ראיון עם אינגה דויטשקרון

1. ראיון עם אינגה דויטשקרון – ברלין, ה-16 בנובמבר 2009    

 

ליצירת קשר: Duesseldorferstr. 44A

Berlin 107107 

מספר טלפון/פקס: 030-8264849

[מטרתו הכללית של המוזיאון ומטרת עבודתה היו להנציח את אלה שהעזו להציל יהודים ולהראות שהצלה והסתרה לא היו בלתי אפשריות].

בשנים 1936-1935 אוטו ויידט התעוור. היה לו בימים ההם בית מלאכה קטן למטאטאים ולמברשות ברח' גרוסביהרן Grossbeehrenstrasse)). בשנת 1939 הוא נצטווה על-ידי הוורמאכט (וקיבל חוזה) לספק להם מטאטאים ומברשות. הוא היה אנטי-נאצי מובהק ובאמצעות החוזה מצא דרך להוליכם שולל. הוא קיבל את החומרים לייצור המטאטאים, אך סיפק רק חלק ממה שהיה מצופה ממנו. הוא השתמש בשאר החומרים כדי להשיג את מבוקשו: הוא הציע את סחורתו (שהיה לה ביקוש רב לאור המחסור באותה תקופה) לחנויות כלבו בתמורה למזון, בגדים או כסף ששימש לשחד את הגסטאפו. תמיד היה לו ארנק ביד, כך שאנשים ידעו שאפשר לצפות למתנות ממנו.

הגסטאפו שלטו בכל מקומות העבודה שבהם הועסקו יהודים. היהודים הורשו לעבוד רק בעבודה פיזית קשה, (כגון  מפעל ייצור הכימיקלים AG Farben, סימנס וכדומה). רק לחולים או לאנשים בלתי כשירים הורשה לעבוד בעבודה אחרת.  אינגה, שהייתה בת תשע-עשרה, עבדה כך ב-AG, והייתה זו עבודה קשה מאוד. היא חיפשה דרך להתחמק מעבודה זו. היא הייתה צעירה ובריאותה הייתה טובה מאוד. יום אחד היא נעלה נעלי עקב לעבודה, עלתה על חשמלית – הנסיעה נמשכה שעה וחצי בכל כיוון, ועוד עשר שעות עבודה על הרגליים  ובדרך זו פיתחה זיהום בברך. בשל הזיהום היא לא הייתה עוד כשירה לעבודה. הבעיה הבריאותית הזו נשארה עמה במשך כל חייה והיא אף קיבלה פיצויים בגינה. כך נפתחה בפניה הדרך לעבוד בשביל אוטו ויידט, אדם שהכירה. הוא רצה להעסיק אותה, אך למעשה לא הייתה לו עבודה בשבילה. הוא המציא בשבילה משרה כי היא מצאה חן בעיניו. הוא היה פציפיסט ומעולם לא החזיק בידיו נשק. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא היה חובש. הוא אמר שהיה סוציאליסט, אך הוא לא היה חבר במפלגה הסוציאליסטית. הוא רימה את הנאצים בכל הזדמנות שהיה יכול והשתמש בשיטות שונות כדי להשיג את מטרותיו. הוא היה עיוור, אם כי לא לחלוטין, אך עשה שימוש בעיוורונו כאשר היה זקוק לכך. אביה של אינגה היה סוציאליסט וידידיו עזרו לה ולאימה להסתתר כשהיא היא לא יכלה עוד לעבוד בשביל ויידט.

תחילה הצטופפו יהודים בתוך דירות של יהודים אחרים – כמה משפחות בחדר. היא התגוררה עם אמה ועם עוד עשרה איש במקום שהיה בו מתקן שירותים אחד, תנור אחד  והחיים היו בלתי נסבלים: מלחמה על הזכות להשתמש ראשון בחדר האמבטיה ובשירותים בשעות הבוקר, כאשר כולם היו חייבים לרוץ לעבודה, גנבות אוכל שהתבשל על התנור וכדומה.

גירוש. בסתיו 1941 קיבלו אנשים טפסים למלא שבהם הצהירו על נכסיהם. איש לא ידע מה הייתה מטרת הטפסים.  בביתה של אינגה משפחה אחת קיבלה טופס כזה. ואז, ב-16 באוקטובר, בשעה שמונה בערב, הגיעו אנשי גסטאפו אל הדירה. אינגה פתחה את הדלת; כך החל הגירוש. מאותו רגע ידעו כולם שמשפחה שמקבלת טפסים כאלה היא הבאה בתור. אירוע כזה התרחש פעם בחודש לערך, ולאחר כל גירוש נשמו האנשים לרווחה שהפעם הם ניצלו. הגירוש היה "למזרח" ואיש לא ידע מה עלה בגורל המגורשים. כך גורשו אל דרכם האחרונה רוב יהודי ברלין. אלה שנותרו מאחור היו "עובדים חיוניים". כל זה קרה בשנים 1942-1941. לקראת סוף שנת 1942 החלה אינגה לחפש מקומות מסתור. בחודש נומבבר 1942 הם שמעו ב-BBC (תחנה שנאסרה לשמיעה, אך אנשים המשיכו להקשיב, בעודם מכסים את הרדיו בשמיכות כבדות) ידיעה מטושטשת ולא ברורה על רציחות המוניות של יהודים ב"מזרח". זו הייתה הפעם הראשונה שהתקבלה ידיעה כזו.

יום אחד בשנת 1942 הגיעה משאית של הגסטאפו אל החצר של בית החרושת לעיוורים ואספה את כל העובדים לשם גירוש. אוטו ויידט הלך אל משרדי הגסטאפו ודרש לדעת כיצד זה העזו לקחת את העובדים שלו בעוד שיש לו צו מן הוורמאכט לספק להם סחורה. הוא שב לאחר שעות אחדות וכל עובדיו עמו.

ב-27 בפברואר 1943 – ברלין הוכרזה "Judenrein" (ריקה מנוכחות יהודים) והחל מבצע ה-"Fabrik Aktion" לאיסוף כל היהודים הנותרים, כולל אלו שעבדו ב"עבודות חיוניות"; האס-אס הסתובבו בין מקומות עבודה, לא בבתים, כדי "לצוד" את היהודים. ויידט לא יכול היה עוד לעזור להם. כשהם האחרונה עמדו לצאת לדרך, עובדת אחת, רוזה כץ (Rosa Katz) אמרה לאינגה: " Ich hab noch nicht eine Jacke fuer die Reise" ("אין לי אפילו מעיל לנסיעה"). אינגה ירדה והביאה לרוזה את המעיל שלה. היא לא סיפרה על כך לאימא שלה. בחג המולד נתן לה אוטו ויידט במתנה מעיל חדש. הוא היה אדם מאוד רגיש. כשהיא ואמה חיפשו מסתור, הן לא ידעו מה לעשות עם הרהיטים שלהן, והוא הציע לקחת אותם אל בית המלאכה (הם נגנבו בהמשך). הוא הסתיר כמה עובדים בבית המלאכה, אך הם נתגלמצאו לאחר זמן כי מישהו פטפט עם "מרגל" יהודי שעבד בשביל הנאצים. היו כמה אנשים שריגלו – אינגה סרבה לדבר על כך; היא רק הזכירה אישה בשם סטלה (Stella) – מודיעה מפורסמת שהסגירה רבים, ועליה אמרה אינגה, שאותה היא רצתה לרצוח בתום המלחמה.

לאחר הגירוש, אוטו ויידט שלח חבילות לטרזינשטאדט (לשם הגיעו חלק מהמגורשים שהכיר), והתקבל אישור שמאה וחמישים חבילות כאלה הגיעו ליעדן (הן נמצאות כעת במוזיאון), חבילות שהיו חיוניות לאסירי המחנות. בחודש מאי 1944 אליס ליכט (Alice Licht), מזכירתו ומשפחתה נשלחו לבירקנאו. היא כתבה לויידט גלויה ,שבה הודיעה שלוקחים אותם לאושוויץ וזרקה את הגלויה מהרכבת. נראה שמישהו מצא אותה ושלח אותה אוטו ויידט נסע לאושוויץ, הביא כסף ובגדים ומצא דרך לשחד שומר שיעביר לה מכתב ובו כתב היכן תוכל למצוא בגדים וכסף (שהוא החביא במקום כלשהו בעיר), וכך היא ניצלה.

ויידט הלך לעולמו בשנת 1947; הוא קיבל אות חסידי אומות העולם ממוזיאון יד ושם בשנת 1972 – רעייתו הגיעה לטקס. בשנת 1988, טרם האיחוד בין מזרח למערב גרמניה, שבה אינגה אל בית המלאכה – שנמצא במזרח ברלין – בפעם הראשונה. הוא נותר בלא שינוי. מאוחר יותר הוא הפך למוזיאון, בתום מאבק קשה, אשר כלל גם מאבק עם המוזיאון היהודי בברלין, ששאף להעניק לו אוריינטציה שונה בתכלית. אינגה רוצה שהמוזיאון יהיה לזכרו של אוטו ויידט ואחרים כמוהו, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים.

 

 

 

 

 
Comments