מאמרים‏ > ‏

המסע האישי לפולין

בין ניפוץ פניו לבין שמירת צלמו

"אכן, אינני יודע מה הסיבה שהכל שונה אצלי תמיד ביחס לכל. ליתר דיוק, גם אם אני יודע, הרבה אם אני יודע את מה שאני יודע כאילו אינני יודע אותו. וזה עשוי לחסוך לי הרבה מאד הסברים. אך נראה לי שאין כל אפשרות להימלט מן הצורך להסביר , אנחנו מסבירים ומבהירים כל הזמן את עמדתנו, שהרי גם החיים עצמם תובעים מאיתנו הסברים ללא הרף . החיים – זו התופעה וזו התסבוכת – הרגשית הבלתי ניתנת להסבר והבהרה".(אמרה קרטש , קדיש לילד שלא נולד, המעורר, בתרגום איתמר יעוז-קסט) (מוטו)

 

אני ממשיכה לספר לעצמי שלא הייתי נוסעת לפולין אלמלא הייתי מוזמנת בצירוף המיוחד בו ההזמנה באה מצד קבוצה של ערבי ארץ ישראל. מעולם לפני כן לא קיבלתי הזמנה מערבי ובודאי לא מקבוצת ערבים.

ההזמנה לצאת בקבוצה ערבית-ישראלית  הביאה אותי למקום חשוף בתוכי . לשאת את המסע הישראלי לעבר הנקודה היהודית והאנושית הנוכחת ביותר בחיי אך גם המוכחשת ביותר. היציאה אל המסע היא מתוך נקודה בעייתית ובלתי פתורה. מתוך מציאות שמלחמה בין שני לאומים רוחשת כמו גחלים בוערים תחת רגלינו  ומחריפה את השאלה שאין לי כלים לפתרונה . וזו אינה השאלה של "מיהו יהודי" אלא השאלה "מהו הישראלי". המפגש הערבי-יהודי מביא אל המסע  עקירה משורש, תלישות והגירה. ניסיונות הגדרה מחדש של ארץ, אדמה, שייכות למקום .ועולם מושגים זה טעון רגשית בחוויות יסוד שעבר כל אחד משני העמים במהלך המאה האחרונה לעומת זאת, הכומר שופאני חזר ואמר בבטחון רב,  הן בתחילתו של המסע והן במהלכו "אנחנו ביחד, יהודים וערבים ניקח על עצמנו את העתיד. לא הבנו אף פעם את הצורך של העם היהודי לביטחון. מה הגורם לחוסר הביטחון הקבוע של היהודים." והוא אמר זאת בביטחון רב . נזיר, שאולי בהרכב המנהיגות של המסע  ייצג את הערבי ה"חילוני" רופא. מנהל מחלקת מיון בבית חולים העמק ובדרך "תמימה" משהו חזר ואמר את המשפט: "שכל יהודי ידע שהוא לא לבד. שבאנו להיות איתו."

התהפכו היוצרות. המיעוט הערבי, האנדרדוג של החברה הישראלית לוקח על עצמי "להבין" ולקחת חסות על הרוב היהודי. ומסתבר שזו הפעם הראשונה שהמיעוט הערבי  במדינת ישראל יזם יוזמה חברתית תרבותית בה הוא המוביל והמוליך של כל התהליך.

 ערב צאתנו כתבתי ביומן המסע שלי ב- :25/5

"נסיעה של משלחת משולבת לפולין היא נגיעה של שתי נקודות כאב, מפגש של שתי מערכות עצבים. אני יוצאת למסע אישי המקביל למסע הגדול  ומחפשת נקודות מפגש טבעיות. עלי לבדוק את העולם  דרך הספרות והאומנות . דרך הזיכרון שנרשם בהם. המהלך שלי הוא דרך החוויה האנושית המודעת לתיעודי.

ההגדרה של י: זהו מסע  מתוך החוויה הישראלית המורכבת. קליידוסקופ של זהויות לעבר נקודת הכאב בזהות היהודית. לסחוב את מפגש הזהות והשייכות הישראלי פלשתינאי  לעבר נקודת ההיתוך היהודית."

ואומנם ביומן רשמתי סקיצה מתוך מפגש הכרות שהיה בהרצליה

12/4 מלון השרון, הרצליה.

מרים, עו"ד מנצרת הנחתה את ההכרות והדיון שבעקבותיו וספרה: גיסי נזיר,  הזמין אותי למסע ולא האמנתי שהרעיון יכול לצאת לפועל היו לי ספקות  חששתי שאתנתק  מהכאב שלי לעם שלי ואלך לחוש את הכאב של האחר, לא קל. כאשר אבונא דיבר איתי, שיכנע אותי יותר מנזיר. הוא דיבר על האהבה ועל ה"אחר" וזה שיכנע אותי. 

:דר שטיינר רופא מהדסה אמר: אני נוסע לאושוויץ מתוך הגיינה מוסרית. קשה לי עם מה שאנחנו עושים לערבים." ח'ליל, מורה מאל מוטראן, ממנהיגי המסע אמר: דרך נושא השואה גילית את הפחד. לפני כן לא ידעתי אף פעם מה זה פחד.אני רוצה להבין את הפחד של הצד השני ואולי כך אבין את הפחד שלי"

מיכי שושן, אשת רדיו "יש לי תחושת אשמה. כיהודים לא הסקנו את המסקנות הנכונות ואנחנו עלולים להיות דומים ל.. עם פרוץ האינתיפאדה השניה התגברה בי תחושת האשמה. ואני רוצה לפגוש את העם השני של הארץ שלי."

נדמה שמקבץ משפטי הפתיחה המקרי הזה מבטא לא במעט את קצות הנחות היסוד של המשתתפים במסע. איש לא יצא למסע ערבי-יהודי לפולין כעוד חוויה ישראלית-תרבותית-תיירותית. כל אחד בדרכו יצא לחפש

משהו אישי  לפתור קשר שבין הביוגרפיה האישית לבין החוויה הקולקטיבית המורכבת. 

קעואר נוהא, מנהיגת נשים ומשוררת מנצרת שלקראת סוף המסע כתבה בפעם הראשונה בחייה שלושה שירים בעברית. סיפרה : "בתחילה, לא רציתי ללכת. לא מצאתי שזה מתאים עכשיו, במיוחד לא בתקופה של האינתיפאדה אני אישה מהצד של השלום ופחדתי שיגידו שהלכתי לאו שוויץ ואני מזדהה עם הצד של היהודים ולא  עם הצד השני."

הכומר אמיל שופאני הרחיק ראות מכולנו. הוא סירב לכל שיוך פוליטי של המסע. ולא חשש מהביקורת  הפנימית שעלתה בדפי העיתונות הערבית. בכל שיחה ובכל הרצאה ציטט בחום רב את דבריו של לוינס,

הפילוסוף היהודי-צרפתי על חובתנו להכיר את "האחר" ולשאת באחריות לגביו.

לכולנו היה ברור שהמסע הזה צריך להביא בעקבותיו שינוי. המסע הערבי-יהודי לאושוויץ הוא שינוי מעצם היותו ומעצם מהותו והיטיב להגדיר זאת ג'ובראן בלשון ציורית "אני רוצה לעשות שוק חיובי ליהודים

מעצם העובדה שאני  מפגין הזדהות עם הכאב היהודי, לא יכולה להיות תגובה שלילית מצד היהודים. וכך אני כופה עליכם לענות לי בשוק חיובי."

לעומתם, לא ידעתי לקראת מה אני הולכת אבל  המטען שסחבתי איתי למסע הזה, היו בי שתי נקודות סירוב מוקדמות .

סירבתי בכל כוחי להתפתות ליצר הישראלי "להפטר" מחוויות אשוויץ כחוויה המסומנת כיהודית ונכוסה ל"אוניברסאלי" כאדם המעורב והעוקב אחר האומנות הישראלית  אני מתקשה שלא לזכור עד כמה נוכחת השואה באיקונים ויזואלים שונים באומנות הישראלית כמו, בגד הפסים ממחנות הריכוז או מראה הצריפים וגדרות התיל ונדמה שתמיד כרוך הדבר בהתנצלות יהודית. כאילו לא אנחנו ולא הזיכרון שלנו,  היינו שם, אלא ה"רוע" המופשט. כאילו יש כאן איזה משא מכביד שעלינו להיפטר ממנו.

בהקדמה של מאיר אהרונסון לקטלוג הביאנאלה בוונציה 1999 ששמה הזכרון

כהסטוריה היסטוריה כזכרון בדברו על שמחה שירמן הוא כותב: "..שמחה שירמן , אמן פלסטי,

עוסק בשואה. באמצעות המצלמה ובאמצעים אחרים. המכלול אינו חותר לייצב דימוי איקוני מקובע. הוא מבקש להבין ולהנכיח משהו מטה-ויזואלי, משהו שטמון במראות ומאפשר את היווצרותם. במובנים מסוימים טוען כאן שירמן, אשוויץ  היא מקום שנמצא בכל מקום. היא מצב נפש. היא "האנושי" אשר אינו משיב מבט למבטו של הזולת. " (עמ 16)

בכל מאודי התנגדתי להגדרה שאשוויץ היא מצב נפש. שהיא ה"אנושי". ככל שאני מעמיקה בתוך עצמי ובתוך האנשים המקיפים אותי יהודים ולא יהודים, לא ראיתי רגע, מצב, או אדם שהיה במצב נפש אושוויצי. מלחמות קיימות מאז שהאדם לוחם על טריטוריה , על זהות, על שייכות ואף אחת מהמלחמות שקדמו למאה העשרים לא הפכה את השמדתו הפיסית של לאום אחר למטרה. זוהי הפנמה של עמדת העמים הרוצחים הרוצים לראות בזה פשע מוגבל בזמן מסוים ובדור מסוים כאילו אין זה נוגע להם. כאילו, החיים חייבים להמשיך ודורות חדשים נקיי זיכרון אשמה חייבים להיוולד. אני מסרבת להפנים זאת. ואולי, עצם ההגדרה הזאת אומרת שגם אנחנו, הישראלים היהודים, יכולים חלילה להידרדר למקום ה"רוע" המוחלט. את חרדתנו מעצמנו, ודאי קלטו אלה החיים בתוכנו אזרחים כמונו. נדמה לי שח'ליל חש את הפחד כפול הפנים. הפחד מפני

אפשרות שובה של חווית חוסר האונים מול הנאצים ומצד שני הפחד מפני הדמותנו אל ההורגים בנו כפי שביטאה זאת מיכי שושן ברגעי ההכרות.

זאת הייתה אם כן, חרדה ראשונית שלי, שאושוויץ, תהיה נוחה לעיכול הערבי  כחוויה הרוע האוניברסלי

ולא תהיה בהכרח, חווית חוסר האונים היהודי מול הנאציזם, מול האירוע שבו האדם כקבוצה אנושית איבד את צלם האלוהים שבו והיה למפלצת אנושית המכורה למוות.

חרדה שנייה שלי שהשואה היהודית תושווה לנקבה הפלסטינית. שיועמד אסון לאומי מול אסון לאומי

והאחד יהווה הצדקתו של האחר. שלא תהיה לנו הצדקה קיומית לשימוש בכוח לטובת ההישרדות ושמא הערבים שבינינו יראו עצמם כקורבנות הקורבנות.

בתוכי ידעתי, שמול שיח כזה, איני רוצה לראות עצמי. לא אשמה ולא נאשמת. ולמרות המודעות לכך שהמסע המשותף יוצר קשר והקשר , אני מסרבת להקשר ממין זה. 

 

חשבתי שאוכל להגיע להפגשה של מושגי יסוד של חיי כישראלית עם חיי כישות בעלת זהות "יהודית". בתיק שנשאתי איתי במסע היו שלושה ספרי שירה : שלהי המאה לויסלבה שימבורסקה, מפולנית: רפי וייכרט.

 על גדת הנהר לצ'סלב מילוש בתרגום: דוד ויינפלד סורג שפה לפול סלאן בתרגום שמעון זנדבנק.רציתי שתהיה לי מלה מזדמנת באמתחתי , מדויקת ככל האפשר ולא מזווית ראייה יהודית ישראלית בהכרח. נזקקתי להזרה מבלי לפגוע באמת ההיסטורית והאנושית. 

היציאה למסע שהיה ביוזמה ובהכנה של שתי דמויות מפתח. מהכיוון הערבי, אבונא שפאני, כומר קאתולי מנצרת ומהצד היהודי, רותי בר שלו, אישה המתמחה בארגון ומבחינת ייחוסה היא בתו של מוטה גור. ככל שנכנסתי למסע הלך והסתבר לי שמדובר במסע שתחילתו במעשה חינוכי בנאלי,  בית הספר התיכון שעל יד האוניברסיטה קיים לאורך זמן קשר של מפגשים עם תלמידי  ומורי אל מוטראן תיכון מנצרת בהנהלתו של הכומר אמיל שופאני המכונה אבונא. כלומר, מבחינתם המסע החל הרבה לפני שאני נכנסתי לתוכו. אבונא שופאני הבין תוך המגע עם העולם החוויה היהודי- ישראלי שכדי להיכנס לדיאלוג עם היהודים ובעיקר כדי להבין מתוך אמפטיה את עולם החרדות הישראלי יש להגיע לליבת הכאב והסבל  היא אשוויץ. כלומר, המהלך הוא שכדי להכיר את הישראלי של שנות אלפיים יש לעשות מהלך למחצית המאה העשרים. לחוויה ולזיכרון הבונה את "האדם הישראלי" מזווית הראייה של הערבי הישראלי והא קרא לזה בחוכמה "מזיכרון לשלום" כלומר, הזיכרון לא חייב לכבול ולחייב אלא, יש בו גם כח משחרר. 

מעבר לעובדה ההיסטורית ש"אושוויץ" זה ציון מקום וזמן הקשורים בתודעה בעיקר עם היהודים והעולם היהודי, המושג "אחרי אשוויץ" מכוון לאירופה ולתרבות המערבית בהכללה. דומה שהמזרח בכלל והמזרח התיכון, המזרח הערבי כמעט אינו קשור במשבר או בחוויה של אשוויץ או ה"אחרי אשוויץ" כך שהמסע נשא בתוכו אופציה חתרנית נוספת לראות זיכרון שתי התרבויות במפגש. ובכל זאת נכנס כאן גורם מבלבל נוסף. והוא עובדת היותו של האב שופאני, "ערבי-ישראלי" שזו רק אחת  הזהויות  וזהותו הנוספת היא היותו איש דת ומנהיג דתי נוצרי-קתולי ומכאן, שבתוכו מתקיים כמעט מפגש בלתי אפשרי .

במישור ההיסטורי העכשווי הוא אזרח במדינה שהוא מיעוט בתוכה, שמזוהה עם אויב תקיף ומנצח של בני עמו. ובמישור המיתי  של עולמו הנוצרי,  יהושע בן יוסף, הוא יהודי שחי ומת כיהודי ושהמסורת הנוצרית מייחסת ליהודים את צליבתו. במסורת הנוצרית, למושג סבל משמעות רבה, משמעות מטהרת וקדושה. האל מזוהה עם הסבל כלומר, הסבל, הוא אירוע דתי. וכמנהיג נוצרי במגזר הערבי, הוא יודע שערביי הארץ הנוצרים נוטשים אותה בהמוניהם ורוב תלמידיו וחבריו למנהיגות הם דווקא המוסלמים.

והנה אנחנו לקראת מפגש שצפוי בו עימות עם סבל אנושי רב מהכיל סבל שקשה להבין את משמעותו והאם בכלל יש לו משמעות.  סבל שעל פניו נראה כחסר משמעות יש בכוחו לנפץ את פני האלוהים. וכדי להעצים את תחושת האבסורד, מדובר בסבלו של העם היהודי, אותו עם שההיסטוריה המערבית רשמה לו אשמה בלתי פתורה, את לידתו של המונותיאיזם ומצד שני היות אחראים לצליבתו של ישו . באופן פרדוכסלי , סבלו של העם היהודי יכול להעמיד אותו במעמד, מיתי, מעמד אלוהי. מעמד זה נושא בעקבותיו שני      מושגים טעונים ושבירים  :  אשמה וסליחה. וכך מספר זאת אימרה קרטש מתוך תובנה של ילד יהודי-הונגרי המתקרב להבנת זהותו. "...לאחר מכן, כשנעשה יותר ויותר חשוב עצם  היותי יהודי, דהיינו – כי גם אני יהודי , וכשיתחוור לאט-לאט שמצב זה, בדרך כלל, גורר בעקבותיו עונש-מוות – קרוב לוודאי בגלל העובדה הבלתי נתפסת והמוזרה הזאת (והכוונה, כמובן, לעובדת היותי יהודי) התחלתי לראות את המצב באור שונה קמעה, באור מוכר יותר. " (אימרה קרטש, שם עמ 24)

 

לאחר שביקרנו בקרקוב ברובע היהודי ובבית הכנסת ההיסטורי של הרמ"א הגענו לבית הכנסת "טמפל" שבלב קרקוב. על הבמה , לפני ארון הקודש עמד אמיל שופאני עם קבוצה של נציגי דתות שונים, על צלביהם ועל בגדיהם המוסלמים ודיבר לאוזני התקשורת העולמית:" ממקום של אהבה. ממקום של צלם אלוהים. מתוך ההבנה ל"אחר" אנחנו איתכם ואנחנו לוקחים  על עצמנו את הכאב שלכם.כל מה שעובר על היהודים, על הפלסתינאים על המזרחיים ניקח על עצמנו. ניקח על עצמנו את העתיד כי חשוב שנרגיש ביחד. ממקום זה, בית הכנסת אנחנו רואים שזה מקום האחדות. ואני רוצה לומר לכם תודה שנתתם מהזמן שלכם  ואמרתם "כן" למסע. ואני יודע כמה קשה לאנשים להסביר זאת בבית שלהם.ובכל זאת באנו כדי לעשות את המסע לאושוויץ כדי להכיר ולהבין את השואה. ובשביל זה צריך לעשות את המסע ולשמוע את העדויות וביניהם את איש הזונדר קומנדו שעבד בחדרי הגז ובקרמטוריום" הכומר אמיל שופאני נגע ללב כולם בדבריו ובאישיותו החמה והכובשת. היה משהו חגיגי וסוחף במעמד ובאירוע. ברצון לשבור מחיצות וליצור מעט אמון. 

ברשימותיי כתבתי  27/4 קראקוב

" בית הכנסת "טמפל" מפואר יותר מבית כנסת הרמ"א וכל שראינו עד כה.  הוא מזכיר את בית הכנסת בפירנצה ובתי כנסת מהיפים באירופה. זוהי קליפת זיכרון ריקה .בית הכנסת על קישוטיו וההיכל המוזהב היה לרקע ולתפאורה למעמדם של אנשי הדת השונים על גלימותיהם וסמליהם . כל אחד בדרכו נזקק לפרסום ולאישור קהילת הבית שלו. הכל היה תיאטרלי ומאויים בריק. למרות השהייה במבנה בית כנסת התוכן היהודי, נעדר.

חשתי שאי אפשר לתת לריק להתממש ולהתחזק. מה שהם רואים מהבמה ובצפיפות גלימותיהם אינה התמונה הכואבת שאני וחברי רואים. פניתי וביקשתי מהרב גיסר וכמה חברים לרכז מניין ולומר "קדיש". הייתה מבוכה כיוון שהייתה החלטה של המארגנים שאין לממש תפילה של אף אחת מהדתות. בשולי הבימה  התקבצה קבוצת גברים לקריאת שני פרקי תהילים. הוקל לי כאשר שמעתי מילים עבריות בצל ההיכל. חשבתי על הצטלבות הסמלים כאן. ההיכל פונה לירושלים, ואנחנו  בערבו של יום ירושלים. ואם לרגע יוזכר שמה של העיר בחלל בית הכנסת העמוס צלבים וסהרים  האם תצמח מזה אהבה משותפת לעיר המשותפת? האם אפשר לי להכיל את כל הרבדים האלה?"

סאלם ג'ובראן, משורר סופר ועיתונאי המעורב מאד בחברה הישראלית היהודית ובעל תוכנית שבועית ברדיו הערבי האזורי, העמיד זווית ראייה שונה במקצת למושג ניקח על עצמנו  "את הטראומה של השואה היהודים אינם יכולים לשאת לבדם. זו זוועה כלל אנושית. זה  אינו עניין פנים-יהודי. גם הרוצח וגם הקורבן, מעשיהם מושלכים על כלל האנושות. אחרי מלחמת העולם ה-שניה יש סכנה להתפשטות מחדש של החיידק הנורא ביותר ולכן, על האדם הנאור להיות במצב כוננות וזהירות מפני התפרצותו. יצאתי למסע לפולין מודאג, אך לא מהעבר, העבר לא יחזור אבל יש חשש שיפרוץ אל תוך ההווה כפצצה." וכשג'ובראן מדבר על ההווה הוא מדבר עלינו, על מדינת ישראל ועל הקונפליקט עם הפלשתינאים והוא מוסיף:" אני מתבונן גם בגורל היהודי ומבין שמה שקרה באושוויץ עשה אתכם עם   לא-נורמלי "

באיזה מובן? שאלתי אותו ולג'ובראן משנה ברורה " מדינת ישראל זו מדינה שמבחינת העוצמה הצבאית

שלה בהשוואה לערבים ולמדינות ערב ולפלשתינאים חזקה לאין שיעור. ובכל זאת, האזרח הישראלי הפשוט

הוא חולה כרוני, מודאג תמיד, הוא חש מאוויים . אבל, היהודים והפלשתינאים הם כמו תאומים סיאמיים , כל המחלות ההיסטוריות והנפשיות של היהודים, עוברות לפלשתינאים.  שני העמים האלה מעוותים ושלובים אלה באלה" אולי, המטאפורה האכזרית של תאומי סיאם הקשורים זה לזה באבריהם מסבירה את הצורך ליציאה למסע משותף . העבר לצורך יצירת עתיד משותף.

ח'ליל, מורה בבית ספר מקיף "עמל חורה" שבנגב, ומנהל סוכנות דואר בכפרו סיפר לי בדיעבד. "סגרתי מעגל בורות. מלבד שני עמודים בספרי ההיסטוריה לא ידעתי דבר וחצי דבר על השואה."

פגישה ביער

באחד מרגעי המסע החשובים עבורי, פסענו בתוך יער המוביל לגיא ההרגה, לבורות ההרגה בתוך היער ובתוך ביצות. פסענו קבוצות קבוצות בשתיקה גמורה, מודעת  לקראת הלוחיות הצנועות המספרות את זוועת מותם של אלפי אנשים אל תוך בורות ההרגה ומשם המשכנו לתאי הגזים ולמשרפות או מה שנותר מהן באושויץ בירקנאו.

ההליכה בשביל הקסום בתוך היער הירוק עד להכאיב. היער שמשחקי האור וצל שלו, כמו לקוחים מתוך משחקי מחבואים ואגדות הילדים. היער ששורשיו מדושנים היטב בעצמות אדם, עצמות יהודים מתינוקות ועד שיבה. סמיכות המתיקות בין האפלולית הארוטית משהו לבין סיוט האורב מאחורי כל עלה מרשרש. המחשה

פיזית של אוירה שקיבלנו מתוך יערות באגדות האחים גרים שעוצבו מתוך תרבות הפולקלור הגרמנית לבין ביטוייה בסיפורו של ש"י עגנון, ה"אדונית והרוכל". אדם טורף אדם ביער.

בלכתנו  בשביל היער הייתה לי הרגשה ברורה של "דז'ה ווי" כאילו הייתי כאן. הסתכלתי סביבי ואמרתי כאן טמנו הכפריים הפולנים מאות ואלפי גופות יהודים בבורות. אך סביב מחוץ לשביל, ובין העצים אמורה להיות אדמת ביצות. לפתע נזכרתי בקטע מתוך הסרט "שואה" בו מצולם פולני מבוגר, שהיה עד להליכת הנידונים, למותם אל תוך הבורות, לקבורתם בתוך אדמת הביצות. היה שותף לסוד הנורא של המקום.

הלכנו בקבוצות כשההליכה בשביל בו הלכו יהודים אל מותם האכזר השרירותי וחסר הפשר מודע לכל ההולך בדרך. הלכנו כשלחלל האוויר נזרקות מלים בעברית וערבית על רקע נוף פולני. עצרנו ליד לוחיות הזיכרון וההסבר. מכונסים בקשת סביב המדריך שהדריך אותנו בבקיאות רבה.

תוך כדי שיחת המדריך הבנתי שאכן זה המקום וסביב לנו אותן ביצות שפלטו את גופות הנרצחים מכוח דחיפת המים את הגופים הצפים.

הקשבתי רב קשב לדברי המדריך המפרט את כל הרציחות והמיתות המשונות בהם נרצחו במקום הנורא הזה יהודים. הקשבתי למספרים ולדרך התיאור והרגשתי את הזעם העולה בי מדרך התיאור "נרצחו" נשרפו" "נורו" "הומתו" הכל בלשון פסיבית כאילו מעברו השני של קנה הרובה כאילו אין יורה או אין מי שהכין את הבורות והמשרפות., אין שורף או הורג. לא נאמר בפשטות "הפולנים שרפו 500 יהודים " או הגרמנים אספו ליער 700 איש ביום וירו בכולם לתוך בור". השפה עברית סיגלה לעצמה שיח (בהשפעת הספרות)  דוגמת  אהרון אפלפלד,אמרה קרטש, פרימו לוי) יובשני. צורת שיח האומרת שאין טעם בהעצמה ובתיאור הדברים לפרטיהם אלא, די בסיפור העובדות . אין לתאר רגשות , די באיפוק .

ואומנם רבים מאתנו הילכו מאופקים, נאחזים בהבנת העובדות. היכן עברה המסילה, מהי הרמפה המפורסמת ממנה הורדו היהודים לחיי כפייה או למוות התאי הגזים. איך נראות המשרפות וכו. מי שהרשו לעצמם להתייפח ולבכות ולהתבטא בעוצמה רגשית חסרת מעצורים היו בעיקר הערבים שותפינו למסע.  התחלתי להבין שמטען הזיכרון והידע שאני נושאת מאז קריאה בתולית ביומנה של אנה פראנק ועד קריאה בספרי פרימו  לוי וצפייה בכל סרט אפשרי העוסק בנושא  הסיטו את חווית המפגש למקום אחר, כובל. ואילו החברים הערבים באו אל החוויה ממקום פנוי מדימויים ממקום פנוי מידיעה מוקדמת ויכלו להתמכר לבכי ולכאב התבוננתי בהם כמי רואה את  ארץ הרגש מנגד ואליה לא אבוא.

מעבר לאיפוק הייתה השפה  שבאוזני החלה להישמע כצורמת. הסגנון שהופנם אומר על רצונם או הליכתם של היהודים אל מותם. כמעט כאילו מטבע בריאתם זה ייעודם. 

היה רגע בו התפרצתי אל תוך ההסבר אל תוך השיחה במקום הנורא ההוא . ושאלתי מתוך מצוקה "למה הלשון היא פסיבית. למה היהודים "נרצחו" ו"נהרגו" למה אין אנו אומרים את האמת. ואיך ומדוע אנחנו עומדים מול הבורות ועוסקים בניסיון להבין. אנחנו, היהודים את עצמנו. והערבים שותפינו למסע מנסים להבין אותנו דרך מקום פגיעותינו, דרך "הסבל" שלנו. מדוע אין כאן במקום השתיקה האינסופית, קריאה לנקמה. מדוע אנחנו מסתפקים בזיכרון כאופציה יחידה להתמודדות עם אשוויץ.

והמילה "נקמה" נראתה לי אותו רגע כמעט כמלה גואלת, מובנת ויקרה מאי פעם. ואולי זו הפעם הראשונה בחיי שיכולתי להתקרב למשמעות ולצורך העמוק של תגובה לעוול שאין לו כפרה בענישה שאין דומה לה. תוך כדי שיחה, הבנתי שפנייתי ודיבורי היו בבחינת הפרעה לסדר. שבעצם השימוש במילה זו עברתי גבול סמוי מן העין.

ונשאלתי מייד על ידי שופאני: "אז מה את רוצה? שישפך עוד דם? להרוג בגרמנים?

או " עבר כבר זמן רב , העם הגרמני הוא עם שונה האם את רוצה להעיר מחדש את הנושא?"

והתשובה הבנאלית מכולם הייתה, האין הקמתה של מדינת ישראל בחינת תשובה הולמת ?

לא עניתי, אך זו הייתה בהחלט נגיעה בנקודת החרדה השנייה שלי. תמהתי מה התשובות שלו לשאלות אלה

ובראשי אחד מעשרות טכסטים ותמונות שאינו מרפות והן צורבות במוחי ומהבהבות מול השאלות.שאלתי עצמי האם תורגמו שורות כאלה לשפה הערבית?

".."דחקו אותנו והכו אותנו עד שהגענו למגרש נוסף. עברנו בין שורות של שרפרפים. ליד כל שרפרף עמד ספר. נשמעו רק הוראות הספרים: שב, עלה, הרם ידיים, הורד תחתונים,  רד. פירושו היה תשב ותרכין את ראשך, כדי שיספרו את שערות הראש. ...הספרים עבדו במהירות של סרט נע. האנשים תקפו את הספרים בשאלות: איך המחנה? מה עושים? איך חיים? מה קורה למשפחות? אחד מהם התפרץ ואמר: "אתה רוצה לדעת את האמת. הנה תסתכל, אתה רואה את הארובות האלה שיוצא מהן עשן שחור וסמיך?"- כיוון שהיה לילה הרגישו את העשן וראו אותו -  "אין מסיקים את התנורים בעצי הסקה, אלא בגופות של המשפחות שלכם, של הנשים, של הילדים, של הזקנים, ושל כל אחד שנידון למוות.הנה הם עולים השמימה. אין לך למי לחכות יותר, אין מי שיחיה. תדע המשפחה שלך איננה יותר. שכח את קרוביך כי לעולם לא תראה אותם."

הדברים הנוראים יצאו מפי אותו ספר בפשטות ובחיוך מעושה, סרקסטי, ואולי  היה זה רפלקס של הפנים, אבל ראו את החיוך לצד השפתיים."..(אברהם שדיאור , קורות   A

11667, הוצ, כרמל,  1994)

ג'ובראן העמיד  כנגד בקשת הנקמה שלי את השתיקה.

"זו אינה פעם ראשונה שאני פה. והחלטתי לבוא מתוך הזדהות פומבית וכבוד לשותפים. במקום כזה אתה חש

שאתה חייב ללכת לאט  כי אתה דורך על גופות ויש חשש שמישהו יזעק תחתי. אני מרגיש צורך להתייחד עם עצמי .נפש ערומה פנימית. כל המילים נשחקות כאן. השתיקה היא המבע הרוחני והנפשי האותנטי ביותר. בהיותי שם ברחתי מצילומים וראיונות  לא רציתי שמישהו יחשוב שזה חלק מהצגה. זה מסע פנימי, לא קבוצתי. אני מתבוננן בעולם והוא זוועה. האדם הגיע כאן לשפל הגיע לתעשיית רצח מאורגנת לכאורה בשיקול דעת ובשכל קר. דווקא העם הגרמני, הנאור  עם שהיה בפסגת המדע והפילוסופיה היה לעם רוצח.

זה קרע בעם הגרמני עוד לפני היותו קרע עם שאר האנושות."ג'ובראן אמר כאן וענה לשאלה שאני לא מצאתי לה פתרון ואינה נותנת לי מנוח. שני דורות לאחר השואה ואיפה העם הגרמני? איפה העם הפולני?...

ויסלבה שימבורסקה המשוררת הפולניה הגדולה, הצילה את המקום עבורי. הוצאתי אותה מתרמילי, ובשובנו מביקור ב"רמפה" ממנה הורדו היהודים מהרכבות קראתי באוטובוס לאוזני שותפי למסע את שירה.

עדיין

בקרונות חתומים

בארץ שמות נוסעים,

לאן זה כך יסעו,

האם אי פעם יצאו

אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.

 

השם נתן הולם באגרוף בדופן קרון,

השם יצחק מזמר בשגעון,

השם שרה למים משוע

למען השם אהרון,  שבצמא גווע.

.......

 

ענן מבני אדם מעל הארץ שט,

מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,

דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.

המסלה ליער שחור מוליכה.

 

כך, כן כך, הגלגל משקשק, יער ללא קרחות.

כך, כן כך, ביער נוסע טרנספורט צרחות.

כך, כן כך, ערה בלילה אני שומעת

כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

 

(שלהי המאה, ויסלבה שימבורסקה בתרגום רפי וייכרט)

 

שמו של השיר: "עדיין"  ואכן קולות הצעקות נשמעים עדיין גם באוזני המשוררת הפולניה. קול הרכבת הנוסעת ליעד מוות ונושאת בתוכה אנשים נושאי שם יהודי. זהות יהודית. מסתבר שה"קול" נשמר בזיכרונו של היער. ומכאן  נפרדות הכוונות של אבונא שופאני ושלי. הוא מעוניין שההכרה והידיעה של מה שהיה תביא לסליחה ואילו אני אומרת שלא עלינו הסליחה אלא חובת הזיכרון. ואם מכביד הזיכרון ומונע סליחה ומונע שיכחה זה כנראה תפקידו.

הרכבת  הייתה  הכלי שהוביל למחיקה.ממנה הורדו אנשים שיש להם זיכרון ויש להם זהות והיו למספרים חסרי כל. "השואה הייתה במקרים רבים ניסיון למחוק את השמות, למחוק את השמות הפרטיים, לא רק להמית בני אדם, אלא, להשמיד את הארכיון") דרידה (שם, עמ 9 )

אבונא שאל אותי שוב  האם תרצי שישפך עוד דם?" והוסיף צריך "סליחה" צריך לדעת לסלוח. אם תהיה סליחה תהיה אפשרות להמשיך ולצמוח."

והנה בשובי הביתה, חיפשתי סימוכין להכרתי, שפשע בסדר גודל מיתי אינו יכול להיסלח. דווקא האי-סליחה

האי-שכחה והשימוש בזיכרון בדרך אקטיבית היא סוג של תשובה שיש בה מימד מיתי בחיי הפרט. אך איך יגיב קולקטיב באופן מיתי?

נוהא תיארה רגע קטן של מפנה בתודעתה " הלכנו לאושוויץ וראיתי בדרך את השדות גדולים והריקים

אמרתי לבני שבילי, הסופר שהלך לידי, תראה כמה אדמה ריקה יש כאן הלוואי היו נותנים קצת לנו. ענה לי הסופר שיכול להיות שבאדמות האלה קבורות הרבה גופות. באותו רגע חשתי כאילו דרכתי על ילד קטן. וכתבתי על זה שיר בעברית" וחשבתי לעצמי, שאני באושוויץ ועל אדמת פולין, לא כתבתי מילה שירית.

מוחי המשיך להציף את התודעה בקטעים  משירת פול צלאן וקטעים מ"ההפוגה" לפרימו לוי. בשביל נוהא זה היה פתח להתרגשות והתחדשות ובשבילי, אבן על פי באר. ואם אסלח? ואם אשכח? האם אוכל?

 

דרידה בראיון שנערך עימו ביד ושם מתייחס גם הוא למושג הסליחה. הוא מצטט מתוך דבריו של יענקלביץ' פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי-רוסי שכתב ספר על האתיקה של הסליחה על מושג זה במורשת התרבות המערבית , למרות שהספר נכתב בשנות השישים אינו מתייחס באופן ישיר לשואה והמסקנה שלו היא שהסליחה צריכה  חזקה מן הרוע. ובעקבות החוק שהתקבל בשנת 1964 בצרפת חוק המחי אי-התיישנות על פשעים נגד האנושות באותו זמן כתב יענקלביץ' ספר קטן נוסף  בו גרס שאין לסלוח , שעל פשעים נגד האנושות שנעשו במהלך מה שקרוי השואה אי-אפשר לסלוח, בדיוק משום שהם חרגו מכל מידה של שיפוט אנושי , שהיו מחוץ לקנה המידה של כל חוק , של כל עונש אנושי , וכתוצאה מכך אין לדעת על מה לסלוח.יתרה מזאת, הוא טען שהגרמנים או הנאצים (הוא מדבר לעתים על העם הגרמני, לעיתים על הגרמנים ולעיתים על הנאצים) מעולם לא ביקשו שייסלח. בזאת הוא מציב את עצמו במסגרת לוגיקה  , שבה הסליחה למישהו מצריכה כי הלה יבקש לסלוח לו ויפגין מודעות לכך שעשה עוול: והוא הכריז בלהט רב שהסליחה מתה במחנות המוות, שכבר אין כל הגיון בסליחה." (תיאוריה וביקורת, 15 אתיקה של זיכרון, מיכל בן נפתלי מראיינת את ז'אק דרידה ביד ושם עמ 6)

אבל אותי, מטרידה השאלה המסמיכה את בקשת הנקמה לסליחה. הסליחה מעצם מהותה באה כדי לבטל את בקשת הנקמה את הצורך בנקמה. ולמי יש את הזכות או החובה לסלוח?

"אני חושב שזה בלתי ניתן לסליחה פשוט משום שעל כל פשע, למשל הפשע שאנחנו מדברים עליו, אין לאדם הזכות לסלוח אלא אם הוא הקרבן הישיר של אותו הפשע." (דרידה, שם, עמ 12)

 

ואחרי המסע

ואחרי המסע היה ברור, שהמסע לא הסתיים. שהחל מסע חדש. והמפגש האנושי שבר מחיצות והביא לסוג ריגוש שהוגדר אף כרליגיוזי. נחתנו בקטוביץ כתערובת אנושית בבליל עברית ערבית ופולנית. תערובת המבקשת להתפענח . הקשב שלי היה מפוצל. כל מילה נשמעת בשני קולות. "כיבוש" " פליטים" "מזוודות" "מדים". עשינו מסע לעבר הקצה האנושי. שם הותכו המילים למשמעות אחת. ערכם של החיים.

השאלה שעמדה על הפרק היא כיצד ממשיכים. מצד ההולכים במסע הובע צורך במפגשים נוספים וחיפוש דרך

להמשכו בתוך החיים בארץ. השפעה על מספר רב יותר של אנשים שיצטרפו לחוויה הישראלית החדשה.

התקיים סמינר סיכום במהלך שישי-שבת בירושלים ומתוך כל השיחות הסתמנה בקשה ש"היהודים צריכים עכשיו לבוא לקראת הערבים" . בדרכים שונות הובע צורך עמוק בהכרה הדדית של "הכאב הערבי" והופץ נייר עבודה מצד המארגנים שזו כותרתו : מזיכרון לשלום- המסע השני להכרת האמת הערבית-הפאר, האצילות והכאב . "זהו מסע להכרות עם התרבות הערבית, הכאב והמציאות הערבית על כל היבטיה . נכיר את הערך הרב הטמון בערביות ובאיסלאם   לאנושות. יחד נלמד מה יאפשר לתרבות הערבית לבוא לידי ביטוי בשדות השונים במדינה ומחוצה לה. נכיר את הכאב  הנובע מהמציאות הקשה  ומן הפער שבין האפשרות הגדולה הגלומה בתרבות הערבית לבין מימושה בפועל בארץ ובעולם, ונזהה מה מונע זאת, מתוך מחויבות משותפת לפעול להסרת מכשולים אלה"  שישה סעיפים בנייר העבודה כשכל סעיף פותח במילים: להכיר ולחוות את הרוח, התרבות והגדולה הערבית...

ללמוד ולחוות את התרבות הערבית בתפארתה..

להכיר את המציאות הערבית,... לזהות מה יאפשר לתרבות הערבית

להכיר את המציאות הערבית היום  על כל היבטיה וכאביה

לזהות מה יאפשר לתרבות הערבית..

לפעול כקבוצה..

וברור שהדברים מסמנים כמיהה להדדיות והכרה בערכה של התרבות האחות. המסמך כפי שהוא, לא היה בו אפילו משהו מקומם בבקשה לסימטרייה בין מה שאינו סימטרי. אך הכמיהה הובנה. ונוצרו כמה מפגשים בתוך בנצרת, בבית הספר של הכומר אמיל שופאני, בבתים פרטיים במרחבי הגליל, בירושלים.

נוהא וכמה מחבריה אמרו, שרצו לראות תוצאות פוליטיות. "רציתי שתצא מזה מפלגת שלום. שלא נהיה אנשים מפוזרים אלא, קבוצת אנשים עם מטרה משותפת. לא יצאנו לאושוויץ כדי לטייל. עבדנו שם עבודת פרך וצריך לצאת מזה משהו. זה מפריע לי מאד"

לעומת זאת אבונא שופאני ממשיך לדבר על צלם אלוהים, על האהבה, על האור. הוא רוצה ליצור גשר מהכיוון האנושי.  אבל מרים מנסחת מה שהולך ומסתמן ככיוון "צריך להרחיב את המעגל ולהשפיע. להרבות הכרות  ולהוריד את הפחד."  ושאלתי אותה ובלי פוליטיקה?

והיא השיבה לי: "בלי פוליטיקה ובלי אלוהים לא נהיה תמימים בכל דבר בחיים יש פוליטיקה אבל גם בלי פוליטיקה זה ילך." 

סלאח ח'ליפה  מדלית אל כרמל, מי שהתחנך בכפר גלים ומכיר את החברה הישראלית על בטנתה ואיפורה

"חבל אם הקבוצה המיוחדת הזאת לא תשיג השג מרשים, אנושי. משהו שניתן למשש אותו. אפילו פוליטיקה. אבל גם עצם המפגשים ההדדיים זה משהו"

ואני מבקשת, שאזרחיה היהודיים יתחילו ללמוד את השפה הערבית ותרבותה, החל מבית הספר היסודי. שפת חובה לחיים בארץ הדומעת והמדממת כל כך. למסקנה הזאת לא הייתי צריכה לנסוע לאושוויץ. אבל, היום אני מוכנה לתת ידי לתנועה פוליטית שתשים זאת על מצעה.

 

פורסם ב"פנים" בעריכת רוביק רוזנטל, בהוצאת הסתדרות המורים.