מאמרים‏ > ‏

אוהל משלה

או מה התנאים ליצירתה של יצירת אמנות בידי אישה

אוהל, הוא אחת הצורות וההגדרות העתיקות ביותר בשדה החוויה האנושית. זו מילה שיכולה ללכת עם "שדה" עם "הר" "מדבר" "מרעה" "יער" "פתח" "אוהל מועד" "אוהל נשים" "מזרח" וזהו גם מושג עמוק מאד מתחום ה"שפה היהודית" מתקשר עם אוהל שרה , אוהל לאה, רחל, אוהל יעל וכמבנה ציבור, אוהל מועד, משכן.  זו הגדרת מקום אינטימית שיש בה סף, שיש בה פנים וחוץ גלוי ונסתר. מקום מוגדר לפרטיות (פנים) אך גם מביעה את  הארעי החולף על פני מרחבים והנוף (חוץ) לעומת  המקבילה למערה שהיא בית קבוע ולכל מבנה של קבע.

"אוהל משלה" הוא מושג מודרני מתחום המגדר ומצטט את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. התנגשות של שתי מערכות מושגים אחת עתיקה ומאד בסיסית ומיתית והשניה, מאד מודרנית ובודקת גבולות ישנים וחדשים. 

הראשונה, מייצגת את דמות האישה, המכונסת שמעמדה מוגדר, גבולות אהלה, גבולות עולמה.

והשנייה ,על פי וירג'יניה וולף האישה המודרנית, העצמאית, הדעתנית שהחדר שלה, מקום ההתכנסות פנימה הוא לצורך היצירה החוצה. לצורך הופעתה בעולם כדמות עצמאית בעלת שם משלה השאלה המרכזית המובילה את יצירתה היא "מדוע גברים שותים יין ונשים מים? מדוע מין אחד עושה חיל כל כך

ומה השפעה יש לעוני על הספרות? מה התנאים הנחוצים ליצירתן של יצירות-אמנות? – " (חדר משלך, עמ 31 בתרגום אהרון אמיר)  וכידוע וולף מגיעה למסקנה הנשמעת כה מובנת מאליה ששני תנאים הכרחיים להיותה של אישה, אישה יוצרת. "אם רצונך לכתוב ספרות או שירה זקוקה את לחמש מאות בשנה (לירות שטרלינג) ולחדר שמנעול בו על הדלת"  (שם, עמ 117)

האוהל, שהוא מקומה המסורתי של האישה במזרח הוא בדיוק הבית שאין בו מנעול, הוא רך ונייד הוא מקום ליצירת אינטימיות ביתית בתוך מרחב נופי וחיצוני. הוא צל המזמין פנימה. צל, מזמן. ולכן, במעבר לאוהל ציבורי,  משמעותי מאד השם "אוהל מועד"  כאוהל, בית למועד, לזמן, אך מקום שגם מזמין  לפגישה. כלומר, מפגש האוהל כבית ונושא הזמן, הזימון, המפגש האינטימי שבין איש לאישה ובין אלוהים ואדם  או אלוהים ומשרתיו.

מאחר שיצירתה של נחמה גולן, אופייה בדרך כלל , יצירה בחלל. יצירה שמקורות השראתה בעולם המקורות והטכסטים היהודיים והעבריים ונקודת המבט שלה, יש משהו ביקורתי מאד, על עצמה ועל עולמה.

האוהל שמזמינה אליו נחמה גולן ב 2004  בתוך גלריה קטנה בסמינר לנערות ונשים צעירות הוא

הזמנה למציאות ששתי מערכות הערכים האלה, נסתרות בה. הנשים הצעירות הבאות לסמינר למורות שאופיו דתי, אלה נשים צעירות שמייעדות עצמן לעבודה מסורה שאופייה מסורתי בחברה הישראלית ונחשבת לעבודה של נשים והסיבה המרכזית לכך, היותה של עבודה זו, לא מתגמלת כלכלית. זו משרה שנייה למשפחה ואינה מאפשרת למורה, עצמאות כלכלית ומרווח יצירה.

זו השכלה  מסויימת שיש  בה הבטחה לחיי נישואין נוחים אך, ללא עצמאות המאפשרת יצירה. לכן, אוהל משלה, בעיני, אינה אפשרות לסינתזה בין עולם מסורתי לעולם מודרני. אלא, דווקא אלא, זוהי אמירה  מעבר לתנועה הפמיניסטית להישגיה עד כה, והישגיה עד כה. חדרה של האישה העכשווית, אינו בבחינת חדר שוויוני בתנאיו לחדר עבודתו של הגבר. לתנאי היצירה של בעל המשכורת ובעל הממון , אלא, יצירת מציאות לא-שוויונית. מציאות פרטית הנכונה לאישה בדגם העכשווי שהיא חייבת בתנאי עבודה הולמים לאשיות הגברית שבה ונתונים מתאימים לצרכיה האינטימיים הנשיים שהם בבחינת לפני ולפנים.

הגלריה הקטנה היא בבחינת חלון הצצה ל"חדר משלה" לאותם יוצרים ויוצרות שמביעים את הצורך לחריגה ממציאות מסורתית מוגבלת, להבעה עצמית.