הסוד

את הכתיבה הנעלה ומאופסת החשיפה זנחתי לטובת סרטונים מרובי צפיות,

אך זה הזמן לשוב ולכתוב. לא לשם תהילה רגעית, אלא לשם תהילת עולם,

"לשם הנצח" - כמו שאמרתי לאיתמר בכיתה י', שותפי לבדידות-עד.

אספר את קורותיה של גבירה חמקמקה, אגלה את סודה הגדול,

אך לא אחשוף את זהותה וגם לא ברמז, לעד תשאר אלמונית

רק אגלה איך בבוקר היא יוצאת מביתה למסגרת לימודים

זה "שיעור מציצות", כך הוא מכנה זאת הברנש הלז

שכבר הספיק להכניס להריון שתי בריות, כן כן כן

אבל זה עדיין לא מספיק לו, ההרס והאובדן עוד

מקננים בו עמוק עמוק, כשהריק הולך וגדל

והריקבון במוח פושה, "עליך לזיין" פוקד

לו המוח ועליו לציית, שאחרת ייענש

בעונש כה גדול, שעליו להתבייש

איך העז בכלל לחשוב שתיתכן

דרך להעביר את הזמן, ללא

שאיברו תחוב באי-איבר

אבל היא שם, איתו

גם לפני הייתה

בנישואין, כן

בנישואין

בנישואין, כן

והסוד שלה, כעת

הוא גדול יותר מסודו

אבל אם סודו - רצונו באובדן

הסוד שלה, בהצלת אביה מקורו

היא מיומנת כבר, היא יודעת להסתיר

היא למדה לפחד מקירבה, למדה להתנתק

ברגע שזה נהיה קרוב מידי, היא נרתעת לאחור

היא רוצה להיות התלמידה הטובה ביותר, המצטיינת

כי היא יודעת שככה יהיה לה קל יותר להתמקד במעשה

ולשכוח מכל מה שהיה, מכל מה שיהיה, מכל מה שקורה כעת

לצאת מהבית, אל הרכבת, לבית שכולו יגיעה ובדידות וכמיהה למשהו

שאבד ואולי לעולם לא היה, "כל ערב היינו רואים מהחלון איך קוברים מישהו"

היא מספרת. והוא בקושי יכול להקשיב, הוא בקושי יכול לתת תשומת לב, "כבר

מזמן מת", הוא אומר ולוגם עוד מהטקילה ומציע גם לה ומרגיש מאוד נדיב, אבל יודע

שזה רק בגלל שהוא מקווה שזה יישפר את איכות המציצה, כולו מרוכז רק בתענוג הדקיק

והיא מרגישה שגם הוא לא שם, שהוא כבר הרבה מאוד שנים לא שם, הוא חי בלדמיין שהוא חי

"אבל החיים מזמן נגמרו." הוא אומר. "נדמה לי שזה קרה ב-5.12.2010. אם רק היה לי כוח לתבוע

את המשטרה". אבל היא מרגישה שהוא יודע, שזה לא התחיל אז. זה תמיד היה בתוכו. זה תמיד היה שם.