מאת: אדוה אדרי

השעה 11 בבוקר ואני רוצה אבטיח. זה מה שאני רוצה. באוטו יש לי חצי אבטיח שכבר התחלתי לחפור בו קודם. יש הרבה עבודה וזה משכיח ממני את הרעב, ובכלל את הגוף, אני יכולה לשבת מאד כפוף- זו כבר מיומנות. אני יכולה גם להתעלם מהפיפי לאיזה זמן מכובד. מתאים לי להיות חולת- עבודה, זה נותן קונטרה לאכילה מתוך "שעמום" שלי. קראתי פעם בספר של אקהרט טולה ששעמום הוא בעצם כינוי לצורך שלא מקבל מענה.

כשאני עסוקה- הסיפור הזה לא מעסיק אותי. הרעב מגיע כשהוא מגיע, והוא בהיר, ואז אני אוכלת (אמנם דוחה את זה קצת כדי להרגיש את תחושת הריקנות הפיזית שמלווה בסמי-חולשה המכונה 'רעב'). כשאני עובדת בבית, ולא מחוצה לו, נוח לי לאכול בדיוק מה שאני מחליטה לאכול- פירות עסיסיים וטריים ולא אף מזוק* אחר שנקרה בדרכי. (*מזוק= מזון מזיק)

תנו לי יד, נחזור יחד לשביל הראשי? תודה. בית קפה, רעב, אי נעימות, מזגן חזק מדי- אני הולכת לרכב להביא בד להתכסות ופוגשת שם אבטיח חמוד שנעוצה בו כף. "היי", אני חושבת לעצמי, "איזה יופי! אני רעבה" אז אני אוכלת אבטיח מתוק ברכב החם והבלתי מוצל, ואני נבוכה מהאפשרות שהמעסיק החמוד שלי ייצא ויראה, להפתעתו, שאני אוכלת באוטו החם או שיעברו עוברי אורח ויראו את התמהונ(א)ית זוללת חצי אבטיח באוטו חם בסוף יוני. 

 
אירוני, אבל התמונה הזו לוקחת אותי לגיל צעיר יחסית, 12 נגיד: אני נערה נשמה (שמנה התכוונתי, אבל גם נשמה), למודת נזיפות והקנטות מאימי המגוננת, שרק רוצה בטובתי: "אדוה, מספיק לאכול, די", "לא אכלת מספיק?", "לאן נעלם האוכל בבית הזה?", "פרה", "קציצה", "את אדוה אף פעם לא היה צריך להכריח לאכול". התרגלתי לקחת במבה מארון החטיפים בשקט בשקט. למדתי לחטוף בדממה, מרוכזת בכל תנועה: מרימה כסא בשקט ממקומו ליד השולחן ומניחה אותו בדממה על יד הארון הנכסף, פותחת את הארון לאט ומניחה ידיי על השקית הכתומה מלאת השיפולים, מוציאה בעדינות, התלהבות ולב הולם בחוזקה. מסתכלת על השקית ומבקשת שרעשי הניילון לא יסגירו אותי ותוך כדי שומעת את קולה של האם מחדר השינה הסמוך למטבח: "אדוה, מה את ממזמזת שם את הבמבה?" נתפסתי. שנים סלדתי מהביטוי 'להתמזמז'. (היום אני חוגגת אותו).

נהגתי להסתכל על אחותי הגדולה בקנאה: היא הייתה שקטה בתנועותיה ובהירת עור: צועדת נון שלאנט בצעדים קלים, פותחת ארון מטבח בשקט מופתי בלתי מאומץ, שולפת קערית, מכינה מנה צנועה, לא מקשטת את התבשיל בירקות טריים, אוכלת, לא מערימה מנה שנייה, לא עושה טקסים סביב אוכל, שובעת. שאפתי להיות ילדה בהירת עור, שקטה, עדינה, מסתפקת במנה, לא ילדה רעבתנית, זללנית, גדולת גוף, מרעישה, גסה, שלעולם רעבה.

יחי ההבדל העצום: הסתרה מהציבור את כמות הפירות שאני אוכלת והאופן שאני אוכלת לעומת הסתרה של מזוק מאימי המודאגת/מקניטה. אני חיה את הטראומה מחדש ואז בוחרת, כל פעם מחדש, אחרי התלבטויות רבות בנסיעה ארוכה בתחבו"צ, להוציא את חצי האבטיח שהבאתי מבעוד מועד ולנעוץ בו את הכף ולזכור שאני בוחרת בחירה חשובה- מזון טרי וישיר. אני מחלימה מהפרעת האכילה שהרוב המוחלט לוקה בה.

קשה לשנות הרגלים, כמאמר החווה: "הרגל הופך לטבע וטבע קשה לשנות". גדלתי בבית מזרחי שהדבר החשוב ביותר בו הוא האוכל. אימי נהגה לעבוד בעיקר כדי שיהיה אוכל, וכמה שיותר. אני ואחיותיי הואכלנו בארוחת צהריים חמה מדי יום- ברוב הימים היה זה בעל חיים שגודל, הומת ובושל בשמן. אהבתי מאד לאכול את זה, היה גם לחם לבן שנרכש באותו יום, וסלט ירקות טרי עם שמן. וכמעט אף פעם לא היו שאריות מיום האתמול. בוודאי כי אכלתי אותן במשך היום. דרכה של אימי להראות לי אהבה היא באמצעות האוכל. נדמה לי שלא פלא שבחרתי באוכל השונה ביותר ממה שהיא הציעה לי. בימי שישי היה אבא מביא הביתה, בשנים שהיה עוד חי איתנו, פירות מיוחדים כמו קרמבולה, ליצ'י, אננס. כולםן היו לוקחים פרוסה דקה ורק אני נשארת לאכול איתו הכל. האם זה אומר שאהבתי פירות עוד אז? האם זה אומר שנהגתי לאכול כל מה שהביאו לי עד תום? (חזירה).

אז הייתי ילדה שמנה, תמיד אכלתי הרבה מאד והתקשיתי להפסיק גם כשהרגשתי כאב בטן או עומס. זה נמשך בערך 9 שנים, מגיל 9 עד שהחלטתי להוריד במשקל. (בדיעבד הבנתי שהייתה זו החלטה, ולא רק הבעת רצון). שוטטתי במרשתת ופתאום קראתי, לראשונה בגיל 18, שלחם לבן זה לא בריא ואין לגוף מה לעשות עם זה, ותה זה קפאין, וסוכר לבן זה מזיק, וסירופ תירס מוזלף על כל קוראסון ויש דבר כזה אורז מלא וקמח מלא ושירקות זה הכי בריא. (סבלנות, פירותנות היא תגלית יחסית מאד חדשה במחוזותיי). אז שחררתי את הבצק לראשונה, ואת הסוכר המעובד ולא נגעתי בהם כשנה, צרכתי הרבה יותר ירקות חיים וקטניות מבושלות. תוך חצי שנה, בין הליכה מהירה לריצה, הורדתי מגופי כ 28 ק"ג וההתעניינות בבריאות גברה.

קשה לי לכתוב סיום לקטע הזה כיוון שכל יום הוא אתגר חדש והזדמנות נוספת לדבוק במזון שאכן מזין אותי על פני המזון הנגיש, הזול והמזיק הזמין כל כך. אבל  אעשה זאת: כשנתיים מאז שעברתי לטבעונאות, עדיין חווה התמודדויות עם משקל הגוף, עם בחירה בתזונאה על פני מזוק, עם אכילה במפגשים משפחתיים וחברתיים, ויש לי הרבה מה ללמוד. הרי 26 שנים נהגתי לגמרי אחרת- הגוף והמח שלי מכירות נהלים אחרים ועכשיו אני לומדת דרך חדשה: דרך בה אני בוחרת בצבעוניות, בטריות, בישירות, בפשטות, בעונג גדול, בכאן ועכשיו.

לתגובות, תמיכה והצעות מעניינות: oofkvar בג'ימייל.