סוזן סונטאג -הצילום כראי התקופה - תקציר

סונטאג ס., הצילום כראי התקופה (תל-אביב: עם עובד, 1979), עמ' 177-150

 

לפי סוזן סונטאג ב"הצילום כראי התקופה" מאז ומעולם נתפרסה המציאות על פי הדיווחים שדיווחו עליה התמונות ופילוסופים מאז אפלטון ניסו לצמצם את תלותנו בתמונות על ידי מציאת דרך ללא תמונות שדרכה אפשר לתפוס את הממשי.

פוירבך טען "עידננו מעדיף את התמונה על פני הדבר האמיתי, את העתק על פני המקור, את הייצוג על פני המציאות, את ההופעה על פני החוויה". תלונה זו נעשתה להבחנה המוסכמת על הרוב במאה ה – 20 : חברה נעשת "מודרנית" כאשר אחת מהפעילויות העיקריות שלה היא יצירתן וצריכתן של תמונות, כאשר תמונות נעשות מצרך חשוב לבריאות הכלכלה, יציבות המבנה החברתי וחיפוש האושר הפרטי.

התמונות אשר להן סמכות בלתי מוגבלת בחברה המודרנית הן בעיקר תמונות צילומיות. תמונות אלו מסוגלות לתפוס את מקומה של המציאות, קודם כל משום שתצלום אינו רק בבואה או רק אינטרפטציה של הממשי, הוא גם שריד דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות.

לכל אלו שהגנו על הממשי, מאפלטון ועד פוירבך, היו זהוייה של התמונה כבבואה בלבד, בבחינת הפיכת התהליך לחילוני והפרדה בינו לבין העולם שבו היו חגים ומקומות קדושים. הציור רק מייצג או מתייחס אל הנושא אך הצילום זאת לא בלבד שהוא דומה לנושאו, הוא מעין אות הוקרה לנושא שהוא חלק ממנו, המשכו : אמצעי רב עוצמה של רכישת שליטה ופיקוח עליו.

הצילום הוא רכישה מכמה בחינות, באמצעות התצלומים אנו קונים לנו גם התייחסות צרכנית לאירועים, גם לאירועים שהם חלק בחוויתנו וגם לאלה שאינם חלק ממנו.

כאשר מצלמים דבר מה הוא נעשה חלק ממערכת מידע מסויימת מותאם לסכמות של סיווג ואיחסון החל בתצלומים משפחתיים וכלה בכינוס וכירטוס שקדני וזעיר הדרושים לשימושיו של הצילום בתחזית מזג האויר, אסטרונומיה, מיקרוביולוגיה, פעילות משטרתית, הבחנה רפואית, מודיעין צבאי ובתולדות האומנות.

העובדה שהתיעוד בצילום היה מאז ומעולם בהכרח אמצעי של פיקוח זכתה להכרה בשעה שהמצאה זו הייתה עדיין בחיתוליה ( 1850).

הטכנולוגיה שכבר צמצמה מאוד את הטווח של המרחק הפריד בין הצלם לבין נושא הצילום משפיעה על הדיוק והעוצמה של התמונה, הטכנולוגיה נתקה את מעשה הצילום מן התלות באור עצמו ושיחרר את מושא התמונה מכלא הדו מימדיות, כיוצר את פער הזמן שבין רגע הצילום לבין החזקת התצלום המוכן בידי הצלם. לא זאת בלבד שהניעה את התמונות (ראינוע, קולנוע) אלה שהשיגה גם את שימורן ואת הקרנתם הסימולתנים (וידאו).

לצילום כוחות שכמוהם לא היו מעולם לשיטה כלשהי. כיוון שבניגוד לשיטות מוקדמות יותר אין הדבר תלוי ביוצר התמונה התהליך עצמו נשאר אופיטי-כימי או אלקטרוני ולפיכך אוטומטית.

כפי שידעו לכל, בני השבטים הפרמיטיבים חוששים שהמצלמה תגזול חלק מהוויתם בעוד שבחברה בת ימינו מעטים האנשים השותפים לחרדה זו, חרדה זו הנובעת מהמחשבה שהתצלום הוא חלק חומרי של עצמם אך שריד כל שהוא מהמדיה עודנו קיים: למשל ברתיעתנו  מקריאת תצלומו של בן אדם אהוב או זריקתו של צילום כזה .

תופעה שכיחה היא בימינו שהאנשים מתארים חוויה אלימה שעברה עליהם כיאלו הייתה סרט, זה בא להסביר שתיאורים אחרים לא מספקים.

בעוד רבים במדינות המתועשות חשים עדיין אי נוחות כלשהי כשמצלמים אותם, הרי אנשים בארצות מתועשות שכן שמחים להצטלם חשים שהצילום מקנים להם ממשות. כשם שהצילום נחשב לפעילות חובה כאשר יוצאים למסע, הרי שאיסופם של הצילום הוא עיסוק חביב, אוספי הצילומים יכולים לשמש כתחליף לעולם תחליף השוזר בתוכו תמונות מרגשות, מנחמות או מייסרות.

תצלומים הם אמצעי לכליאת המציאות הנחשבת לסרבנית ובלתי מושגת, אמצעי להקפאתה.

אין אתה יכול לאחוז במיצאות אבל אתה יכול לאחוז בתמונות אך לא אל המציאות מפלסים לנו התצלומים גישה אלא אל התמונות, לדוגמא, עתה יכולים כל המבוגרים לדעת כיצד נראו הם והוריהם והורי- הוריהם כילדים- ידע שלא יכלו להשיגו קודם להמצאת המצלמה.

בעוד שבזמנים קדומים יותר היה ביכולתם של העשירים או אריסטוקרטים הרוחניים להזמין ציור דיוקאנותיהם, עתה יכול הדיוקן להקנות נצח של יום אחד לכל אחד ותצלום אחד שלא כמו הדיוקן יכול לרמז על כך שיבוא אחריו נוספים. והיום היחוד האמיתי הוא בכך שהדיוקן שלך לא מתפרסם כלל.

מה שמספק הצילום אינו רק מזכרת העבר אלא גם דרך הגשה לטיפול בהווה, כפי שמעידות השפעותיהן של בליוני המסמכים המצלומים בני ימינו.

תמונות צילומיות נוטות לגרוע מהחוויה שאנו מתנסים בה בהתנסות ראשונה והתחושות שהיא מעוררת, התחושות שונות בדרך כלל מאלו שיש לנו בחיים הממשיים וזאת כיוון שהמצלמה היא שמתבוננת וכופה עלינו להתבוננן שהיא משאירה בידנו ברירה אחת נוספת- שלא לצפות בכלל, יתרה מזאת הסרט מתמצת תהליך שנמשך שעות לכדי דקות אחדות. הצילום אינו מביא רק העתק סתמי של המציאות הוא שב וממחזר אותה ההבדל בין הצלם בתור עין אינדבידואלית לבין הצלם כרשם מציאות אובייקטיבית נראה בעינינו כהבדל בסיסי אשר לעתים קרובות מתייחסים אליו בטעות כאל מה שמפריד בין הצילום כאומנות ולצילום כמסמך, אך שניהם הינם אלא הרחבות הגיוניות למשמעותו של הצילום. ההנחה שכול דבר בעולם עשויי לשמש כחומר למצלמה מסובבת על שתי גישות, הגישה האסטתית אתה מוצא יופי או לפחות עניין בכל דבר שאתה רואה,

הגישה התפקודית מתייחסת לכל דבר כאל משהו שימושי עכשיו הוא בעתיד.

לפי הגישה הראשונה אסטתית אין דבר שאינו צריך להיראות ולפי הגישה התפקודית אין דבר שאינו צריך להירשם בזיכרון. המצלמות מגדירות את המציאות בשתי דרכים מהותיות לפעילותה של חברה מתועשת מתקדמת: כמחזה ראווה להמונים כמושא לפיקוח לשליטים.

הסיבה הסופית לצורך בצילום נעוצה בהגיונה של הצריכה עצמה. לצרוך (to consume) פרושו לכלות ולפיכך להזדקק לחידוש המלאי. ככל שאנו מצלמים יותר אנו צורכים יותר וכך אנו זקוקים לעוד ועוד תמונות.

 

שאלות מנחות למאמר    

 

   סוזן סונטאג - העולם כתמונה, מתוך הספר "הצילום כראי התקופה".

 

מהי "המאגיה" של התמונה והאם היא עדיין קיימת בחברה המודרנית? מהו היחס בין זיכרון לצילום?

מאגיה היא חששם של בני השבטים הפרמיטיבים שהמצלמה תג\ל מהם חלק כלשהו מהוויתם.  מעטים האנשים שעדיין מאמינים במאגיה. טבעם של תצלומים : אין הם מבחינת כלי של הזיכרון אלא כעין המצאה של זיכרון או תחליפו, לא אל המציאות מפלסים לנו התצלומים גישה אלה אל התמונות.

 מדוע , לטענת סונטאג , תצלומים הם כלי ל"כליאת המציאות"?

 תצלומים הם אמצעי לכליאת המציאות הנחשבת לסרבנית ובלתי מושגת, אמצעי להקפאתה.

אין אתה יכול לאחוז במיצאות אבל אתה יכול לאחוז בתמונות אך לא אל המציאות מפלסים לנו התצלומים גישה אלא אל התמונות, לדוגמא, עתה יכולים כל המבוגרים לדעת כיצד נראו הם והוריהם והורי- הוריהם כילדים- ידע שלא יכלו להשיגו קודם להמצאת המצלמה

מהי מערכת היחסים בין אובייקטיביות לצילום?

 הצילום אינו אוביקטיבי, התמונות הצילומיות נוטעות לגרוע מן החוויה שאנו מתנסים בה התנסות ראשונה והתחושות שהן כן מעוררות שונות בדרך כלל מאלה שיש לנו בחיים הממשיים.

 מהם ההבדלים בין ציור לצילום? 

 תמונות מסוגלות לתפוס את מקומה של המציאות משום שתצלום אינו רק בבואה(כמו שהציור הוא בבואה), אינו רק איטנרפטציה של הממשי הצילום הוא גם שריד דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות. בעוד הציור לעולם אינו יותר מקביעתה אינטרפטציה מסויימת.

מהם ההבדלים בתפיסת תפקיד הצילום בין סין לתרבות המערב?

התצלומים אומרים במערב הרבה יותר מאשר בסין, הסינים אינם רוצים שלתצלומים תהייה שמשמעות רבה מדיי או שהיו מעניינים יותר אין הם רוצים לראות את העולם מזווית לא רגילה לגלות נושאים חדשים, התצלומים אמורים להציג את מה שכבר תואר. בשבילנו הצילום הוא כלי הפכים המסוגל ליצור כלישאות וגם לספק מראות רעננים. סין התצלומים תורמים את חלקם למונולוג הגדול של המציאות.

 מהו הקשר בין רכישה וצרכנות  לבין צילום?

החופש לצרוך תמונות ומצרכים לרוב מזוהה עם החופש עצמו. צימצומה של הבררה הפוליטית החופשית לכדי צריכה כלכלית חופשית טובעת יצור בלתי מוגבל וצריכה בלתי מוגבלת של תמונות, לצרוך to consume פירוש לשרוף לכלות- לפיכך להזדקק לחידוש המלאי ככל שאנו עושים תמונות וצורכים אותם כך אנו זקוקים לעוד ועוד תמונות.

מהו הקשר בין קפיטליזם לצילום? מה טוענת סונטאג ביחס לנושא השיעתוק והמיחזור?

עצם תפיסת העולם שלנו " העולם האחד" הקפיטלסטי של המאה ה – 20 – היא מעין השקפה צילומית כוללת. העולם  הוא "אחד"  לא משום שהוא מאוחד אלה כיוון שסקירת תכניו המגוונים אינה מגלה קונפליט כלשהו אלה גיוון רב עד להדהים.

חברה קפיטלסטית זקוקה לתרבות המבוססת על תמונות. היא חייבת לספק כמויות עצמות של בידור כדיי לעורר את ייצר הקנייה ולשכך את מצוקות המעמד, הגזע והמין.


סיכומים נוספים של "הצילום כראי התקופה"
סוזן סונטאג - הצילום כראי התקופה
Comments