הפילוסופיה של אריסטו

אריסטו – 384-322 לפנה"ס.

היה מבכירי התלמידים באקדמיה של אפלטון, ומעריץ גדול שלו. (אך גם בעל מחלוקות רבות).

בניגוד לאפלטון, הייתה לו נטייה לביולוגיה (הדוגמאות של אפלטון היו יותר קשורות למתמטיקה).

ביולוגיה שייכת למה שכונה ע"י הפרה-סוקרטיים "ההתהוות והכיליון", בניגוד לעולם שבו הדברים הם נצחיים.

אריסטו יצר מוסד מקביל לאקדמיה של אפלטון – ליקיאום (או ליסיאום) – כינוי שעד היום משמש לבתי"ס להשכלה גבוהה. חוץ מזה הוא גם היה מחנכו של אלכסנדר מוקדון.

כל הפילוסופיה של ימ"ב מבוססת על אריסטו, וכל מה שהיה ידוע על אפלטון היה בתיווכו.

(התחייה של אפלטון היא רק בזמן הרנסאנס).

גם הרמב"ם שאב ממנו הרבה (“שמונה פרקים לרמב"ם" מציג את עיקרי האתיקה שלו, באספקט יהודי).

 

אתיקה ניקומאכית – {יש גם "אוידמית", ע"ש אחד מתלמידיו}. ניקומאכוס היה בנו של אריסטו ותלמידו.

רוב הכתבים של אריסטו הם סיכומים ורשימות של תלמידיו (ולכן יש בהם "קופצנות" סגנונית).

למחקר והוראה משתמשים בגירסה הניקומאכית.

 

האתיקה של אריסטו אינה דומה לתורת מוסר מודרנית, אלא בוחנת את הפעולה האנושית, ובעיקר את הרציונליות שלה.

(Techne) – אומנות (הסוג שכולל מיומנות, לא אמנות)

 

הבסיס לפעולה הרציונאלית הוא בשאיפה, ומה שהופך את השאיפה לרציונאלית הוא הכיוון – כשמטרה הסופית היא ה"טוב". (“טוב" סתמי, לאו דווקא המוסרי)

 

ניתן להבין מכך שתי משמעויות – לכל פעולה יש את הטוב הפרטי שאליו היא שואפת, או שישנו טוב כללי שכל הפעולות שואפות אליו.

אי אפשר להסיק אחד מהם מהשני.

 

רציונאליות של האתיקה מחייבת להתבסס על המודל השני – רק כך יש קשר בין המצבים השונים ושאיפה משותפת.המבנה הזה מבטיח שיטתיות.

 

תכליתיות – כל האדם בנוי על תכליתיות, או Teleology (תפיסה עולם המבוססת על תכליות). כאן בא לידי ביטוי המודל הביולוגי, שרואה תכלית בקיומו של כל אורגניזם.

אלו שלא הגיעו ל"הבשלה" (צמיחה, לידה, וכו'), לא הגשימו את תכליתם.

המעבר הטלאולוגיה הוא מפוטנציאל לאקטואליות.

[התכלית לדברים שבני האדם עושים היא הטוב שניתן להשיגו בפועל]

פוטנציאל – בהינתן תנאים סביבתיים מסוימים, האורגניזם יהפוך לאקטואלי.

הבעייתיות -  יכולה להיות תפיסה סובייקטיבית של הטוב. לפי אריסטו, אלו צריכות להשתלב בטוב הכולל, הן לסובייקט והן לכלל.

בניגוד לאורגניזמים אחרים, בני אדם שאינם שואפים למצות את הטוב שבהם ראויים לגינוי.

 

שני סוגי תכליות על פי אריסטו

תכלית פנימית ותכלית אינסטרומנטלית.

 

תכלית פנימיתפעילות שעצם עשייתה הוא תכליתה – היא אינה אמצעי לשום מטרה אחרת.

תכלית אינסטרומנטלית – רוב הפעולות שייכות לקבוצה זו – מטרתן להשיג מטרה מעבר להן עצמן. התכלית של פעולות אלו היא בעיקרה רווח.

 

תכלית פנימית לפי אריסטו אי אפשר להשיג ע"י שום פעילות אחרת (אפשר להשיג הנאה דומה ע"י פעילות אחרת. זה לא אותו דבר).

תכלית אינסטרומנטלית (למעט במקרים בהם יש רק דרך אחת), אפשר להשיג גם באמצעים חלופיים (להרוויח בעיסוק אחר, ליהנות מפעילות אחרת, כו').

 

אריסטו מדבר על קטגוריות של פעילות, ולא על פעולות ספציפיות.

כשם שיש ריבוי פעילויות, יש ריבוי של תכליות.

אריסטו מציג היררכיה של תכליות – הבחנה בין תכליות פנימיות לאינסטרומנטליות, ובין תכליות ראשיות למשניות.

לכל אחת מהפעילויות שבדרך לתכליות הראשיות, יש עוד תתי-פעולות שתכליתן השגת הפעולות ה"גבוהות" יותר.

הפעולות הן ברמה משנית לעומת הרמה שמעליה.

ההבחנה בין תכליות משניות וראשיות היא יחסית, בהתאם למקומן בהיררכיה.

[התכלית העליונה היא המושלמת ביותר, והמושלם הוא מה שבוחרים בו לשמו]

הפעולות המשניות חיוניות לפעולות הראשיות, אך הארגון הוא רציונאלי יותר ככל שהמדרגות גבוהות יותר – הראיה כוללת יותר.

הקריטריון הוא כוללות – הראיה חשובה יותר ככל שהיא כוללת יותר. כך מוגנת התורה התכליתית מהאיום של תכליות נפרדות שאינן מצטרפות לתכלית גדולה יותר.

הדרך להשיג את התכלית הגבוהה יותר היא בהיעדר סתירה בין התכליות הנמוכות יותר – מצב כזה יהיה לא רציונאלי. (ויפגע במבנה המסודר).

 

המקום בו ההצטיינות היא בתכלית העליונה (של החברה באשר היא חברה, האדם באשר הוא אדם), היא האתיקה, היא החיים המוסריים.

 

הטענה בפסקה השנייה היא שאם יש יעד שאליו שואפים כל הדברים, זהו הטוב, והטוב מכל.

הכרת התכלית העליונה הזו היא הנחוצה לניהול החיים בצורה רציונאלית.

האיום הוא שאם התנאי לא יתקיים, ולא קיים טוב עליון, התכלית היא בכל תחום כשלעצמו, ולא ברור מה התכלית של התכליות הראשיות ביותר.

תשובה אפשרית היא שמדובר בתכלית פנימית – אנו רוצים בה לשמה ולא ככלי.

במצב הזה אי אפשר לארגן את כל התכליות במערכת אחת. (ואז אי אפשר לפתור סתירה בין תכליות)

אפשרות שנייה היא ברגרסיה אינסופית – לכל תכלית תימצא תכלית הניצבת מאליה.

התכלית היא תמיד אינסטרומנטלית לתכלית אחרת.

מושג האינסוף נתפס אצל היוונים כאי רציונאלי, ותורה רציונאלית לא יכולה להיות פתוחה ולהימשך לאינסוף.

 

ההשערה של אריסטו (שאינה מוכחת), היא שהטוב העליון הוא המדע המדיני, שאינו משרת שום תכלית שמעליו (הפוליטיקה).

ההצטיינות היא במיצוי הפוטנציאל כבני אדם – והמדינאי יודע (אמור לדעת) איך למצות את הפוטנציאל הזה (לכלל החברה, לא לפרט).

הפונקציה המרכזית של המדינה אצל אריסטו היא בחינוך מוסרי – להצטיינות אנושית של בני האדם, בהתאם ליכולותיהם ונטיותיהם הטבעיות (בכך הוא דומה מאוד לאפלטון).

אצל אפלטון למלך יש את הראייה המקפת (Synopsis). מי שרואה את הטוב העליון רואה את המראה המקיף ביותר – ראייה כמעט אלוהית – ראיית האינטרסים האנושיים בצורה המקיפה ביותר.

בשאלה האם על המדינאי להיות פילוסוף אין הסכמה בין אפלטון לאריסטו – לפי אפלטון על המדינאי לדעת את האמת – להיות פילוסוף. לפי אריסטו, הפילוסוף הוא מחוץ למערכת – הוא עוסק בטוב עליון כשלעצמו. (ששונה מהטוב העליון של המדינה.)

המדינאי עושה אינטגרציה של כל מבנה התכליות האנושיות בצורה המיטבית.

 

המודל של אריסטו מתעלם מרצונות פרטיים – הוא עוסק בתכליות כלליות ואובייקטיביות (ביטחון, בריאות, עושר).

אריסטו אינו מתעניין בצדק גלובלי – האדם נתפס כיצור חברתי במובן של השתייכות לקהילה סגורה, מדינית, ואינו יכול לממש את עצמו שלא במסגרת החברה.

אין לאזרח במדינה אחת מחויבות לאזרח מדינה אחרת. (בשונה מהתפיסה היום).

 

גם אצל אפלטון קיימת האנלוגיה בין הנפש האנושית ובין החברה – טוב לחברה הוא אותו טוב כשל האינדיבידואל. מאחר שהחברה כוללת יותר, וההסתכלות שלה היא על טוב גדול יותר, המוסר שלה עולה בחשיבותו על הטוב הפרטי.

 

המודל לאדם הטוב הוא כמו המודל לחברה הטוב – אינטגרציה של כלל התכליות.

החיים הפרטיים אינם רציונאליים, אין מערכת היררכית ותכלית אחת, ולכן אינם טובים. כדי להשיג את הטוב בחיי הפרט, יש להחיל עליהם את אותה המערכת.

 

התכלית העליונה לאדם היא האושר (Eudainomia). (לאhappiness!).

האושר אינו המצב של קורת רוח שלווה ומתמשכת, אינו מושג סובייקטיבי ופילוסופי. האושר הוא מושג אובייקטיבי (מתורגם לעיתים כprosperity – שגשוג).

ההגעה למיצוי של עצמו (הדוגמאות הן כרגיל ביולוגיות).

הישג כולל של האישיות.

המצב הזה אינו מבוסס על קורת הרוח, אך בהחלט אינו שולל אותה.

האושר הוא אובייקטיבי, וניתן לייחסו לבני אדם רק על פני תקופות ארוכות (וגם אז זה לא בטוח).

אריסטו טוען שחיים טובים, של אושר והצלחה, דורשים גם מזל. מוסריות ומידה טובה לבדן אינן מספיקות. אדם מוכה גורל ומכות טבע אינו מאושר.

 

המדע האתי או הפוליטי פחות מדויק ממדעי הטבע (למעשה, פחות מדויק מהמדעים המדויקים). הוא מדע פחות פורמאלי, ויותר קשור להערכה האנושית, שמטבעה ניתנת פחות לכימות או לניסוח לוגי פורמאלי.

אין טוב אחד או אמת אחת, יש מחלוקות בתחום האתי (או הפוליטי) יותר מאשר בתחומים המדעיים.

ייתכן שכל האתיקה היא עניין של חוק – מה שהיום היינו מכנים מוסכמה.

כל שניתן הוא להגיע להכללה לא מדויקת, ולנסח כללים שהם בקירוב, אך לא מוחלטים כמו חוקים מדעיים או מתמטיים.

 

דווקא משום הקשר לערכים, אי אפשר להסביר את האתיקה ברגע – יש להתנסות בחוויות חיים כדי להגיע למושגים ברורים ורגישויות מחודדות דיין, וליכולת להבין את האתיקה.

המתודולוגיה של אריסטו מנוגדת לזו של פילוסופים מאוחרים יותר (כמו קאנט). הוא ניגש לבדוק את הדעות הרווחות ואת מה שמכתיב הקומון-סנס, ההיגיון הפשוט.

בניגוד למתמטיקה, באתיקה יש משקל רב לדעת האדם הרגיל.

הדעות הרווחות הן נקודות המוצא – הן נבחנות, ואותן צריך להצדיק ולעגן בשיטה כוללת.

אריסטו מתייחס לדעת האדם האנין, או המתוחכם.

 

נקודת המוצא היא האושר.

האושר הוא הטוב העליון, וחיים מאושרים הם החיים הטובים והמוצלחים.

האושר הוא מטרה בפני עצמה, אינו יעד בדרך למטרה שמחוץ לו.

השאלה מדוע להיות מאושר, מעידה על חוסר הבנה של השואל את מושג האושר.

עוד על אריסטו:

אריסטו - מהו שהווה

אריסטו- מטאפיזיקה

אריסטו - בכוח ובפועל והמניע הלא מונע

ראה גם: סיכומים באתיקה ותורת המדינה

אתיקה ותורת המדינה

תורת המידות והמדינה

Comments