מאת מוריה אמוריה

אתמול נהיה לי ברור יותר באיזה עולם אני חיה, בדגש על הטכנולוגיה והשפעותיה. בזמן האחרון אני מתמודדת עם התמכרותי לאינטרנט. אני אמנם הפסקתי להשתמש בפייסבוק שגזל הרבה מזמני, אבל אני רואה שעדין הזמן שאני מבלה באינטרנט מול מסך המחשב כמעט לא השתנה. אני בודקת אימיילים לעיתים תכופות מאוד, קוראת מאמרים בכל מיני אתרים, עוברת מדבר לדבר ותוך כדי גם מתכתבת עם חבריםות בצ'אט שבאימייל שלי. מאמר שקראתי אתמול ממש ניסח בעבורי את הדברים שכבר הרגשתי ולא ידעתי לבטא במילים. הרגשתי איך אופי הפעילות באינטרנט גורמת לחשיבה שלי להיות יותר שטחית ותזזיתית; אני רגילה לקצב מהיר, להרבה גירויים ומידע, וזה נדמה כביכול שהמידע מעשיר אותי, ויש בזה מידה של אמת, אבל המחיר של זה הוא מאוד כבד: אולי אני מעודכנת יותר בכל מיני דברים שקורים, אבל משהו חשוב בתהליך החשיבה שלי משתבש.

המאמר שקראתי מדבר על זה שבעצם פעולה שאנחנו חוזרים עליה הרבה פעמים גורמת לשינוי במוח שלנו, שינוי פיזי. אני מרגישה שיכולת הריכוז שלי נפגעה, אני רוצה לעבור מהר מדבר לדבר וכשאני מנסה להתרכז במשהו אחד שאני עושה ולהשאר בו עולות לי מחשבות מסיחות, לבדוק את המייל למשל. אני חושבת שהיכולת לעשות משהו פשוט לאורך זמן נפגעת באופן קשה. לפני כמה ימים כתבתי לחבר שלי סמס (כלאפון- עוד מכשיר ממכר ומחליא) ובו כתבתי שאני מרגישה שהמחשבות שלי ניהיו כמו סטטוסים בפייסבוק, משפטים שהם שורות קצרות של רעיון מסויים שאני מרגיש מין דחף לשתף אותו. זה נשמע מפחיד, אבל זה מה שהרגשתי, זו בעצם המיידיות ש"מקבלים" באינטרנט - יש לי מחשבה בראש שאני מיד יכולה לשתף באיזשהי פלטפורמה ומיד לקבל תגובה. ומה עם חשיבה מעמיקה יותר, מה עם תהליך ועיבוד, מה עם לתת לדברים את הזמן שלהם?

הקטע בכל המכשירים הטכנולוגיים למיניהם הוא שהם מעמידים פנים שהם רוצים לעזור לנו, להקל על חיינו, למצוא מקומות, חברים, מוצרים, לחסוך לנו זמן, לשמור על קשר, הכל נמצא במרחק לחיצת כפתור, אבל התרמית היא, שבמקום לחסוך זמן אני מבזבזת זמן וגם מתרחקת מעצמי ומהסביבה שלי. אני אומרת לעצמי כל מיני תירוצים, שאני מנסה לעשות דברים חיוביים במחשב, שאינטרנט זה כלי משמעותי להעברת מידע וזה נכון אבל זה גם תירוצים להמשיך לעשות את מה שעושים, את מה שמכורים אליו. האינטרנט תומך בתחושה הזאת שאנחנו בעשייה, כשלמעשה במרבית הזמן אנחנו לא ממש מתקדמים אלא נשארים בערך באותה נקודה.

אז על איזה צורך עונה לכאורה הפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות באינטרנט? כמובן שעל צורך להרגיש נאהבת, רצויה, להתבטא. אני חושבת שהמודל של הפייסבוק ורשתות חברתיות למינהן הולך יד ביד עם היותנו אנשים פגועים. קשה לנו לתקשר, קשה לנו להתקרב, קשה לנו לבטא את עצמנו, יש בנו חוסר בטחון ופחדים, אני יכולה להעיד את כל דברים האלו על עצמי. אנחנו מרגישים את כל הרגשות האלה שתיארתי ועם זאת עדין פועם בנו הרצון לקרבה, אהבה והכרה. אז אנחנו מוצאים דרך עקיפה לעשות זאת, לא ממש בחיים אמיתיים אבל גם לא ממש בדמיון, אלא דרך מסכים. כך אני יותר בטוחה, כך אני יותר בשליטה, כך אני יכולה לבחור מה להראות מעצמי ומה לא וככה אי אפשר לראות שהלב שלי דופק חזק. אני מתרחקת מהסביבה שלי, הפיזית, האנושית, מתנהלת חברתית דרך אמצעים מתווכים שונים ופחות ופחות בצורה ישירה, בלתי אמצעית, מסתכלת מעט מידי בעיניים, מוסחת, ממוסכת. זה משלה אותי, זה נותן תחושה של פחות לבד, זה גם נותן אשליה של בטחון עצמי, דימוי של ביטחון שיצרנו לעצמנו, אבל האם הדימוי הזה הוא אני? האם הוא אמיתי?

טוב, הגיע זמן להודות בזה, עם כמה שזה מביך ולא מושך: אני היתי מכורה לפייסבוק. אני עדין מכורה לשימוש באינטרנט, לפלאפון ולעוד מכשירים חשמליים שהם אולי פחות משפיעים על התודעה והמוח באופן ישיר, אבל אני כן תלויה בהם מאוד. אני גם "אוציא מהארון" את רוב חברי ואומר שגם הם מכורים למסכים בצורה כזו או אחרת. האמת היא שאני ורוב האנשים סביבי ברחוב, בעבודה, באוטובוס, מהופנטים ומכושפים על ידי מכשירים אלקטרוניים עם מסכים שכשמסתכלים עליהם הם מושכים ושואבים אותך פנימה. כשמפסיקים להסתכל, אחרי מעט זמן מרגישים דחף להסתכל שוב וכך פעם אחר פעם. לעיתים קרובות קורה שמבלים מול המסך שעות שלמות ורבות. זו האמת. אני מסתכלת סביבי ובאופן ברור אני רואה שזו המציאות. אפשר להכריז על זה באופן רשמי, להכיר בבעיה. נכון, יש כל מיני רמות של התמכרות ונכון, יש את האנשים הבודדים שאין להם פייסבוק, אבל התופעה שאני מתארת היא נרחבת והיא מייצרת השפעות רבות עלינו כיצורים חברתיים ועל הרגשתנו הפנימית והאישית ביותר.

עכשיו, כשאני כותבת את המאמר הזה, מידי פעם אני פותחת את הדפדפן ומסתכלת, מחפשת משהו לא ברור, "היי! אני מנסה להתרכז פה במשהו... לכתוב מאמר על מסכים מסיחים" אבל כל הזמן אני מוסחת! באופן אוטומטי היד שלי נעה לכיוון העכבר מזיזה אותו ופותחת את הדפדפן.. משהו מחכה לי שם? יש גם את המנהג הזה של לאכול מול הטלויזיה\מחשב, כשעושים את זה מתחיל להיראות שלאכול "סתם", בלי לראות משהו במסך זה משעמם, וחשים מעיין אי נחת. לרוב כשאני לבד אני אוכלת מול המחשב, אבל כשאני עם חברים אני אוכלת איתם.

אולי כדאי לשאול- ממה אני רוצה לברוח? מיחסים לא מספקים? מעבודה שאני לא אוהבת? מרגשות נחיתות ודימוי עצמי נמוך? אני יודעת שזה ממש לא קל, בכלל לא קל, אבל יש סיכוי שאנחנו יכולות לשפר את החיים שלנו. אז את הזמן שנשרף אי אפשר להחזיר, אבל אפשר לעצור את ההרגל הזה שהתמכרנו אליו.