תשע (ארבעים ושתיים) בככר

האוטובוס מלא. אני מתכופף ומביט החוצה. גם הרחובות מלאים. האנשים צועדים בהמוניהם, כנמלים סומות אל הפגר. אני עומד. פיניתי את מקומי לאיש מבוגר שנכנס אל האוטובוס כשהוא לבוש כולו לבן. אף אחד מהאנשים הצעירים שעל האוטובוס הזה לא חשב אפילו לקום בשבילו. מבחינתי מדובר בעוד הוכחה לריקנותם. והדרת פני זקן, אמרו חז"ל. לא שמישהו מאלה מכיר את חז"ל.

"הבאתי לדירה צב קטן! קושקושון שכזה! הוא פשוט בובוני קטנטוני! כזה חמוד! קראתי לו צבי צב. נכון מתוק?" מספרת בחורה צעירה לחברתה.

"איכס, רותם, יא חתיכת מגעילה. תיכף תגידי לי שאת גם מלטפת אותו." עונה לה חברתה.

השתיים ממשיכות להתווכח כשזו שקרויה רותם מנסה לשכנע את חברתה, איריס, שהזוחל המאוס והטמא שהכניסה לביתה הוא חיית המחמד האידיאלית, מכיוון שהוא ישן כל החורף וכמעט ואין צורך לטפל בו. אני לא מופתע. אם הייתה יכולה, גם את ילדיה, מתוך הנחה שתוותר על מספיק מהאגו שלה כדי להביא לעולם ילדים, הייתה מרדימה לשנת חורף ארוכה שלא תפריע לעיסוקיה הרבים ולקריירה שבטח תפתח.

אימא שלי הצליחה לפתח קריירה ובכל זאת לגדל משפחה לתפארת! שמונה ילדים היא גידלה! שמונה! אישה קדושה. לא בשביל חבורת הסומים שעל האוטובוס הזה אני נוסע עכשיו. בשבילה, בשביל האחים שלי ובשביל... כן, גם בשבילה.

כבר כשהכרתי אותה נדהמתי מהאינטליגנציה, מטוב הלב השופע שלה, הערכיות, החיבור למסורת ישראל וההבנה שרק אנחנו יכולים לעשות למען עתידנו. רציתי אותה. לא במובן החייתי והבהמי שבו רצו זה את זה כמה מהאנשים שהסתובבו סביבנו. רציתי אותה במובן הכי טהור, הכי אלוהי, הכי אמיתי ויהודי שאפשר. ידעתי שאימא שלי תהיה מרוצה אם אביא לה הביתה שידוך שכזה. אימא שלי בררנית ביחס אליי. תמיד הייתה, אבל היא הייתה עוברת אפילו את אימא. לא יודע איפה ולמה ניתק הקשר, אבל הערב אני עומד להוכיח לה משהו. הערב היא תבין כמה שאני רציני בכוונותיי. אני נזכר באותו אחר הצהריים האחרון שבו נפגשנו, יצר הרע שולח את מבטיי לכיוון צמתה. הצמה הזו, סמל לתמימות וטוהר, ואני משפיל מיד את מבטי אל הרצפה.

"תקשיב לי, אני מסכימה עם מה שאתה אומר, אבל בעניין הזה אני חושבת שאתה טועה. מה שאתה מציע הוא לא שפוי." היא אומרת לי, אז.

"אני חושב שאת אומרת את זה כי את לא מאמינה שאני רציני. אני, לבדי, אושיע את עם ישראל! אני אומר לך את זה עכשיו, ותזכרי ששמעת את זה ממני."

היא הביטה בי בעצב והסיטה את צמתה שנפלה על עיניה.

"די. תפסיק עם הפנטזיות האלה. זה לא הולם אותך ולא מוביל לשום מקום חיובי. אתה רוצה להושיע את עם ישראל? תחשוב על דרכים קונסטרוקטיביות יותר."

וכך, הלכה. חצי שנה עברה מאז ולא ראיתיה. הערב אוכיח לה שהתכוונתי לכל מילה.

הטמטום שמסביבי מדבק, כך נראה לי. במקום להתפלל לאלוהיי ישראל שיעזור לי בדרכי, אני מהרהר במחשבות חילוניות שאינן מועילות.

אני פותח ספר תהילים, מחזיק אותו ביד אחת וממלמל כמה פרקים בדבקות, מוסיף ברכה מסדר סוכות "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" ומחכה, מרגיש בהילת הקדושה שאופפת אותי. ה' יעזור לי בדרכי, אני חש זאת בכל רמ"ח איבריי.

האוטובוס עוצר. אנחנו יורדים ממנו וממשיכים ברגל. יש כאן המונים! לא ציפיתי לכמות כזו של אנשים. מאות, אלפים! מאות אלפים! והם כולם ריקניים, ריקים, פוחזים. אין להם אפילו שמץ של רגש יהודי, שמץ של קדושה. למרות זאת, אני מציל גם אותם היום. ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא.

אני מתמזג קצת בקהל, מתבונן בבמה. את זה באו לראות כל היהודים הללו? בימי קדם היו סוקלים אותם אם היו מעזים להעלות הופעה כזו בציבור, אבל היום הכול מותר. מתנהגים כאילו אין דין ואין דיין. בהמות. כולם בהמות. אני רואה כיצד הם סוגדים לאלילים שעל הבמה. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. מסרים של הרס וחורבן נופלים על אוזניים קשובות וערלות שאינן מבינות את הנאמר להן, אינן מבינות שבזאת נחרץ דינם למוות. מריעים, מריעים למולך, מריעים לעשתורת, מריעים לדגון, מריעים לעמלקים שבאים לשסף את גרונם.

אישה ובידה כלב דוחקת בי לשיר את המילים שאינני מכיר, היא מחייכת אליי. אני מביט בה בתדהמה ובבוז. היא מתייאשת ומפנה את מבטה בחזרה אל הבמה, ממשיכה לשיר בדבקות את שירי תקוות השווא שהללו מכניסים בקהל העיוורים המעריץ אותם.

אינני מסוגל עוד. אני הולך משם.

התרחקתי ממקדש השקר. קולותיו עדיין נשמעים במקום בו אני יושב, אך לפחות אינני חייב לראות את המראות. כעת עליי להמתין.

הכרוז מכריז על עוד אליל שקר שעולה אל הבמה והמוני פרוצות קטנות צורחות את שמו באקסטאזה, כמגיעות לאביונה רק ממשמע שמו. אני חייב להפסיק לחשוב כך. עלי להיות טהור, טהור במעשיי וטהור במחשבותיי. רק כך אוכל להושיע את עם ישראל.

אני מתרומם מהאדנית הלבנה שעליה התיישבתי. נושא תפילה קטנה, הולך צעד אחורה, צעד קדימה, כמעט כמו בתפילה. איש מהעומדים פה אינו יודע תפילה מהי, אני משוכנע. לא נורא. עדיין ישראל הם וראויים לגאולה. אני מחייך, גאולה... הגאולה שזורה בגורלי למין הרגע בו נימולתי. רק אני אגאל את עם ישראל. כך חזו הוריי כבר אז.

הראשון יורד, כולו חיוכים. קיוויתי ששניהם ירדו יחדיו, אך כנראה לא כך נגזר. אני עומד עכשיו, דרוך, מוכן. הוא נכנס למכוניתו. אני מתבונן במדרגות, בודק אם אוכל להצליח בכל זאת, אך לא.

אני רואה אותו עכשיו. המחריב. משיח השקר. הוא יורד במדרגות, ישר אליי. אני מתקרב, מופתע מעט שאיש אינו שם לב אליי, אבל ממשיך. הוא פונה ימינה ולבי נחמץ בקרבי לרגע, בעוד הוא לוחץ ידיים לקהל עובדי האלילים, אך לא. הוא חוזר אחורה וממשיך בדרכו. המאבטחים המקיפים אותו מביטים לכיוון הקהל בלבד, אינם מדמיינים שאני נמצא ממש מאחוריהם. השם בעזרי, אני מבין. השם סימא את עיניהם מראות על מנת שאוכל למלא את משימתי. אני מתחיל למהר, שולח יד אל כיס מעילי, רואה את גבו העטוף בחליפה היקרה, הנה, כמעט והגעתי אליו, עוד אדם אחד מפריד בינינו...

שלח תגובה

תגובות


Comments