בנדיקט אנדרסון- קהילות מדומיינות - תקציר

אנדרסון ב., קהילות מדומיינות (תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1999), עמ' 68-39 ("שורשים תרבותיים").

 

אין סמלים רבי עוצמה יותר בתרבות הלאומית המודרנית מאשר מצבות זיכרות וקברים של החייל האלמוני. הכבוד הטקסי והפומבי שחולקים למומנטים אלו דווקא בגלל שהם ריקים מתוכן הוא חסר תקדים בתקופות קדומות. כדי לחוש את מלוא עוצמתה של המודרניות הזאת, כדי לדמיין את התגובה הציבורית אם מישהו יתעקש לגלות את שמו של החייל האלמוני, או שיתעקש לטמון את עצמותיו מתחת לקבר. ככל שיהיו יותר קברים אלו ריקים משרידי גופות או מנפשות בנות אלמוות, הם רבים ברוחות הרפאים של דימיוניים לאומיים.

לפי בנדיקט אנדרסון ב-"קהילות מדומיינות" אירופה המערבית במאה ה – 18 מציינת את עידן שחר הלאומיות ואת שעת בין הערביים של אופני המחשבה הדתית. המאה של ההשכלה ושל החילוניות הביאה עימה אפליה מודרנית משלה. היה נחוץ שינוי חילוני מגורליות להמשכיות, ממקריות למשמעות. ואון דבר יותר מתאים לכך מאשר האידאה של האומה. מדינות הלאום הן יצורים חדשים והיסטוריים. האומות שהמדינות הללו נותנות להן ביטוי פולטי. הופעת הלאומיות נוצרה על ידי כירסום שחל בודאיות של הדת. קהילה דתית, תרבויות הקודש הגדולות תפסו את עצמן במושגים של קהילות עצומות. אבל את הנצרות האיסלם והבודהיזים אפשר לדמיין במידה רבה באמצעות שפה וכתבים קדושים. לדוגמא: האיסלאמים מהמזרח והאיסלאמים מאפריקה שהיו נפגשים במכה, לא יכלו לדבר ולתקשר כי לא דיברו את אותה השפה. אבל יכלו להבין את הסימנים הכתובים משום שכתבי הקודש המשותפים להם קיימים רק בערבית הקלאסית הכתובה. ערבית זו תיפקדה ביצירת קהילה על סמך סימנים ולא על סמך צלילים. באמצעות שפת קודש הקשורה למוקד על ארצי של עוצמה וסדר תפסו כל הקהילות הקלאסיות הגדולות את עצמן כמרכזיות. אבל קהילות קלאסיות כאלה הקשורות על ידי שפת הקודש נבדלות מהקהילות המדומיינות של האומות המודרניות. הבדל מכריע אחד הוא הביטחון שהיה לקהילות מהסוג הישן בקדושה המיוחדת במינה שלשונותיהן, ומכאן נבעה התפיסה שלהן את הזכויות להיות חבר בקהילה. גם אם השפות הקדושות האילמות היו אמצעי ששימש בעבר כדי לדמיין את הקהילות הגלובליות הגדולות אין לשכוח שהמציאות של מראיות אלה הייתה תלויה ברעיון זר כמעט לגמרי לתודעה המודרנית: הרעיון שסימן איננו שרירותי. הקהילות הדתיות לא שיערו שהעולם כה נבדל מהשפה, עד שכל השפות הן מערכת סימנים המרוחקות ממנה במידה שווה. עם זאת, למרות העוצמה שהייתה לקהילות הגדולות המדומיינות מבחינה דתית, הרי הלכידות המובנת מאליה שלהן התמעטה בהדרגה. הסיבה הראשונה לכך היא השפעת גילוי העולם הלא אירופי, שהרחיב את האופק התרבותי והגאוגרפי ולפיכך גם את תפיסת האדם באשר לצורות אפשריות של חיי אנוש. הסיבה השניה היא, הפיחות הדרגתי שחל במעמדה של שפת הקודש עצמה. אם בעבר הלטינית הייתה השפה היחידה שנילמדה, במאה ה -16 זה משתנה הרבה תודות לקפיטליזם הדפוס. שקיעתה של הלטינית היא דוגמא לתהליך רחב יותר שבו הקהילות הקדושות שהתלכדו סביב שפות הקודש המוקדמות הלכו והתפורר, ובמקומן קם ריבוי של יישויות מתוחמות גאוגרפית. הממלכה השושלתית. ממלכה זו מארגנת את הכל סביב מרכז גבוה הלגיטימיות שלה נובעת מהאלוהות ולא מהתושבים שהינם אלא נתנים ולא אזרחים. במדינות אשר היו מוגדרות על ידי מרכזים היו הגבולות נזילים ומטושטשים וריבונותיה נמהלו זו אל תוך זו.  

מאה ה – 17 החלה שקיעתה איטית של הלגיטימיות האוטומטית של המונרכיה בחסד האל ומעתה והלאה עמד בראש מדינה אירופית חשובה בן העם ולא מלך.

תפיסת הזמן. הקהילות המדומיינות כאומות לא צמחו וסתם החליפו את הקהילות הדתיות ואת הממלכות השושלתיות, ביסוד שקיעתן עמד שינוי יסודי שחל באורח התפיסה של העולם, והוא שאפשר להתחיל לחשוב כאומה.

לפי אנדרסון ב"קהילות מדומיינות" המושג שיש לנו על בו זמניות הבשיל במשך זמן רב, והופעתן קשורה בהתפתחות המדעים. במקום התפיסה הביניימית של בו זמניות לאורך ציר הזמן, זוהי האידיאה של זמן ריק, הומוגני, שבו הבו זמניות היא אופקית כביכול, חוצה זמן, מצוינת לא על ידי הבטחה ומימוש אלא על ידי אקראיות של מאורעות שקורים באותו נקודת זמן, ונמדדת על ידי השעות ולוח השנה.

תמורה זו חשובה לדעת אנדרסון ליצירת הקהילה המדומיינת של האומה, ובאה לידי ביטוי בצורה טובה, בפעולות הבסיסיות של הדמיון, שצמחו במאה ה- 18 , הרומן והעיתון. צורות אלו סיפקו את האמצעי הטכני כדי לייצג את הסוג של קהילה מדומיינת שאליו שייכת גם האומה. לדוגמא, מבנה הרומן, שלא רק אופייני ליצירות המופת של פעם אלא גם לספרות הזולה של זמננו. זהו אמצעי לייצג בו זמניות במן ריק הומוגני, פרשנות של המילה בינתיים. לדוגמא מעלילה. גבר נשוי לאישה ולו יש מאהבת ולה יש מאהב גם כל אחת מהדמיות קשורה לדמויות האחרות, אבל אפשר לשער שיעברו זה ליד זה ברחוב מבלי להכיר אחד את השני ועדיין הן קשורות ביניהן. רק הקורא היודע הכל רואה הכל בו זמנית. העובדה של הפעולות הללו מבוצעות באותו זמן של שעון ולוח שנה, על ידי אנשים שאינם מודעים זה לזה , חושפת את החידוש בעולם מדומיין זה שהעלה הסופר במוחם של קוראים והאידיאה של אורגניזמים סוציולוגי שנע עם מחוגי השעון ודפי לוח השנה בתוך זמן ריק הומוגני, הוא השוואה מדויקת לאידיאה של האומה הנתפסת אף היא כקהילה מוצקה הנעה אחורה וקדימה בהיסטוריה. אמריקאי לא יפגוש ואפילו לא יכיר את שמותיהם של יותר מקומץ רבע מיליארד בני ארצו, אין לו מושג מה הם עושים בכל רגע נתון, אבל יש לו אמון מלא בפעילות שלהם והבו זמניות שלהם.

העיתון הוא צורה מוקצנת של ספר. זהו ספר שנמכר במספר עותקים עצום, אבל ספר שהפופולאריות שלו בת חלוף עד מאוד. התיישנותו על של העיתון למחרת צאתו לאור הולידה את טקס ההמונים הצריכה הכמעט בו זמנית של העיתון כבדיון ספרותי. רוב צרכני מהדורות בוקר וערב יצרכו את עיתוניהם בין השעות האלה והאלה באותו יום ולא ביום אחר. משמעותו של טקס המוני זה, הוא שהעיתון משמש לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר. כל משתתף בטקס מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי מיליוני אנשים אחרים שאין לו שם מושג על זהותם, אבל הוא בטוח בקיומם. טקס זה חוזר על עצמו כל יום לאורך כל השנה. דימוי זה מייצג את הקהילה המדומיינת החילונית קורא העיתון רואה אנשים אחרים ( ברכבת, בבתי הקפה, בחנויות) מבצעים את אותה הפעולה בדיוק וכך מקבל אישור שהעולם המדומיין שלו מושרש באמת בחיי היומיום, והופך לממשי. ומעודד בכך את הביטחון המופלא בקהילת האלמונים שהוא סימן ההיכר המובהק של האומות המודרניות.

לסיכום "קהילות מדומיינות", האפשרות לדמיין לאום צצה באורח היסטורי רק בזמן ובמקום ששלושה מושגים תרבותיים יסודיים איבדו את שליטתם המוחלטת בבני האדם. הראשון, הוא האידיאה ששפת כתבי הקודש מסוימת מאפשרת גישה טובה יותר לאמת הקיומית, משום שהיא עצמה חלק אינטגראלי של האמת הזאת. השני הוא האמונה שהחברה מאורגנת באורח טבעי סביב ומתחת למרכזים גבוהים. השלישי, הוא תפיסת הזמן שלפיה אין הבדל בין קוסמולוגיה להיסטוריה.

שלושה מושגי יסוד אלו ביחד קיבעו את חיי בני האדם בעצם טיבעם של הדברים והעניקו משמעות מסוימת למצוקת היומיום, והציעו בדרכים שונות גאולה. שקיעתן של ודאויות אלו, שסיבותיה הן כלכליות ומדעיות והתפתחות בדרכי תקשורת מהירות יותר, יצרה שבר חד בין קוסמולוגיה להיסטוריה. הדפוס זירז והפרה את החיפוש אחר דרך לקשור אחווה, עוצמה וזמן. הדפוס אפשר למספר הולך וגדל במהירות של בני אדם לחשוב על עצמם ולהתייחס לאחרים בדרכים חדשות ושונות מהותית.

לטענת אנדרסון "קפיטליזם הדפוס" שינה את היחס לזמן ולמרחב בתודעה האנושית. על מנת לקבוע טענה זו, אנדרסון מבחין במאמרו בין שתי תקופות בחיי הקהילה: התקופה הקדם מודרנית והתקופה המודרנית. "קפיטליזם הדפוס" מאפיין את התקופה המודרנית.

בתקופה הקדם מודרנית הקהילה הייתה בעלת אופי דתי, תרבויות "הקודש" הגדולות, דהיינו: הנצרות, האסלאם והבודהיזם, נתפסו במושגים של קהילות עצומות. המערכת הפוליטית השולטת הייתה הממלכה השושלתית שהאלוהות היא שנתנה לה לגיטימציה ותושבי הממלכה היו נתינים ולא אזרחים בעלי זכויות חוקיות.

מכאן שמאפייני התקופה הקדם מודרנית באו לידי ביטוי באופן שבו בני אדם גיבשו לעצמם תחושת זהות קולקטיבית. זהו זו נתגבשה בעיקר על בסיס כתבי הקודש והדת והממלכה השושלתית שהכתיבה את דפוסי החיים, ואלו ליכדו את בני האדם כקהילה. בני האדם בנו לעצמם תחושת זהו קולקטיבית על בסיס החוויות החברתיות הבלתי אמצעיות שלהם: על בסיס היכרויות חברתיות "אמיתיות" ותקשורת פנים אל פנים. מכאן שהקהילות הקדם מודרניות היו לקהילות גדולות ומלוכדות, קהילות אשר "מדומיינות" מבחינה דתית.

המרחב ביטא קהילה שאנשיה הכירו על פי רוב האחד את השני וגם אם לא הכירו הדת ומוסדותיה גישרו על פער זה ואיחדו אותם כקהילה.

הזמן היה למערכת אינסופית של סיבות ותוצאות ללא הפרדה בין עבר להווה. הפרדה בין עבר להווה לא הייתה קיימת מאחר וראו באלוהים, בדת ובאמונה כקשר ישיר וסיבתיות ישירה למאורעות. אנדרסון מציג את מאורע עקידת יצחק המתפרש כסימן לעתיק להקרבת ישו בתור דוגמא לתפיסת הזמן בקהילה הקדם מודרנית.

גילוי העולם החדש שהביא להרחבת הגבולות הגיאוגרפים והתרבותיים, ירידה במעמדה של שפת הקודש ( לטינית) והתמורות החברתיות שחלו, פגעו בלכידות הדתית של הקהילות. התקופה המודרנית התאפיינה ביכולתו של האדם לבטא ולהתבטא, אדם שלאו דווקא פועל על פי נורמות דתיות ואדם שיש לו חלק במערכת הריבונית במדינה. כמו כן התפתחות אמצעי הטכנולוגיה (דפוס), היחלשות הדת וכיו"ב הביאו להיווצרות קהילות חדשות, קהילות שמצאו מכנה משותף על אף שחבריהן אינם מכירים זה את זה באופן אישי, ואינם נמצאים בתקשורת רציפה של פנים אל פנים.

בתקופה המודרנית התפתח מושג זהות הלאומית, שהכניס תושבים של אזורים שונים, שמעולם לא הכירו זה את זה ובמקרים רבים אפילו לא שמעו זה על זה , תחת אותה מטריית זהות. זהות זו הייתה זהות קולקטיבית" מדומיינת מאחר ודרשה הדמיה של קרבה קהילתית בין בני-אדם שמעולם לא נפגשו.

המצאת הדפוס הינו גורם נוסף בהדמיה זו, מאחר והעיתון שנוצר עקב התפתחות הדפוס תפס את מקומם של הטקסים המקומיים, בכנסייה או בכיכר העיר והפך בעצמו לסוג של טקס: באמצעות העיתון, הכתוב באותה שפה, המתמקד באותן חדשות ובאותם סיפורים הכתובים באותו פורמאט, וממנו לומדים כיצד נראית הקהילה המדומיינת שלהם.

אנשים מתחברים בזמן ובמרחב, משום שהם משתתפים בפעילות משותפת עם אנשים אחרים, שאותם הם מתחילים לזהות כקהילה משותפת, על אף שאולי לא יפגשו בהם לעולם.

לסיכום תפיסת הזמן והמרחב, "קפיטליזם הדפוס" שינה את הזמן והמרחב בתודעה האנושית בעצם העובדה שאירועים ופעולות לא עוד נתפסים כרצף אחד ללא הבחנה בין עבר להווה, אלא הם מבוצעים באותו זמן של שעון ושל לוח שנה. הדפוס מביא לנו את היכולות לקרוא בהווה על מה שקרה בעבר ואנו יודעים לקשר את מה שקרה לפרק זמן מסוים ומוגדר "קפיטליזם הדפוס" גם מאפשר תפיסת מרחב חדשה – קהילה " מדומיינת", דהיינו: אנו לא מכירים בהרכח את האנשים שאיתם אנו חולקים פעילות משותפת, חוויות משותפות ותחושות משותפות העוברות בנו בעת קריאת ספר או עיתון המכנה המשותף שאנו מוצאים אינו מחייב תקשורת פנים אל פנים כפי שהיה בעבר. המרחב שהדפוס הינו בקנה מידה גדול, שהרי ספרים ועיתונים מופצים ברחבי העולם כולו ולא רק באזור אחד מוגדר.


סיכומים נוספים של "קהילות מדומיינות":

קהילות מדומיינות – בנדיקט אנדרסון  

קהילות מדומיינות - בנדיקט אנדרסון - סיכום

 

 

 


Comments