היום הגדול כח' באייר - יום שחרור ירושלים - מכתב יד קודשו

 
 
"שבתי לירושלים ברחמים"... - יום שחרור ירושלים
 
  
 
צילום כתב היד מתוך "נזיר אחיו" - חלק א'
 
 
 
פענוח כתב היד:
 
"היום הגדול כ"ח אייר,
יום בואו של מרן הרב זצ"ל לארץ ישראל
בשנת תסד"ר
בראש ס' למצות הארץ.
 
כשפרצה המלחמה עם מצרים,
אמרתי, מה נרויח מזה גם אם ננצח.
 
וכששמענו, מלך ירדן התחבר עם מצרים,
 אמרנו, זה מובן ענין כל המלחמה הזאת.
 שננצח, אי"ה, ונשוב לירושלים
ולכותל, אי"ה.
 
וברוך ה' שזכינו לזה"
 
 

קטעים מתוך פרקי יומן על שחרור ירושלים

הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל - אתר 'הישיבה'
 
אחרי כן ירד מ"פ דתי מהצנחנים דרך המדרגות. זה היה סגן זמוש שהגיע רק אז לראשונה לרחבת הכותל, הוא הגיע אחרי שגמרתי את התפילה ופמליית האלוף התפזרה, ולאחר שהתעכב קצת לתפילה הוא שאל אותי אם אני מסכים להביא לכותל המערבי את ראש ישיבת מרכז הרב. אמרתי לו שאני אשלח להביא את חותני הרב המקובל ר' דוד הכהן הזקן, הנזיר מירושלים, שהתפלל כל חייו לרגע זה, הוא גם ראש ישיבה במרכז הרב, ואת הרב צבי יהודה קוק, ראש הישיבה, בנו של הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל. אמרתי לעוזרי מנחם הכהן שייצא וייקח את המכונה שלי ויביא את שניהם, את חותני המקובל הנזיר ואת הרב צבי יהודה קוק. הוא יצא יחד עם הנהג שלי והם השתהו בדרך זמן רב.
כעבור שלושת-רבעי השעה הופיעו שני הרבנים הזקנים, הנזיר הירושלמי חותני הרב דוד כהן, והרב קוק ראשי ישיבת מרכז הרב, שהיו האזרחים הראשונים ליד הכותל המערבי המשוחרר. נפלנו איש על צוואר השני התנשקנו ובכינו. שאלתי את מנחם הכהן מה קרה והוא ענה לי שהדרך היתה חסומה באש ההפגזות והצליפות ואי-אפשר היה לצאת, והוא נאלץ לקחת ג'יפ עם תולר כדי לעבור. כמו כן השתהה הרב הנזיר מאחר שביקש לאסוף בית דין מיוחד שיתיר לו את נדרו שלא לצאת מהבית. פיניתי את מקומי בפינה הדרומית של הכותל לחותני הנזיר, והוא לא מש מהמקום הזה זמן ממושך, הוא התפלל כל הזמן.
בינתיים התמלאה רחבת הכותל עם חיילים ואזרחים מועטים. בהגיע השעה 12:11 דקות שלפי החשבון הגיע אז שעת מנחה גדולה, התחלתי להתפלל מנחה כשאני עובר לפני הקהל. שיניתי את נוסח התפילה והוספתי בחזרת הש"ץ תפילת "נחם" שרגילים לומר במנחה בתשעה באב, ואשר היא מסתיימת בברכת "מנחם ציון ובונה ירושלים". הכנסתי שינויים בתוך תפילת "נחם" עצמה ובמקום את "העיר האבלה והחרבה והבזויה וכו'" אמרתי "העיר השמחה הצוהלת מנצחונו של ישראל", והמשכתי "לבי לבי על חללי הצנחנים מעי מעי על חללי צה"ל, כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור: ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". אחרי חזרת הש"ץ אמרתי ברכת "הלל" בשם ומלכות וגמרתי "הלל השלם". לאחר התפילה יצאנו בריקוד "לשנה הזאת בירושלים הבנויה" ו"שייבנה בית המקדש". באמצע התפילה הגיע לרחבת הכותל הרב הצבאי של חטיבת מחוז ירושלים, הרב זמל, והביא אתו ארון קודש נייד של הרבנות הצבאית עם שלט גדול "בית כנסת צבאי", זה היה הארון קודש הראשון שהגיע לכותל המערבי עם שחרורו. הספר תורה שהיה אתי שמתי אותו כאמור מיד בכניסתי בין אבני הכותל ושם עמד עד שהגיע ארון הקודש של הרב הצבאי.
 
 
 
 
הצילום מתוך הספר "דודי לצבי", הוצאת 'נזר-דוד'

 

קטע מתוך ראיון עם עוזרו האישי של הרב גורן זצ"ל - הרב מנחם הכהן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באייר תשע"ב

 

"...ליד הכותל התפלל הרב גורן מנחה. שעת צהריים הגיעה. אחד ממפקדי הפלוגות של הצנחנים, יורם זמוש, לקח דגל ותלה על הסורג שמעל הכותל "אני זוכר שמישהו אמר שם – אולי היה זה יורם, אולי חנן פורת – שצריך להביא את הרב צבי יהודה למקום. הרב גורן שלח אותי להביא אותו, את חותנו הרב הנזיר, ואת אבי. 'שיהיו שלושה כהנים', אמר".

זמוש נתן למנחם את הג'יפ שלו, שעמד על הר הבית והיה עמוס אמצעי לחימה ותול"ר גדול. העוזר הנרגש נסע לביתו של אביו ברחוב דוד ילין. העיר הייתה שקטה, אף נפש חיה לא הסתובבה. "כשמצאתי את אבי אמרתי לו שבאתי לקחת אותו לכותל. הוא כתב על הכותל כמה ספרים, וכששמע זאת החל לבכות, לקח את מגבעתו והחל ללכת איתי. תוך כדי הליכה שאל אותי: 'דרך איפה אנחנו הולכים?', עניתי לו שדרך הר הבית. הוא נרתע, ואמר לי: 'חיכיתי תשע עשרה שנה, אחכה עוד שבוע, עד שתיפתח דרך אחרת שלא עוברת במקום המקודש'".

משם המשיך הכהן לביתו של הרב הנזיר. כשאמר לרב שבא לקחתו להר הבית – לא הגיב. הרבנית הסבירה לנהג המופתע כי הנזיר נמצא בתענית דיבור, וגזר על עצמו איסור יציאה מהבית לתקופה מסוימת. הרב הנזיר גילה תושייה זריזה, וכינס במקום שלושה תלמידי חכמים להתרת הנדר.

הנזיר יצא את הבית כשרק גרביו לרגליו, ואחריו רצה הרבנית עם נעלי הבית. משם המשיכו לבית הרצי"ה. "אמרו לי שהוא נמצא בבית הרב קוק, אביו המנוח. מצאתי אותו מתבודד בחדרו הקטן של הרב. דרך חור המנעול ראיתי אותו עטור בטלית ותפילין. דפקתי בחוזקה והוא לא הגיב. בעטתי בדלת והיא נפרצה. אמרתי לרב בהתרגשות שבאתי לקחת אותו לכותל".

הרב צבי יהודה לא הגיב גם הוא. הפעם לא הייתה זו תענית דיבור, אלא מצב אקסטטי שבו היה מצוי מעת לעת. "הרמתי אותו על ידי וסחבתי אותו מתוך החדר, אחרי שהסרתי ממנו את הטלית והתפילין. לאורך כל המדרגות התלולות של בית הרב ומשם לג'יפ, הוא היה על ידיי", מספר הרב מנחם. "הושבתי אותו על הברכיים של הנזיר, כשרגלו האחת על התול"ר".

הג'יפ הצבאי, עמוס אמצעי לחימה, תול"ר ושני רבנים, עבר את הר הבית ומשם לכותל. "הרב הנזיר ניגש לכותל, נשען על האבנים ונותר קפוא". הרב צבי יהודה עדיין היה שרוי במצב תודעתי אחר. "באותם רגעים כלל לא תפס איפה הוא נמצא ומה קורה. לאט לאט הבין, תפס את עצמו והתחיל לבכות. אחרי כמה דקות ביקשו הרב הנזיר והרצי"ה שהרב גורן יקרא פרק תהילים, ואני תקעתי בשופר"..."

 

 

 

הרב שאר ישוב כהן מספר על אביו, הרב הנזיר, שהסתגר בביתו מתש"ח ועד שהובא לתפילה הראשונה בכותל בתשכ"ז: (מקור)


 

"במלחמת השחרור לחמתי ברובע היהודי בירושלים. במהלך הלחימה נפצעתי קשה ונלקחתי בשבי על ידי הירדנים. בקרב זה כבשו הירדנים את העיר העתיקה ואבי, הרב הנזיר, התחייב לא לצאת מהבית כל עוד העיר העתיקה לא נמצאת בידי ישראל.


הרב גורן, הרב הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים, היה נשוי לאחותי. הוא הבטיח לרב הנזיר כי אם יכבשו את העיר העתיקה הוא יביא את הרב הנזיר ואת הרב צבי יהודה הכהן קוק (בנו של הרב קוק) לתפילה הראשונה בכותל. היה הסכם בין הרב גורן לבין מוטה גור שאם העיר העתיקה תיכבש, מוטה גור יודיע זאת מיד לרב גורן.

 

ואכן, תוך כדי הקרבות הגיע הרב מנחם הכהן, מי שהיה עוזרו של הרב גורן, ולקח ברכבו את שני הרבנים לתפילה הראשונה בכותל. השמועה פשטה בעיר ולכל אורך הדרך עמדו אנשים והריעו. המחזה היה מדהים: נראה היה כאילו המשיח הגיע לירושלים. שני הרבנים הגיעו לכותל וקיימו שם את התפילה הראשונה לאחר כיבוש העיר העתיקה.

 

באותה התקופה הייתי סגן ראש עיריית ירושלים והובטח גם לי שאגיע לתפילה הראשונה בכותל. הרגשתי שסגרתי מעגל: הייתי האזרח הראשון שהתפלל בכותל, בדיוק באותו מקום בו שבו אותי הירדנים 19 שנה לפני כן."
 

תיאור המאורע לפרטיו  - מתוך הספר "משמיע ישועה" -

(מכיל יותר ממאה עמודים מתוך הספר!!!! מאתר המכון התורני אור-עציון)


עדות נוספת - מפי כתב גל"צ שנכח באירועים אלו.

 
  
הצילום מתוך הספר "דודי לצבי", הוצאת 'נזר-דוד'.
 
 
 
 הוא ואני והכותל

מוטה גור ז"ל, מח"ט הצנחנים במלחמת ששת הימים, מתאר את המפגש האישי שלו עם הרב הנזיר זצ"ל מתייחד עם אבני הכותל:

"בשעה 11:45  החלה ליד הכותל תפילת מנחה ברוב עם ועדה. הרמתי  עיני אל האבנים. התבוננתי בצנחנים המתפללים. כאלה עם קסדה על ראשם וכאלה עם כיפה על ראשם. בפינה הימנית מרוחק מעט מציבור הלוחמים עמד אדם , לא לא עמד , הוא כאילו נדבק לאבנים. הוא כחלק מהכותל  אבן מאבניו. לבוש קפוטה חומה וארוכה. על ראשו מגבעת שחורה . מתחתיה שער מגודל. מאום לא זז. לא הראש לא השיער לא הגוף ולא הרגליים. שתי הידיים כפופות וכפותיהן שטוחות לרווחה כאילו רוצות לחדור לתוכן. ''ננעלתי אליו כרדאר ולא יכולתי להמיש את עיני ממנו. ''נדבקתי'' אל הקיר מקרוב. דרכו חשתי את הכותל. מבעד לגופו הכמו משותק הרגשתי את דפיקות הלב היהודי בוקעות מתוך האבן. כך עמדנו דבוקים יחדיו מספר דקות – הוא ואני  והכותל. פניתי לאחור וחזרתי אל רחבת הר הבית. זימנתי את המגד''ים לקבוצת פקודות והודעתי להם : אנחנו נשארים בירושלים". 

(מתוך ספרו ''הר הבית בידינו'') 

 

יום למחרת המלחמה נכנסו שני תלמידים לרב הנזיר זצ"ל, הרב חיים דרוקמן והרב אליעזר ולדמן, הוא אמר להם כי ראה בכותל את הרב קוק זצ"ל וסיפר להם את הסיפור הבא על מפגשו עם "החפץ חיים" בצעירותו:
 
(מופיע בחוברת "התנוצצות אורו של משיח" ובאריכות ובהרחבה בהקדמה לספר "משנת הנזיר") 
 
"בשנת תרע"ג, בנוסעי מרוסיה לאשכנז, דרך ליטא, סרתי לעירה ראדין, מקום מו"ר ה"חפץ חיים" זצ"ל. שם חונכתי מהיותי בן תשע בשנת תרנ"ו, בבית אא"ז הרב ר' זכריה מנחם מנדל כ"ץ זצ"ל, רב ואב"ד דראדין, ואחריו חתנו, דודי, שהיה אח"כ גיסי, הרב ר' מרדכי סנדר הלוי קופשטיין זצ"ל, וביתם מול בית החפץ חיים.
 
בערב נכנסתי לבית מו"ר ה"חפץ חיים", והוא התחיל לדבר איתי באריכות על משפחתנו הכהנים, שמהם רבנים וגדולי תורה. וכן אמר: מתחילה, בהיותי מתפלל, ולירושלים עירך ברחמים תשוב, חשבתי, זו תפלה, תפלה, תפלה, וכן ביותי מתפלל את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, חשבתי זו תפלה, תפלה, תפלה, אבל עכשיו, כשאני מתפלל תפלות אלו, ולירושלים עירך ברחמים תשוב, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, אני חושב, הנה זה - אט, אט - הנה עכשיו, עכשיו, קרוב, קרוב. והוסיף, אם זה יהיה בימי, אינני יודע, הנני כבר זקן, אבל בימיך, ודאי, ודאי, ודאי, והמשיך לומר: הנה יבנה המקדש, ותהי העבודה, ותהיינה שאלות להכלה, בהלכות קדשים - את מי ישאלו, את הרבנים? הם למדו שו"ע יורה דעה, חושן משפט, אורח חיים, אבל לא הלכות קדשים.ובכן עלינו הכהנים להתכונן וללמוד הלכות קדשים.
 
והנה בט' באב תרע"ד פרצה המלחמה הגדולה, ונכבשה ארץ ישראל, והיתה הצהרת בלפור, ארץ ישראל לישראל, אתחלתא דגאולה.
וביום רביעי כ"ח באייר תשכ"ז, זכינו לשחרור הר הבית, והרב הראשי לצבא הגנה לישראל, חתני הגר"ש גורן שליט"א עמד לפני הכותל המערבי, וספר תורה בידו והתפלל תפילת ש"צ, ותקע בשופר לחרותנו, ואנחנו אמרנו שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"..
 
("התנוצצות אורו של משיח" עמ' 12-13.)


Comments