סבתא רבא - אמא של סבתא בתיה
  
 מאיר ובתיה
 
 
 
 בתיה ושמריה
 
 
ההורים עם שני הבנים





 




  

 הלוויה
 

 
 
שמריה ליד הגלבוע 


 פגישת האחים בלוס אנג'לס, 1932


 בתיה ורוז
 
 רוז
  

ילדות

ג'ו נולד ב 1912, בקליבלנד, למאיר ובתיה צמרת (גלפנד), מהגרים יהודיים שזה מקרוב באו מרוסיה ונישאו (בנישואי שידוך).

שנתיים לפניו נולד האח הבכור שמריה, וחמש שנים אחריו האחות רוז.

מאיר, שהיה ציוני (ואף שינה את שם המשפחה מ'גלפנד' ל 'צמרת', ראשי תיבות של 'ציון מדינה ריבונית תהיה') הפליג ב 1920 עם הבן הבכור שמריה למסע של כמה חדשים בפלסטינה, שלאחריו התכוון לעלות לארץ ישראל, מחוז חלומותיו. אלא שכשחזר מהמסע התגלתה אצלו שחפת, והמשפחה עברה דווקא ללוס אנג'לס, שנראתה כמתאימה יותר למצב החדש.

 

השבר

המחלה חשפה בקע עמוק במשפחת צמרת, שהלך והתרחב במהירות והפך לשבר עמוק, טראגי, שמעולם לא התאחה שוב.

היה זה שבר משולש. היה בו מימד אידיאולוגי: בעוד מאיר היה ציוני אדוק, ובראש מעייניו עמדה ההגשמה בפועל של האידיאולוגיה הציונית, דהיינו, עלייה לארץ ישראל, בתיה, כמו רוב יהודי התפוצות אז (ועתה) היתה הרבה פחות מחוייבת להגשמה הממשית של החזון. למעשה, רעיון העלייה נראה לה הרפתקני והזוי, וכשמשווים את המצב באמריקה לעומת פלסטינה של אותם ימים, קשה להתווכח עם עמדתה.

היה שם, מן הסתם, גם שבר פרסונלי. נישואי בתיה ומאיר היו, כאמור, נישואי שידוך, ללא היכרות מוקדמת מספקת, וכנראה גם ללא התאמה רבה, והזיווג, כנראה, מעולם לא באמת צלח.

ולבסוף, גם המחלה עצמה העמידה את בני הזוג בדילמה בלתי אפשרית. השחפת היתה קטלנית, מידבקת ביותר, וחשוכת מרפא (באותם ימי טרום-פניצילין), וההישארות של מאיר בבית סיכנה את חיי הילדים. הוא חייב היה לעזוב, והעזיבה לוותה גם בגירושין.

אלא שאז קם שמריה, הבן הבכור, והפך את הקערה על פיה.

הוא היה רק בן 12, אך כבר ניחן בבגרות ובמנהיגות, והוא פסק:

אם אבא הולך, גם הוא הולך. וכך היה.

בשנתיים הבאות הוא הוליך את אביו הגוסס מסנטוריום אחד למשנהו, כשהוא מטפל בו כמו אחות רחמניה.

מאיר מת בראשית 1925 בבית החולים לחולי שחפת בדנוור, ונקבר בלוס אנג'לס. בקשתו האחרונה משמריה היתה שיגשים את חלום העלייה לארץ ישראל. את רוב הרכוש (הלא רב) שהותיר הוריש לנער הצעיר, וכאפוטרופוס מינה את ידידו העסקן הציוני שף (הנזכר רבות בהתכתבויות ג'ו ושמריה המובאות כאן בפרק 'מכתבים').

בסוף אותה שנה שמריה, אז בן 15, עלה לארץ ישראל, בגפו, למרות ההתנגדות העזה של בתיה, ותוך כדי נתק כמעט מוחלט ממנה.

הנתק הלך והפשיר במרוצת השנים. תחילה באופן לא ישיר, דרך ההתכתבות עם ג'ו, שאחרי עוד כמה שנים כבר הפכה להתכתבות ישירה. פריצת הדרך הגדולה באיחוי הקשר היתה ב 1932,  כששמריה בא לביקור של כמה חודשים בלוס אנג'לס.

ועם זאת, נראה שבאופן עמוק השבר הטראומטי מעולם לא באמת אוחה, ושגם אם כמעט אינו מופיע במפורש במכתבים, היה הגורם המרכזי שעמד ברקע התבגרותו של ג'ו.

בהתכתבויות של האחים נחשפת 'משפחתיות' חזקה.

בניגוד למאיר שכמעט אינו מוזכר על ידי ג'ו, בולט מאוד שרוז, בתיה, ושמריה, נמצאים במרכז עולמו.

החורבן של האוטוריטות המשפחתיות הגבריות, עקב המחלה, הגירושין, הניתוק והמוות של מאיר והעזיבה הטראומטית של שמריה, הותיר את המשפחה לא רק ללא אוטוריטה גברית אלא גם ללא מפרנס ממשי, וכפה על הנער ג'ו את שני התפקידים. 

בגיל 13 כבר היתה לו פינת רחוב קבועה בה הוא מכר עיתונים, ובמשך רוב תקופת התיכון בחלק משמעותי של היממה שלו הוא עבד בכל ג'וב אפשרי כדי לקיים את המשפחה הקטנה. בכל התכתבויותיו, עד סוף חייו, ברור לגמרי מה היתה מחוייבותו העליונה:

הקיום, הרווחה והאושר של רוז ובתיה.

היחסים עם שמריה, לעומת זאת, היו מורכבים יותר.

מהמכתבים עולה אהבה גדולה, אף אם היא מוסתרת בדרך כלל מאחרי מסווה של 'קשיחות גברית'.

יש שם גאווה והערצה לאח הבכור, 'הגיבור הגדול מהחיים', שבאותם ימים הלך וגדל, הלך והתעצם, בהגשמת הציונות, בהתיישבות, בהגנה, בהצלת יהודים, ובהגשמת האוטופיה הסוציאליסטית האוניברסלית.

ומבצבצת מן המכתבים גם, אף אם בהיחבא, תחרות עם האח (הגדול ממנו אחרי ככלות הכל בסך הכל בשנה וחצי...), ורצון נחוש לעשות דברים גדולים לא פחות, אף אם, כמובן, 'בדרך אחרת', הדרך של ג'ו...

נדמה שהתקופות הבאות בחייו של ג'ו, הפעילות הפוליטית האינטנסיבית, תשוקת 'תיקון העולם' העזה שלו, וההתנדבות ללחימה בספרד שהביאה את קיצו, נטועים כולם עמוק בחוויות הילדות הללו...

Comments