למורה שלי

היא חיה כאן בינינו, שנים.

כאן נולדו ילדותיה, כאן הקימה את ביתה, כאן הקימה בתי ספר, מערכי סיוע לילדים, להורים ולמורים. וכאן היה שם.

נחה בקנרוט–סידרנסקי יחידה במינה. גדולה היתה מלהכילה, צנועה היתה ולכן לא ידענו... שילוב נדיר של עוצמה ויופי. אשת רעים להתרועע, היה בה חוש הומור מעודן ותרבות עמוקה והרבה ספרים שאהבה, שהעריצה. פנורמה שלימה. בעודה מגלמת את החזק והבוטח, את האיש שנוצר מטבע ברייתו להשראה ולמנהיגות, היתה אישה בודדה.

לא פעם, בעיצומה של פגישה, ניתן היה לחוש כי שם היא, עם העם שהיה ואיננו, היא וכוחה המתעצם בשתיקותיה, כמו מסרבת לומר עד תום את שחייב להיאמר ביום מן הימים ואת הנחנק בקרבה.

וכאן היתה בין מקימי מערכת החינוך הזה שתישא לדורות את עול חינוך דור העתיד ותשמר את פרשת ההשמדה והמרד והוא כמו אסיר עולם בין כתליו, על התמונות והספרים ועל התעודות אשר במגירות החושך חייב אדם להיות חזק מאוד כדי לחיות את כל חייו בשני העולמות האלה, שגריר משם בעיצומה של הוויה סוערת של תחיה, ללא אבוי תמיד, ללא מרירות קשה מנשוא קורנת כבוד. קורנת סמכות. בעיניה הבורקות לעת דברים או לעת קשב. כזה, בנסיבות חיים אחרות, אולי לא יכול היה אחרת. מנהיגה, שהיתה שקועה עד אחרון ימיה בחשבונות ההם כמו בחיים כפולים, "איך לא הצלנו את רשקה?!, איך לא זכרנו את שרה –לאה"

מה נאמר לעת כזאת? האם נצדיע לך המורה, המנהלת, האמא, האישה והסבתא? שמא נזיל דמעה? האם נלך ונשתה כוס יין מר לזכרך? תוהים. תמהים על דרכו של עולם. שואבים כוח מחיים שכאלה. ועצובים.

בחרנו להנציח את דרכך, ומעט גם אותך רק שלא תכעסי.... כי להנציח אותך לא תאהבי, אך בחרנו להמשיך את הדרך, לעניין אחרים בדרכך, שמהותה היתה האהבה לעם ישראל, לילדים, להורים ולתלמידים את זה ודאי תסכימי.

נהגת תמיד לומר: "קודם כל ואחרי הכל, היה בן אדם"

נשמע מפיך כי מסופר ברבי זושה שאמר כי "אין דבר שלם יותר מלב יהודי שבור".

שלם, שלם עם עצמך ושלם עם זולתך הסתלקת מאיתנו.

מי ייתן וירבו כמותך.