מילון מושגים

אונומטופיאה  -   חיקוי קולות הטבע  צלילי המילה מעידים על מה שהיא מייצגת.  דוגמה:   במילים "רשרוש"  "זמזום" , "בקבוק"-   אנו שומעים את הצליל עצמו.  (שימוש בעיצורים שורקים

{ז, שׁ, ס,צ,שׂ} בשיר ינסה להמחיש שריקה או רעש כלשהו. לדוגמה: "צפצוף", לעומת "המיית הגלים"{ האות מֵם והאות הֵא משרות תחושה של שקט ושלווה}). אונומטופיאה היא אחד מאמצעי ההמחשה.

 
אוקסימורון  -  ביטוי  המחובר  משני מרכיבים, הסותרים זה את זה.  דוגמאות:  "שתיקה רועמת",    "מת לחיות".
 
אלוזיה = ארמז -   רמז ביצירה המפנה ליצירה אומנותית אחרת,   לדמות היסטורית או לאירוע היסטורי  הארמז יוצר קשר בין הדברים ותורם להבנת היצירה  שבה הוא מופיע. (ראה גם "תשתיות").  דוגמה: אם ביצירה מסוימת יש רמז לסיפור אדיפוס,  הדבר מסייע בידינו להבין  את מצב הדובר, שהוא כפי הנראה טרגי כמצבו של אדיפוס. (רמיזה מקראית מפנה למקרא)
 
אירוניה -  לגלוג קל ומוסתר.  צורת התבטאות דו משמעית. ההתבטאות נראית תמימה  ורצינית, אולם למעשה מכילה לעג כלשהו.   המשמעות החשובה והאמיתית של  ההתבטאות היא דווקא הסמויה, והיא   הפוכה מן המשמעות הגלויה.  לעיתים האירוניה מתבטאת בהבדל בין מה שקורה באמת לבין מה שציפינו שיקרה.  לדוגמה:  אדם המתכנן חופשה בחו"ל, ובמהלך החופשה הוא שובר רגלו ומבלה בבית חולים.  או אירוניה עלילתית המתקיימת כאשר דמות תופסת מצב מסויים באופן מוטעה .  לפעמים מצבים אירוניים בטקסט מתגלים לקורא רק בקריאה שנייה, כשאז מתגלה הפער בין הצפוי לבין מה שקורה באמת. באמצעות האירוניה  נוכל לגלות את עמדת המחבר כלפי הדמויות.

אירוניה נוצרת בדרכים שונות:

אירוניה של לשון דוגמה:  עבודתך  "מקורית" מאד (= מועתקת או בלתי מקורית)   השימוש במרכאות יוצר אירוניה.

אירוניה של מצב -  דוגמה:  נותנים לחתול לשמור על השמנת (ברור שלא ישמור).

דוגמות ליצירות שיש בהן אירוניה:  "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג,  העיוורת המיוסרת קוראת לקברן שיבוא, בה בשעה שהקברן הוא בעלה, והוא נמצא לידה.

אירוניה דרמטית   פער בין ידיעותיו של הקורא לבין ידיעותיו של הגיבור. דוגמה:  ב"האדונית והרוכל"  של עגנון. הקורא יודע יותר מן הגיבור.

 
אלגוריה  - יצירה ספרותית שיש לה משמעות מעבר לסיפור המעשה, משל.  ("האדונית והרוכל"

כמשל על מצבו של העם היהודי בגולה) .  באלגוריה חשובה המשמעות הסמויה.

אליטרציה -  תופעה מצלולית בשיר -  עיצור או הברה החוזרים בשיר  ותורמים למשמעות.

דוגמה:  בשיר של ביאליק "צנח לו זלזל"  יש שימוש חוזר בצליל "ל" (אולי הוא משווה קלילות שמאפקת את האווירה הכבדה בשיר,  אולי הוא משמיע את הצליל של המילה "לא" כדי לבטא אוירה שלילית)

אמצעי אפיון  -  אמצעים הבונים את אופי הדמות.

                      אפיון ישיר  הגדרת הדמות באופן ישיר על ידי המספר. (הגדה)

                                           המספר מתאר בצורה ישירה את הדמות,  אופייה וצורתה.

                                            דוגמה:  דינה היא אישה יפה וחכמה.

                      אפיון עקיף הגדרת הדמות באופן עקיף ( הראיה)  ע"י סמלים, מוטיבים,

                                           ניגודים,  אנלוגיות,  מטונימיות,  התנהגות,  מעשים)

                                           דוגמות:  הוא מיד הושיט לה את ידו (המעשה מעיד על הדמות).

                                           החלום ב"פנים אחרות" של עגנון מעיד על דמותו של הרטמן.

אנאפורה  -   חזרה על מילה בראשי הטורים (השורות)  בשיר.  לעיתים מבטאת עצמת רגשות (מחאה, תלונה, התלהבות) דוגמה:   בשיר "פגישה" של ארז ביטון יש  חזרה על הביטוי "ובכל זאת" בראשי הטורים.

אנטי גיבור -   דמות שאינה פועלת בעולם החיצוני מסיבות חברתיות  או נפשיות, והיא  מתקיימת ביצירה בחיי הנפש והרוח שלה.  לאנטי גיבור יש נטייה לחטט בנבכי נפשו ו"להתחשבן" עם עצמו על חייו. האנטי גיבור הוא מוּנָע ולא מֵנִיעַ, ובדרך כלל הוא מקדם את העלילה. דמויות של אנטי גיבור ניתן למצוא אצל קפקא.
 
אנלוגיה  -   הקבלה.   אנלוגיה יכולה להיות ישירה וניגודית. דוגמה:  תיאור נוף  שקט ושלֵו  יכול להיות אנלוגי לשקט נפשי של הדובר וכו'. או:  תיאור נוף שקט יכול להיות אנלוגיה ניגודית לסערת נפשית אצל הדובר. קיימת גם אנלוגיה בין דמויות, כאמצעי לעיצוב דמות (ב"בדמי ימיה" מאת עגנון יש  אנלוגיה בין דמות תרצה לבין דמות לאה.  ב"בית הבובות" מאת איבסן יש אנלוגיה בין נורה לבין חברתה לינדה כריסטינה).
 
אסוציאציה -  משמעות לוואי אישית  שיש למילה או לביטוי. (המשמעות אינה בהכרח משותפת לציבור שלם (כמו לעם היהודי או לקבוצה אתנית אחרת)  בניגוד לקונוטאציה שהיא משותפת לחוויה לאומית. (דוגמה: קרון, רכבת. אלה קונוטציות משותפות רק לעם היהודי ).  אסוציאציות חופשיות למילה "מים":  גשם, ברכה, שיטפון, ים, שמחה,  צימאון, חקלאות, בצורת, צימאון, רווייה, חיידקים,  טפילים, דגים
 
אפיפורה  -   חזרה על מילים בסופי הטורים (השורות).
 
אקספוזיציה -  היצג.  פתיחה המציגה את הדמויות, את הרקע ואת רמזי הבעיה  שתתפתח בהמשך.  האקספוזיציה סטאטית בדרך כלל.  אחריה תופיע העלילה הדינמית.

ארס-פואטיקה  -  שירה המודעת לעצמה,  עוסקת ביצירת עצמה,  בתהליך יצירת השיר או הסיפור.  היוצר חושף לפני הקוראים את תהליך  הכתיבה  או את הנושאים המעסיקים אותו,  הנותנים לו השראה וה"מפרנסים"  את יצירתו.  דוגמות:  "איך שיר נולד" של יהונתן גפן,  "לא זכיתי באור מן ההפקר" של ביאליק,  "ספר שירי"  של רחל,  "ואם ישאל המלאך" של ביאליק.

 
בלדה  -   שיר סיפורי קצר.  יש בבלדה עלילה  המגוללת התנגשות בין שני כוחות. המאורעות מתרחשים בדרך כלל בשעות הקץ.   הגיבורים עומדים מול גורלם עמידה אחרונה.  כוחות חזקים  ופלאיים מביאים  את סיפור המעשה לידי פתרון ושלמות,  גם אם שלמות זו מתבטאת בתבוסה ובמוות. מסימניה:  תוכן טרגי,  קדרות,  מסתוריות, אגדתיות,  דו-שיח,  פזמון חוזר, קצב, שורות קצרות,  תיאור קצר ומרוכז ללא עומס פרטים,  איפוק.

בבלדה מתלכדים 3 יסודות:  יסוד אֶפִּי = סיפורי,  יסוד לירי= רגשי, חוויתי  (חוויה מזעזעת),  יסוד דרמטי = התנגשות בין שני כוחות.   דוגמה למשורר שכתב בלדות:  ש.טשרניחובסקי.

דימוי  -  השוואה בין שני עצמים  בעזרת כ' הדימוי או המילה "כמו".  הדימוי מעשיר את המשמעות.  דוגמה:  שמן כדוב.

דמויות משנה  -   דמויות הפועלות לצד הדמות הראשית,  כמקבילות לה או כמנוגדות לה כדי לאפיין את הדמות הראשית  או כדי   לייחד  ולהבליט אותה.       

דמות מורכבת  -  דמות המוצגת במגוון תכונות,  כמו בחיים.  היא מורכבת, אנושית, מתפתחת משתנה.  היא מתוארת לעומק מזוויות שונות.  מתארים אותה באירועים ובמצבים שונים  על עולמה הפנימי, תכונותיה ולבטיה.  בדרך כלל הדמות הראשית מכונה "דמות עגולה". דוגמה:  רסטיניאק ב"אבא גוריו"  של בלזק  והרטמן ב"פנים אחרות" של עגנון הם דמויות עגולות.

דמות ראשית  -  דמות בולטת שסביבה נעה העלילה ביצירה.  הדמות הראשית "משתלטת" על היצירה ועל תשומת לב הקורא בתיאור  מעשיה, בהתנהגותה, בגורלה  ובעולמה הפנימי.  המספר מתרכז בה, מקפיד לעצב אותה ולהאיר אותה  מזוויות שונות.  כל שאר הדמויות מסייעות לאפיון  הדמות הראשית ולהבלטתה.  בדרך כלל זו דמות מורכבת  (ר' "דמות עגולה"). לעיתים מתקיימות ביצירה כמה דמויות ראשיות, ולעיתים מתקיים מצב הפוך, שבו אין דמות ראשית בולטת (למשל:  סיפור שמתמקד ברקע חברתי, היסטורי). דוגמאות:  תהילה בסיפורו של עגנון "תהילה" היא הדמות הראשית. הרבנית באותו סיפור היא דמות משנית, וכל עיקרה הוא להאיר ולהבליט את דמות תהילה.

דמות שטוחה -  דמות המוצגת בתכונה אחת בדרך כלל.  היא אינה משתנה.  היא מתפקדת כדמות עזר  ותורמת לאווירה.  היא מוצגת לפנינו בצורה חיצונית,  ללא ניסיון  לחדור לעולמה הפנימי ולתיאור חיי הנפש שלה.  (דמות משנית יכולה להיות דמות שטוחה).

דרמה  -  יצירה הכתובה כדיאלוג = דו-שיח או כמונולוג.  עיקר עלילתה הוא קונפליקטים (סכסוכים והתנגשויות)  בין הדמויות.  סוגי דרמה:  קומדיה וטרגדיה.

יסוד דרמטי בסיפור  -  הכוונה לבניית מתח על ידי דיאלוגים  ועלילה  מהירה  רבת  אירועים, ועל ידי דיאלוגים,  היוצרים מתח ,  ניגודים  וקונפליקטים.

האנשה -   אמצעי ציורי (פיגורטיבי).  ייחוס תכונות אנושיות  למה שאינו אנוש, כלומר לחי, לצומח ולדומם.  ההאנשה מעצימה את המשמעות וממחישה אותה. דוגמה:   הכותל  בכה  (העצב היה כה גדול עד שאפילו הדומם בכה).

הזרה  -  הפיכת משהו מוכר וידוע למשהו זר ומוזר  והארתו באור אחד (הדבר מקבל  משמעות חדשה). ניגוד בין הצפוי על פי ההרגלים הקונבנציונליים של הקורא, לבין  מה שמתרחש בסיפור, כסטייה מן השגור. דוגמות:   בסיפור "הרף"  של קפקא,   השוטר  -  במקום לעזור לאיש שנמצא במצוקה הוא צוחק ולועג לו.  בסיפור "פנים אחרות" של עגנון -  נקודת ניתוק היחסים בין הדמויות הראשיות מתאפיינת דווקא כנקודת התחלה ביניהם, כפגישה ראשונה.

הקבלה (תקבולת) כיאסטית -  תצלובת.  סדר המילים בחלקו השני של המשפט או של הבית הוא היפוכו של סדר המילים בחלקו הראשון של המשפט או של הבית. זאת לצורך הדגשה, לעשיית רושם או ליצירת מסגרת חובקת למשהו פנימי.  דוגמות:  בשיר "נוסח" של בן ציון תומר :    "אבי שתק, ליבו הלם,

                                                                                                 אני הולם,  לבי שותק".

התרה  -  שלב ביצירה, שבו מגיע הסיבוך, שלתוכו נקלעו הגיבורים, או שאותו הם יצרו, לידי פתרון.  הפתרון יכול להיות חיובי או טרגי.            

חזרה  -  חזרה על מילים,  על משפטים,  על חרוז  החזרה מרחיבה את המשמעות, מדגישה אותה. חזרה יכולה להיות חזרה על רעיון, על צליל וכו'.

חרוז  -  הקבלה של צלילים במקומות קבועים בשיר,  בדרך כלל בסופי הטורים בשיר. החרוז ממלא תפקיד ארגוני ואסתטי בשיר,  ולעיתים תורם גם למשמעות.  כאשר החרוז מתקיים באופן קבוע, ולפתע הוא נעלם,  נוצרת שבירה  חיצונית שאולי מעידה על שבירה בנפש הדובר.

סוגי חריזה:

חריזה צמודה  - א א,   חריזה מסורגת   א ב א ב,    חריזה חובקת -   א ב ב א        

בשירה החדשה  המשוררים  אינם מקיימים  בצורה מדוייקת את כללי החריזה ויוצרים חרוז לא מדויק ,  חרוז מתוחכם, או אינם חורזים כלל.  גם בזה  יש ,לעיתים, משמעות  ואמירה של ביטול מוסכמות  ושבירת קונבנציה.

מוטו  -  משפט המופיע בראש היצירה ומהווה מפתח להבנתה. 

מוטיב -  אזכור חוזר ונשנה של חפץ, של אירוע, של רעיון או צירוף של מילים ביצירה.  הוא תורם למשמעותה  ומקדם את העלילה.  המוטיב יכול להופיע גם במספר יצירות מאת אותו מחבר (מוטיב הגוזל בשירת ביאליק) וכן ביצירות שונות של סופרים שונים (מוטיב השיבה המאוחרת).

מוטיב חוזר = לייט מוטיב -  כאשר התופעה הנ"ל חוזרת  מספר פעמים ביצירה , נוצרת משמעות מבנית,  והתופעה חוזרת ומודגשת.   המוטיב החוזר קושר בין חלקי היצירה השונים,  ולעיתים יוצר השוואות סמויות ביניהם. דוגמה:  הסעודה היא מוטיב חוזר ב"סיפור פשוט" של עגנון, והיא מעניקה ליצירה משמעויות עמוקות.

מטאפורה -  השאלה. ציור לשוני מרוכז. ההשאלה היא סוג של דימוי, היוצר זהות משתמעת בין שני דברים שונים. הזיהוי נעשה בלי כ' הדמיון או מילת השוואה אחרת. תכונה מסוימת מושאלת ממוצג למוצג ומעניקה לציור החדש משמעות נוספת ויופי מעל ומעבר להיגיון הגלוי של הצירוף המילולי החדש.

השפעת המטאפורה נובעת מכוחה החושי, הריגושי, השכלי והסמאנטי.   דוגמה:  שאגת האיש.  (העברת התנהגות של אריה לאיש  כדי להעשיר את המשמעות להמחישה,  להעצימה).  אין שימוש בכ' הדימוי.   דוגמות אחרות למטאפורות שחוקות:  רגלי ההר.  לב העיר. 

מטונימיה  -  החלפת מילה באחרת מטעמי סמיכות (קרבה) או לשם קיצור.  החלפת הכלי בתוכן.  דוגמה:  "אכלתי שלוש צלחות" (קיצור דרך במקום לציין את תוכן הצלחות)  "הקומקום רותח" (המים רותחים ולא הקומקום) "קראתי עגנון"  (במקום "קראתי ספר של עגנון" שימוש באיש במקום ביצירתו).

מספר טיפולוגימספר המציין שלמות ע"פ המקורות, התרבות  ביהדות המספרים 4, 7, 10, 13 הם  מספרים טיפולוגיים.  דוגמה:  בשיר "על השחיטה" מאת ביאליק המילה "דם"  חוזרת  7 פעמים -  אולי כדי להדגיש באופן אירוני את שלמות הרצח. 

מספר-גיבור -  הגיבור הראשי ביצירה.  הוא מעיד על חייו וחושף לפנינו את עולמו.  המספר- גיבור הוא סובייקטיבי, ומשום כך  אינו מהימן.   זווית ראייתו אישית  ועל הקורא להיות זהיר  לגביו.  (דוגמה:  תרצה ב"בדמי ימיה" של עגנון היא מספר גיבור).

מספר "יודע-כל"  -  זהו  מספר בגוף שלישי.   הוא אינו דמות בסיפור אלא נמצא  מחוץ ליצירה. הוא יודע הכל על עולמם הפנימי של גיבוריו,   מכיר כל מצב וכל מקום, ויודע מה קרה ומה יקרה בעתיד.  הוא עומד מן הצד, ומתאר הכול בגוף שלישי ובצורה אובייקטיבית  -   מראה הדמויות, מעשיהן, רגשותיהן  ודעותיהן.  מספר  "יודע הכל"  נקרא גם "מספר בודה". דוגמה:  המספר ב"סיפור פשוט"  של עגנון וב "המחרוזת" של מופאסן.                                

מספר עד  -  זהו מספר  המופיע כאחת הדמויות בסיפור.  הוא מתאר את ההתרחשויות  כעד ראייה או כעד שמיעה. הוא  עד לחוויות הגיבורים,  אך אינו הגיבור הראשי בסיפור. קשה לו להיות אובייקטיבי.  הוא  מאיר את  הדברים מנקודת ראותו  ומתוך מעורבותו האישית.   (בסיפור כזה בדרך כלל לא יופיעו מחשבותיהן ורגשותיהן של הדמויות כי  זאת המספר אינו יודע). דוגמה:  המספר ב"תהילה"  של עגנון שומע את הדברים מפי אחרים. 

מצלול  -   כל  הצלילים בשיר :  חריזה,  חזרה,   אליטרציה,   צימודים.  המצלול  מוסיף לתוכן ולצורה -  למשמעות וליופי בשיר.

נמען -   מי שהיצירה הספרותית (השיר למשל)  מופנית אליו.  באמצעות הנמען אנו מבינים את יחס הדובר ואת זווית הראייה שלו לגבי החוויה  המועברת אל  הנמען.

נובלה  -   סיפור ארוך,  בין סיפור קצר לבין רומאן. דומה לסיפור קצר ונבדלת מרומאן באחדות העלילה שיש בה.  היא מתפתחת ללא סטיות לקראת נקודת השיא.  דמיונה לרומאן הוא  ביריעתה הארוכה יותר. הודות לגודל היריעה  היא טומנת בחובה משמעות סימבולית למסכת חיים רחבה יותר.  (ר'  "סיפור קצר"). 

ניגודים  -   הפכים של מילים או של רעיונות. 

נקודת מפנה  -  אירוע המחולל שינוי בגורל הגיבור.  העלילה משנה באורח מפתיע את כיוונה. המפנה שובר את  תנועת העלילה.

נקודת שיא -  (קליימקס). המקום והרגע המותחים ביותר ביצירה. מקום הגילוי וההפתעה. מקום זה בסיפור או במחזה אינו קבוע. אחריה יורד המתח ביצירה. היא מאפשרת את הבנת הרעיון  המרכזי בסיפור.

נקודת תצפית  -  עמדת  הכותב, זווית הראייה שלו - אובייקטיבית,  סובייקטיבית,  מעורבת, מרוחקת   ("מספר-עד"  "מספר יודע-כול").

סאטירה -  סוג של יצירה ספרותית המבקרת את המציאות מתוך אמונה שאפשר לתקנה.  דוגמות:  "חוות החיות"  של אורוויל,  "הפמוט" של צ'כוב. יש בה נימה של הומור שבבסיסו ביקורת. (באירוניה  אין תביעה לתיקון).

סונטה  -   שיר לירי בן  14  שורות (נקרא גם  בשם:  שיר זה"ב.  בגימטרייה: זהב =14). שני הבתים הראשונים הם בני 4 שורות כל אחד.  כל אחד מהם נקרא "קוורטט"  ושניהם ביחד נקראים "אוקטט". שני הבתים האחרונים הם בני 3 שורות כל אחד.  כל אחד מהם נקרא "טֶרצֶט",  ושניהם ביחד נקראים:  "ססטט". הססטט   הוא סיכום, תוצאה,  מסקנה ,  השלמה , מפנה או ניגוד  של  האוקטט.  בססטט מתחילה בדרך כלל תנועה, דינמיקה. בסונטה יש שאיפה לשלמות, לפחות לשלמות מבנית  -  יש אינטגרציה, צמידות וקשר בין הדברים. (משוררים שכתבו סונטות:   טשרניחובסקי,  לאה גולדברג) .           

סיום סגור  -  סיום העונה על כל השאלות ופותר את כל הבעיות שעלו ביצירה. דוגמות:  "יגון"  של צ'כוב.  "הבז" של בוקאצ'יו.

סיום פתוח -  סיום שאינו פותר את כל הבעיות ביצירה  ומשאיר זאת לדמיונו של הקורא. דוגמה:  "פנים אחרות"  של עגנון.

סינקדוכה -   חלק המייצג את השלם, ומסמל את כל השלם.   דוגמאות:  "קורת גג"=  בית,    "עין" = אדם. ("ראתה אותך איזו עין?"    הכוונה:  ראה אותך אדם כלשהו?)   "לפני ארון הספרים" =  בית מדרש.

"ביקשתי את ידה " =  היד מייצגת את כל האדם כולו. (ר'  "מטונימיה".   מטונימיה וסינקדוכה הם מושגים קרובים במשמעותם).

סיפור מסגרת  -  סיפור בתוך סיפור.   סיפור המסגרת הוא הסיפור החיצוני, שמתייחס לזמן הווה,  והסיפור הפנימי הוא הסיפור הכלוא בתוך המסגרת, והוא מתייחס לזמן עבר.  (לעיתים יש הקבלות, הצלבות, ניגודים בין הסיפורים -  דבר  התורם למשמעות הסיפור).

סיפור קצר -   יצירה ספרותית בעלת היקף מצומצם.   הצמצום מחייב סלקטיביות, ריכוז, מיקוד ומתח - כדי להשיג שלמות עלילתית ואחדות רעיונית. הסיפור הקצר מתמקד בעלילה אחת,  אירוע אחד או מחזור אירועים היכול לקרות לבני אדם. העלילה מתפתחת בשלבים הידועים של התחלה, אמצע, שיא וסוף  (או:  פתיחה, סיבוך, שיא והתרה).  אירוע אחד זה, שבו מתמקד הסיפור הקצר,  הוא בעל  חשיבות מכרעת וחורצת גורל  בחיי הגיבור.  מספר הדמויות  מצומצם ומסתכם בדרך כלל בדמות ראשית ובדמות משנית. יש שימוש בסמלים,  שתפקידם להרחיב את המשמעות.  הגיבור בסיפור הקצר -   דמותו משתנה,  חל בו שינוי והוא מתפכח. השיא,  הרגע המותח ביותר ביצירה,  מופיע כמעט בסוף. הזמן  יכול להופיע בשני אופנים:  הפאבולה =הזמן הממשי, הרצף הכרונולוגי של הסיפור.  הסוז'ט =הזמן המסופר,  סדר המאורעות כפי שמופיעים ביצירה. (בסיפור "הבז" הפאבולה שווה לסוז'ט,  בסיפור "תהילה" אין שוויון מהסוג הזה, הרצף הכרונולוגי אינו רצף של הזמן המסופר).

סמל  -   פרט מסוים, מוחשי בדרך כלל,   הנושא עמו משמעות רחבה,  לעיתים משמעות מופשטת.  הסמל יכול להיות אישיות היסטורית,  סימן גראפי או חפץ  וכו'.

דוגמה:  יונה היא סמל השלום. יוסף מהמקרא מסמל בדרך כלל עלייה לגדולה. בז'אנר המשל בעלי חיים משמשים כסמלים קבועים.

עמדת הכותב  -   ראה "נקודת תצפית" + תגובות הכותב לנושא (עמדה מוסרית, עמדה חברתית,  עמדה אמביוולנטית.

עלילה -   סדרת אירועים פנימיים   (בנפשו של הגיבור), חיצוניים או שניהם,  הקשורים בקשרי זמן (רצף כרונולוגי)   או בקשרי  סיבה  (אירוע א' הוא סיבה לאירוע ב'). לעיתים אירוע פנימי בנפש הגיבור גורם לאירוע חיצוני, למעשים,  דבר התורם להתפתחות העלילה ולהסתבכותה. דוגמה:   רפי התאהב בשושנה (כי) היא היתה נערה מיוחדת במינה
 
פאבולה, סוז'ט -   

פאבולה -  הזמן הכרונולוגי, הרצף הכרונולוגי ביצירה.

סוז'ט -  הזמן המסופר,  בסדר המופיע ביצירה.

פאתוס -   התרגשות או התלהבות יתירה.  היסחפות רגשית.  רגשנות יתר. נימה פאתטית -  נימה רגשנית המעוררת בקורא צער ורחמים.  לעיתים  משתמשים במושג במובן השלילי והביקורתי.

פואימה  -  יצירה פיוטית בעלת יסודות אֶפִּיים (סיפוריים),  שעלילתה  סביב גיבור מן ההווה או מן העבר,  וכן  יצירה לירית-תיאורית. הפואמה פרחה על רקע התגברות ההכרה הלאומית. הפואמה ההיסטורית קשורה במאורעות ובדמויות מן ההיסטוריה הלאומית. בבסיסה  יש רעיון פילוסופי או ציבורי, הלובש ביטוי אפי, לירי או דרמטי. דוגמאות לפואמות:  ביאליק "מתי מדבר", "בעיר ההריגה",  יל"ג "קוצו של יוד".

פואנטה  -   נקודת שיא, המופיעה בסוף הסיפור בדרך כלל, ויש בה הפתעה וגילוי האמת.  היא כופה על הקורא קריאה חוזרת, שבה מגלה הקורא את כל הפרטים ש"נזרעו" בסיפור. פרטים אלה הכינו, למעשה, ללא ידיעתו של הקורא את הסיום המפתיע. הפרטים המפוזרים הם למעשה רמזים מטרימים. (ר' "רמז מטרים"). דוגמה  לסיפור בעל פואנטה -   "העיוורת"  מאת יעקב שטיינברג).

פיגוראטיביות -  ציוריות,  כגון:  דימוי,  מטאפורה,  האנשה (עיצוב אמנותי נחשב לשפה פיגורטיבית).

פנטסטי יצירה פנטסטית נותנת חירות לדמיון היוצר והקורא , ומתארת  מציאות  המתנהלת על פי חוקיות שונה.  מאפייני הדגם הפנטסטי:

1.   שבירת המחיצות בין אדם לבעלי חיים ב"עליסה בארץ  הפלאות"  מדברים עם בעלי  חיים. "הגלגול"     קפקא,  "חוות החיות" אורוול.

2.   שבירת מחיצות בין החיים לבין המתים -  ב"מאה שנים של בדידות" של  גארסיה מרקס רוחות רפאים מסתובבות בין החיים כחיים.

3.   שבירת מחיצות בין מציאות ארצית לספירה שמימית -  יעקב אבינו שנאבק עם המלאך ב"בראשית" ל"ב.

4.   שבירת חוקי הטבע -  חוק הכובד, למשל.  "האיש שידע לעופף" של קארל צ'אפק. "חור בקיר" של אתגר קרת.

5.   שבירת מחיצות בין חלום לממשות (עקב מצב פסיכולוגי, פסיכוטי) הסיפור "החתול השחור" של אדגר אלן פו.

6.   התממשות המטאפורה (למשל ב"צינורות" של אתגר קרת מתממש הביטוי "אור בקצה המנהרה").

לפי  חוקר הספרות  טודורוב -  "יש אמת מידה בלעדית ליצירה פנטסטית והיא ההיסוס של הקורא - להאמין או לא להאמין"  (על פי הרצאה של בלהה רובינשטיין.  עיינו בספרה "יסודות פנטסטיים בסיפורת", ת"ל  עמ' 68-5).

פסיחה =גלישה =קטיעה  -  בשירה:   קטיעת המשפט על ידי סיום שורה  והמשכתו בשורה הבאה.  אין הקבלה בין הטור השירי לבין המשפט. הקטיעה עשויה להדגיש שינוי או מפנה במשמעות, חריגה מן ההרמוניה, מן המבנה הקבוע,  מתח או זרימה.

דוגמה:  השיר "אבי" של עמיחי :  "נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים".

 קאטרזיס = קתרזיס - נקודה שבה הנפש (של הקורא או של הצופה) באה לידי הזדככות וטיהור מרגשות של פחד, של חרדה, של חמלה הקאטרזיס במחזה "אנטיגונה":  בסוף המחזה הקהל נאנח אנחת רווחה, משום שהצדק הושג והסדר חזר לקדמותו:  פוליניקס זכה לקבורה, גם אם במחיר חיי אחותו ואחרים.

קונוטציה -  משמעויות הלוואי (המשמעויות הנוספות)  שיש למילה או ביטוי.  הקונוטציה משותפת לציבור שלם,  והיא איננה אישית.  דוגמה:  למילה  "שמיים"  יש קונוטציה של אלוהים.  לצירוף  "יום כיפור"  יכולה להיות קונוטציה של מלחמה  (ציבור שלם יסבור כך).

קונפליקט -  התנגשות בין   כוחות,  שאיפות,  רצונות,  עקרונות.  הקונפליקטים יכולים להיות סכסוכים בין הגיבורים השונים  או סכסוך בתוך נפשו של הגיבור (דילמה).  

רומאן -  יצירה ספרותית רחבת היקף .  הרומאן יכול לתאר חברה שלמה, תקופת חיים שלמה,              משפחה שלמה וכו'.  היקף הרומאן מאפשר  לכלול דמויות רבות, להשתרע על פני פרקי זמן ארוכים,  להרחיב ולהעמיק בעיצוב הדמות,  לפתח עלילה סבוכה ומורכבת  (עלילה ראשית ועלילות משנה).

רומנטיקה  -  זרם ספרותי מן המאה ה - 18.  מאפייניו הם -  הדגשת הרגש,  החווייתיות והדמיון. בזרם זה יש  שאיפה לעולם שכולו טוב.  לעיתים יש נטייה לייפוי, כלומר לאידיאליזציה של הסובב.  כמו  כן קיימת בריחה אל העבר, אל הבדידות,  אל הטבע ואל המסתורי.  בשירים של טשרניחובסקי נוכל למצוא יסודות רומנטיים ("נוקטורנו", "לא רגעי שנת, טבע").                       

ריאליזם  -  סוג עיצוב ספרותי, אשר יוצר אשליה של מציאות.  יצירה ריאליסטית היא יצירה בדויה המחקה את החיים , ובונה עולם הדומה בעקרונותיו לחוקי המציאות. היא איננה יצירה פנטסטית -דמיונית. ריאליזם נחשב  לזרם בספרות,  שונה מן  הרומנטיקה. הרומן הריאליסטי התפתח במחצית השנייה של המאה ה- 19 ברוסיה ובצרפת (דוסטוייבסקי, בלזק). היצירה  עוסקת בבעיות חברתיות בנות הזמן והמקום, במוסרי ובאי-מוסרי, ביפה ובמכוער ( היבט ביקורתי). היא  מנסה לתת מלאות מבחינות שונות מלאות חיצונית, מלאות חברתית-אידיאולוגית (נורמות חברתיות, השקפות), מלאות פסיכולוגית (חיי הנפש).  מבחינת דרכי עיצוב ריאליזם מתאפיין בכך שהסביבה מתוארת בפרטנות ("בית בובות" של איבסן הוא מחזה ריאליסטי).

רמז מטרים = רמז מקדים -  רמז משמעותי וחשוב הנמצא בעלילה כאילו באקראי,  ומקדם את העלילה אל סופה.  רק בקריאה מעמיקה או בקריאה חוזרת נותנים עליו את הדעת  ומבינים את משמעותו. דוגמה:   הסכין בסיפור "האדונית והרוכל" של עגנון

שאלה רטורית  -  שאלה שהתשובה עליה ידועה מראש ומובנת מאליה.   שאלה שאינה דורשת תשובה.  השאלה הרטורית משאירה רושם על הקורא  ומחדדת את המשמעות. דוגמה:  "הרצחת וגם ירשת?"

שיר מתהפך  -  שיר בעל פואנטה בסופו.  דוגמה:  שיר שחשבנו שהוא שיר טבע, ומסתבר על פי סופו שהוא שיר קינה,  או שיר שבהתחלה מתרשמים שהדובר משתף את הקורא בצרותיו, אך לבסוף  מסתבר שהוא מטיח בפניו אשמה.  דוגמה:  השיר "ראה שמש"  של אבן גבירול.

 

בשירת ימי הביניים נהגו ל"קשט" את השירה

                          (ה"קישוטים" הם האמצעים האומנותיים)

החריזה - משוררי ספרד נהגו לחרוז בחרוז מבריח (הנועל את כל בתי השיר ליחידה אחת) באחת משלוש רמות החרוז: עובר, ראוי ומשובח.

אקרוסטיכון - חתימת שם הפייטן בתחילת שורות השיר.
 
מילות קבע - מילים קבועות שחוזרות בשיר. כל מחרוזת פותחת במילה בה פותח הפיוט. כמו המילה "וירא".
 
אנאפורה - כל שורה פותחת באותה מילה.
 
סיומת מקראית - הבאת חלק מהפסוק בסוף השיר (מחרוזת).
 
תפארת הפתיחה - הבית הראשון של השיר בו חורזים הדלת והסוגר.
 
תפארת החתימה - הדגשה של הבית האחרון אפילו בשינוי נושא (כותנות פסים) לעיתים כפסוק מקראי.
 
הצימוד - מילים דומות בעיצוריהן ובתנועותיהן, אך שונות בהוראותיהן (החזרה על צלילים  מסוימים נעמה לאוזן השומע, ולכן הרבו המשוררים בשיריהם לחזור עליהם. ישנו צמוד שלם: מילים זהות אך משמעותן שונה. לדוגמה: דרור כציפור ודרור כחופש.

צימוד שונה אות: מילים שוות בתנועותיהן, אך שונות זו מזו בעיצור אחד לדוגמה: וימותו וינוטו חֶבֶל וְכֶבֶל.

צימוד שונה תנועה: ערבה והערבה.

צימוד מורכב: דומה לצימוד שלם, אלא שאחד משמש כמילה אחת והשני כשתי מילים: אהלי - במה ו אהליבמה. וכו'

 
הדימוי - הדימוי מיוסד על השוואה בין שני דברים. הדבר המובא לשם דימוי ידוע ומוכר והוא משמש כביאור לדבר המושווה.
 
השיבוץ - שילוב קטעי פסוקים או פסוקים שלמים מן המקרא לתוך טורי השיר.
 
הרמיזה -   המשורר רומז על אירוע מסוים מתולדות העם במילים ספורות.
 
ההגזמה -  הגזמה והפרזה בתיאורים.
 
ההאנשה - הענקת תכונות אנושיות לחי, לדומם, לצומח וכו'.
 
הדושיח -  המשוררים השתמשו בדו-שיח ובצורת שאלות ותשובות.
 
ביבליוגרפיה  למושגים

אתר תיכון "אהל שם" בר"ג http://www.ohel-shem.com/subjects/sifrut/terms.htm

אבן, יוסף. מילון מונחי הסיפורת, הוצאת אקדמון אונ' עברית  ירושלים, תשנ"ב.

בר – יוסף אברהם. משירת ימי הביניים,שירת ספרד ואיטליה ביאורים ופירושים. בהוצאת מישלב מכון ישראלי להשכלה, תשמ"ד.

ריבלין, אשר. מונחון לספרות הוצאת פועלים.

Comments