים

כבר חשוך ואנחנו מגיעים אל התעלה של המים החמים עם האבנים המחלידות. לפני כמה שנים חברת המים חשפה כאן נביעה ומאז אלתרו שם אנשים ברכות קטנות למעין ספא שכזה. אני נשאר במים כשעתיים ושם לב לרגשות השונים שעולים לעומת אלו שעולים בהתמסרות למים הקרים. ההרגשה היא פינוק ואהבה. רחם. נושא הזוגיות עולה חזק, געגועים, כאבים לא פתורים, צלקות. אני נשאר לבד במים ויש מספיק מקום לשכב על הגב, להביט בכיפת השמיים הרוויה כוכבים מבלי להתמקד, ולספוג את השפע.

טאבולה צברים ורפרפת סרפד
הרבה פרות יש בגולן ולפעמים אני תוהה איך הכל היה נראה בלעדיהן. פספסתי פנייה כי היא הייתה חסומה בים גדוש של פרות אותו לבסוף חצינו בדומיה ובעדינות. בזולה אחת של פרות מצאנו ממלכה של סרפד כדורי. הוא יבש וצהוב ועם הידיים אנחנו מולקים את גבעוליו והכדורים מתפוררים לתוך שקיות הבד. אחר כך מנערים ונותנים למוץ לצוף ומפרידים אותו עם הידיים והרוח והנשיפות עד שנשארו רק הזרעים המבריקים הקטנים בטעם שומשום עדין. את אלה שימי משרה במים. כמה שעות אחר כך במנוחת הצהריים מגלים שהזרעים הפכו לג'לי שמזכיר קצת חילבה. אוכלים עם כפית וההרגשה טובה. בפעם הבאה שמצאנו סרפד הטכניקה כבר הייתה משופרת ובעשרים דקות ליקטנו כמות נכבדת ואפילו מצאנו לימון לתיבול. כמה כפיות של רפרפת סרפד ואני מרגיש מלא ושבע לזמן ארוך.
הצבר הגיע אלינו מאמריקה לא כל כך מזמן ובכל זאת הוא צומח פרא בכל מקום עמוס בפירות ירוקים. את עליו הצעירים אני אוכל כבר מזמן... אבל את הפירות לא ניסיתי עד היום. ככה זה - אני שם את עצמי במצבים חדשים - וזה מכריח אותי להיות יצירתי בכיוונים חדשים. תראו כמה יצירתי הוא הדתי בלהונות את אדונו עם גוי של שבת וקולה כשרה... מצאתי את הפרי הירוק השמן ביותר וחתכתי אותו לשניים - בפנים זרעים לבנים ולחים. אני טועם ורואה כי טוב - טעם ומרקם של בורגול - פשוט מצוין! בביס הבא אני מגרד קצת מהקליפה הפנימית ומגלה שזה מוסיף חמצמצות מחמיאה. טאבולה של ממש. גם כאן - כמה כפיות ואני שבע.

הכפר השומם והשופע
את הימים האחרונים בילינו בכפר סורי שלתושביו לא נתנו לחזור. הצבא כהרגלו הרס את כל הבתים בהזדמנות הראשונה. סיפרו לנו שהמקום היה ידוע כשופע ואנשים היו מגיעים מכל האזור ליהנות מהבוסתנים והמעיין. היום רוב האנשים לא יודעים על המקום הזה ואנחנו משתאים מהשפע. בלב הישוב מעיין צונן שמתחיל בבריכת חדר מאבן עם תקרה מקושתת. אנחנו אוכלים כאן בעיקר תותי עץ לבנים וורדרדים אבל גם מוצאים צנוברים, סרפדים, לימונים וחושחש, חרחבינה מכחילה, חוביזות, וטבולה צברים כמובן. לאורך הנחל יש מגוון של זולות פוטנציאליות, חדרים של ממש מתחת לעצים ובתוך הסבך. אני מסתובב בין הטראסות, מדמיין את האנשים עובדים את האדמה, את רעש הילדים המשחקים ליד המים. עצוב לי שהם לא כאן. עצוב לי שבמקום ללמוד מהם, דחפו והשאירו אותם מחוץ לגדר.

אמון
אמון היא מילה גדולה. במערכות היחסים - לפעמים קל לפתח ציפיות - להתאכזב - ואז לאבד אמון.. אך האמון היא בחירה שאפשר לבחור בה בכל רגע. אני טיפוס של שש-בש ולא של שחמט. אני אוהב להשאיר חלון פתוח לגורל. כשאני נוסע בטרמפים - אני יודע - שלא משנה מה - יהיה בסדר. אולי אני אגיע למקום שלא התכוונתי להגיע אליו. אולי אחכה שעתיים בצומת ובכך אקבל הזדמנות להיות נוכח ולהתמודד עם רגשות ומחשבות שעד אז לא הקדשתי להן תשומת לב. הכל לחיוב. במסע שלנו היה שפע בכל מקום אליו הלכנו. אמא אדמה טיפלה ודאגה לי והניקה אותי כשהייתי רעב וגם כשלא הייתי רעב.
אם הייתי מפחד שלא יהיה מספיק, אז הייתי מתמקד על זה שאין מספיק, והחוויה היתה של חוסר. אם הייתי מפחד שנלך לאיבוד, אז הייתי יוצר חוויה של אבדון. אם הייתי מפחד שלא נסתדר, שנריב, שנעלה אחד על השני על העצבים... לפחדים יש נטייה לממש את עצמם.
אבל לא פחדתי, הרגשתי שאני דווקא מרגיע פחדים של אחרים בכך שאני לא פוחד. לא פחדתי כי האמנתי באמת ובתמים שיהיה בסדר.
ולכן היה בסדר.
בכל רגע אני בוחר בין להאכיל את זאב-הפחד או את זאב-האמון. אני חושב שהאמון הוא הערוץ של האהבה. בלי אמון היא לא יכולה לזרום.

איפה הגשר?
הגעתי הביתה מבולבל. מה עושים בבית? מדפים ומגרות וערוגות ועצים עמוסים מזונות מכל הסוגים ומכל העולם ואני צריך עכשיו לדעת מה לאכול? אני מרגיש את המשקל הכבד על הכתפיים ומחליט לשבת. המחשב מרצד ואומר לי שמאד חשוב שאני אחבר אותו לוריד. אני בודק את ההודעות שהצטברו ואחרי שעה שעברה כהרף עין אני שם לב שבא לי משהו. הדגש הוא על הביטוי "בא לי" בו משתמשים ילדים. בא מאיפה? למה לא "אני רוצה". משהו חסר לי - ואני רוצה למלא אותו - אז "בא לי". אני חושב על התמרים השמנים שבארון. על האגוזים. משהו לנשנש. משהו מקופסא. אבל אני שם לב שרעב אני לא. לפחות לא רעב לאוכל. אני רעב לשבט, למציאות של חיבור עם כלל קהילת החיים, לאהבה.
איפה הגשר בין המציאויות השונות כל כך?

שליטה
למה אכלנו את פרי עץ הדעת? למה לי האחריות הזו שלהתיימר לדעת מה טוב ומה רע? אם האמון הוא הערוץ של האהבה - אז הפחד הוא הערוץ של השליטה. אכלנו מעץ הדעת כי התחלנו לפחד. בלי פחד אין צורך בשליטה. לכן שליטה זה לא ממש צורך.
דרור מציע להשתמש במושג "תרבות הכליון" במקום "תרבות הצריכה" מכיוון שאין מדובר בצרכים אמיתיים - מדובר במשמעות השנייה של "to cunsume" - והיא לכלות.
בפעם האחרונה שנפלתי למשכב לפני 3 שנים - לא היו שום סממנים של ניקוי הגוף. במשך יום שלם הייתי במיטה וחוויתי חיבור צלול בין הראש והלב. חוויתי את עוצמת הרכות והפנמתי שאני לא צריך שליטה - אני פשוט מכור לשליטה ונמצא במציאות מפוחדת שמזמינה שליטה בכל רגע.

צעד ראשון בגן עדן
זהו - זה היה צעד ראשון בגן עדן. עד עכשיו זחלתי, ניסיתי וחקרתי וטעמתי, אבל רק זחלתי. אולי עמדתי מדי פעם ומחאתי כפיים עם כולם. אבל השבוע הזה שעבר היה צעד ראשון. צעד ראשון במציאות בה אני לא מתיימר לדעת ולשלוט. מציאות בה אני חי כחלק מהטבע ובקצב של כל היצורים כאן. מציאות שבאופן טבעי היא שיוויונית ולא היררכית - שבאופן טבעי נותנת את מלוא העוצמה לרגע הזה.
תובנות ורשמים בדרך לשחרור, לאחר הטיול הראשון בסדרה של 3 טיולים שהקדימו את "לקטים מטיילים".
מאת: אופק און-בר, אביב 2007


אז מה אכלנו:

  • בר:
    • סרפד כדורי - זרעים יבשים ומושרים
    • גדילן - זרעים
    • ברקן - זרעים
    • חרובים
    • רגילת הגינה - עלים\זרעים\פרחים
    • כף אווז לבנה - עלים
    • כף אווז הגינות - עלים
    • כף אווז האשפות - עלים
    • ירבוז שרוע - עלים
    • ירבוז מופשל - עלים
    • חלמית - עלים צעירים, פרחים, זרעים (טריים ויבשים)
    • גרגיר נחלים
    • חומעה - עלים
    • סלק בר - עלים
    • חוח - גבעולים
    • אשחר - פירות
    • שוש (ליקריץ) - שורשים
    • חרדל כלשהו- עלים
    • חרחבינה מכחילה - שורשים
    • תורמוס - זרעים ירוקים
    • לחך \ פלנטגו - עלים וזרעים
    • קידה שעירה - זרעים
    • אם החיטה - זרעים
    • בן חיטה - זרעים
    • שעורה - זרעים
    • שיבולת שועל - זרעים
    • קורטם - לבבות (כמו ארטישוק)
  • כמעט בר:
    • אורן הגלעין - אגוזים (צנוברים)
    • תותי עץ - לבן\שחור\ורוד\סגול
    • צבר - עלים וגרעינים צעירים
  • שכחה ופאה:
    • שסק
    • משמש - פרי ואגוז
    • פומילה
    • אשכולית
    • חומוס - זרעים טריים וירוקים
  • כשאוכלים באופן טבעי, כשיונקים היישר מהציצי של אמא אדמה ולא מאריזות והמדפים בסופר - יוצא גם שאוכלים כמויות מזעריות אך נוכחות של אדמה, אבק, הפרשות של חרקים וגם קצת אותם.
Comments