התנועה למען גידול הומאני של חיות משק


מזון, צדק וקיימות


מכתב פתוח לרשת "הול פודס" האמריקאית מאת לייר קית', מחברת "מיתוס הצמחונות – מזון, צדק וקיימות"

 

מתוך הבלוג http://healthypaleocoalition.com/lierre-keith/ 

                                       

תרגום: אילה בצלאלי

 

התוכנית "הבריאות מתחילה כאן", של רשת המזון הבריאותי האמריקאית "הול פודס" - מוטעית מיסודה. הכיוון הכללי שלה של "ארבעת עמודי הטווח" יוביל צרכנים לאורך חיים טבעוני או למשהו קרוב לזה. זהו ניסוי תזונתי שכבר אכזב דור שלם מאיתנו. אימצנו את הטבעונות במחשבה שזוהי האופציה הטובה ביותר לבריאות, צדק, זכויות בעלי החיים והצמחים. טעינו. כל מה שעשינו היה להרוס את הגוף שלנו. של חלק מאיתנו לצמיתות.

 

החסרונות התזונתיים של דיאטה המבוססת על צמחים הם רבים. ראשית קיימת רשימה שלמה של ערכים תזונתיים שחסרים לחלוטין או שקיים ממש מעט מהם בגוף ביניהם ויטמינים A וD, חומצה פולית, CoQ10, ברזל, B12, חומצות אמינו כגון טריפטופן, קרניטין וטאורין ומארחי מינראלים.

 

החלבון מצמחים לא שלם ובמידה רבה אינו נגיש. הוא עטוף בתאית אשר בני אדם אינם מסוגלים לעכל. אין כולסטרול בתזונה טבעונית. כולסטרול, למרות ההשמצות שהוא סופג לאחרונה ממוסדות הבריאות הציבורית שלנו, הוא חומר המעניק חיים והוא נדרש על ידי כל תא בגוף האדם.

 

בנוסף, יש את בעיית העודפים. בבסיסה של דיאטה המבוססת על צמחים ישנה ערמה של סוכר. אתם יכולים לקרוא לזה "פחמימות מורכבות" אם אתם רוצים אבל בסופו של יום, הפחמימות הללו מפורקות במערכת העיכול שלנו לסוכר פשוט וזורעות הרס בכל הגוף. במילותיה של דר' מארי דן ודר' מייקל אדס: "הרבה אנשים מחזיקים בדעה שיש פחמימות טובות ורעות כאשר בפועל הן כולן בלתי נסבלות ומתורגמות לסוכרים נוראיים".

 

כל הזרעים - כולל דגנים וקטניות - מצוידים במנגנוני הגנה בצורה של חומרים אנטי מזינים ורעילים על מנת להגן על עצמם מלהיאכל על ידי בעלי חיים. אנטי-נוטריאנטים כמו חומצות פיטיות נקשרים במינרלים במערכת העיכול, מה שהופך אותם בלתי נגישים. זרעים מכילים מעכבי פרוטאז המעכבים את העיכול וספונין המנקב חורים במערכת העיכול האנושית. בנוסף, קטניות נאות מכילות כל כך הרבה רעלנים עד שהן יכולות להיות קטלניות.

 

דגנים וקטניות מכילים גם חומרים הנקראים לקטינים, אשר עשויים לעורר מחלות אוטואימוניות. ולבסוף, יש את הסיוט של גלוטן, עליו נכתבו כבר ספרים שלמים.                             

 

לקרוא לדיאטה המבוססת על צמחים "ריכוז תזונתי" כפי שקוראים לה ב"הול פודס" זה להתעלם לגמרי מהמציאות.  בשר שריר פי בין עשרה עד מאה פעמים יותר מרוכז תזונתית ממזונות צמחיים, ובשרי איברים הם פי עשר למאה יותר מרוכזים תזונתית מאשר בשר שריר. זו הסיבה מדוע תרבויות ילידים בכל העולם מחשיבות מזונות כמו כבד ולב כקדושים.

 

הממצא הארכאולוגי אינו יכול להיות ברור יותר. ברגע שאנשים גילו את החקלאות, הם התכווצו בממוצע כ- 12 סנטימטרים, עצמותיהם הפכו נגועות במחלות, והשיניים שלהם נשרו. זה הרעיון שעומד מאחורי המונח "מחלות הציביליזציה". אין מושג מקביל של "מחלות הציידים- לקטים". המחלות של הציביליזציה כוללות מחלת לב וכלי דם, סוכרת, סרטן, ומכלול שלם של מחלות ניווניות ואוטואימוניות. לי, באופן אישי, יש  רגישות לנושא מאחר וחליתי גם במחלה ניוונית וגם במחלה אוטואימוניות לאחר תקופה של עשרים שנים כטבעונית. זו אחת הסיבות שאכפת לי כל כך מהנושא הזה: אני רוצה למנוע מהדור הבא מלהרוס את גופו בדרך בלתי הפיכה כפי שהרסתי אני את גופי.

 

אנשים רבים הגיעו למסקנה כי תזונה טבעונית היא התזונה הטובה ביותר במובן של צדק סביבתי וקיימות. זה פשוט לא נכון ואני רוצה לקחת את הזמן כדי להסביר מדוע.

 

הרעיון מבוסס על בורות מעציבה בכל הנוגע לטבעה של החקלאות ושל החברות שחקלאות מייצרת. במילים פשוטות, חקלאות היא מלחמה נגד העולם החי. במונחים מאוד גסים, יש לטהר את הקרקע מכל ייצור חיי עד לרמת החיידקים על מנת שהקרקע תוכשר לשימוש האדם. אז חקלאות אם כך, היא טיהור ביוטי. היא דוחקת לצמיתות את כל המינים מהאזור שבה היא מתקיימת, במילים קצת פחות נעימות, חקלאות גורמת להכחדה. היא גם הורסת את שכבת האדמה העליונה של הקרקע. ואדמה היא בסיס לחיים עליי אדמות. אנחנו חייבים את כל הקיום שלנו לעשרה סנטימטר של אדמה והעובדה שיורד הגשם.

 

אז חוץ מ- 46 השבטים של ציידים- לקטים, האחרונים שנותרו, המין האנושי הפך את עצמו תלוי בפעילות שהורגת את כדור הארץ. לורן קורדיין, מומחה לתזונה הפליאוליתית, אומר שאנחנו בנתיב חד כיווני לקראת תלות מוחלטת בדגנים, נתיב שאין ממנה חזרה. כל זה קורה משום ש- 80% מהצריכה הקלורית של האוכלוסייה האנושית הנוכחית באה מחקלאות, כתוצאה מכך 98% מהערבה האמריקנית נמחקה. נעלמה. במילותיו של ריצ'רד מאנינג, "שדה חיטה הוא חיתוך חד משמעי של יער הדשא." במונחים של אדמה למשל, המחרשה הרסה 99% אחוזים מהאדמה בערבה הקנדית.

 

במספרים, עונה אחת של נטיעת יבול שנתי של דגנים  כגון חיטה, תירס או סויה - יכולה להרוס 2,000 שנה של אדמה. קרקע היא הבסיס לחיים עליי אדמות. זה לא רק לכלוך חסר רגש. אנחנו לא יכולים פשוט להחליף כמה מינרלים ולקוות לטוב. זה חיי. וזה כבר מעבר לדמיונות הכי פרועים שלנו. כף אחת של אדמה מכילה יותר ממיליון יצורים חיים. מטר מרובע של אדמה יכול להכיל אלף מינים שונים של בעלי חיים. היצורים האלה הם אלו שעושים את העבודה הבסיסית של חיים. אם לצטט מדען בשם ג'יימס נרדי, העוסק בחקר האדמה: "הקרדיט להתחדשות המתמדת על כדור הארץ מגיע בעיקר לבקטריות המצויות באדמה".

 

אבל החקלאות הורסת את כל זה. ג'ארד דיימונד, מחברו זוכה פרס הפוליצר של הספר "רובים, חיידקים ופלדה" קורא לחקלאות "הטעות החמורה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי".

 

טובי האמנוואי קורא חקלאות בת קיימא "אוקסימורון", וריצ'רד מאנינג משתמש באותה המילה בדיוק: "ביולוג, או כל אחד אחר לצורך העניין, יכול לתכנן מערכת תקנות שתיצור חקלאות בת קיימא. אבל חקלאות בת קיימא היא אוקסימורון. היא בעיקר מסתמכת על מערכת לא טבעית של עשבים שנתיים הגדלים במונו-קולטורה,  מערכת שהטבע לא מקיים בעצמו ואפילו לא מזהה כמערכת טבעית. אנו מקיימים אותה עם מחרשות, פטרוכימיה, גדרות ותמיכות, משום שאין דרך אחרת לקיים אותה ".

 

חקלאות היא הדבר ההרסני ביותר שאנשים עשו לכדור הארץ. קראו זאת שוב: חקלאות היא הפעילות האנושית ההרסנית ביותר.

 

מטרת החקלאות היא ליצור מונוקרופ שנתי. טבע, לעומת זאת, עושה בדיוק את ההפך. הוא יוצר גידולים רב שנתיים של צמחים שחיים זמן רב. זה אומר שיש להם מערכת שורשים גדולה ומסובכת. שורשים אלה הם מטריצה שמחזיקה את הקרקע במקום. הם גם השורשים היחידים שיכולים להתחפר עמוק מספיק כדי למשוך את המינרלים משכבות הבסיס של הסלע. ללא מינרלים אלה, החיים בלתי אפשריים.

 

גידולים רב שנתיים פירושם צמחים רבים ושונים העובדים יחדיו כדי ליצור ולהגן על שכבת הקרקע העליונה. הטבע יוצר סוגים שונים של גידולים רב שנתיים נצחיים כגון יערות, ערבות, ביצות, סוואנות, וטונדרות. אלו עשויים להיראות שונים במבט הראשון, אבל הם באותה התבנית. המון צמחים שונים, שחיים זמן רב, והתפקוד הבסיסי שלהם הוא להגן ולבנות קרקע, על מנת להפוך את החיים על היבשות אפשריים. זו הסיבה שכל כך הרבה תרבויות של ילידים מתייחסות לצמחים כאל זקני השבט שלנו, ההורים שלנו, הסבים והסבתות האהובים שלנו. זה נכון. הצמחים יצרו אוויר עשיר בחמצן והם יצרו את האדמה, הלא היא השמיכה והעריסה עבור כל היצורים החיים. ואיך אנחנו גומלים להם?

תזכרו מה זה בעצם חקלאות: אתה עוקר את היער, או שאתה קורע את הערבה, או שאתה מנקז את הביצות - אתה הורס את הצמחייה הרב שנתית. ומה שאתה מצמיח במקום הם גידולי מונוקרופ, גידולים אשר מתים אחרי שנה או אחרי עונה. גידולים שיכולים לצמוח רק לעונה קצרה או שניים, מספיק זמן על מנת לייצר זרע גדול ועצום, ואז הם מתים. אם אי פעם יצוא לכם לנסוע לאורכן של מדינות נברסקה או איווה בארצות הברית, מה שתראו הם קילומטרים על גבי קילומטרים של תירס, סויה או חיטה. גידולים חד עונתיים במקום קהילה צפופה של צמחים ובעלי החיים אשר עובדים יחד כדי ליצור יותר אדמה.

 

והאדמה אינה מוגנת. למעשה היא חייבת להיות חשופה על מנת שנוכל לשתול את אותם הזרעים מידי שנה. אין שורשים המחזיקים בקרקע מלמטה ואין אף תאית שתגן עליה מלמעלה. ובדיוק כמונו, כאשר האדמה חשופה, היא מתה. אור השמש הקופחת, גשם שמכה בחוזק, הרוח שמעיפה אותה, מי שאמורה להיות בית גידול למיליון יצורים שעושים עבודה בסיסית של חיים, הופכת למלח ואבק. החקלאות היא הטורף הכי אכזרי: מה שהיא צדה היא מערכות אקולוגיות שלמות. וזה קורה על פני הגלובוס.

 

איך תרבות שהורסת את הבסיס של חיים יכולה להיקרא "בת קיימא"?  באמת, תרבות כזו יכולה רק להיקרא תרבות לא שפויה. זה אכן מוזר מאוד, אבל אותם המוצרים החקלאיים המקודמים על ידי כוונות הטובות כדרך להציל את כדור הארץ הם בעצם הדרך שבה אנחנו הורסים את כדור הארץ.

 

החקלאות לקחה את כל מה שהוא יכולה. לא נשארה אף יבשת. תשעים וארבעה אחוזים מהאדמות החקלאיות של איראן הרוסות: שליש מפקיסטן נמצא תחת סיכון של מדבור, סופות אבק מסין משפיעות על איכות האוויר בקולוראדו. החקלאות הותירה שובל של הרס אקולוגי והכחדה המונית בעקבותיה. חקלאות, בעיקר גידולי האורז, מסמנת גם את תחילתה של ההתחממות הגלובלית.

 

מעבר לזה החקלאות מסמלת גם תחילתו של הרס החברה האנושית, היא מסמנת את תחילתו של המיליטריזם וגם של העבדות. בשבעת המרכזים שבהם התפתחה חקלאות, החברה אנושית עוקבת אחר אותו הדפוס.

 

חברות חקלאיות הופכות מחומשות – זה קורה תמיד- משלוש סיבות: ראשית, חקלאות יוצרת עודף, והעודף צריך להיות מוגן. אם זה יכול להיות מאוחסן, זה יכול להיות גנוב.

 

שנית, החקלאות מסמלת את האימפריאליזם. חקלאות היא למעשה מלחמה נגד העולם הטבעי וזה מטבעו הרסני. בסופו של דבר החקלאים יצטרכו יותר אדמה, יותר משאבי קרקע. אנשים לא יוותרו על אדמתם, על המים שלהם, או על העצים שלהם. אבל מוקדי הכוח צריכים את כל הדברים האלה. אז יש מחלקה שלמה של אנשים שתפקידם הוא מלחמה, שתפקידה הוא לקחת קרקעות ומשאבים בכוח - חקלאות מאפשרת זאת, וגם הופכת את התהליך לבלתי נמנע.

 

בנוסף, החקלאות הובילה לעבדות. חלק מהמשאבים שהיא זקוקה להם הם בני אדם אחרים. חקלאות היא עבודת פרך. לצורך השוואה, ציידים-לקטים עובדים כ- 17 שעות בשבוע. עבור החקלאים, העבודה לעולם לא נגמרת. אמנם אבדנו את הזיכרון התרבותי הזה, כי אנחנו כבר משתמשים במכונות במקום בבני אדם אבל את האנרגיה העיקרית שצרכה החקלאות השיגו בעבר מעבדים. כל זה הפך להיות לופ שבו החקלאות יוצרת את הצורך בצבא, והצבא מתאפשר על ידי העודפים של החקלאות.

 

איך אפשר לומר שהחקלאות ברת קיימה? מה שכדור הארץ צריך זה לא עוד מאותו הדבר. הטענה על צדקתה של תזונה צמחית מוטעית. לא משנה כמה אצילות  המטרות – הן שגויות. להרוס את הבסיס של החיים עצמם לא הולך להציל את כדור הארץ. והסיבה היחידה שלא הבינו את זה היא בגלל שאנחנו, במהות שלנו, תעשיינים עירוניים, גם אם אנחנו חיים באזורים כפריים. אין לנו מושג מה כדור הארץ צריך או איך הוא הולך להיראות אחרי עשרת אלפים שנים של חקלאות.

 

אז מה כדור הארץ שלנו צריך על מנת לתקן האלה את נזקי הגידולים החד שנתיים? כדור הארץ רוצה להיות יער. הוא רוצה להיות ערבה. והוא בהחלט רוצה את הביצות שלו בחזרה. אם אנחנו פשוט נזוז הצידה ונפסיק להשחית אותו נוכל לכבד את הרצון הטבעי של כדור הארץ ושל אותן קהילות של יצורים חיים יחזרו לחיות בשלום על פני הפלנטה.

 

בסופו של דבר אנחנו צריכים לאכול את המזון שבא מתוך העולם החי ולא מזון שפוגע בו. את המזון שאכלנו במשך ארבע מיליון השנים הראשונות שלנו על כדור הארץ.

 

כולנו מכירים את הוויכוח הפוליטי שתזונה צמחית יכולה להאכיל את כולם על פני כדור הארץ. לאנשים אשר תומכים באמירה הזו אין את המודעות לכך שחקלאות היא ההרס של העולם החי. הטיעון שלהם הוא שכל התבואה המיועדת להאכלת בקר צריכה להיות מיועדת להאכלת בני האדם. זהו טיעון פשוט ונשמע דיי הגיוני, אני האמנתי בו במשך שנים.

 

אבל לטיעון הזה אין ממש אחיזה במציאות. איכר לא מגדל תירס על מנת שהוא יוכל להיות מזון לבעלי חיים. אלו עודפי התבואה שנמכרים למגדלי חיות המשק מאחר והערך הכספי, של כמויות העודפים הענקיות, נמוך כל כך. הורדת המחירים הקיצונית הזו מתאפשרת למעשה על ידי שישה תאגידי ענק אשר שולטים כמעט על כל אספקת המזון העולמית.

 

צריך להבין, קרגיל הוא תאגיד בבעלות פרטית השלישי בגודלו בעולם. קרגיל וקונטיננטל מחזיקים יחד ב- 25 אחוזים מסחר התבואה בעולם. חמש חברות נוספות שולטות ב- 75 אחוזים מהתירס; ו- 4 חברות מחזיקות ב- 80 אחוזים מהסויה המעובדת בעולם.

 

הם מורידים את המחירים מתחת לעלויות הייצור ושומרים על מחירי ריצפה. יש להם מונופול. הם מקבלים תקציבי ענק מממשלה הפדראלית - משלמי המסים האמריקאים – על מנת לפצות על ההפסדים. בכל שנה המחירים יורדים בגלל העודפים שנוצרו מהשנה הקודמת ולחקלאים אין אפשרות אחרת אלא ליישר קו.

 

ויש המון התאבדויות.

 

קפיטליזם במיטבו: מישהו הבין שתירס זול יכול להיות מזון לבעלי חיים ועל ידי זה להפוך גם את הבשר לזול בהרבה. אין זה רלוונטי בכלל מה שתזונה כזו יכולה לעשות לבעלי החיים או להשלכות של זה על הסביבה: מה שחשוב זה הרווחים. אבל פרה לא אמורה לאכול תירס. זה הורג אותה. שלושה חודשים של האבסה זה כל מה שהפרה מסוגלת לשאת. פרות נועדו לאכול לתאית וללחח עשב, לא לאכול תירס. החקלאות התעשייתית החלה בשנת 1950. המהפכה הירוקה הובילה מאז לכמות כה גדולה של עודפי תבואה עד שלחקלאים לא היה מה לעשות איתה. כמובן שכולנו צריכים לנסות להימנע מאכילת בשר שגדל בצורה מתועשת. כל מישהו עם דופק, שלא לדבר על מצפון, יסכים איתי. אבל להפסיק לצרוך בשר מתועש לא ימנע מהחקלאי לגדל כאלו כמויות עודפות של תירס.

 

הלכנו בכיוון ההפוך במשך 30 שנה. החלק הזה של המיתוס הצמחוני אינו קשור למציאות. הסיבה שהרעיון הזה התפספס היא כי אנחנו לא חיים בנברסקה. אנחנו חיים בעיקר בסביבה עירונית והמשותף לחיים שלנו ולחיים באזורי הגידול בנברסקה קטן יותר מהמשותף בין החיים שלנו לחיים בקרקעית האוקיינוס האטלנטי. חקלאות כרגע היא כיבוש חסר משמעות סטטיסטית לפי משרד העבודה האמריקנית. אבל אנחנו צריכים להבין מה שהכוח התאגידי עשה למזון שלנו, לכלכלה שלנו, לממשלה שלנו, לאדמה שלנו ולכדור הארץ שלנו.

 

דבר שני שאנחנו צריכים להבין: הדרך האמריקנית גורמת לרעב ברחבי העולם. היא לא עוזרת. חקלאות תעשייתית יוצרת תשואות תעשייתיות. עודפים ממנה נזרקים במדינות עניות, הורסים כלכלות מקומיות, מסיטות איכרים מאדמותיהם החקלאיות ויוצרת סביבה אורבאנית מזוהמת. זה אולי מרגיש כמו משהו מנוגד לכל היגיון אינטואיטיבי, אבל המקום האחרון שכדי לשים בו אוכל זול הוא ליד אנשים הרעבים בצורה כרונית.

 

מדינות המערב תומכות ביצרני המזון הענקיים עם סבסוד בהיקף של 360 מיליארד דולרים.  לדברי Oxfam, יצואנים יכולים להציע עודפים בארה"ב למכירה במחירים סביב המחצית מעלות הייצור; הורסים חקלאות מקומית ויוצרים שוק שבוי תוך כדי" המעגל הזה של שליטה בתאגיד, עודף היצע, וזריקת שאריות היבול, מוביל להרס כלכלות מקומיות. זה לא בדיוק פתרון לרעב בעולם.

 

התשובה? המדינות המייצאות צריכות להפסיק לזרוק את השאריות, מה שאומר שהן צריכות להפסיק לתמוך בייצור עודפים. היו לנו פעם נהלים שדאגו בדיוק לכך. בגלל שאנחנו - הציבור רחב - רצינו להגן על החקלאים ועל המזון, ולא על רווחי תאגידי הענק. מבחינה מעשית, זה אומר שאנחנו צריכים לעמוד מול אותם תאגידים אשר בבעלותם, פשוטו כמשמעו, כל אספקת המזון באמריקה. מבחינה פוליטית, זה דורש הבנה של מה שקרה למזון שלנו, לעתיד שלנו - לסחורה. אספקת יתר כרונית היא האויב של חקלאים גם במדינות עשירות וגם במדינות עניות. התבואה האמריקנית גורמת לרעב ולא פותרת אותו.

 

יש סכיזופרניה חמורה בשמאל. לכל אחד מהליברלים ועד הפרוגרסיביים יש הבנה מסוימת שמערכות יחסים של כוח לא יכולות ליצור צדק. והצדק הוא כוכב הצפון שלנו, זו המשאלה העמוקה ביותר שלנו. הסדר קולוניאלי שבו מרכז הכוח לוקח חומרי גלם ועבודה זולה מהמושבה הוא מה שאנו נוהגים לכנות "אימפריאליזם". עכשיו אנחנו קוראים לזה "גלובליזציה". אף אחד לא קורא לזה צדק.

 

למעט כאשר זה מגיע לאוכל. לפתע, הפרוגרסיביים מכוונים לאותו הסדר שפורט לעיל. אבל תשאלו את עצמכם: למה אנשים בקמבודיה צריכים להיות תלויים באמריקה לקיום הבסיסי שלהם? זה גוזר עליהם להשתתף בכלכלת שוק שבה הם יצטרכו להקדיש את זמנם ואת המשאבים שלהם כדי לייצר חומרי גלם, כמו עפרות עץ ומתכת, או כמו מוצרי צריכה זולים כדוגמת נעלי התעמלות או שבבי מחשב, למדינות עשירות. מהתשלום הזעום שהם מקבלים בתמורה, הם יוכלו לקנות אוכל מאותן מדינות עשירות. זה הסדר הרסני, בלתי אנושי, ומדכא. אני חייבת להאמין שצמחונים פוליטיים לא חשבו על זה. כי אם אכפת לך מהרעב בעולם, ואתה קונה המבורגר סויה כתגובה כלשהי, אתה נותן כסף לאותם אנשים שאחראים במידה רבה לבעיה.

 

אלו הבעיות ענקיות, מבחינה מוסרית, מבחינה פוליטית, גם מבחינה רוחנית. אבל בלי כדור ארץ מתפקד, כל אלו שנויות במחלוקת. כדי לקבל החלטות בנוגע לאחריות סביבתית אמיתית בכל הקשור לאוכל, השאלה הבסיסית ביותר היא: האם האוכל הזה הורס קרקע, או בונה שכבת קרקע עליונה? השאלה השנייה היא: איזה סוג אנרגיה האוכל הזה דורש? בסופו של דבר, האנרגיה המתמשכת היחידה שלנו היא השמש. אם מזון תלוי בדלק ביולוגי עבור הגידול שלו, הטיפול בו, וההובלה שלו אזי משאב הטבע הזה ייגמר, ויעזוב את כדור הארץ במצב גרוע יותר ממה שהוא מצא אותו. קשור לזה הוא הגורם השלישי: המרחק. האם האוכל הזה בא ממקום מגוריך? או שהיא הגיע באותו נהר של שמן המכונה גם את מערכת הכבישים המהירים? או גרוע מזה, האם הוא הגיע מסין? אם אתה מסוגל לצעוד אל המקום שבו המזון שלך גדל זה מדד טוב. זו דרך אחרת לומר "קהילות ביוטיות שלמות", שזו דרך אחרת לומר יערות ושדות וביצות, שזו דרך אחרת לומר בית.

 

יש לנו תקווה, עדיין. אם ניקח את כל האדמה החקלאית ממזרח דקוטה ונחזיר אותה להיות ערבה, ארצות הברית הייתה הופכת מייד לכיור פחמן נקי. וזה גם אם כולם ימשיכו לנהוג ברכבי השטח שלהם מכאן לגיהינום. על פני הגלובוס, אם נתקן אפילו 75 אחוזים משטחי המרעה, ייקח לנו פחות מ 15 שנה כדי שהפחמן באטמוספרה יצנח ב- 330 ppm.

 

שטחי מרעה ומעלי גירה מדהימים ביצירת אדמה ופחמן הוא אבן הבניין שלהם.

 

במשך 10,000 שנים החקלאות הובילה להרס, הרס, הרס. אנחנו צריכים להפוך את התהליך ולהתחיל לתקן ולשחזר. לתקון את הנהרות, את האדמה המותשת. לשחזר את העשבים ואת חברות בעלי החיים שלהם. להצטרף כמשתתפים לעולם ולא לשלוט בו.

 

זו דרך שהיא הרבה יותר גדולה וחשובה מאשר מה שמת על הצלחת שלך. אם אתה צריך לשאול מה מת כדי להשיג את האוכל שעל הצלחת שלך – אז  במקרה של חקלאות, התשובה היא "הכל". כשאני מסתכלת על ארוחת הערב שלי, אני רוצה חשבון מלא, חשבון שהולך הרבה מעבר למה שנמצא מולי. כמה נהרות נסכרו, כמה ערבות נחרשו ויערות נקרתו, כמה שכבות קרקע עליונות הפכו לאבק? אני רוצה לדעת על כל המינים וכל הזנים שנעלמו. ואני רוצה אותם בחזרה.

 

אלה הם האפשרויות שלנו: אנחנו יכולים לשלוט או שאנחנו יכולים להשתתף אבל אין דרך החוצה. אנחנו יכולים להיות חלק ממוות הוא מחזור החיים, או חלק מהמוות שהורס אותו אולי לנצח.

 

אדוארד היימס, בקלאסיקה שלו  Soil and Civlization, עושה את אותה הבחנה. הוא אומר שאנחנו יכולים להיות חברים בקהילת אדמה - אנו יכולים להשתתף בהגנה על האדמה ובייצור יותר אדמה ויותר חיים על ידי לקיחת התזונה שלנו מהחיים בתוך הקהילות שכדור הארץ שלנו, באופן טבעי מייצר - או שאנחנו יכולים להיות טפילי קרקע על ידי החקלאות.

 

כאשר העולם כולו מונח על כף המאזניים, אני מפצירה ברשת "הול פודס" ולקוחותיה לשאול את השאלות העמוקות יותר בתקווה שיקבלו כמה החלטות טובות יותר.

 

בכבוד רב,

לייר קית'

 

 

 

 

 

References

  • Cordain, Loren. “Cereal Grain: Humanity’s Double Edged Sword.” In Simopoulos , AP, editor, Evolutionary Aspects of Nutrition and Health.
  • Diet, Exercise, Genetics and Chronic Disease. World Review of Nutrition and Diet, 1999, vol 84, pp 19–73.
  • http://www.direct-ms.org/pdf/EvolutionPaleolithic/Cereal%20Sword.pdf
  • —The Paleo Answer: 7 Days to Lose Weight, Feel Great, Stay Young. Hoboken, New Jersey: John Wiley & Sons, 2012.
  • Diamond, Jared. “The Worst Mistake in the History of the Human Race,” Discover Magazine, May 1987. (http://discovermagazine.com/1987/may/02-the-worst-mistake-in-the-history-of-the-human-race)
  • Eades, Drs. Mary Dan and Michael. The Protein Power Lifeplan. New York: Warner Books, 2000.
  • Hochschild, Adam. Bury the Chains: Prophets and Rebels in the Fight to Free an Empire’s Slaves. New York: Houghton Mifflin Harcourt, 2005.
  • Hyams, Edward. Soil and Civilization. New York: Harper and Row, 1976.
  • Manning, Richard. Grassland: The History, Biology, Politics and Promise of the American Prairie. New York: Penguin Books, 1997.
  • –Rewilding the West: Restoration in a Prairie Landscape. Berkeley, CA: University of California Press, 2009.
  • Markegard, Doniga and Susan Osofsky, “Living the Local Food Life,” Permaculture Activist, #75.
  • Montgomery, David. Dirt: The Erosion of Civilizations. Berkeley, CA: University of California Press, 2007.
  • Nardi, James. Life in the Soil: A Guide for Naturalists and Gardeners. Chicago: University of Chicago Press, 2007.