אהבה ממב"ט ראשון

"חבר'ה! יש מב"ט!" עלתה הצעקה הנרגשת מתוך החלון הקטן שמחבר בין המזכירות למועדון.
"אני יוצא!" קמתי בקפיצה.
"לך, לך, יא טירון. חכה שתגדל." אמר לי בלעג אילוז, הסמל התורן.
"תן לו לצאת, אילוז. הילד לא ראה גופה בחיים שלו." אמר ארבייטמן
בשעמום.
"
לך תזדיין ארבייטמן, אתה כולה מחזור לפני." התרגזתי.
"אוהו! ויקומו זרעי המלפפונים ויכו את הגנן!" צחק ארבייטמן, "רק מחזור אחד? אתה יודע מה זה מחזור אחד? תיזהר שאני לא אחליט שצריך לשטוף את השירותים. כמה תיקים כבר פתחת לבד? רק מחזור אחד... אין כבר כבוד לפז"מ."
"חבר'ה, אתם מתכוונים לעלות לסיירה? או שאני צריך להזמין מילואימניק?" נכנס למועדון אלי, הקצין התורן.
"אלי, אני יוצא איתך." אמרתי לו.
"מה אתה מתלהב. כולה מב"ט." הגיב אלי באדישות.
רצתי למשרד ולקחתי את בלוק הכתיבה האפור, נשקו של כל חוקר מצ"ח. כשהגעתי לסיירה עצרתי באחת. אבנר עמד לידה, נרגש.
"לאן אתה חושב שאתה נוסע?" התקרבתי אליו.
"יש מב"ט!" הוא אמר.
"אני יודע שיש מב"ט! אני יוצא אליו!" התחלתי להתרגז.
"אה! באמת? מי החליט?" התעצבן גם הוא.
"אלי החליט, וחוץ מזה אתה היית במב"ט האחרון, כשההוא פוצץ לעצמו את הראש בשירותים של התחנה המרכזית."
פניו של אבנר התעוותו בגועל כשהזיכרון עלה במוחו.
"אל תזכיר לי את זה. מי רוצה למות בריח של חרא? אני לא מבין את זה. לפחות זו התאבדה בבית."
"אבנר, מב"ט זה מב"ט. אתה כבר היית. אני עוד לא. אני יוצא."
"יאללה, כנסו." נשמע מאחור קולו של אלי, מתרגז. הוא בא מלווה באילוז וארבייטמן. ארבייטמן החזיק את תיבת הציוד, ואילוז את המצלמה. שניהם אחזו גם בבלוק הכתיבה האפור עם הטפסים, כמובן.
אני ואבנר הבטנו אחד בשני בעוינות.
"נו? מי יוצא?" התעצבן אלי.
"אני." ענינו שנינו ביחד.
"נו! קוסאומו! תחליטו מי יוצא לפני שאני באמת מתעצבן."
"אני." התעקשתי.
"אבנר, טוס מפה למשרד ותהיה בכוננות עד שנחזור." פקד אלי, ואבנר החל צועד למשרד ברוגז.
"טוס, טוס אחורה." אמר אילוז באדישות כשניסיתי להתיישב במושב שליד הנהג. צייתי בהכנעה. פז"מ זה פז"מ.
התחלנו לנסוע בשקט, כל החלונות פתוחים כדי להתמודד עם חום הקיץ בנגב. בסיירה לא היה רדיו.
"איך? איך כל המב"טים נופלים ביום שישי שנייה לפני שאני צריך לצאת הביתה?" התלונן אלי. נוכחות של קצין היא הכרחית בתיק מוות בלתי טבעי.
"תגיד תודה." פלט אילוז, "תאר לך שהיית כבר ברעננה, והיינו מזעיקים אותך עכשיו עד דימונה."
נסענו ברחובות דימונה. העיר הייתה ריקה כמעט בשעה מאוחרת כל כך ביום שישי. השמש עוד לא ירדה, אבל כניסת השבת הייתה קרובה מספיק בשביל שמרבית תושבי העיר יחזרו לביתם.
"אז מה הסיפור של זאתי?" שאל ארבייטמן שישב לצידי.
"מה הסיפור? כדור בראש! אתה מכיר סיפור אחר?"
אלי החנה את הסיירה מתחת לבניין. ניידת משטרה ואמבולנס כבר עמדו במקום. שכנים וסקרנים התגודדו במקום.
השוטרים קיבלו אותנו והסבירו את הזירה.
"הדירה הייתה נעולה מבפנים. האבא הגיע, ניסה להיכנס, ראה שנעול והבין שמשהו לא בסדר. הוא קרא למנעולן והם מצאו אותה בחדר. הכול שם בלאגן. היא התחרפנה שם לגמרי. תהנו." אמר השוטר, מלווה אותנו פנימה.
ליד הדירה עמד חובש.
"בשביל זה לא צריך רופא." חייך אלינו, "זו מתה."
בתוך הדירה ישב על הספה אדם מבוגר והליט את פניו בידיו. לצידו ישבה שוטרת שהגישה לו כוס מים. צעירה בלונדינית ישבה מצידו השני וחיבקה אותו. השוטרת קמה על רגליה כשראתה אותנו.
"אתם מצ"ח?" שאלה, "זה האבא. הוא מצא אותה. תנו לו קצת זמן לפני התשאול. הוא בהלם." הסבירה.
"אלון, תתחיל לצלם את הזירה. אל תפספס כלום." פקד עלי אלי. ארבייטמן דחף לי את המצלמה ביד.
"קח, טירון."
שלושתם נכנסו לחדר, והשאירו אותי מאחור. התבוננתי לכיוון השוטרת בשאלה.
"נו, תתחיל לצלם!" אמרה לי בקוצר רוח והחוותה בידה. כעת קלטתי. דפי נייר פוזרו בכל הבית. זה לא היה פיזור מקרי. הכול היה מתוכנן. נכנסתי למטבח. על המקרר הייתה תלויה תמונה, אבל היא לא הודבקה במגנטים. סכין מטבח ענק שיפד אותה לפלסטיק של דלת המקרר. התקרבתי. היו אלה תמונות משפחתיות. אבא ובת חבוקים ומחייכים באירוע משפחתי כלשהו. סמל של אידיליה. התמונה הייתה קרועה בדיוק במרכז, מפרידה ביניהם לנצח.
על שולחן המטבח דף נייר שנחתך ממחברת. בכתב אדום גדול ומודגש נכתב עליו "בגללך!" ומתחת לכתוב סומנו שלושה קווים. הקו השלישי צויר על השולחן עצמו.
המשכתי לצלם. תמונות וקולאז'ים של תמונות חלקן של אב ובת, חלקן של האב לבדו. חלקן גזורות באמצע, מחלקן נגזרו פניו של הגבר. בחלקן צויר עליו X עבה, ובאחרות נכתבו סביב פניו המחייכות באושר המילים "שטן!" או "הרגת אותנו!"
עברתי לסלון. גם כאן מכוסה הקיר בשירים כואבים שהודבקו לקיר בסיכות, בסכינים, ולפעמים גם במה שנראה כדם קרוש. חלק ממסגרות התמונות שתלויות בסלון שבורות. על אחת מהן כתמי דם סביב הזכוכית המנופצת, מה שמסביר מהיכן השיגה די דם כדי להדביק את השירים.
"אלון, תפסיק לאונן ובוא לזירה." קרא לי אלי.
נכנסתי לחדר בצעד מהוסס. שלושתם עמדו שם והסתירו לי חלקית את הדמות ששכבה בחצייה על המיטה הסתורה.
אילוז, לבוש כפפות ניילון, הניח סרגל לצד טייפ מנהלים קטן ששכב על הרצפה.
"צלם את זה, טירון." אמר לי בטון חמור.
צילמתי את הטייפ מכמה זוויות כדי שמיקומו ביחס לשאר החפצים בחדר יהיה ברור. כשסיימתי הרים אילוז את הטייפ, הריץ את הקלטת כמה דקות לאחור ולחץ על כפתור ההשמעה.
"בן זונה. אני אתפוס אותך. ברגע שתכנס בדלת הזו, אתה מת."
נשמע הקול מן האוב. קולה של בחורה צעירה, חנוקה מבכי. ארבעתנו עמדנו קפואים, מקשיבים.
"אני לא מבינה למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן. הייתי צריכה לעשות את זה מיד כשקיבלתי את הנשק. אתה הרגת אותנו!" הקול נחנק מבכי. אילוז הריץ את הקלטת קדימה.
"נו איפה אתה?!" עלתה צרחה מהמכשיר, "לעזאזל! איפה אתה? תבוא כבר! לא אכפת לי! היום אתה מת!"
הטייפ רץ בדממה כמה דקות, משמיע רק קולות בכי חרישי ונשימות כבדות.
התחלתי להתקרב לאיטי לכיוון המיטה, חושש למחצה מהמראה שיתגלה לפני.
היא שכבה שם. לרגע נראתה כישנה. שונה כל כך מתמונות המתאבדים האחרים שראיתי בתיקים השמנים שבבסיס. על בטנה היה מונח העוזי, מה שהסביר את ההבדל. כדור ה-9 מ"מ נכנס ויוצא. נקי. רוב המתאבדים שראיתי היו גברים. כדור 5.56 נכנס נקי, אבל יוצא בגודל של כדור באולינג ולא משאיר הרבה אחריו.
רק החור הקטן והחרוך שבאמצע מצחה העיד שהיא לא נחה סתם.  החור היה בדיוק בין עיניה. עין שלישית שבמיטה אל העולם דרך חור של אש קרה. עיניה הריקות התבוננו דרכי, לא רואות עוד דבר, משקפות את הריקנות המתכווצת שבבטני.
ברור היה שהיא שוכבת שם כבר זמן מה. לא היה זה רק הריח הדחוס והמבחיל בחדר, וגם לא שאריות האוכל שהעלו עובש לצד המיטה. היה זה בעיקר האבק בשיערה. האבק הדימונאי שנח על כל משטח דומם לאחר זמן מה.
"אני לא מסוגלת יותר. אם לא תגיע עד חצות, אני יורה בעצמי וגומרת את העניין. את העונש שלך תקבל כבר מלמעלה. אני אדאג לזה, ואתה יודע שכשאני מבטיחה משהו, אני מקיימת. תמיד."
ההקלטה נקטעה כשהקלטת נגמרה. אילוז המשיך להחזיק את הטייפ עוד כמה שניות, שפתיו חשוקות. איש מאיתנו לא אמר דבר.
תפקדתי ביעילות. צילמתי את מבטה, את זרזיף הדם שנזל מפיה, הפה הצוחק שראיתי בתמונות שהושחתו בשנאה, לא שכחתי להתמקד בחור הכניסה, ולאחר שסיימתי לצלם סביב סביב, לא שכחתי להזיז את ראשה בידיי עטויות הכפפות ולצלם גם את חור היציאה המשולש והקטן. בתוך הכרית ספוגת הדם הקרוש שעליה היה מונח ראשה מצאנו את הקליע. עטפנו אותו ואת העוזי, ויצאנו את הסלון.
הגבר ישב שם עדיין עם השוטרת. הבלונדינית התהלכה מצד לצד בעצבנות.
"הייתי בחו"ל עם החברה שלי. לא ידעתי שהיא תבוא לפה. היה לה חדר פה, אבל היא גרה אצל אימא שלה." בכה הגבר.
"אני צריך לתשאל אותו." נאנח אלי בהשלמה, "אילוז, דבר עם החברה שלו. ארבייטמן ואלון, חכו באוטו."
יצאנו החוצה. רוח מדברית קרירה החלה מנשבת, מסמלת את סופו של יום הקיץ שהלך ודעך. התבוננתי לכיוון הבניין האפור והמכוער שממנו יצאנו זה עתה. לרגע נדמה היה לי שבחלון השתקף ענן. מבט לאחור חשף בפניי ענן אבק מדברי.
"בוא נכנס לאוטו." הצטמרר ארבייטמן, "אני קופא."
התחלתי ללכת לכיוון הסיירה כשלפתע אחזה בי סחרחורת. נאחזתי בגדר הבניין ועצמתי את עיניי. ניסיתי להיזכר בפנים המחייכות ולא בחור השחור והפעור, אך לשווא.

הסיפור שלעיל הינו בדיוני. כל קשר בין הארועים המתרחשים בסיפור לאירועים שהתרחשו במציאות, ו/או בין הדמויות המופיעות בו לאנשים אמיתיים, חיים או מתים, מקרי בהחלט.

נכתב בהשראת השיר "צילו של יום קיץ". מילים: אלונה קמחי; לחן: יזהר אשדות.

קליפ:
http://www.youtube.com/watch?v=o8JuI1i70Lo

מילות השיר:
http://www.mp3music.co.il/Lyrics/312.html

תגובות מבט

תגובות


Comments