תולדות חייו של נזיר האלוקים הרב דוד כהן זצ"ל


התמונה מתוך החוברת: 'בסתר המדריגה', הוצאת "נזר דוד"

 
 
תולדות חייו  - מקור אתר ישיבת מרכז הרב.
 

הרב דוד כהן ("הנזיר" הירושלמי)

רבי דוד כהן הנקרא בפי כל "הרב הנזיר", היה גדול בתורה בעבודה ובחכמה, מגדולי תלמידיו של מרן הראי"ה קוק, אשר נפשו דבקה בנפש הרב ובתורתו בהיותו בגלות שווייץ, וזכה לעלות אחריו לארץ ישראל, להיות דולה ומשקה מתורת רבו ולערוך את ספרו הגדול 'אורות הקודש'.

איש מיוחד, פלאי, היה הרב דוד כהן. בעל כשרונות גדולים עם רצון של ברזל. רוחו לא ידעה פשרות, הוא שאף לאמת המוחלטת, להבנה הגבוהה העמוקה והנסתרת ביותר, והיה מוכן למען כך למסור את כל ישותו. היה מופלג בחכמת הקבלה וגם בפילוסופיה הכללית. כולו כיסופים להשגות רוחניות, ועם זאת למדן, חקרן ודקדקן, שאף עסק בהשוואת גרסאות ותרגומים באופן המדוקדק ביותר. שאיפתו העזה לזכות לדרגה רוחנית גבוהה, שתאפשר לו הארה רוחנית ותחושת נבואה, הביאתו לטייל במקומות שוממים ומרוחקים. דמותו היתה פלאית. שערות נזירותו הארוכות - זהובות, קומתו גבוהה, וכולו אומר אצילות ורוחניות.

תולדות חייו

הרב דוד כהן נולד בשנת ה'תרמ"ז (1887) בעיירה מישיגאלה בואכה וילנא, לאביו הרב יוסף יוזפא הכהן, שהיה רב העיירה, בנו של הרב זכריה מנדל כ"ץ, רבה המפורסם של העיירה ראדין, מקום מושבו של החפץ חיים. בהיותו בן שבע למד אצל בן-דוד אמו הרב שלמה מקלר גמרא בחדר. כבר אז ניכר היה כישרונו המיוחד. בן תשע הובא לראדין לבית סבו שם למד בשקידה, בכל יום עד תשע בערב, יחד עם חבורת תלמידים הגדולה ממנו בשנים. רבו היה הרב הדרשן משה בנימין שניידר. בהיותו בן עשר נפטר סבו, אירוע שהשפיע עליו מאד. באותה שנה נסע לבית אביו, שהיה כעת באוקראינה, בעיר קאנאטאפ, ללמוד שם בישיבה, שנפתחה על ידי בן-דודו של אביו. בהיותו בן שתים עשרה, למד אצל דודו הרב ישעיה כ"ץ, שהיה רב בעירה בקשט ובמושבה היהודית הסמוכה באריסאווקא, סמוך לוולוז'ין. שם הייתה חגיגת בר המצוה שלו, ומאותה עת למד ושקד יומם ולילה.

שנה לאחר מכן הובא ללמוד בישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות הליטאיות". לאחר תקופה קצרה עבר עם דודו לעיר ריוול, בה נתקבל דודו לרב. שם למד כשנה אחת ובשנת ה'תרס"ג (1903) והוא בן שש עשרה שנים שב לראדין. שם המשיך להתגדל בתורה ולשמוע שיעורים מפי רבי ישראל מאיר הכהן ה"חפץ חיים".

תקופת לימודיו בישיבות השונות מתאפיינת במסירות גדולה ללימוד תורה ותשומת לב מיוחדת לחינוך מוסרי שהתבטא ברישום יומי קבוע ו"חשבון נפש" שבאו לביטוי בדמות טבלת התנהגות יומית. בזכרונותיו האישיים מתאר הרב דוד כהן את מסירותו לתורה: "לילות החורף הארוכים היו מוקדשים ללימודי, בלי הרף, ובין אצבעותי נר דולק כסגולה למנוע שינה. וביום רגלי היחפות על כדורי שלג למנוע תרדמה". תקופת לימודים זו נמשכה עד שנות העשרים המאוחרות של חייו.

ארוסיו והשתלמותו הכללית

תקופה יחודית בחייו היתה תקופת לימודיו באקדמיה היהודית, מיסודו של הברון דוד גינצבורג בפטרבורג ברוסיה, ובאוניברסיטת פרייבורג בגרמניה. הלימודים באקדמיה היהודית בפטרבורג התמקדו במחקר הסטורי של התלמוד והמדרש, בהנחיית מרצים נבחרים ובאוניברסיטת פרייבורג עסקו עיקר הלימודים בספרות הגרמנית הקלאסית. תקופה זו, שנמשכה כשלוש שנים (תר"ע-תרע"ג), בחייו של הרב דוד כהן גיבשה אישיות רב גונית שהיתה יכולה בהמשך השנים לערוך, לעמת ולגבש את השקפתו הפילוסופית של הראי"ה קוק עם השקפות כלליות. ההשכלה המיוחדת, היקף הידע בעולם היהדות ועולם הפילוסופיה הכללית יצרו לפני בני ה"ישיבה המרכזית" הזדמנות חד פעמית לחדור לתחומי לימוד מגוונים ועולמות רוחניים שבן ישיבה טיפוסי לא הגיע אליהם בדרך כלל.

לפני צאתו ללימודים באוניברסיטה בגרמניה, ארס הרב את בת דודו לאשה. הם קיוו להתחתן כעבור שנה או שנתיים. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, רבי דוד ברח לשוויץ, ברוסיה התחוללה המהפכה הקומוניסטית, ודרכיהם נפרדו למשך 12 שנה.

הפגישה בין מרן הרב לרב הנזיר

הרחבת האופקים וההתמודדות עם ספרות ההשכלה הכללית פתחה נתיבים חדשים בפני אישיותו של הרב הנזיר אולם לא סיפקה את צימאון לבו ששאף להעמיק בתורת הסוד ומימד הנסתר בעולמה של חכמת היהדות. אף על פי כן עצם ההתמודדות עם ספרי עיון במחשבת הפילוסופיה הדתית, שאינם נמנים עם הכתבים השגרתיים במדף ספריו של בן ישיבה טיפוסי, ודאי סללו את הדרך הרוחנית לקראת פגישה רבת חשיבות בס"ט גאלן בשווייץ בין הראי"ה קוק לבין הרב דוד כהן בערב ראש חודש אלול ה'תרע"ה (1915).

בזכרונותיו האישיים תאר הרב הנזיר את מהלכיה הדרמאטיים של פגישה זו: "לפני כ"ז שנה, ואני בשווייץ בבזל, עסוק בלימודי בדעות הפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צמאון ושקיקה לאמת, ביחוד אמת הישראלית, הגיעה אלי שמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב ובקבלי תשובה החלטתי לנסוע אליו... נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה... אחרי התפילה מהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פללתי מצאתי, מצאתי לי רב".

מעשית, השפיעה הפגישה על עולמו הרוחני ומיקומו הגיאוגראפי כאחד. "נפתחה תקופה חדשה בחיי, נהפכתי והייתי לאיש אחר" כתב לימים הרב דוד כהן בזכרונותיו.

במשך שהייתם המשותפת בשוויץ הספיק הרב דוד ללמוד אצל הרב, לשאול שאלות ולשמוע שיעורים. אולם לאחר שנה נקרא הרב לשמש כרב בלונדון, כאשר הוא מתנה עם קהילתו שבשעה שאפשר יהיה לחזור לארץ ישראל, תיפסק התחייבותו כלפיהם, ויוכל לשוב מיד לארץ. ואכן, כעבור שנתיים נסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והרב חזר לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים.

בינתיים רבי דוד נשאר בשוויץ, כשכולו געגועים להסתופף בצלו של הרב. בראש השנה בשנת תרפ"ב (1921) התבשר הרב הנזיר כי התקבל אישור עליתו לארץ ישראל. בערב יום הכיפורים, עשרה ימים מאוחר יותר, דרכו רגליו על אדמת העיר יפו, כאשר מגמתו להצטרף ליסודה של 'הישיבה המרכזית' ברוחו של מרן הרב.

על פגישתו המחודשת עם מרן הרב בארץ כתב בזכרונותיו: "סרתי למלון ורשבסקי. תכף ומייד התכוונתי לצאת אל בית הרב, משוש נפשי וחיי רוחי זה כמה שנים.  אשריני שזכיתי לעלות אל הקודש, במקום הקודש, הוא רוח אפינו (כוונתו לרב) משוש ה'.  אשריני שזכיתי לראותו יושב במקום הגבוה והעליון על כל ישראל (כרבה של ירושלים). ואשריך ישראל, שזכית לרועה שלך..."

שנתיים וחצי לאחר מכן קיבלה ארוסתו אשרת עלייה ויחד הקימו את ביתם בארץ הקודש.

הנהגותיו המיוחדות

באותן השנים קבע רבי דוד את ביתו בירכתי בית מדרשו של מרן הרב, שם ישן ואכל, ושם שקד על תלמודו יומם ולילה. היה מרבה בסיגופים ובתעניות, ופעמים רבות קיבל על עצמו תעניות דיבור. למשל, נהג בתענית דיבור, מא' באלול ועד מוצאי יום הכפורים וביום הכיפורים, מכניסתו ועד צאתו, היה נשאר עומד בתפילה ותורה בבית הכנסת.

שאיפותיו הרוחניות היו מופלגות ופלאיות. בשבתות גזר על עצמו שתיקה, כדי לקלוט את הסוד העליון. מתוך רגישות מופלגת לצער בעלי חיים, נמנע מאכילת בשר. מתוך שאיפת קודש קיבל על עצמו נזירות, לא שתה יין ולא גזז את שערות ראשו.

היה מופלג בחכמת הקבלה וגם בפילוסופיה הכללית. כולו כיסופים להשגות רוחניות, ועם זאת למדן, חקרן ודקדקן, שאף עסק בהשוואת גרסאות ותרגומים באופן המדוקדק ביותר. שאיפתו העזה לזכות לדרגה רוחנית גבוהה, שתאפשר לו הארה רוחנית ותחושת נבואה, הביאתו לטייל במקומות שוממים ומרוחקים. דמותו היתה פלאית. שערות נזירותו הארוכות - זהובות, קומתו גבוהה, וכולו אומר אצילות ורוחניות.

תקיעות שופר

דוגמא לכיסופיו המופלאים ניתן למצוא בין השאר בזיכרונותיו אודות תקיעות השופר לצד מרן הרב: "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול הבכיות לאין קץ, והיום ההשגות העליונות. בייחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א גזר עלי להקריא לפניו סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, ואני הקראתי מילה במילה לפניו. הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח, והוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי. ויש בזה סודות שאיני רוצה להעלותם על הגיליון".

הקשר היחודי בין מרן הרב קוק לתלמידו

הרב הנזיר ביטל כל ישותו, זמנו, כוחו ואונו באהבתו למרן הרב קוק זצ"ל. הקשר היחודי בין מרן הרב קוק לתלמידו חרג ממסגרת קשר חד צדדי והפך להיות מערכת הפרייה הדדית של חשיבה וגיבוש רעיוני משותף. הרב הנזיר מצידו ראה במרן הרב מעיין שופע של הגות ומחשבה ואלו מרן הרב הבחין בידידו תלמיד מסור שיוכל להוציא אל הפועל את הגיגיו ומחשבותיו. קשר זה הניב שני תוצרים מרכזיים: עריכת ספר "אורות הקודש", פרי עטו של מרן הרב קוק, וגיבוש תוכנית לימוד מקיפה לישיבה.

דברי הרב הנזיר על מרן הרב

"הנני יושב בלב ישראל, בלב ירושלים עיר הקודש, ובבית גדול הדור. הנקודה המרכזית שבכל חכמת ישראל. הוא המקיף הכל וכולל הכל, ולבו מלא רגש עדין, עמוק וחד. ונפשו מלאה טוב ורצון וחסד. ושכלו מלא חריפות והברקה וידיעותיו רבות. הוא גאון, חוקר, צדיק, תמים, חסיד, ענוותן וגאה כהלל. ויותר ממה שהעגל-התלמיד רוצה - הרב רוצה..." (נזיר אחיו ע' רפג).

עוד כתב: "הננו בימות המשיח, תקופת הגאולה התחילה... ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחרי המסך, מבלי דעת ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן, רוח אפינו שליט"א, הוא נשמת התחייה, הוא היודע, הוא החוזה. כשעליתי אליו במוצאי שבת קודש לברכו במזל טוב, לבשורת האישור הממוני (לרבנות הראשית), מעטים היו הדברים שנתחלפו בינינו, אבל אלו היו גילויים, כברק של ביעף מועף. והבית האיר מגילוי נבואי, כבשעת גאולה" (שם ע' רפח).

"...יד ה' עליו ורוחו בקרבו. והוא זקוק לעבד, והנני העבד בכל לב..." (שם ע' רצב).

תוכנית לימוד לישיבה העתידית

פגישת שני הרבנים הולידה, בין השאר, תוכנית לימוד לישיבה העתידית. הרב הנזיר, המעיד על עצמו כי אחת ממגמות בואו לארץ ישראל אל מרן הרב קוק היתה הקמת ישיבה מרכזית בעלת תוכנית לימוד מקיפה שתכליתה תחיית רוח הנבואה בישראל, התמנה ע"י מרן הרב לערוך את התוכנית האמורה. לאחר הצגת התוכנית בפני מרן הרב הגיב הרב: "אילו הייתי אני מחבר תוכנית, היתה ג"כ כמותה". תוכנית זו מלמדת על היקף לא שגרתי של נושאים ותכנים לימודיים שלא היו מצויים בישיבות אחרות בתקופה זו. עיקר ייחודה במתן מקום ללימודי תנ"ך, תלמוד בהיקף רחב ביותר ומגוון תחומים במחשבת ישראל.

היוזמה לערוך את 'אורות הקודש'

כמי שהכיר היטב את השיטתיות והסדר שבמשנות הפילוסופיות הגדולות, ביקש הנזיר למצוא שיטה בדברי מרן הרב. וכה כתב במבוא לאורות הקודש (ע' 18): "ויהי היום (בשנת תרפ"ב), ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסוים, מה, שיטה. והתשובה: כן, ודאי.

"מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב, כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם, במאמרות. הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי. הרביתי להגות בדברי קדשו ולהעמיק בהם, ונמצאו יסודי השיטה האלוקית, במערכת חכמת הקודש...".

יגיעה עצומה השקיע הרב הנזיר בעריכת הכתבים. הוא הגדיר את דברי הרב כדברים שנאמרו ברוח הקודש, וגם את מלאכת העריכה החשיב מאוד, עד שכתב "ואילולא דמיסתפינא (אילולא הייתי חושש) הייתי אומר: עריכתם ככתיבתם ברוח עליון" (נזיר אחיו ע' רצט). על כל מאמר ישב הנזיר שבעה נקיים, והתלבט בשאלות של עריכה וקביעת כותרות לפרקים. וכשהיה פונה אל הרב, הרב היה נמנע מלענות. רק במקומות מועטים הצליח הנזיר לקבל ממנו הוראה (שם ע' שב).

עוד כתב הנזיר: "כמה פעמים הצטערתי, על שיצא קצת שלא בסדר, בתוכן ובצורה. והרב היה מרגיע אותי, גם מה שיצא קצת בסדר הוא טוב ויפה".

לפני הסתלקותו של מרן הרב, עוד הספיק הנזיר להראות לרב את הכרך הראשון של אורות הקודש. בעשרות השנים שלאחר מכן הוציא עוד שני כרכים. ואחר הסתלקותו של הנזיר הוציאו ממשיכיו את החלק הרביעי. בזה נשלם חזונו של הנזיר לערוך את דברי מרן הרב כשיטה אלוקית שלמה.

עקרונות שיטתו הפילוסופית

עקרונות שיטתו הפילוסופית של הרב הנזיר ניכרים בשני מקורות מרכזיים: עריכת ספר "אורות הקודש" וכתיבת הספר "קול הנבואה – ההגיון העברי השמעי" (שעל פי תוכניתו המקורית היה אמור להיות הראשון בסדרה של שלושה חלקים), פרי יצירתו העצמית של הרב הנזיר.

עיקר מערכת מחקריו של הרב כהן באה לבסס הנחה חדשה בפילוסופיה היהודית שאכן קיים הגיון הגותי עברי מיוחד. בניגוד לפילוסופיה היוונית שמתבססת על התבוננות בעולם ביסס הרב הנזיר את השקפתו על האזנה ושמיעה פנימית של המתרחש בהווייה. היסוד הראשון על פי משנתו להבנת השקפת עולמה של היהדות הוא: הקשבת האדם לקול פנימי שפועם בו והתבוננות לתוך אישיותו הפנימית. שיאה של שמיעה פנימית זו, על מורכבותה הרבה, היא השגת הנבואה.

השיעור בביתו

אישיות רב גונית ומיוחדת זו הותירה רושם עז על תלמידי הישיבה, אם כי יש לציין שתלמידים מסויימים שלא ירדו לעומקה של השתיקה "המוזרה" לא יצרו קשר. אוירה מיוחדת שררה בביתו של "הנזיר" שטבול היה בפרחים ועציצים שהשתלבו בניחוחם של ספרים עתיקים. על אדן החלון היו מונחים עשרות ספרים בשביל השיעור. כל פרט מוכן מראש, כל דף מסומן עם הפתק שלו. פילוסופים גדולים מהאוניברסיטה היו מתיישבים יחד בשיעוריו, והלימוד אז, חוץ מערכו הפנימי, היה לו ערך של פגישת עולמות, מבחינת בני הישיבה.

הרב הנזיר השיב את נשמתו ביום כח בחודש מנחם אב ה'תשל"ב, ונקבר בבית הקברות שבהר הזיתים בירושלים.

הוא הותיר אחריו אישה - הרבנית שרה כהן (שהייתה בת דודתו), בת - הרבנית צפיה גורן (אשת הרב הצבאי הראשי ולאחר מכן הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן), ובן - הרב שאר ישוב כהן (הרב הראשי לחיפה והמחוז).

  
 
 
תולדות חייו בויקיפדיה.
 
עמוד מיוחד באתר ישיבת בית אל אודות הרב הנזיר
 
הרב אליעזר מלמד כותב על דמותו של הרב הנזיר -  כאן.
 
צפו ברב שאר ישוב הכהן מספר על זכרונות מבית אבא - כאן.
 
האזינו לנכדתו של הרב הנזיר, הגב' אלירז קראוס - מספרת על דמותו של סבה הגדול - לשמיעה.
 
צפו ברב ירחמיאל וויס שליט"א - (וידאו) זכרונות מהרב הנזיר - כאן.
 

נשימתי נעצרה ברגע שראיתי אותו / אלחנן ניר - ראיון עם הרב ירחמיאל וויס שליט"א. פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ב אב תשע"ב,

הרב ירחמיאל ויס הגיע אל הרב הנזיר כנער צעיר ומאז דבק בו. הוא מספר על שיעוריו הייחודיים של חוקר ומקובל שלמד ספרדית כדי לקרוא את סרוונטס, על מפגשו עם הוגו ברגמן ועל ההבדלים בינו לבין הרצי"ה קוק

בצעירותנו, כתלמידים בישיבתו של הרב ירחמיאל ויס, ראש 'ישיבת ירושלים לצעירים', שמענו אותו פעמים רבות מזכיר בערגה בורקת את הרב הנזיר, מספר על חווית המפגש הסוערת שלו עם איש הא-להים ומבקש להחתים בנו בכל דרך מהדמות ששינתה את חייו. כעת, במלאת ארבעים לפטירת הנזיר – דמות שאני מוצא את עצמי מושפע ממנה יותר ויותר במשוך השנים ולא פעם, בצמתים רוחניים, אף משוחח אתו ושואל לדעתו – ביקשתי לשוחח עם הרב וייס על רבו המובהק, הרב הנזיר.

הרב ויס (67) משמש זה עשרות שנים כראש הישיבה התיכונית, שהוקמה לפני כיובל שנים ומוכרת כספינת הדגל התיכונית של הציבור החרדל"י, או כפי שהוא מעדיף להיקרא: התורני. הרב אברום שפירא והרב מרדכי אליהו שלחו לשם את בניהם (כיום אחד הוא ראש ישיבת 'מרכז הרב' והשני רבה של צפת), רבנים מובילים ודמויות מוכרות בציונות הדתית לימדו ולמדו שם, כמו גם יוצרים, עיתונאים וקצינים בכירים.

הציבור הרחב לא הכיר אותו בזכות היותו אחד ממשחררי העיר העתיקה במלחמת 'ששת הימים' וגם לא בזכות הנהגתו את הישיבה שבכניסה לירושלים, אלא דווקא בנסיבות כואבות. לאחר הטבח הנורא בישיבת 'מרכז הרב' שאירע לפני שלש שנים ומחצה, שבו נהרגו שבעה מתלמידיו, נשא הרב ויס הספדים והעניק ראיונות עיתונאיים שהפכו אותו באבחה לדובר של עולם יהודי מעמיק ובלתי מוכר, כזה המלא בעומק, ברגישות ובאנושיות והללו זיכו אותו בהערצה רבה וחוצת גבולות. כך כתב אז ב'מעריב' קובי אריאלי בעקבות הספדו של הרב ויס:

"הרב ירחמיאל ויס הצליח לגעת במדינה שלמה באמצעות נאום הספד שלא מן העולם הזה. אחרי ארבעת המשפטים הראשונים שלו, כבר היה ברור שהדמות הנפלאה הזו, בעלת הנפש הגדולה ולשון הלימודים יוצאת הדופן, נחשפת עתה ושוב לא תמוש מהלבבות. מסתבר שהטעם האישי שלי קלע אל הקונצנזוס. הרב וייס הפך לכוכב."

לתפילתו הייחודית של הרב ויס יצא שם ובימים הנוראים נוהרים רבים לשמוע את תפילתו בישיבה, תפילה שלפני ארבע שנים אף הוקלטה על דיסק המשחזר את תפילותיו וניגוניו בישיבה. אבל מעבר לכל זאת, הרב ויס מציג בדמותו דמות מוקפדת, מדויקת ומעמיקה, כזו שאינה נקלעת למלחמות הפנים-מגזריות המוכרות אלא חיה את חייה מעבר להם. הוא ספון בחדרו, לומד תלמוד, מחשבה וקבלה ובעיקר קשור לראי"ה קוק – שאותו הוא אינו חדל מלהזכיר – ולספרו הגדול 'אורות הקודש', ולא פחות מכך לרבו הישיר, הרב הנזיר.

איך הכרת את הרב הנזיר?

"האמת שההיכרות שלי איתו הייתה מפתיעה מאוד. הייתי בחור בן שש-עשרה בישיבת 'כפר הרא"ה' והרב יעקב פילבר הזמין אותי לבוא ולבקר בישיבת 'מרכז הרב'. הגעתי לשם בחופש, והוא לקח אותי אל הרב צבי יהודה קוק. לאחר שהלכתי עמו אל הרצי"ה, הוא אמר לי: 'בוא אקח אותך לעוד מישהו', אבל לא גילה לי למי. הוא הכניס אותי לביתו של הנזיר. את פנינו קיבלה הרבנית והרב הנזיר ישב בחדרו לסמוך שולחנו ועסק בכתיבה. מיד כשראיתי אותו נעצרה נשמתי. שיערו היה ארוך וגולש, צבעו לבן מעורב בכתום אדמוני. עיניו היו עיני תכלת של מרחבים שלמים ועליהן הרכיב משקפי קריאה מגדילים. זקנו היה מסודר וחיוך קורן מאושר היה על שפתיו. כשהוא ראה אותי הוא שאל את הרב פילבר לזהותי וממש נעתק ממני הדיבור.

"בתקופות מאוחרות יותר, לאחר הסתלקותו, אמרתי לרבנית שכשראיתי אותו אז במפגש הראשון בינינו עצרתי בתדהמה. היא סיפרה לי שבימי המאורעות הבריטים חשדו שמתחבאים אצלם בבית אנשי אצ"ל, ופעם נכנס אליהם הביתה קצין בריטי. הרבנית אמרה לו 'עצור, יש כאן רב שעסוק בלימודו', אך הוא הזיז אותה. כשהוא ראה פתאום את הנזיר – הוא הצטלב, קפא במקומו ואמר 'הו, הולי-מן! – איש קדוש!' ולאחר מכן הניח שומר בכניסה לבניין כדי שלא ייתן לאף אחד להיכנס לבניין של ה'הולי-מן'".

קורא בשפת המקור

מה היה אז במפגש הראשון ביניכם?

"הוא דיבר בקול עמוק ובגוף שלישי, וביקש ממני שבכל יום אלמד דבר חדש ואאסוף אותו אליי. אחר כך הכרתי אותו כשבאתי ללמוד ב'מרכז הרב', ואמרו לי שיש שיעור שלו ב'אורות הקודש'. אמרתי לחבריי שאני עדיין צעיר אבל ר' יצחק שילת אמר לי שהרב הנזיר כבר מבוגר וכדאי שאלך. בשיעור הזה היו הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, איסר קלונסקי,  יוחנן פריד, יוסף ברמסון ועוד, והוא התקיים בחדרו הקטן שבביתו. זמן קצר מאד לפני השעה שמונה הוא היה נכנס לחדרו, מסתכל על השעון ומתחיל. הרב דרוקמן היה קורא את הפרק כולו, ואז הנזיר היה אומר "ישאלו". אנשים היו שואלים. לחלק מן השאלות הוא היה עונה מהר ובקיצור, ולחלק – המעמיקות יותר – הוא היה מהנהן בראשו כאומר – לאחר מכן נתייחס לכך".

בפועל, איך הוא היה מעביר את השיעור?

"הוא היה לוקח מושגים וקורא עליהם מן המקורות. מהפילוסופיה הכללית היה קורא בשפת המקור ומתרגם לנו, קורא לנו מהפילוסופיה היהודית ומספרות הקבלה ונותן תשתית עמוקה מאוד על כל מושג. לצידו היו מונחים לפניו כל הספרים מהם רצה לקרוא, ואני מדבר על עשרים ועל שלושים ספרים. הם היו מסודרים לפי סדר השיעור. במשך הזמן אני הייתי מביא לו את הספרים, ובכל ספר הייתה סימנייה בדיוק במקום שבו רצה לפתוח.

"הוא קרא את הפילוסופיה בשפות המקור שלה – ביוונית ובלטינית, בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית. פעם אחת קרא איזה מקור בספרדית. שאלנו אותו אם הוא יודע גם ספרדית והוא אמר שהוא יודע רק לקרוא ולכתוב, אבל לא לדבר. שאל אותו הרב קלונסקי, כמדומני, למה למדת ספרדית, אילו פילוסופים חשובים יש לספרדים. הנזיר אמר שלמד ספרדית כדי לקרוא את ספריו של סרוונטס וגם אמר ש'דון קיחוטה' הוא ספר עמוק מאוד ומלא ביקורת חברתית. והוסיף שלמי מכיר לטינית ושפות אירופאיות השפה הספרדית נקנית בזמן מועט.

"הנזיר היה מלווה את דיבורו עם תנועות ידיו ומעלה אותן מעלה מעלה כמביעות גילוי לאין-סוף. הידענות שלו הייתה מופלגת כפי שניכר בספרו 'קול הנבואה', שמשפחתו דחקה בו להוציאו לעת זקנותו. תפיסתו היא שההיגיון העברי הוא אינו הגיון ויזואלי אלא שמעי, הישראלי שומע את העומק, את המאמר".

אבל הרי ספריו של רבו, הראי"ה קוק, נקראים 'אורות', שאותם יש לראות!

"אכן. אמרו לו שכל ספרי הראי"ה הם ספרי האורות והוא אמר שזה בבחינת 'שומעים את הנראה'. פעם גם אמר שאולי לא היה מתאים לקרוא להם בשמות אלו".

 

הדפוס הנקי ביותר

כשלעצמו, איך הוא היה לומד?

"הוא היה איש חרוץ מאוד. כשהיה רוצה להכין את השיעור שלו היו כמה תלמידים שנחשבו 'משכילים', כמו הרב יוחנן פריד, והוא היה מבקש מהם בסוף השיעור להביא לו מהספרייה הלאומית ספר זה או אחר בדפוס הראשון שלו. הוא אמר שכל דפוס מוסיף טעויות על קודמו והוא רוצה את הדפוס הנקי ביותר. הוא חיפש אמת פנימית עמוקה ולא ויתר. לכן הוא גם הלך למדבר יהודה כדי לזכות לרוח הקודש, לגילוי שמימי. הוא היה כל כולו ציפייה וחיכיון".

אני רוצה לשאול שאלה קצת ישירה. אני חש שדמותו של הרצי"ה גרמה להסתרת דמותו של הנזיר. אתה חש בכך?

"אכן. גם בזמן חייהם הרצי"ה הוא שחינך ואילו הנזיר היה בביתו ומי שבא בא ומי שלא לא. בנוסף, כיוון שדיבר על דברים שבחכמה פנימית הרבה לא באו".

אבל זה יותר מכך, מדובר על גישות שונות שיצאו שתיהן מבית מדרשו של הראי"ה קוק.

"נכון. הרצי"ה לא נהג להזכיר פילוסופים זרים בלימוד דברי הרב זצ"ל. הוא הכיר כמובן פילוסופיה כללית, והרי היה שומע שלא מן המניין באוניברסיטה בשוויץ, אבל לא נהג להזכירם. גם מושגים קבליים נהג שלא להזכיר. בזמנו, כשכבר היינו אברכים, הרב אברהם רמר זצ"ל – שהיה שקדן גדול אצל הרצי"ה – הלך לאחד משיעוריו של הרצי"ה ואני אז הלכתי לשיעורים במבוא לחכמה פנימית של הרב שלמה בנימין אשלג זצ"ל – בנו הגדול של הרב יהודה לייב, בעל 'הסולם'. יום אחד אמר לי הרב רמר שהוא לומד עם הרצי"ה בשיעור ויש מושג קבלי וביקש שאבוא, ובאתי, והרצי"ה הסבירו בדרכו, בתור רעיון רוחני מעמיק שמי שלא הכיר את מקורו הפנימי לא היה יכול לרדת לסוף דעתו ולא הזכיר מושג קבלי. אבל הנזיר נהג להזכיר הכול".

הכיוון הזה של הנזיר חסר היום מאוד בנוף הדתי-לאומי. לאן הוא נעלם?

"הכיוון הזה חסר מאוד. חסר מאוד. אף אחד לא בא להעלים אותו, אבל סגנונו של הרצי"ה היה אחר".

איך, אם כן, נותנים לכיוון של הנזיר מקום?

"שאלה טובה. הוא ידע הכול והיה קדוש וטהור, נטוע באמת שכולה חכמה פנימית עמוקה. הוא תפס את נקודות התוך, את הבסיס שממנו הכול החל. גם כשלמדנו אצלו ידענו שלא נוכל להיות כמוהו כי לשם כך צריך ללמוד שפות רבות, ללמוד את כל הקבלה והפילוסופיה, וזה תוכנית לכמה סבבים של חיים. הפלא היה שהוא היה אדם מלא רחבות, שלט במה שקורה בכל העולם ויחד עם זאת היה מאוד מקומי ולא זז ממקומו. אבל הזעקה שאתה מעלה היא זעקה אמיתית, שכן נדרשת דמות שתהיה לה 'תעודת ביטוח' יהודית מעמיקה יחד עם הסתכלות חיצונית. היום יש חשש ממה שהרב אברום שפירא זצ"ל היה מכנה 'רבעלך', מאנשים שלא שימשו כל צרכם ויש בהם ידע ופיתוי ואינך יודע אם יש בהם קול אמיתי או קול זר וחיצוני שייקח אותנו למחזות רחוקים מהאמת האמונית הבריאה. כשזה בא מהנזיר זה קיבל את ה'גיור' האחראי שלו, אבל אחרת יש חשש שזה הולך למקומות אחרים. ככה אני חושב. לכן הפחד מהכיוון של הנזיר".

לברר משהו בקאנט

מה היה יחסו לפילוסופים בני דורו?

"פעם באנו אליו ויצא מביתו פרופ' הוגו ברגמן. שאל אותו מישהו למה ברגמן בא, האם בא לברר משהו בתורת ראי"ה – שהרי ברגמן אמר פעם כי הראי"ה הוא הפילוסוף הגדול של המאה העשרים, ולא רק בישראל אלא בעמים כולם, ואמר אז שהוא לומד כל יום 'אורות הקודש' וכי הדברים שלו על חיים ומוות הם מהמעמיקים ביותר. ענה הנזיר לא, ברגמן בא לברר משהו על קאנט. חשוב לדעת שלנזיר הייתה אהבת אמת לא מצויה. הוא לא חשש להזכיר צעירים ממנו, דוגמת פרופ' יוסף בן שלמה, ואם מצא אמת הביא אותה בשם אומרה, פרט לאנשים דוגמת שפינוזה שלו תמיד קרא 'האמסטרדמי'.

"פעם שאלנו אותו אם הראי"ה ידע פילוסופיה. ענה לנו הנזיר שהראי"ה הכיר את הפילוסופיה הכללית, אמנם בלימוד מסודר עבר על מעט ממנה, אבל אם היו מספרים לו – כלומר בעיקר הנזיר שהיה מפגיש אותו עם שיטות רוחניות שונות – היה הראי"ה שואל מה אותו פילוסוף אומר על כך ומה הוא אומר על כך, ואז היה אומר את כל שיטתו של אותו פילוסוף והיה אומר גם את כל טעויותיו. הנזיר אמר על הראי"ה שהייתה לו הבנה רוחנית גאונית, מיוחדת ובלתי מצויה".

יש היום דמויות דוגמת הנזיר?

"אין לא אצלנו ולא בעולם הכללי. שמעתי פעם את פרופ' ירמיהו יובל מדבר על שפינוזה וזה היה כל כך עולם אחר מהדברים ששמעתי מהנזיר על שפינוזה. כשהרב הנזיר הזכיר את שפינוזה הוא היה צולל פנימה, מלא בהעמקה. בכלל, הכול היום אינסטנט – הכול מהיר, וגם בעולם הישיבות זה מעט ככה".

לסיום. אתה אינך רץ להתראיין תחת כל עץ רענן. אינך מקהיל קהילות, מחרים חרמות ונלחם מלחמות כעמיתיך וכחלק מתלמידיך שהפכו זה מכבר לדמויות משפיעות בציבור הדתי-לאומי. אף פעם לא חשתי שאתה חושב שכל האמת אצלך, כפי שאחרים סבורים כמושכל ראשון. אני חש שזו השפעת הנזיר על דמותך.

"אני נזהר מלחשוב שאני יודע הכול. אני לא חושב שמישהו יכול לחנך את כל העולם וגם לא שאדם אחד או זרם אחד יכול לנהל את כולם. אני חושב שהקב"ה גדול ורחב מכדי שיצא מבית מדרש אחד. לכן אני לא נלחם באף אחד. זה איננה הדרך שלי. אולי זה לוקסוס, הגישה שלי, אבל זה אני. זה סוג של אופי נשמתי, אבל יכול להיות שמשהו מהנזיר גם קשור לזה.

 
  
 
סיפור מאת נכדתו של הרב הנזיר - השופטת תחיה שפירא: (מקור)
 
"...אולי כדי להמחיש את עוצמת הרב הנזיר, אספר שפעם, בזמן המנדט, היו עושים סריקות בבתים. באחד
 הלילות נכנסו קצינים בריטיים לבית הרב הנזיר. מישהו הלשין שמתחבא שם אדם חשוב. הבריטים נכנסו וחיפשו
 אחר המבוקש. הם פרצו לחדר שבו ישב הרב הנזיר, ונחרדו. הם מצאו אותו יושב בחדר שלו, עם השיער הארוך 
והעיניים הבוהקות, והוא היה גם איש גבוה ומרשים. הם...צעקו 'הולי מן, הולי מן!', וברחו משם כל עוד נפשם בם".
 
לחץ כאן לקריאת מאמר על ייחוסו משפחתו של הרב הנזיר זצ"ל.
 
Comments