רוב היצירות עד כה

0:0

0:0

0:0

אז, היצירה מתה.

15-0

הוא הרגיש איך זה משתלט עליו. מבט חטוף אליה כשהיא יושבת באמצע האוטובוס ונראה שהיא בולעת אותו במבטה, בתשוקה. כפות ידיה נראו כה עדינות, שיערה כה רך וגון פניה הקרין אצילות. הוא ידע שאילו רק היה מסוגל לאזור אומץ ולהגיד לה דבר-מה הם היו חיים ביחד לנצח, בסימביוזה מושלמת.

15-15

פעם מרק היה שחקן ממש גרוע ואז הוא גילה שהשמחה הופכת אותו לשחקן טוב. הוא התחיל להגיע למשחקים כשהוא בא לעשות חיים, לא לנצח. הוא בא למשחקים כדי להשתחרר, כשהוא מדמה שמשחק טניס זה אוננות. זה עבד ממש טוב. הוא הצליח לגמור על כל השחקנים. הוא הפך להיות סנסציה בזירה המקומית ומהר מאוד נחשב לשחקן שאי-אפשר לנצח אותו.

30-15

היא שם אבל לא באמת שם. היא שם רק בגופה. היא רוצה להיות בכל מקום אחר, רק לא שם. אבל היא נאלצת להיות שם. ובין לבין, היא עושה את הדברים הקטנים האלה שגורמים לסביבה להרגיש שהיא שם, מאוד שם.

30-30

מרק רצה לרצוח ולהשתולל, אבל גילה שזה כבר לא הוא. אז הוא בסך הכל החדיר את המחט, למרות ששנא מחטים, לתוך הגוף ההלום והניח לחומר לעשות את שלו. כפי שאומרים לפעמים מאמנים בטניס "תן למחבט לעשות את העבודה". וזה עבד. זה עבד יופי. מהר מאוד היא כבר לא הייתה שם.

40-30

בהתחלה, אתה מוכה הלם. שוכב על הריצפה הקרה במרפסת וממתין ששמש החורף הנעימה תעבור בדיוק בין הבניינים ותלטף אותך מעט ותנחם אותך. אתה לא מאמין שזה קרה לך. אתה לא מאמין שמעכשיו תיראה אותה רק במרכז קשר, אחרי שכל יום ויום ראית אותה. אבל חולפות השנים ואתה כבר משלים. אתה מבין שזה כבר לעולם לא יהיה כמו שהיה, שלמעשה אז הפסדת לא רק את הקרב, אלא גם את המערכה כולה.

1-0

יש פצעים שחייבים לחטט בהם, כדי להוציא מהם את כל המוגלה. חשוב להשתמש בכלים הנכונים, אבל אם עושים את זה נכון ועם הכלים הנכונים זה אפשרי. כמו להוציא קליע מהגוף. אם לא מוציאים את הקליע הגוף מזדהם, אבל בשביל לעשות את זה, צריך לחטט ממש טוב.

היה נראה שלכל אחד יש סיבה להיות שם. כל אחד הסתיר איזה סוד אפל. בין אם זה היה זועק לעין ובין אם היה צריך לשוחח איתו מספר דקות כדי להבין ובין אם גם לאחר חיים שלמים, לא ניתן היה לדלות. איזה צל של אגרסיה, מועקה כלשהי, נטייה לחפש את הדרכים הקלות. אבל היה שם מישהו שנראה ממש לא שייך לשם. מרק רצה לפנות אליו בדברים, אבל לא ידע איך. הוא לא רצה להישמע חטטני מידי, פולשני מידי. כתמיד, הוא החליט לנקוט בגישה הישירה:

15-0

"אתה... אתה לא נראה מישהו ששייך לכאן."

15-15

"אני לא. אני לא שייך לכאן. ביקשתי מאישתי שתכניס אותי לכאן."

30-15

"איך עשית את זה?"

40-15

"ביקשת ממנה שתגיש נגדי תלונת שווא."

2-0

"למה עשית את זה?"

0-15

"אתה מבין, אני חוקר את הנושא הזה. זה קרה לי עם אישתי הראשונה. ולא יכולתי להבין אם זה באמת משהו שקשור אלי אישית, או שאני חלק מסטטיסטיקה. אתה מבין, אף אחד לא באמת מדבר על הנושא הזה ונכנסתי למעצר ממש בקלות. מספיק שהיא אמרה שהייתי אלים כלפיה לפני מספר שנים. לא עזר שהכחשתי ואף טענתי שהיא זו שהייתה אלימה כלפי במהלך השנים, מה שבאמת היה. היא הייתה מגדפת אותי ואף ניסתה לדרוס אותי."

0-30

"נורא."

15-30

"כן, אתה מבין? אז נכנסתי לכל מיני קבוצות בפייסבוק וראיתי שאני לא היחיד. אבל עדיין, לנוכח קלות מעצרי, ציפיתי להרבה יותר עדויות. כאילו, נתקלתי באבות שאומרים שהוגשו נגדם תלונות שווא והם הקליטו וככה יצאו מזה. הרבה סיפורי ניסים כאלה. אבל מעט מאוד סיפורי מעצרים."

15-40

"אולי הם מתביישים? אולי אין להם כוחות?"

30-40

"ואולי הם פשוט התאבדו אחרי החוויה הזאת. זו גם אופציה. לא כל אחד יכול לספוג את עצם ההשפלה ועוד תוך כדי הליך גירושין, שהוא כל כך סוחט נפשית... זה בקלות יכול להיות "הקש ששבר את גב הגמל". אתה מבין?"

"כן. אז מה העניין? היה לך ספק? חשבת שזה אתה ולא השיטה?"

שיוויון

"כן, עדיין, יש לי ספק. אני לא משוכנע."

יתרון

"אפילו אחרי שאישתך הכניסה אותך למעצר?"

2-1

"אולי אני באמת לא בסדר."

15-0

אילו היה מעשן, זה היה הרגע שבו היה שולף סיגריה ומעשן. אבל הוא לא עישן. למעשה, העשן הגעיל אותו ואנשים שמעשנים נראו לו מחוספסים מידי, לא משנה כמה ידע שזו התמכרות שנובעת מחולשה, מחוסר-יציבות, רגישות יתר, מסוג הדברים שהוא יכול להזדהות איתם. אבל זה בהחלט היה מאותם רגעים, בהם היה יכול למצוא את עצמו מעשן, אילו היה מעשן.

15-15

היא הרגישה שהאחיזה שלה בו הולכת ונשמטת. היא חשבה שלהושיב אותו בכלא יחזק את הקשר ביניהם, בגלל האופי המזוכיסטי שלו, אבל היא לא חשבה איך זה ישפיע עליה. וזה גרם לה להרגיש חזקה. חזקה מידי, לעזאזל. ואם היא כל כך חזקה, אז הוא כל כך חלש. והיא רצתה גבר שמתעב את עצמו, אבל היא לא רצתה גבר חלש.

30-15

הוא רצה להעמיד פנים שזה נחת עליו בהפתעה, אבל הוא לגמרי תכנן את זה. הוא ידע שכמה שהעולם הזה סהרורי, עדיין הוא לא ישב בתא מעצר יותר מיום-יומיים, אבל בוריס ימשיך לשבת שם עוד הרבה זמן. בוריס הוא מהעבריינים שמרגישים טוב מאחורי סורג ובריח. מרגישים טוב מידי, כמובן. וברגע שהוא ישתחרר, הדבר הראשון שיעשה יהיה להיפגש עם לודמילה.

40-15

"הם לא נותנים לי לדבר איתו היום."

40-30

"אני מצטער לשמוע."

3-1

"אני רק צריכה שתעביר לו את הפתק הזה."

15-0

"אין בעיה."

15-15

יש את הרגעים האלה, שאתה רוצה שהם פשוט ימשיכו ולעולם לא ייגמרו. כשהיא ישבה לידו על הספה השחורה, הוא הרגיש שהרגע הזה מגיע. הוא החליט לא לנסות ליזום שום מהלך פתע, כדי לא להרוס את הרגע. זה לא יכול להיות טוב יותר מזה, שכשהוא לוטש מבט בירכה ומרגיש את נפשו מתמלאת יראה.

30-15

העור שלה היה רך מאוד. וצעיר. וגם הטמפרטורה שלו הייתה ממש מושלמת. לא קר מידי ולא חם מידי. הוא התקיים בהלימה מושלמת לטמפרטורת העור שלו. לפחות כפי שהוא חש את הטמפרטורה שלו. הוא לא ידע מה היא מרגישה, אבל הוא רצה מאוד לחשוב שגם היא אוהבת את מגע עורו. הוא לא קיבל לכך אינדיקציה שלילית והוא מאוד רצה לחשוב שהיא מעוניינת בו, אז הוא חשב שהיא אוהבת את המגע שלו. זה היה רחוק מאוד מהמציאות.

40-15

"אתה מכיר את התחושה הזו שיש לך, כשאתה עולה על משהו ממש אמיתי?"

4-1

"כן. כשפתאום דברים מקבלים ממשות, בניגוד לתעיה המתמדת."

0-15

"אז, אני חושב שהיא לא אמיתית."

15-15

"לא?"

30-15

"לא."

30-30

"היא פשוט נובעת מזה שהנשמה לך צריכה משהו להיאחז בו."

40-30

זה לא נשמע לו סביר, למרק, הדברים שהשמיע שותפו לתא. הוא נראה לו סכיזופרן, או לוקה במחלת נפש כלשהי. לא שמים אנשים סתם במעצר. זה נשמע סיפור הוליוודי כזה, שמישהי רוצה לנקום בך, אז היא מחביאה לך סם בדירה ואז מזמינה שוטרים. אנשים לא עושים באמת דברים כאלה, במציאות, in real life. ונשים, הן לא עד כדי כך נקמניות. הן רוצות שמי שלא יקבלו ממנו את היחס הראוי יסבול, אבל עד כדי כך שתישלל חירותו? עד כדי כך שלא יוכל כלל לראות את בתו?

5-1

לודמילה לא זיהתה אותו. היא ידעה שיש איזה מישהו שתמיד לוטש בה עיניים בשש בבוקר. אבל היי, היו הרבה כאלה! והם תמיד היו נראים ככה: בהירים וקירחים, בגיל 40 פלוס. היא גם לא קישרה אותו לאיש הזה שהיה מגיע מידי בוקר לגינת המשחקים עם הבת הבלונדינית שלו. למרות שכאלה היו מעט מאוד. היא פשוט הייתה עסוקה מידי בסמים כל הימים האלה. וכעת, אחרי שהצליחה להפליל את בעלה, החיים הפכו להיות הרבה יותר קלים.

0-15

"אתה מבין, זו אופציית הסופרמן שלי, זו האפשרות היחידה שלי לפרוח, להתנתק מהמציאות העכורה. זה המקום היחיד שבו אני יכול להרגיש שאני באמת כל-יכול, שהכל תלוי רק בי ובדמיון שלי. אין שום דבר שיכול להגביל אותי. במגרש המשחקים הזה רק אני יוצר את החוקים."

15-15

מרק חשב כבר אז לפנות לפקידת הסעד, כדי שתתקן משהו. אבל הוא חשש. בכל פעם שפנה לפקידת הסעד, לא משנה מי היא ומאיזו לשכה ומאיזו עיר, איכשהו זה תמיד עבד לרעתו. הוא ערך רשימה של יתרונות וחסרונות. ללא ספק, היתרונות משמעותיים יותר. עדיף לעשות את הצעד. והוא עשה את הצעד. ואסור היה לו לעשות את הצעד.

15-30

"מה שמך?"

30-30

"לודמילה."

30-40

"שם יפה."

5-2

"תודה."

15-0

הכשל היה בחשיבה שהרומנטיזציה של המציאות, מקלה על חיי המציאות. למעשה, זה היה בדיוק הפוך. התחושה הנעימה של המגלומניה, הובילה אך ורק למפח הנפש, מרגע ההתפכחות. למעשה, מוטב היה להרוג כל רגש, על מנת שניתן יהיה להינות מהמציאות. לא, זה לא היה קיצוני. הוא חשב שזה באמת מה שצריך לעשות. הרגש פוגם בכושר השיפוט וגורם לך לעשות דברים שתצטער עליהם. הצער אמנם מיותר, אבל הוא בלתי-נמנע.

15-15

ואז הוא פשוט מצא את עצמו בתוך זה. יושב על המיטה, לצד זו שכה בז לה, שכה רצה שלא תבוא, אבל עדיין, היותה כאן, זה טוב יותר מאשר להיות לבד. הנה, הוא הצליח לגרום למישהי לבוא עד אליו, אפילו שהיא האדם האחרון עלי-אדמות שהוא רוצה לראות. והנה, עוד מעט הוא ייקח חלק בפעילות החייתית הזו, אבל בכל זאת, פעילות חברתית, שתגרום לו להרגיש קצת גבר, קצת כובש.

15-30

לפני כמה שנים, זה היה נראה לו הדבר הכי משעמם בעולם, לראות את עצמו מזיין, אבל פתאום הוא מצא את עצמו במצב שהפורנו, בכל מצב שהוא, לא מגרה מספיק בשביל להוביל לגמירה. אבל לראות את עצמו מזיין. ועוד מלפני הרבה שנים. הו, זה היה מאוד מגרה. הוא לא יכול היה להבין למה. אולי עצם הזיכרון. אולי עצם זה שהיו עוד נשים בחייו. אולי עצם זה שיש לו הוכחה חד-משמעית שפעם באמת היה נלהב לעשות את זה. אולי בגלל שזה נראה כל כך עלוב, לעומת חייו הנוכחיים. אולי בגלל שזו הייתה ההוכחה שפעם חי, אז אולי הוא יכול לחזור לחיות שוב?

15-40

שוב להיות במיטה הזו, שוב עם האישה הזו שכבר הספקת לשכוח ממנה. שוב לנהל את הדיאלוגים האלה. אבל הפעם, יש לך חוכמת חיים. הפעם, יש לך פרספקטיבה. אתה לא תחזור על אותן טעויות. אתה יודע בדיוק מה לא עשית בסדר ואתה לא מתכוון לחזור על זה. ניתנה לך הזדמנות שניה. זה לא דבר של מה בכך.

5-3

"פשוט ככה, באמצעות הזדהות?"

0-15

"כן, הזדהות, זה דבר חזק מאוד."

15-15

"הזדהות לא שולחת אותך לעבר."

30-15

"אותו היא שלחה."

30-30

הוא יכל להבין איך הם חיים ביחד הרבה שנים. איך יום אחד היא עושה לו מה שעשתה לו הקודמת בדיוק, אבל עדיין, היה קשה לו להאמין שזה באמת ייקרה. הוא האמין שברק לא מכה פעמיים. הוא האמין שהסיבה שהוא נמצא כאן, אין לה קשר לסיבה שהיא נמצאת כאן. הוא לא הבין שהכל מארג של תלונות שווא.

40-30

היא נראיתה שונה מאוד מאיך שזכר אותה. למעשה, הוא לא זכר אותה ולכן לא יכול היה לדעת כיצד היא נראית. היא פשוט הגיעה לבקר אסיר אחר. אבל איכשהו כשהיא הגיעה הוא התחיל לחשוב על בתו. הוא לא ידע למה. רק אחרי כמה שנים הוא הבין.

שיוויון

"העוצמה קיימת. היא כל הזמן שם. רק צריך למצוא דרך לממש אותה. המאמץ המנטלי הנדרש הוא לא מאמץ שקשור לשמחה או עצב, התעלות או נחיתות. המאמץ המנטלי הנדרש הוא מאמץ של חיית טרף. חתול, אפילו. החתול לא מצליח בצייד היונה בגלל שהוא בדיכאון, או בגלל שהוא שמח, בגלל שהוא פסימי או אופטימי, אפילו לא בגלל שאסטרטגית הצייד שלו טובה, אלא פשוט בגלל שהוא חתול."

יתרון

המצלמות, הן האויב הכי גדול. דברים נעשים, אבל כל עוד הם לא מצולמים – הכל בסדר. התיעוד. התיעוד של הדברים, גורם לכל להיראות כה-חיוור. אנחנו מחסירים הרבה מאוד פרטים, כשאנחנו פשוט חיים. אבל הפרטים האלה שאנחנו מחסירים, הם אלה שמחזיקים אותנו שפויים.

שיוויון

זה לא היה נעים לחזור לשם. הוא מאוד לא אהב לשמוע את עצמו. הוא נשמע חלש לעצמו. כשהוא ראה את עצמו יושב ליד מישהי שהצליח לדלות, רק בגלל שהצליח לדלות ומנסה איכשהו להקסים אותה, לפתות אותה לשכב איתו... ולאחר מכן, לנסות לרכך את המצפון באמצעות שיחות מביכות כאלה, רק בשביל שלא ייצא שהיא באה רק בשביל זיון. אבל בשביל זה היא באה, הרי.

יתרון

הבינוניות שמערכות יחסים כל פעם היכתה בו מחדש. הצורך של האישה להיקנות מעולם לא היה נאיר לו. הוא לא הבין כיצד יכולה לרבוץ בנפשו ריקנות מסוג זה, שרק תכשיט יכול למלא. זה היה זר לו לחלוטין. כפי שהספרות הקאנונית זרה לו. ולכן לעולם לא יכול היה להבין ולכן לעולם לא יכול היה לקחת חלק בזה.

5-4

"אתה מבין, זה הרבה יותר קל לעשות דברים, כשאתה הורג את הרגש." הרגש מסרס את הפעולה, הוא מונע ממך לעשות מה שאתה באמת רוצה לעשות. "זה לא הרגש, זה המצפון." "לא, המצפון מוליד רגש. רגש נכה ועלוב, אבל רגש." "אבל רגש יכול להיות גם מניע." "הוא יכול להיות, אבל אתה עוד לא מכיר רגשות כאלה, כי הרגש שהוליד המצפון לא מאפשר להם להיוולד."

0-15

בכל פעם שעלה במוחו רעיון חדש, הוא חש בזאת. ההתפעמות הזאת. מעצמו. הפעם, החליט לכתוב את הסיפור שלו מהסוף להתחלה. "אה, זה מקורי!" זה יכול להיות מוצלח, כי הוא אהב מאוד להתחיל דברים אבל לא ידע איך להמשיך, אז ככה הוא רק יתחיל.

0-30

הפעם הזאת, שהדברים באמת זורמים מעצמם, שאין צורך לכפות אותם. לא כמו בחיים. לא צריך לחשוב יותר מידי, לא צריך לתכנן. זה פשוט קורה, מעצמו. וזה לא משנה אם זה טוב, זה לא משנה אם זה רע. זה פשוט קורה. וזה שם.

0-40

את הנעשה אין להשיב. מרק חש שאת הנעשה הזה אולי איננו מעוניין להשיב. דברים קרו מהר. מהרמידיאפילו, אבל הקצב הזה התאים לו בזמנו. הוא ידע על האמביוולנטיות. הוא ידע שכל שנאה מהולה באהבה, כפי שכל אהבה מהולה בשנאה. אבל הוא רצה כבר לצאת מהמצב הזה. של האמביולנטיות. והריק. הריק הנורא.

5-5

אז הוא החליט לבחור.

15-0

זה לא היה דייט טוב. למעשה, זה היה דייט גרוע. הוא הגדיר דייט טוב כדייט שנגמר בסקס. אז כן, זה נגמר בסקס. אז זה היה אמור להיות דייט טוב. אבל בכל זאת, זה הרגיש כמו דייט גרוע. לא גרוע כמו הדייט עם הקודמת, שנשאר איתה 8 שנים. טוב, שם זה נגמר בשיחת חילוץ של החברה אחרי 10 דקות ופה זה נגמר במיטה שלה. יש הבדל. אבל עדיין, משהו שם הרגיש כמו דייט גרוע.

15-15

למה הוא בכלל יצא לדייטים? סתם, משעמום. ישיבה מייגעת במסעדה, בשביל הסיכוי לדיסוננס המסעיר שבסקס אחרי. או אולי הרפתקאה מינית כלשהי. הוא לא הכיר דרך אחרת ליצור מגע עם בחורות. אתרי הכרויות וזה. ואז הסופי שבוע הארוכים האלה, עם התחושה הזאת שאין לה שם.

30-15

איך קוראים לתחושה הזו, שאיזה משהו חסר ואין לך מושג מה זה בכלל, אבל אתה מרגיש שזה ממש ממש חסר וזה מוציא אותך מדעתך? זו התחושה חסרת-השם, אני מניח.

30-30

מרק הרגיש טוב לרצוח. כל רצח שביצע גרם לו לסיפוק מיוחד במינו. הפעולות היו אותן פעולות. התכנון, הביצוע, הריטוש. אבל כל פעם התחושה הייתה שונה. משהו בעצם ההתרחשות, גרם לזה להרגיש חד-פעמי, אפילו שעשית את זה כבר מיליון פעם. הייתה תחושה בראשיתית, תחושה של יצירה; הרציחה למעשה הייתה יצירה.

40-30

בגיל 32, שישה חודשים ו-22 ימים מרק הגיע למסקנה שהוא אדם רע. זהו, לא היה טעם יותר להעמיד פנים. הוא פשוט רע. די רע. לא מאוד. הוא הגיע למסקנה הזו בעקבות ניסיונות לדלות בדל רגש כדי לכתוב דבר-מה. מרק לא מסוגל לכתוב מהדמיון. מין פאק כזה. הוא גילה שכל מה שיש זה קנאה ורצון לרמוס. הוא קינא בכל מי שהצליח בכל מה שנכשל בו ורצה לרמוס כל מי שלא מצא חן בעיניו.

6-5

מרק הבין שכל הפעמים שנהג בטוב-לב, זה היה אך מתוך חולשה. מתוך שפחד כיצד יצטייר בעיני הבריות, או אלוהים. מרגע שהבין שלא איכפת לו מהבריות וגם אם אלוהים קיים, לא איכפת לו לסבול בגהינום (שהרי כעבור זמן-מה מתרגלים לסבל, כפי שמתרגלים לקיום ארצי אומלל), השטח היה פתוח להתנהגות רעה.

ובסופו של דבר, הוא הבטיח לעצמו לא לקחת את זה קשה לכשיופנה כלפיו הרוע.

15:0

מתישהו אתה נעשה פסיכופט. אתה לא נולד ככה. אתה נעשה. מתישהו כבר אין כוח לתת לרגשות להתיש אותך ועדיין יש בך את האנרגיה הדפוקה הזאת, להמשיך את קיומך החברתי. אז אתה ממשיך, רק בלי שום רגש. ואז, הכל הופך להיות משחק ולכן כולם הופכים להיות כלי-משחק ואתה מגלה שאתה מסוגל להינות מהחיים ככה, או לפחות להמתיק מעט את הסבל.

"עורב גדול, עורב גדול יבוא ויתפוס אותך."

15-15

"היי, זה הסיפור שלי כעת, אל תתערב!"

30-15

הוא ידע שזאת לא היא. הוא ידע שזה קול אימה שמדבר ממנה. מרק נעשה משותק בכל פעם ששמע שהיא רוצה להיות רק עם אמא. הדילמה קרעה אותו לגזרים. הוא ידע שזאת לא היא. הוא ידע שזה קול אימה שמדבר ממנה. זאת לא היא. ובכל זאת. אבל עדיין, זאת היא. המילים יוצאות מגרונה. והיא אומרת, שהיא לא רוצה להיות איתו. בכלל. "בכלל בכלל?" "פעם בשבוע." היא אומרת. "אולי פעם בחודש?" הקשה, כדי לראות עד לאן הגיעה ההסתה. "פעם בשבועיים". הגיעה לפשרה. ועדיין, הספק ניכר בו. הנה, הילדה המושלמת שלו, שכל כך נאבק שתהיה איתו, אפילו מעט, אפילו רק לראות אותה לרגע אחד פעוט בזמן אך כה יקר ברגש. ונראה שהכל יורד לטימיון. אולי הוא צריך לוותר. מה אם זה באמת הרצון שלה? מה אם גם עוד 20 שנה זה יהיה הרצון שלה והיא תגיד לו "אבא, למה לא איפשרת לי כל הזמן הזה להיות עם אמא, רק עם אמא, כי אני אוהבת רק את אמא וטוב לי רק איתה". "אבל למה את רוצה להיות רק עם אמא?" הוא שואל את השאלה שהוא יודע שהוא לא רוצה לשמוע את התשובה אליה. "כי אני אוהבת את אמא יותר. הרבה יותר." "כן, אבל תשמעי, זה לא כמו אנשים מבוגרים, שמתאהבים ומתחתנים. זה... זה משהו אחר." הוא שומע את עצמו אומר את המחשבות שלו בקול רם והספק ממשיך לכרסם והוא יודע שהספק לא צריך להיות שם, אבל הוא שם. הוא בגדול שם. והוא אוכל אותו. חי.

30-30

כשהיא שוכבת במיטה, לפני השינה, הוא משתדל מאוד לא להביט בה. הוא יודע שהמבט הזה שלו, לא יהיה טוב בשבילו. הוא רואה שם דברים שהוא לא רוצה לראות. היא נראית מכונסת בעצמה, מעמידה פנים שהיא שוות-נפש כשלמעשה היא כולה סוערת. הוא מאוד מנסה לראות בה דברים טובים, אבל הוא לא מצליח. נראה שהיא בכלל לא אוהבת אותו. נראה שהוא הדבר האחרון שמעניין אותה. האדם האחרון שהיא רוצה לראות. והוא לא יודע למה. והוא שואל אותה "אבל מה עשיתי לך?" אבל אין תשובה. ואולי זו המרה השחורה שלא מאפשרת לו לראות שהוא נמצא עם מישהי שהוא מעוניין בה, או שמא זו תחושת האותנטיות הארורה שלא מאפשרות לו זאת? ואולי הוא באמת לא רוצה להיות שם. והוא משדר את זה, כל כך טוב. אבל, הוא לא ישאל אותה אם היא כועסת עליו. לא, הוא לא ישאל אותה. הוא יודע שהיא לעולם לא תודה. היא לא צריכה לעשות דבר, מלבד להיות מונחת שם, לכאורה אדישה, למעשה זעופה. היא רק תמשיך לתת לתחושה הזאת לחלחל.

30-40

זה לא היה צריך להיות ככה בכלל. זה התחיל כל כך טוב. הוא הזיל דמעה גדולה בבית החולים. גם רעד קלות כשהיא בקעה. הוא לא היה מסוגל לשלוט בעצמו וזה מעולם לא קרה לו. הוא רצה לשאוג בבכי, אם יש דבר כזה. כל כך הרבה דברים התפקששו בחיים עד אז, אבל זה הצליח, לעזאזל. הצליח בצורה מופלאה! הוא התאהב. מידית. בלי לרצות דבר, רק לרצות להיות איתה כמה שיותר. לטייל איתה בכל גינה אפשרית בשכונה ולא לוותר על אף מתקן, לשמוע אותה שרה בג'יבריש המתוק, להתפעם עימה מגילויים חדשים כמו "אוטו" "מטוס" ו"גלידה", להתגלגל עימה מחובקים במיטה, להאכיל אותה רסק תפוחים, לראות אותה אומרת את המילה המתוקה בעולם "אבא" ולדעת שהיא מתכוונת לזה. הוא כל עולמה והיא כל עולמו. עוד כמה שנים המילים האלה "היא כל עולמו" יהיו לגזר דין מוות ליחסיהם, אבל אז הוא לא ידע את זה. הוא לא יכול היה אפילו לנחש, שאהבה טהורה ועדינה בין אב ובתו יכולה להפוך לדבר כל כך גס ואפל. בקלות מחורבנת כזו.

שיוויון

והנה, היא עדיין שוכבת שם. נראית כל כך מתועבת בתנוחה המאוזנת. והוא חושב שזה אולי משהו בו שלא בסדר. אולי התיעוב הזה שהוא חש כלפיה, זה הכל תוצר של התערבות המוזרה הזאת של הנפש, של עצבות וכעס ואי-שקט ותסכול גדול מאוד. הוא לא יכול להסביר לעצמו איך הוא הגיע לרמה כזו של תיעוב. כלומר, אפשר לא לאהוב, אבל למה לתעב? בעיניו הכל היה יכול להיות כה מושלם, אילו רק היא לא הייתה שם. זה נראה שאין חשיבות לדבר, מלבד לעובדה שהיא לא תהיה שם. היא יכולה להיות במקום כלשהו, רק לא שם. אולי זה בעצם תיעוב-עצמי שמתחפש לתיעוב הזולת. כמו אבא שלו. ככה זה כאילו מנקה את עצמו מהצורך לתעב את עצמו. לפעמים, לא בא לך לתעב את עצמך. מתחשק לך קצת להרגיש טוב. והוא נגעל מעוצמת הרגש הזה, הוא נגעל מהקלות שבה הוא יכול להתמסר לו, מתחושת האותנטיות שזה מעורר בו. "אה כן, זה מה שאתה בסופו של דבר? לא מציל האנושות, סתם אדם שונא?"

יתרון

אבל דברים, הם לא נהיים סתם ככה.

שיוויון

הוא רצה לכתוב סיפור כמו "החוטם" של גוגול, עם אותה זרימה משכרת של טירוף ופסיכוזות שמתגלגלות זו מזו. אבל... מה זה בכלל "פסיכוזות"? הכל היה תקוע. הכל. החבר'ה מחוג "כתיבה יוצרת" ממילא לא מבינים כלום. הם מעולם לא כתבו סיפור באמת גדול. הם לא יידעו לזהות יצירת מופת גם ממרחק של מיליונית המילימטר. הם גם לא שמעו על "הכותבנה הגדול". הם לא שמעו על 500" שירי מוות", על "400 שירים על המוזה", אפילו על "הרומן ירושת כל פרליני המחר" הם לא שמעו. אי אפשר להאשים אותם. אם היו שומעים, הם כבר לא היו אותם אנשים (אם בכלל היה אפשר עוד לקרוא להם: "אנשים"). הסמים, הם לא מרפים. הם לא יוצאים מהורידים.

יתרון

עוד דקה נוקפת ועוד דקה. היא הייתה אמורה כבר להגיע מזמן. משהו קורה פה. נרקמת עוד דרמה. ארורה. כנראה שוב אמא לא הירשתה. עוד מאבק כוחות מיותר. בהתחלה היא לא הבינה. היא חשבה שזה בגלל שהיא אדם כל כך מיוחד, שכולם כל כך נוטים לטובתה. אולי היא עדיין לא מבינה את הסיבה לזה. אבל היא יודעת שככה זה והיא משתמשת בזה, כמה שהיא רק יכולה. ולכן אין טעם ללכת למשטרה, כי אפילו אין שם קלסר לעשרות התלונות. אף אחד לא יגיד "נוהל אווירון" אבל זה בדיוק מה שקורה. והשופט, הוא רתח מאוד עליו משעלבו בו חשדות קשים ("פדופיל! פדופיל!") ובמקום להעניש אותה על האשמות השווא שאין להן צל אחיזה במציאות, הוא ציווה לצמצם את ה"מפגשים" לאפס, אבל אדיש לגמרי כשהוא מייבב לפניו שכבר חודשים לא ראה אותה. כעת זה כבר הכל אבוד, היא נשבתה לחלוטין. מי צריך אבא. לא צריך אבא. מספיק שיש אמא. שני הורים זה מוגזם.

שיוויון

הכתבים. הם כל כך אהבו להתפלש בהם. כל המילים האלה, המוזרות. זה לא נראה כמו תיאוריות פילוסופיות, זה נראה כמו וידויים. וידויים של אדם סוטה מאוד. שצריך להרחיק מהחברה. הוא בעצמם אומר את זה, לא? "הרחיקו אותי מהחברה, אם אתם לא תעשו זאת, אני אעשה." נו, שיעשה. אה, הוא עשה. בעקיפין. ובמישרין. אז... זו אמנות? לא, זה לא יכול להיות. מה זה אמנות בכלל? זה אומר שאפשר לכתוב כל מיני דברים על רציחות וסטיות למיניהן ואז להגיד שזה אמנות. בכלל, אמנות זה משהו שאנשים גדולים עושים, אנשים מכובדים. לא הנו-באדי הזה. האיש הזה הוא פדופיל. מספיק לקרוא. המילה מוכיחה הכל. המילה, שחשבת שהיא נשגבה, חפה מכל קשר למציאות העכורה, היא למעשה עדות מפלילה!

יתרון

הקבועים:

איש אחד דהוי, עם טרניניג אפור כהה דהוי ואף נשרי. כבן 55. "יש לו מראה סלאבי". הליכה של מישהו שלא ממהר לשום מקום, אבל עדיין מעדיף להיות במקום מסויים. הוא קבוע שם. כל בוקר, 06:17. הוא שם. לפעמים קצת לפני, לפעמים קצת אחרי. גם הוא נוסע בקו 241. יורד בשאול המלך. כנראה הולך לחדר כושר, אולי הוא המאמן. הוא נראה כמו מישהו שיכול להיות מאמן. נראה קצת שרירי, חסון, או לפחות מישהו שפעם היה שרירי, חסון. אבל הוא לא נראה כמו מישהו שיש לו די ביטחון עצמי כדי להגיד לאנשים אחרים מה לעשות. למרק אין מספיק ביטחון עצמי בשביל להגיד לאנשים אחרים מה לעשות. אין לו מספיק ביטחון עצמי כדי להגיד לעצמו מה לעשות. אין לו מספיק ביטחון עצמי. האיש הזה לא מחייך בכלל ונראה טרוד. אולי זה המראה הסלאבי מטעה והוא בעצם שמח מאוד. אולי הוא סתם אוהב ללבוש טרנינג. אולי המראה הסלאבי מאשר מה שתמיד היה בפנים. אולי זה הבוקר, שאלים אליו מידי. אולי הוא לא יודע שבעצם בו היא מתעניינת.

שיוויון

וגם היא, היא עוד לא יודעת את זה.

יתרון

אבל היא תדע.

6-6

הייתה איזו מישהי. "תמיד יש 'איזו מישהי'". כל בוקר ראה אותך בתחנת האוטובוס. עור חיוור וצפוד. נועלת סניקרז . סקיני. בגד שחור צמוד לאורך כל גופה. "בגד", ככה הוא קרא לזה. כמו איש שבא מהג'ונגל לא הבחין בדקויות של בגדים. גם אתמול היא הייתה. אתמול אפילו הרהיב עוז והתיישב לידה. מתענג מעצם נוכחותה. ולאחר מכן הביט בצווארה הענוג וסקר ממושכות את רגליה והבחין בריצ'רצ'ים המלבבים שיוצאים מהמכנסיים והקימורים המורגשים קלות מתחת לחולצה והם כה חיים עד כי נראה שדבר איננו עוטף אותם. אבל היום, היא לבשה חולצה שהיה נראה ממנה שהקימורים יותר משמעותיים ממה שנראה אתמול. ומרק לא אהב את זה. זה הרס לו את הדימוי. אבל היום, משהו היה שונה. היום היא הייתה עם קוקו. אתמול זה היה שונה. לא שיער גולש, אבל אסוף בצורה שונה. הפנים שלה ניראו שונות לגמרי ככה עם השיער אסוף למעלה. היא כבר לא נראיתה סתם רוסיה ג'נרית, היא נראיתה משהו אחר. הרבה יותר מיוחד. מסקרן. ששווה להיות אובססיבי לגביו. זה יכול להיות מספק להיות אובססיבי כלפי משהו כזה. עם הקוקו. מה גרם לה היום להיות עם קוקו? או מי.

1-0

מרק הבחין בה עוד כשחצה את הכביש לכיוון תחנת האוטובוס. הוא החליט שניטלו מעליו הרסנים שמונעים ממנו להתקרב אליה. הרגיש את ההרגשה הנדירה הזאת, שהוא מוכן לשאת בתוצאות לא משנה כמה קשות יהיו. הוא התקרב וככל שהתקרב, הבחין שהיא נראית שונה לגמרי... היי, היא ממש יפה! יש לה את היופי הזה של מישהי מאוד מושכת ומפתה. הוא לא זכר אותה ככה. זכר אותה חיוורת ונטולת זוהר. האם זו אותה אחת שתמיד ראה, או שאולי היא נראית אחרת לגמרי מהחזית מאשר בפרופיל? בחן היטב את המרווח שעל הספסל והתיישב בקצה הספסל, לא קרוב מידי ולא רחוק מידי. ככה זה טוב. היא נעמדה כשהאוטובוס הופיע בצומת ומרק נעמד מאחוריה, כשהוא מנסה לבחור את הדרך הנכונה לבעול אותה: האם כשהיא מכופפת קמעה מפאת כובד משקלו, או שמא כששניהם עומדים אנכיים לחלוטין? או שאולי עליה להיות שרועה מתחתיו על המיטה, כשהוא עומד, ישבנו מוטה כלפיה והיא מלקקת את אשכיו בתאווה.

1-1

מרק עולה מאחוריה במדרגות האוטובוס. מנסה להיות כמה שיותר קרוב. לספוג מהריח שלה. להרגיש את הנוכחות שלה. הוא מתמקד בחולצה שלה ומדמיין שהוא מניח ידיים על שדיה והיא נאנקת בהנאה. אבל לא, זה מרגש יותר מידי. כעת עומד לו. הוא תוהה אם היא חשה באיש הנרגש מאחוריה. הוא מקווה שהיא חשה בזאת, שאילו לא היו אנשים אחרים בעולם, היא הייתה כעת לגמרי שלו.

2-1

"אם רק יגיע היום." היא חשבה. "מדוע לא הגיע אתמול?" "אעמיד פנים שאינני מתעניינת והוא יגיע כל יום". "לאן הוא נוסע?" "ודאי לא לעבודה." "הוא עושה את עצמו נוסע למקום כלשהו, אבל למעשה הוא פה רק כדי לראות אותי, מידי בוקר, בשעה 6:15 והוא בטוח יורד תחנה אחרי." "אני לא מאמינה, הוא מתיישב לידי. כל כך קרוב. אבל למה הוא לא מסתכל עלי? אולי זה בגלל הקוקו. זו הייתה טעות לצאת ככה לרחוב, לעולם." "אוף, הלך. מה פתאום הוא עלה הבוקר על 135? ברח לי עם השני, הלא יפה. כנראה שזה כבר לעולם לא ייקרה. אני לא נראית מספיק יפה."

3-1

מאחד מחלונות הבתים ברחוב שיינקין בואכה שדרות רוטשילד נשמעו צעקות:

4-1

"מספיק לגרום לי להרגיש כמו בן-זונה! מספיק לגרום לי להרגיש כמו בן-זונה!!! למה את כל הזמן עושה את זה??!"

5-1

ושוב ושוב, הצעקות מהר מאוד הפכו לצרחות נואשות. זה נשמע מוגזם. אין צורך לצרוח ככה כשכל הרחוב שומע. מרק היה מזועזע מכך, אך מאוד רצה לעמוד ממש ממול ולהסתכל, בתקווה שלא רק ישמע גם יראה. הוא האט את הילוכו אבל לא העז להיעצר לגמרי. הוא חשב על איך זה יראה: אדם נעצר באמצע הרחוב כדי להקשיב לריב אוהבים. או שמא הם כבר שונאים. אולי הם עומדים להתגרש. אולי הם רק הכירו. ככל שהמשיך ללכת קול הצעקות חלש, אבל הדהד בעוצמה הולכת וגוברת בנשמתו. מרק האמין באלוהים וידע שדברים כאלה לא קורים. סתם. אלוהים מנסה להגיד לו דבר-מה. על עצמו, על החיים, אבל שום דבר מזה לא באמת קשור אליו. הוא לא בזוגיות, בטח שלא בזוגיות עכורה. זה מאוד רחוק ממנו.

5-2

"זה קטע שאין לי דימיון," אמר מרק לחברו הגיאורגי גרגורי. "אני לא מסוגל לכתוב על מישהו שלא הכרתי, או על משהו שלא קרה. וזה כואב, כי אני מה-זה שונא להתנסות עם אנשים ומצבים. אבל אני חייב." "ואתה מרגיש קצת חי רק כשאתה כותב." "כן. ואני חושב על כל האנשים שיש להם דימיון, יש ממש הרבה מהם. שחקנים, נגיד. הם כל הזמן חיים בדימיון!" "גם עורכי דין, סוכני ביטוח. כל מי שצריך לשכנע מישהו במשהו, צריך לדמיין שהמשהו הזה באמת קיים." הם עמדו בתור במסעדה בוכרית. מרק קיווה להזמין, לכשיגיע תורו, שווארמה בצלחת עם תוספת פירה ואורז. גריגורי, קיווה להזמין, לכשיגיע תורו, פרגיות עם תוספת ירקות וקוסקוס. המנה של מרק עולה 48 שקלים ושל גריגורי 54, אבל גרגורי היה מוכן לשלם יותר בשביל פרגיות. לבסוף נמלך מרק בדעתו ובחר לקחת שווארמה בפיתה, זה היה זול יותר והוא אהב לחסוך.

5-3

"הרציחה הראשונה תמיד הכי קשה. רגע לפני. הרגע שבו אתה מדמיין את עצמך מבצע את האקט, הוא קשה מכל. ברגע שתעשה את זה הרבה, תתרגל וזה לא ייראה לך כל כך אלים ויוצא דופן. כל הרעיון הזה לעשות דברים קשים, מבלי שאנחנו מרגישים שהם קשים וזה קורה רק אם אתה מכריח את המוח לבצע פעולות בצורה אוטומטית."

5-4

"כולם רובוטים בעצם."

5-5

"כן."

5-6

הוא פגש אותה מתי שהשלים עם זה שכבר לא יהיה עם אף אחת. ככה זה עובד גם בטניס. כשאתה רוצה לנצח, תמיד תפסיד. רק אם תשלים עם זה שהפסדת, תתחיל לנצח. בכלל, לא טוב לרצות משהו יותר מידי, זה גורם לשרירים להיות מתוחים ואז קשה מאוד לתפקד. צריך לרצות איפה שהוא באמצע. הוא קרא את זה באיזה מקום לגבי טניס. שאסור להיות אדיש מתי אבל גם לא תחרותי מידי. הוא רצה להיות רוצח ממש טוב, אבל הוא הרגיש שהוא לא עושה את זה טוב. משהו שם היה חסר, אבל הוא לא ידע בדיוק מה. הוא ניסה להבין מה מקור התחושה הזו, שמשהו חסר. הוא הכיר את התחושה הזאת גם מהחיים מחוץ לרציחות, אבל שם זה היה מטריד במיוחד, כי זה היה המקום שבחר בו, זו הייתה טריטורית הפאן שלו. חייבת להיות דרך להרגיש עם הרציחות כמו כשהרגיש פעם כשכתב יצירה. תחושת הנעלות הייתה חסרה לו. אולי לקחת חיי אדם זה לא דרמטי כמו שמראים בסרטים. הפער, היה גדול מידי. הוא הרגיש שזה טכני מידי. המעשה נעשה, אבל לא מלווה אליו שום הרגשה.

6-6

הכל מתחבר. כל הפרטים הקטנים, המייגעים בפרטיותם, מתחברים למשהו גדול. פשוט צריך לראות את זה.

7-6

הוא רצה שיהיו הרבה מהן, אבל לא היה כל כך הרבה. היו לו רק 4, כך שהיה יום אחד בשבוע שבכלל לא הייתה לו אף אחד. וזה בלי להחשיב את סוף השבוע. גריגורי אמר לו "אתה לא צריך כוס לכל יום, מספיק שיהיה לך כוס כמעט לכל יום". גריגורי בכלל לא הבין למה למרק היה את הצורך הזה בפעילות הגופנית שעבורו הייתה כה מייגעת. גריגורי כבר היה נשוי 20 שנה באותה תקופה ויחסי המין היו עבורו טורח בלתי-נסבל. הוא היה מבצע אותם רק כשחשש לבריאותו מפאת התייבשות תאי הזרע בגוף, כי היה נדמה לו שקרא על זה פעם משהו בספר "מלחמות הזרע". אה, כן וגם כשנואש מניסיונות לפייס את זוגתו וחשב שאולי סקס יעשה את זה. זה מעולם לא עבד, כמובן.

7-7

"האם אתה חווה אושר?" "לא, אני לא מאושר מספיק. אני לפעמים חווה רגיעה ממהלומות החיים ואז זה נעים. אבל מאושר? לא, אני לא חושב שאני מאושר. טוב, אולי קצת. כשהשמש נחה עלי מהחלון. זה אושר קטן."

8-7

גריגורי טאטא רחובות לפרנסתו. מרק לא יכול היה להבין כיצד הגיע לזה. הוא ניסה לתאר לעצמו את גריגורי כילד, השואף להיות דבר-מה מכובד. ומה הוא היום? זה באמת מה שציפה להיות? מה היה אומר לו הילד אם היה פוגש את המבוגר?

8-8

צריך להרגיש משהו, בשביל לעשות משהו. אבל אסור להרגיש יותר מידי, כי אז קשה מאוד לעשות דברים. קשה מאוד למצוא את האיזון, לעזאזל.

9-8

הוא לא ידע שהיא הייתה בסיום יום העבודה. הוא לא ידע שהיא עבדה לא רחוק משם, באיזור הבורסה. הוא חשב שהיא נוסעת לעבודה. שיש איזה מקום עבודה שנפתח בשעה 06:30. אבל אולי היא באמת נוסעת לעבודה?

9-9

מה עושה הגבר הזה לידה? הוא קירח כמו מרק אבל שרירי יותר וחסון. "אולי אני צריך להיות ככה?" הוא עומד לידה והם מדברים. אלוהים, הם מדברים! הם ממש זוג. היא מצאה מישהו! הוא איחר את הרכבת, שוב. מידי בוקר היא ייחלה לו, לגירסה הגבוהה והנאה יותר של הבחור הזה. כן, הוא בהחלט נאה יותר. הבחור הזה נראה כמו סלאבי טיפוסי. אבל הוא לא אחיה הוא קרוב משפחה. נראה שיש ביניהם אינטימיות שונה. מרק נותן להם לעלות לפניו לאוטובוס ומחליט להתיישב מאחוריהם, באלכסון, ככה שיוכל להשקיף טוב עליהם. הנה, הוא נושק לה! אבל היא ממשיכה במראה האדיש, לא מתמסרת כלל לנשיקה. זה טוב. אולי זה באמת בסך הכל לקוח. רק שלא יירדו באותה תחנה. אוף, הם יורדים באותה תחנה, ממש מול הבימה. לעזאזל. עוד נשיקת פרידה. אפילו יותר מאולצת הפעם. היא ממשיכה במבע העגמומי. אוף, למה את כל כך עגמומית? לפחות תהיי שמחה שיש לך מישהו! טוב, אבל אולי זה לקוח. אין מה להיות שמחה בלקוח. היי, הם בכלל ממשיכים כל אחד לכיוון אחר? אבל מה יש לו ולה לחפש במרכז תל-אביב? שני סלאבים כאלה.

9-10

כריזמה מהסוג הזה לא הייתה אפשרית, אילמלא היינו מכנים שיגעון מסויים כגאונות.

9-11

ה-CBT אומר לך שהמוח שלך רקוב, שהוא מנגנון שכבר לא משרת אותך היטב, שהגיע הזמן להיפטר ממנו. אבל אתה לא מסוגל.

6:7

0:1

המיינדיזם כשיגעון ריטואלי.doc

יצירות שונות

במעצר

החינוך הסנטימנטלי

דברים נוספים

תום

הרס

שיער

תשוקה

תמונה דו-מימדית

בושה

המגעיל

אונגי

MARK ("הצייד")

אור מסנוור

רב-סרן א'

האנציקלופדיה של הרוע

אביב בסתיו

עם רוע / בלי רוע

NanNan

פצע1

השתוקקות לתשוקה

פו

3000 שירים על שעמום וכיף

המסע לגיאורגיה

Liberté, égalité, fraternité

המסות החדשות

מחזה עתידני ללא גסויות

חלק א

חלק ב

החלק השלישי

שירים על חיי העולם הבא

חלק 1

חלק 2

חלק 3

שירי מוות

חלק 1

חלק 2

חלק 3

שירים על המוזה

חלק א

חלק ב

חלק ג

חמשת החושים: הרחה

חמשת החושים: שמיעה

חמשת החושים: ראייה

נהמה

ירושת כל פרליני המחר, גירסה בלתי ערוכה

חלק א

נובלות, רומאנים ויצירות בלתי-גמורות

נובלות/רומאנים

נשים עם חבר

(אגון (תשישות של נשים

דבר-מה

דודראן

חלק א

חלק ב

חלק ג

חלק ד

האלוהים של הרגשות המתים

חלק ב

חלק ג

רשימת הכללים