אשר יצר

קל לראות את המצוקה על פניו של הגבר שרץ ברחוב. פניו מעוותות בכאב, לחץ, דחיפות ואימה. כן, כן. גם אימה נמצאת שם. אימה מהאפשרות שהנורא מכל יקרה, והוא יודע שזה קרוב. בקרוב יגלה שלחוסר יכולתו לעצור בעצמו יש מחיר, והמחיר נורא.
הוא רץ בין החנויות ברחוב הראשי, נכנס אל החנות, ופונה אל הזבן במבט שיאוש החל משתלט עליו. לרגע נדמה שהנה, מצא מפלט, אך רגע לאחר מכן מתבונן בו הזבן מלמעלה למטה במבט חשדני, ומנענע בראשו לשלילה. עוד רגע קט מתחנן האיש, סופק ידיו ופוכר אצבעותיו, אך הזבן מקהה את ליבו, מפחד מהתוצאות אם יענה בחיוב למבוקשו של האיש. הוא עוזב את האיש, ופונה בחיוך ללקוחה שזה עתה נכנסה, אדיש עתה למצוקתו של האיש, עיוור לנוכחותו.
ריצתו של האיש הולכת והופכת נוקשה יותר ויותר, מזכירה את ריצתו במעגלים של אותו עכבר שהופיע בסרט שבו מסביר חייל אמריקאי על תוצאות שאיפת גז עצבים. המבט המבולבל ומלא הכאב שעל פניו של האיש מזכיר לרגעים את מבטו של אותו העכבר עם הכנסת הגז לכלוב, רגע לפני שהשרירים מתחילים להתכווץ.
הוא מנסה לשחזר את צעדיו, מנסה להבין כיצד הגיע למצב הביש בו הוא שרוי, נשבע לעצמו שאם יצליח לצאת מזה, לעולם לא יחזור על אותה הטעות. לאט לאט מחלחלת בו ההבנה שאולי הפעם לא יצליח. אולי הפעם הזו תהיה הפעם שבה יאלץ להכנע.
לפתע משתנה הבעת היאוש שעל פניו, ומפנה את מקומה לנחישות, כנגד כל הסיכויים.
מרחוק הוא רואה את מרכז הקניות הענק. לפתע עולה בדמיונו חנות הפארם הגדולה שבו ופניו מוארות לרגע בתקווה. אם רק יגיע לשם, יינצל, אך לפתע הוא מפקפק ביכולתו להגיע לשם. העווית שבשריריו מתחילה להפוך לבלתי נסבלת, והוא יודע שבקרוב לא יוכל עוד להמשיך וללכת. גופו בוגד בו. הוא מבין את חומרת מצבו, אך אינו יכול לעשות דבר. הוא עוצר לרגע. זיעה קרה מתחילה להתפשט על גופו והוא חש בה היטב. בתי שחיו רטובים לגמרי, למרות שהוא לובש גופיה מתחת לחולצה הקלה. הוא מתבונן בעצמו, מופתע לראות את כתמי הזעה המתפשטים על חולצתו.
עקב בצד אגודל הוא ממשיך לצעוד. בדרך הוא משתדל לאחוז במעקות, בעמודים, ובמקרה אחד אפילו בפח זבל, כטובע הנאחז בקש. ראייתו מתטשטשת. הוא יודע שבקרוב לא תהיה עוד דרך חזרה.
האנשים שעוברים מולו מתבוננים בו בחשש. הוא מבין אותם. הוא מודע לחלוטין למצבו ולמראהו. איש מזיע, נע בקושי, מבט מיוסר ומלא תחנונים על פניו, וכל הוויתו אומרת יאוש. במצבו הוא מנוע מלבקש עזרה.
מרכז הקניות הענק עומד מולו כמגדלור של תקווה בלב ים היאוש שבו הוא מנסה לשחות, מושך אותו אליו. כל צעד הוא מלחמה חדשה. כל תנועה גורמת לסבל שלא יתואר במילים. כמעט ופרצת יבבה מגרונו, אך הוא חושש שהפגנת הרגשות הזו תרסק את מעט השליטה שעוד נותרה לו בגופו. לרגע חולפת בו המחשבה להיכנע. פשוט להישכב כך באמצע הרחוב ולתת לטבע לעשות את שלו אל מול ההמון המזועזע שבוודאי יתכנס במקום ויביט בו בפחד, בזלזול וברחמים, הנובעים מחוסר יכולתם להאמין כי ייתכן ויבוא יום והם יסבלו מגורל זהה לגיהינום בו הוא שרוי עכשיו.
האיש ממשיך ומתקדם לכיוון מרכז הקניות, מתעלם מהחנויות הפזורות ברחוב, בידיעה שבמצבו הנוכחי איש לא יעניק לו את המפלט לו הוא זקוק. למעשה, הוא יודע, כלל לא בטוח שבמראהו הנוכחי יאפשר לו איש הביטחון השומר על הכניסה להכנס מבעד לשערי הקניון. הוא רואה בדמיונו כיצד השומר עוצר אותו בכניסה, מפנה אותו ריקם אל הרחוב העוין, כהודף במשוט את ההמונים המנסים להתנפל על סירות ההצלה.
אין לו ברירה, ולכן הוא ממשיך בהתקדמות האיטית, נעצר מפעם לפעם על מנת להסדיר את נשימתו. ריאותיו אינן מצליחות להתרחב די צרכן כדי לקבל את כל החמצן לו הוא זקוק. סרעפתו מוגבלת. הוא נושם נשימות קצרות ומהירות, מפצה כך על מיעוט החמצן בכל נשימה.
הוא כבר ברחבה שלפני מרכז הקניות הענק והאולטרא מודרני. רחבה ענקית ולבנה, ללא מעקות וללא קירות. הוא מתחיל בצעידה איטית, מדודה, לכיוון השומר שבכניסה. אם יעורר את חשדו, אולי לא ייתן לו להיכנס. נראה כי השומר המשועמם לא היה טורח לקום גם אם היה מתנפל על המתחם בראש כוחות צבא חמושים. הוא מעיף בו מבט מהיר ומניח לו להיכנס.
הוא מתבונן בשלטים. מחוז חפצו נמצא בקומה השנייה. הוא מודה בלבו על הדרגנועים שבמקום. להמתין למעלית לא יוכל, לטפס במדרגות היא מטלה שלמעלה מכוחותיו
הרמקולים המנומסים מספרים לו על מבצעים שונים בחנויות הסובבות אותו, אך מוחו אינו קולט עוד את המילים. מחשבתו כבר איננה דומה לזו של אדם. הוא ממוקד כולו במטרה אחת, לשמור על השליטה המוגבלת שנותרה לו בשרירי גופו. המאמץ שהוא משקיע גובה משריריו מחיר. הוא חש כבר בכאבים.
המכשיר הסלולרי שלו מצלצל מנגינה עליזה. לרגע הוא שוקל להוציא אותו ולענות, אך מיד מנופף את המחשבה. הוא לא מסוגל לדבר כעת. אין חשיבות לזהות המתקשר כשהוא נמצא במצב בו הוא נמצא. איש לא יוכל לעזור לו.
בקצה הקומה הוא רואה את חנות הפארם הענקית. הוא מתקדם אליה. הוא חש שהוא עומד לאחר את המועד. הוא לא יגיע בזמן. הוא לא יינצל מהגורל האכזר המחכה לו. אדישות משועשעת אופפת אותו לרגע, והוא כמעט ונכנע. רגע לפני שהוא כורע על ברכיו, הוא עושה צעד נוסף, ועוד אחד, מוצא בעצמו שליטה שלא האמין שקיימת בו. בכוחות אחרונים הוא מגיע לחנות הפארם ועובר אותה, נכנס מבעד לדלת הנסתרת, ששלט קטן מציין את מהותה.
מראות גדולות סובבות אותו. בתאורה החלשה הוא מתבונן בהן ונדהם לשבריר שנייה ממראהו. חולצתו יצאה זה מכבר מחוץ למכנסיו. היא ספוגת זיעה ומקומטת, מסתירה את הכפתור העליון במכנסיו, אותו פתח אי שם בתחילת המסע. פניו אדומות, וכך גם עיניו, אות למאמץ הפיזי.
הוא נכנס לאחד התאים הקטנים, פתח במהירות את הרוכסן, בעוד מעיו מתחילים מתכווצים ביתר שאת, מודעים להקלה הצפויה בעוד שניות ספורות. מכנסיו צונחים כלפי מטה והתחתונים בעקבותיהם. הוא מתיישב. המושב קר, ועליו כמה טיפות יבשות של שתן, אבל לו לא אכפת. הוא מרים את עיניו לשמיים וידיו מתרוממות מעט, כצפות באוויר, כשתחושת ההקלה האדירה מציפה את כל ישותו. הצלילים הדוחים בדרך כלל של המים המשפריצים לצדדים מתחתיו, נשמעים לו עתה כקולותיהם של מלאכי אבן קטנים המשפריצים מים אל המזרקות ברומא. כל כולו, נשמתו, גופו, מהותו, נמלאים בהכרת תודה כשמעיו מתרוקנים מהמשא הכבד שהעיק עליהם. הוא נודר כי לעולם לא יקרה לו עוד כדבר הזה. לעולם לא ידחה עוד ביקור בשירותים בגלל חשש מאי נעימות.
הוא בודק את הסלולארי. מקורה של השיחה שהחמיץ הוא מחבר איתו קבע להפגש. הוא לוחץ על כפתור ההתקשרות וממתין מעט.
"אבי, מה קורה אחי? זה מוטי. אני בקניון בגבעתיים, עשר דקות אני אצלך. אל תשאל מה היה לי עכשיו. כמעט חירבנתי במכנסיים."

אשר יצר - תגובות

תגובות


Comments