laborlaw

מעמדם ההלכתי של חוקי העבודה

הרב אורי סדן

המאמר פורסם בכתב העת תחומין, כרך כו

פתיחה

אחת הטענות המושמעות כנגד העניים בישראל היא "צאו לעבוד". אמירה זו כשלעצמה ודאי נכונה היא אלא שמבחינה של נתוני העוני בישראל מתברר שבאחוז נכבד מבין המשפחות העניות בישראל לפחות אחד מבני הזוג עובד ולעיתים שני בני הזוג[1]. אחת הסיבות לכך היא הריבוי בהעסקת עובדים בשכר הנמוך משכר המינימום. יש לציין כי חלק גדול מעובדים אלו מועסקים ע"י קבלנים, אשר בחלק גדול מן המקרים עושקים את עובדיהם או במתן שכר נמוך מהקבוע בחוק או באי מתן תנאים מינימליים המגיעים להם ע"פ חוק.

במאמר זה ברצוני לבחון שלש שאלות:

האחת, מהו האיסור עליו עובר מעסיק שאינו עומד בחוזה העבודה עליו חתם.

השניה, האם גם חוזה עבודה פוגעני, היינו שאינו נותן לשכיר את שכרו המגיע לו ע"פ החוק תקף מבחינה הלכתית.

השלישית, מהי האחריות המוטלת על גוף המקבל שירות מקבלן המעסיק בפחות משכר מינימום.

אי קיום חוזה עבודה

שנינו במסכת בבא מציעא (קיא.):

כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו ועשה: משום בל תעשוק את ריעך, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכיר, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבוא עליו השמש

וכן פסק השו"ע (חו"מ שלט א'):

מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו...כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ועובר בחמישה לאוין ועשה.

אולם מסתבר לומר כי כמעט כל תנאי העבודה המפורטים בחוזה העבודה (פנסיה, חופשות, ימי מחלה וכו') ניתן לשקללם כמרכיב בשכר[2] ולכן כאשר נדרש המעסיק לשלמם ולא עשה כן דינם כעיקר השכר והמעסיק עובר אף עליהם בכל הלאוין האמורים בשכר שכיר[3].

יש לציין כי בימינו כיוון שרוב השכירים אינם אמורים לקבל את שכרם מייד עם סיום עבודתם אלא רק בתחילת החודש שלאחר עבודתם אין בהלנת שכרם משום בל תלין ומשום לא תבוא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו, אך יש באי תשלום שכרם משום לא תעשוק ומשום לא תגזול.

יתר על כן דברים  אלו אמורים גם כאשר לא נחתם כל חוזה בין בעובד והמעביד שכן ביחס לשכיר זה נאמר הכלל הנאמר בפרק השוכר את הפועלים[4]: "הכל כמנהג המדינה". כלומר ההסכם האולטימטיבי שקיים בין העובד למעביד הוא מנהג המדינה. ומסתבר כי בימינו חוקי העבודה במדינת ישראל או הסכם קיבוצי אחר הוא המהווה את מנהג המדינה[5]. וא"כ גם במקרה זה חייב המעסיק לתת לעובד מדין תורה את התנאים הקבועים בחוק לשכרו ואם לא עשה כן הינו גזלן.

 

חוזה עבודה בלתי חוקי

במקרה בו העובד השכיר את עצמו בחוזה עבודה בלתי חוקי היה לכאורה מקום לבוא ולומר כי יש מקום לתת לחוקי השוק לשחק את תפקידם, ומבחינה התורנית לומר כי "כל תנאי שבממון קיים". מאידך, חוקי המדינה לא השאירו מקום לתנאי בענין זה ומבטלים הם כל חוזה שנערך בניגוד החוק. כיוון שכך יש לדון מן הבחינה התורנית בשני שלבים:

 1. גם לולי היה חוק המבטל תנאים שאינם חוקיים, מהו דין תורה במקרה בו הסכים הפועל לעבוד בפחות ממחיר השוק?

 2. לאחר שנחקק החוק שאינו מאפשר להתנות על יחסי העבודה מתחת למינימום הקבוע בו, מהי ההתיחסות התורנית הראויה לחוק זה?

 

א. פועל שהסכים לעבוד בפחות ממחיר השוק

במקרה זה יש לדון מדין אונאה. דין אונאה קיים כשמוכר אדם או משכיר חפץ במחיר גבוה מן המקובל. בדין זה קיימים שני מרכיבים, מרכיב איסורי ומרכיב משפטי. כלומר קיים איסור מן התורה להונות אדם במקח וממכר ונלמד מהפסוק "לא תונו איש את עמיתו". כ"כ כאשר האונאה הינה מעבר לשתות, שישית מערך החפץ, המקח מתבטל. ע"פ התורה שבע"פ דין אונאה קיים במטלטלין בלבד ואינו קיים בעבדים וקרקעות.

והנה נחלקו הראשונים בדין עבד עברי ושכיר האם יש בהם דין אונאה. כמובן שלמחלוקת זו תהיה השלכה ליכולתו של פועל להשכיר עצמו במחיר מופרך, ללא קשר לעובדת קיומו של חוק שאינו מקבל תנאי זה:

לדעת הרמב"ם[6] לפועל אין אונאה וז"ל:

השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייהנראה לי שהקבלן יש לו הונאה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים, או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי זה יש לו הונייה.

 

לעומתו סובר המהר"ם[7] בשם רבו כי:

אונאה שייך בשכירות שאם השכיר אדם סופר בפחות יטעון אונאה דמצי למימר לא ידענא דאוניתי עד דמתרמי ליה מלאכה דכותיה.

כלומר לדעת הרמב"ם אין דין אונאה באדם המשכיר עצמו בשכר הנמוך מהנהוג והחוזה קיים ואילו לדעת המהר"ם אין אדם יכול להשכיר עצמו אלא במחיר המקובל ולכל הפחות עד שתות פחות מכך וההסכמה בטלה. להלכה פסק השו"ע[8] כרמב"ם שאין דין אונאה בפועל.

 

אולם כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כה טו):

ואני חושב עוד סברא שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו בין במטלטלים בין בקרקעות שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו...אבל רבותינו חידשו באונאה תשלומים בשתות המקח וביטול המקח ביותר משתות ומזה בלבד מיעטו קרקעות.

כלומר גם בתחומים בהם אין דין אונאה כעבדים וקרקעות היינו שאין אפשרות להוציא ממון זה מן הדין או לבטל המקח, קיים איסור אונאה שאוסר לעשות כן לכתחילה וצריך לומר שה"ה לנידון דידן שאע"פ שלא ניתן לבטל חוזה זה קיים איסור ממן התורה לעורכו מדין אונאה. ונראה לומר כי כאשר באים אנו לחשב את האונאה יש לכלול בשכר הנהוג גם תנאי העסקה שונים שכן ניתן לתרגם אותם לחלק ממחיר ההעסקה[9].

יש לציין כי דין אונאה אינו קיים אלא במקרה בו המתאנה לא ידע מכך שערך המוצר באמת נמוך מהמחיר אותו שילם אך אם ידע מכך ואעפ"כ הסכים, אפילו אם הסכים מחמת שהיה דחוק למעות,  ברור שמחל ואין כאן אונאה[10]. עפי"ז צ"ל כי איסור אונאה בשכיר קיים רק כאשר קיים יסוד סביר להניח כי השכיר לא ידע מהו שכר המינימום ומהם התנאים הקבועים בחוק[11] אך אם ידע השכיר כי מועסק הוא בשכר נמוך יותר מהשכר הקבוע בחוק אין בכך איסור אונאה, אפילו אם הוכרח לכך מפאת דוחקו.

 

ב. האם ניתן להתנות תנאי העומד בסתירה לדיני העבודה במדינת ישראל.

בהיבט זה יש לדון בשני שלבים: הראשון, מהו מעמדם של חוקי העבודה במדינת ישראל. השני, האם ניתן להתנות כנגד החוק.

מעמדם ההלכתי של חוקי העבודה

בהגדרת מעמדם ההלכתי של חוקי מדינת ישראל בכלל נכתב רבות[12] ולמעשה ניתן למצוא בין הפוסקים האחרונים שתי גישות מרכזיות בהגדרת היחס לחוקי המדינה: האחת רואה את חוקי המדינה כתקפים רק מכח הכלל של "דינא דמלכותא דינא"[13] ואילו האחרת רואה את חוקי המדינה כתקפים מכח "תקנות הקהל"[14]. ולהלן ננסה לבחון מהו מעמדם ההלכתי של חוקי העבודה.


 

1. חוקי עבודה - דינא דמלכותא

גם אם נאמר כי לחוקי הכנסת יש תוקף מדינא דמלכותא יש מקום לדון האם יש גם חוקי העבודה נהנים ממעמד זה שכן כתב הרשב"א בתשובותיו[15] כי דינא דמלכותא מוגבל לדינים הקשורים לעניני הנהגת המדינה אולם דינים הנוגעים ליחסי הממון בין אדם לחברו אינם נכללים כלל בדינא דמלכותא ובלשון המאירי (ב"ק קיג:)

זהו שאמר דינא דמלכותא ולא דינא דמלכא!.

כלומר דינא דמלכותא תקף מבחינה הלכתית רק בדינים הנוגעים ליחסי האזרח והשלטון, כדין הפלילי או דיני מיסים. עפי"ז היה נראה לומר לכאורה כי דינא דמלכותא אינו חל ביחס לדיני עבודה הנוגעים לכאורה רק ליחסים הממוניים שבין אדם לחברו. אולם בתשובות המיוחסות לרמב"ן[16] כתב הרשב"א עוד וז"ל:

דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה ומנהיג דבר לתיקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה יהיה לחבירו[17].

וכן פסק הרמ"א[18] שדינא דמלכותא חל גם בענינים ממוניים אם יש בדבר תקנת המדינה[19]. אמנם נחלקו הפוסקים האם ניתן להרחיב הגדרה זו גם לדינים בהם אין כל ענין ציבורי[20] אולם נראה ברור כי בענין חוקי עבודה הענין הציבורי ברור והוא שמירה על זכויותיהם של האנשים החלשים ביותר בחברה שהם השכירים המשתכרים את השכר הנמוך ביותר ובמקרה זה לכו"ע חל דינא דמלכותא. ודומה הדבר למה שכתב החת"ס[21] ביחס לחוק מסחרי מסוים:

התיקון שתקנו שרי הקומידאט שאיננו נגד דין תורה אלא כתורה עשו, ואילו באו לפנינו היינו ג"כ מתקנים כן דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שהיה ראוי.

2. חוקי העבודה - תקנות הקהל

שנינו בב"ב (ח:):

רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן.

שמענו א"כ כי חלק מסמכות תקנות הקהל הוא שכר הפועלים ואע"פ שהדבר נתון לכאורה לחוקי השוק ולמסחר החופשי בין בני האדם בכח הקהל לתקן תקנות ולהגבילן. יש לציין כי לדעת הרימ"ג הגבלה זו מטרתה למנוע מנסיקת המחירים כלפי מעלה אולם כתב בתשובת פנים-מאירות[22] שיכולים המוכרים  לעכב זה על זה גם מלמכור בזול יותר מכח תקנות הקהל. שמענו א"כ כי הקהל יכול לתקן תקנות הנוגעות לשכירות הפועלים ולקבוע בכך שכר מינימום. ולכן אם נקבל את ההנחה כי לחוקי המדינה ניתן לתת מעמד של תקנות הקהל הרי שגם חוקי העבודה יהנו ממעמד זה[23].


 

3. פסיקה משלימה - מעמדה ההלכתי

עוד בענין זה יש לדון במעמדן של פסיקות בית המשפט במדינת ישראל האם מחייבות הן כדינא דמלכותא או כתקנות הקהל. והנה כתב בתשובת מהריא"ז ענזיל סי' ד:

דכל מי שיש לו עיניים לראות ולב להבין בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים יראה ויבין, שדעת כולם שוה דלא שייך דינא דמלכותא אלא בדברי חוק ומשפט חקוק מאת המלך, מפורש וברור בלי שום ספק ושקול הדעת...אבל בדברים התלויים בשיקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות, שמחזיקים בדינים שסדרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם - כמו שיש להם קצתם מהיוונים וקצתם מהרומיים - וקצתם שחדשו להם לפי מצב המדינות ודנים על פיהם בשקול דעתם - מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקדו לומר עליהם דינא דמלכותא דינא. אבל הם הם ערכאות של נכרים, שהזהירה אותנו התורה הק' שלא לדון בפניהם, אפי' בדברים שדיניהם שוה לדיני ישראל.

 בתשובה זו מבואר באופן הברור ביותר כי אין מקום לראות את הוראות של בימ"ש שהוסיפו זכויות לעובדים (פסיקה המכונה "צווי הרחבה") כהוראות תקדימיות המחייבות מדינא דמלכותא וכן פסק ביה"ד הרבני הגדול[24].

 

התנאה כנגד החוק

ע"פ דברינו עד כה בכחה של הכנסת לחוקק חוקי עבודה ולקבוע שכר מינימום ותנאים אחרים שצריך המעביד לתת לעובד. אולם עדיין יש להסתפק האם יכולים הצדדים להתנות ביניהם לפחות ממחיר זה כשם שיכולים להתנות ביניהם על כל זכות ממונית אחרת המוענקת לאדם מכח התורה.

ונראה לכאורה כי אם נגדיר את חוקי העבודה שנחקקו ע"י הכנסת כתקנות הקהל המחייבות את המעביד שלא לפחות מתנאים מסויימים לעובד שוללות את האפשרות של הפועל להתנות כנגדן ולהשכיר עצמו בפחות. שכן את משמעות תקנות הקהל בקביעת השערים ושכר הפועלים ניתן לראות להבין בשלשה אופנים אפשריים:

 1. התקנה באה רק להגדיר את המחיר ההתחלתי, מעין קביעת שער המטבע ע"י הבנק המרכזי שאינה שוללת מהגופים השונים במשק לסחור במטבע בשער שונה במקצת.

 2. תקנות הקהל לא רק מגדירות את השער והשכר אלא גם אוסרות לסחור בשער אחר אולם אם רוצים שני סוחרים לסחור במחיר כפול או בחצי המחיר אין בכח הקהל להתערב בעיסקה זו.

 3. תקנות הקהל הינן בעלות באות אופי כפייתי המחייב את הסוחרים והפועלים לסחור בטווח המחירים שנקבע ע"י הקהל ולא לחרוג ממנו, וכל חריגה ממנו צפויה לסנקציות המוטלות ע"י הקהל.

והנה מבואר בברייתא האמורה כי בכח הקהל "להסיע על קיצתן" כלומר לכפות את השער שנקבע על כלל הסוחרים[25]. כלומר המשמעות השלישית היא הנכונה (במידה והקהל בוחרים להשתמש בכח זה). עולה מכאן כי גם כאשר שני הצדדים המעביד והעובד הסכימו על העסקה בשכר הנמוך ממה שקצב הקהל, ולעניננו הכנסת יש בדבר משום עבירה על התקנה ובמקרה זה יעבור המעסיק באיסור גזל[26]. ויש להבין מדוע?

ונראה לבאר כי מטרת תקנות הקהל המפורטות בברייתא הנ"ל אינה מוגדרת כשמירה על זכויותיו של פלוני או אלמוני אלא כשמירה על זכויותיו של הקהל כולו. לכן מפרש רש"י כי התקנות באות לקבוע מחיר מקסימום לשרותים מסוימים. אולם מסתבר לומר כי גם אם מטרת חוקי העבודה בבסיסה היא שמירה על זכויותיו של העובד, קיימת מטרה נוספת והיא שמירה על זכויות העובדים בכללן ומסתבר כי עובד אחד המוותר על זכויותיו פוגע ביכולת עמידתם של כלל הפועלים אל מול כלל המעסיקים. עפי"ז ברור מדוע אין תקנות הקהל מאפשרות להתנות עליהן למרות שאינן אלא תקנות ממוניות[27].

 

והנה, בשנים האחרונות מצאנו מחלוקת בין הדיינים האם הסכמה על העסקה בפחות משכר מינימום או תוך ויתור על תנאים אחרים הקבועים בחוק תקפה ע"פ דין תורה או לאו. מחלוקת זו מופיעה בפדרי"ם שונים ובקבצי תחומין:

לדעת הרב יחזקאל שטיפנהולץ[28] חוקי עבודה ככל חוקי הכנסת מעמדם כדינא דמלכותא ולכן ניתן להתנות עליהם שכן לא מסתבר להעניק לדינא דמלכותא משקל יותר מלדיני תורה עצמם של מלך מלכי המלכים שניתן להתנות עליהם.

לעומתו סובר הרב אברהם שרמן[29] כי בענינים ממוניים התורה כלל לא התנגדה שהצדדים יקבעו בהסכמתם דין אחר בניגוד למקרה זה בו חלק מתוכן החוק היא העדר האפשרות מלהתנות עליו ועצם קבלת החוק כדינא דמלכותא מונעת את האפשרות מלהתנות עליו.

ונראה להביא ראיה לשיטתו זו מדברי הרמב"ן במסכת בבא בתרא (קכו:) שמבאר כי הסיבה שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים היא

שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה.

כלומר, כל דיני התורה הממוניים אינם באים לחייב את שני הצדדים אלא רק את הצד המתחייב על פיהם ואילו כלפי הצד אותו הם מזכים אינם אלא זכות שרשאי האדם לוותר עליה. להבדיל, בדיניהם, לדין הפרטי הנידון בערכאות מעמד דומה ויכול האדם לוותר על כל זכות המגיעה לו בגינו. אולם דיני עבודה שונים באופיים שכן אין הם מהווים זכות לעובד זה בלבד אלא באים לשמור על זכויות העובדים כולם ולכן המחוקק לא השאיר מקום לצדדים להתנות על דין זה, ומשום כך אין להשוותם לדין תורה שניתן להתנות עליו.

יתר על כן, על אף שאיני בא, ואיני יכול להכריע, נראה לענ"ד כי גם הדיינים המאפשרים להתנות על דיני דיני העבודה, בניגוד לחוק, אינם סוברים כן אלא מפאת העובדה שהם רואים את דיני העבודה כדינא מלכותא. אולם לאותן שיטות הרואות את דיני עבודה כתקפות מכח תקנות הקהל, לכו"ע לא ניתן להתנות עליהם שכן כאמור לעיל חלק מהותי מהתקנה היא היכולת לכפות את שני הצדדים המשתתפים בעיסקה על ביצועה, במקום שזוהי טובת הכלל.

 


 

עובדי חברות כח אדם ועובדי קבלן

עד כה עסקנו בחוזה עבודה הנקשר בין עובד ומעביד באופן ישיר אולם כפי שאמרנו בתחילת דברנו אחת הסיבות המשמעותיות להרעה בתנאי העובדים בישראל היא פריחתן של חברות הקבלן וחברות כח אדם אשר משחררות לכאורה את המוסד מקבל השירות מהאחריות ומאי הנעימות הכרוכה במתן תנאי שכר בלתי הוגנים או בלתי חוקיים. בדברינו הבאים ננסה לבחון האם באמת המוסד המעסיק בתוכו עובדי קבלן בשרותי אבטחה, נקיון וכדו' פטור מהחובה לדאוג לתשלום כחוק לעובדים אלו.

עובדי קבלן הם עובדים  שאינם מועסקים באופן ישיר ע"י מקבל השירות אלא ע"י קבלן המתחייב לתת שרות או לספק אנשים אשר יתנו שרות עבור גוף אחר, כאשר הקבלן הוא האחראי הבלעדי על התשלום לעובדים המועסקים על ידו, והוא זה שמקבל את הכסף ממקבל השירות.

השימוש שעושה המדינה ושאר המוסדות המעסיקים עובדי קבלן נובע לעיתים מתוך רצון שמישהו אחר יעשה עבורם את "העבודה השחורה" ויעשוק במקומם את העובדים, או לכל הפחות תוך העלמת עין ברורה מעושק זה. בחלק זה של המאמר ננסה לבחון מהי מידת האחריות אותה מטילה התורה על המוסד המעסיק את אותם עובדי קבלן.

 

אחריות משפטית

שנינו במסכת בבא מציעא (קי:)

האומר לחברו צא שכור לי פועלים שניהם אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו.

הגמ' מעמידה את הברייתא הנ"ל במקרה בו השליח אמר לפועלים "שכרכם על בעה"ב" אבל

אי אמר להו שכרכם עלי שכרו עליו דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו מושלם.

וכן פסק השו"ע (חו"מ שלט ז'):

האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם...אם לא אמר שכרכם על בעה"ב...הוא חייב בשכרם לפיכך הוא עובר משום בל תלין.

שמענו א"כ כי בכל הנוגע להעסקה דרך צד שלישי (שאינו משמש כחברת השמה בלבד) בין אם מדובר בחברות כח אדם ובין אם מדובר בחברות קבלן כיוון שהשכר משולם על ידן הרי שהחבות המשפטית חלה במלואה על החברה הקבלנית וכל יחסי עובד מעביד קיימים רק בינה לבין העובדים ולא בין מזמין העבודה לעובדים אצלו. א"כ אם החברה הקבלנית אינה משלמת את המגיע לעובדיה ע"פ חוק, מלבד העובדה שעוברת היא על החוק, עוברת היא גם על האיסורים עליהם עובר מי שאינו משלם את כל השכר המגיע לעובד.

 

אחריות איסורית - מוסרית

כפי שכתבנו לעיל מי שגוזל מהעובדים אינו מקבל השירות אלא הקבלן. אולם כל המכיר את המציאות יודע כי גם מקבל השירות אינו "תמים"! שכן ועדת המיכרזים של הגוף שמזמין את העבודה יכולה לחשב באופן פשוט מה יהיה שכרם של הפועלים אותם תעסיק החברה הקבלנית ע"פ הצעת המחיר אותה קיבלה, ולפיכך עצם הבחירה בחברה שידוע מראש שאיננה מסוגלת לתת לעובדיה את שכרם המגיע להם ע"פ חוק, מהווה שותפות במעשה גזלה זה[30].

שותפות זו מהווה בעיה משתי סיבות: האחת הכשלת החברה הקבלנית בגזל עובדיה, והשניה, סיוע עקיף של מקבל השירות לגזל העובדים בהווה ובעתיד. שתי סיבות אלו מבוארות בלשון חדה של הרמב"ם:

וזה לשון הרמב"ם בהלכות גזילה (פ"ה ה"א):

אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן...שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על ולפני עור לא תתן מכשול.

ובאופן דומה כתב בהלכות גניבה (פ"ה הלכה א'):

אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב ועוון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות. שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, ועל זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו.

משתי הלכות אלו משמע כי קנית סחורה גנובה אסורה הן מצד הכשלתו של הגזלן בעבירת גזל שאסורה מדין "לפני עור לא תתן מכשול" והן מצד גרימת גניבות עתידיות[31].

ונראה לכאורה כי מה שכתב הרמב"ם בהלכות גניבה שהחולק עם הגנב "עוון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה" וודאי נכון בנידון דידן, שחתימה על חוזה עם קבלן הגוזל את עובדיו מחזקתו וגורמת לו להמשיך בדרכו הרעה[32].

אולם בענין 'לפני עור' יש לדון שכן אחד התנאים לקיומו של איסור לפני עור הוא שהחוטא לא יוכל לעבור על העבירה ללא סיוע של המחטיאו, מה שמכונה בסוגיא במסכת עבודה זרה (ו:) בשם "תרי עיברי דנהרא", ואילו בנידון דידן אם מוסד זה לא היה נותן לקבלן לעשוק היה נותן לו מוסד אחר את העבודה.

אולם אעפ"כ נראה כי יש בדבר משום 'לפני עור', שכן לדעת המשנה למלך[33] כל איסור שאין החוטא יכול לעשותו ללא עזרה בכל הושטת עזרה יש משום "לפני עור" ואע"פ שגם ישראל אחר היה יכול להושיט עזרה זו ולגרום לחוטא לחטוא אין בכך כדי לפטור את מושיט העזרה הנוכחי מאיסור לפני עור. וא"כ גם במקרה שלנו יהיה קיים איסור של 'לפני עור' שכן אם לא יקבל הקבלן עבודה ממוסד כלשהו לא יוכל כלל לעשוק את עובדיו. ולכן לכל מוסד שיתן לו את העבודה יעבור באיסור של "לפני עור".

 

סיכום להלכה

     ·מעסיק שאינו עומד בתנאי התשלום של החוזה עליו חתם עובר על איסור עושק וגזל.

     ·גם במידה ולא נחתם חוזה תשלום שכר הנמוך משכר המינימום אסור באיסור גזל.

·     גם נחתם חוזה בו הסכים העובד לעבוד בפחות משכר המינימום עובר הקבלן על איסור זה.

·     במקרה בו ההעסקה נעשית ע"י קבלן רק הקבלן שהיה אמור לשלם לעובדיו כראוי עובר באיסור גזל ולא מקבל השירות. אעפ"כ מקבל השירות עובר באיסור "לפני עור לא תתן מכשול" ושותף הוא למעשי העושק של קבלן בהווה ובעתיד.

 
 

[1] להלן מספר נתונים הלקוחים מתוך דו"ח העוני שפורסם בינואר 2006 ע"י המוסד לביטוח לאומי:

  1. המשפחות העניות העובדות מהוות ב2004/5 41.5% מכלל המשפחות העניות.

  2. לכ - 60% מהשכירים החיים במשפחות העניות שכר הנמוך משכר המינימום.

  3. 58% מהשכירים העניים עובדים במשרה מלאה.

[2] ויש להסתפק ביחס לתנאים שאינם מהווים חלק משכרו של העובד אלא קשורים לתנאי העסקתו כשעות עבודה מוגזמות וכדו' האם דינם שונה או שגם אותם ניתן לשקלל ע"י הערכה כמה היה מוכן אדם מן השוק לקבל כדי לעבוד בתנאים אלו, ואז הופכים אף הם לחלק מהשכר שמחוייב לשלמו ועובר עליו.

[3] והבאתי הדברים לפני הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג והסכים עמי.

[4] ב"מ פ"ז מ"א ובבבלי פג. וכן פסק השו"ע להלכה חו"מ שלא א

[5] ועיין במאמרו של הרב אליעזרוב בתחומין כ' עמ' 71.

[6] הלכות מכירה פרק יג הט"ו, י"ח.

[7] שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן תשמט.

[8] חו"מ רכז

[9] וכך אמר לי בע"פ הגרז"נ גולדברג.

[10] שו"ע חו"מ רכז ט'

[11] כפי שקורה בד"כ כאשר העובדים החלשים הם בד"כ עולים חדשים או אנשים שאינם מכירים את זכויותיהם כראוי.

[12] בין השאר עיין במאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן שנתון המשפט העברי טז-יז "הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל" שדן בענין זה בהרחבה מרובה.

[13] הראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א תחומין ג' עמ' 242 וכ"כ הראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א יחווה דעת ה' סג, אם כי אינו שולל שם את האפשרות להתיחס לחוקים מסוימים כאל תקנות הקהל.

[14] הרב עובדיה הדאיה זצ"ל ישכיל עבדי חלק ו' חו"מ כח וכן כתב הרב אברהם שפירא שליט"א בתחומין שם עמ' 238.

[15] בשו"ת ו' רנד, ג קט.

[16] סימן כב.

[17] נושא התשובה הוא חוק של המלכות שחתימת ידו של המתחייב על השטר דינה כשטר חתום בעדים.

[18] חו"מ שסט יא

[19] וכן פסק בית הדין הרבני הגדול בפד"ר ו' 382 והחיל את הכלל "דינא דמלכותא" על החוק המחייב רישום בטאבו כשלב הכרחי בקנין נדל"ן.

[20] רמ"א חו"מ עג יד ולעומתו בש"ך שם ס"ק לט שנחלקו האם דינא דמלכותא יכול לאסור על אדם למכור משכון אחר ל' יום.

[21] שו"ת חת"ס חו"מ מד

[22] ח"א סי' עח; הובא בפתחי-תשובה חו"מ קנו,ח.

[23] ואכן כך כתב במפורש הרב אברהם שפירא בתחומין הנ"ל.

[24] הובא בתמצות כנספח למאמרו של הרב אליעזרוב שבאר גישה זו, ועיין במאמרו של הרב דייכובסקי תחומין יח בענין הלכת השיתוף שמביא צדדים לכאן ולכאן בשאלה זו.

[25] ועיין בספר "התקנות בישראל" של הרב ישראל שציפנסקי חלק ד' המביא תקנות שונות במשך הדורות ובכולן נכלל היסוד של הכפיה והטלת הסנקציה על מי שעובר על התקנה בין אם תהיה בדיני איסור והיתר ובין אם תהיה בעניני מסחר.

[26] ועי' ספרו של ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, לפי המפתח בערך "התנאה".

[27] ועיין במאמרו של אורי דסברג תחומין כ' עמ' 80.

[28] תחומין כ' עמ' 78. וכ"כ הרב ישראל יפרח בשורת-הדין כרך ג' עמוד רעו-רפא, וכן פסקו הרבנים טנא, נשר והורביץ בפד"ר כרך ח' עמ' 81.

[29] תחומין י"ח עמ' 236 וכן אמר לי מסברא הגרז"נ גולדברג, אע"פ שישב בדיון האמור להלן בבית הדין הגדול.

[30] כמו כן, גם במשך תקופת קבלת השירות מהקבלן ניתן באמצעים פשוטים לברר האם משלם הוא לעובדיו ע"פ החוק ע"י בדיקה מידגמית של תלושי שכר.

[31] והעיר לי הגרז"נ גולדברג שליט"א שבעצם הגרמא לגניבה עתידית אין משום לפני עור אלא רק כאשר קנית החפץ הגזול מסיימת את מעשה הגזילה ע"י מעשה של שינוי רשות עובר הקונה על איסור 'לפני עור' לכן הזכיר הרמב"ם איסור זה רק בהלכות גזילה.

[32] ועיין ברמב"ם בהלכות תשובה (פ"ד ה"ג) שמביא עבירה זו של החולק עם הגנב כאחת העבירות המעכבות את התשובה עכב חוסר היכולת להחזיר את הגנבה למי שנגנבה ממנו. ומשמע שלדעתו קיים חיוב השבה על החולק עם הגנב, אע"פ שלא גנב, וחטא באי השבתה. ונראה לכאורה כי יסוד החיוב הוא השבת אבידה, שכן זוהי העבירה הבאה המעכבת את התשובה.

[33] הלכות מלוה ולוה פ"ד ה"ב וכ"כ התוס' בחגיגה יג..

Comments