שופטים

פרשת שׁוֹפְטִים

 

דברים ט"ז

יח שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק.  יט לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.  כ צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. 

 

דברים י"ז

ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ  וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.  ט וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.  י וְעָשִׂיתָ עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.  יא עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה  לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.  יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל-הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.  יג וְכָל-הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד. 

 

 

עקרונות המשפט העברי עקרונות יפים ותקפים הם עד היום: על המשפט להיות מושתת על הצדק; עליו להיות מושתת על השוויון; עליו להיות נקי משחיתות; עליו לכוון למטרה הגבוהה ביותר שניתן לכוון אליה – החיים. מבין השורות ניתן להבין כי ללא מערכת משפט טובה אין לעם חיים ראויים לשמם.
 
גם בימינו, כשיש לנו מדינה, מערכת חוקים ובתי משפט הפועלים על פי חוקים אלה, אין הצדק, השוויון ונקיון הכפיים ממומשים במלואם כמובנים מאליהם. גם כיום, כשיש לנו כלכלה מפותחת וצבא המגן על גבולנו – ללא המשפט אין לנו חיים. המשפט הוא אחד הכלים החשובים ביותר לקיומה של חברה עמוסת ניגודים ומתחים.
 

וכיצד נבחרים השופטים? אכן, התורה מציינת גם את 'השופט אשר יהיה בימים ההם' וגם את הכוהנים הלוויים, אך נראה כי המשפט העברי, על פי התורה, מגובש על ידי הסמכות הדתית. הכהנים הלוויים הם אשר מפרשים את רצון האל, ובשמו הם מעצבים את מערכת החוקים. לא מוזכרת כל אפשרות לקיים דיון על החוקים עצמם או לחדשם, 'וכל העם ישמעו וייראו'.

מתן סמכות כה מוחלטת למנהיגות הדתית בענייני משפט מסכן גם את עקרון הצדק, גם את עקרון השוויון וגם את הדרישה לטוהר מידות. מנהיגים דתיים, נאורים ומחוננים ככל שיהיו, בני-אדם הם, ולאיש מהם אין היכולת והזכות לתאר הלכה או חוק כלשהו כ'רצון האל'. מרגע שהופיע בתרבותנו הרעיון הדמוקרטי וכבש את מקומו הצודק לצד עקרון שלטון המשפט, נולד רעיון הפרדת הדת מהמדינה, כרעיון שמימושו הכרחי לקיומה של המדינה המודרנית. מדינת ישראל הצעירה נרתעה מביצוע המהלך החשוב הזה, ועובדה זו מולידה גם היום סערות ומאבקים בחברה שלנו, שרבים מאזרחיה אינם חיים אורח חיים דתי, ואינם מבססים את חשיבתם על אמונה באל. (עמנואל בן יוסף)
 
 

דברים יז יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. טז רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַיהוָה אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. יח וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ - הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.

 

המלך העתידי והדמיוני הזה, עליו מדבר ה' בפרקנו, הוא שיא השיאים של ה-'לא-לא'. לאחר הפתיחה המעלה בקורא שביב של אופטימיות – המלך ייבחר על ידי ה', והוא ייבחר מקרב אחיו – פוצח הבורא ברשימת איסורים ארוכה כאורך גלימת-מלך: לא איש נכרי ולא זר יהיה המלך, לא ירבה לו סוסים, לא ישיב את העם מצרימה, לא ירבה לו נשים, ולא יסור לבבו מעם ה'. לרגע נדמה לנו שסיימנו – הנה מגיע חלק ה'כן': המלך ישב על כסא ממלכתו, יכתוב או יעתיק את משנה התורה, יחזיק בתורה ויקרא בה כל ימי חייו, יירא את ה' וישמור את כל מצוותיו. ואז מגיע הקינוח: המלך יימנע מרום-לבב כלפי בני עמו, לא יסור מן המצווה ימין ושמאל, ואם כל זה יקרה – המלך יאריך ימים על ממלכתו, הוא וצאצאיו אחריו.

מי יחפוץ במלוכה כזאת? ואם יזכה לטעום מטובה, מדוע ירצה להאריך ימים ולהוריש את הצרה הזאת לבניו אחריו? המלך מקבל מיד ה' משרה ללא סמכות, ומה שמצפה לו כל אותם חיים ארוכים כמלך, הוא הקשבה לצווים ולמצוות, ומילוי קפדני של הוראות האל, כשאנו יודעים שמדובר באל קפריזי, כוחני, בעל חוש כבוד מוגזם, אל שלא מוכן ששום עשב ירוק יגדל סביבו.

ואם ננסה להקל בחומרת העניין, ונתנחם בכך שהמלך יכול לכתוב לו את התורה שלו, את התורה שאת חוקיה יוכל הוא להנחיל לבני עמו, בא האל ומסרטט בקווים ברורים במה מדובר: זה בסך הכל משנה התורה, עותק שני של התורה, אותה יעתיק המלך מהמקור האלוהי, כדי שיישא אותה איתו לכל מקום כספר הוראות, ולא ישכח קלה כחמורה.

ומהן הסכנות הממתינות לפתחו של המלך המיועד בהמשך? או שאלוהים יקבע שהמלך לא קלע לכוונותיו שלו, ועל כן ייענש – הוא ובני עמו; או שהמלך ימצא עצמו מוקף באנשי דת תאבי כוח ושליטה, וכל יוזמה שיעלה לטובת העם תיתקל בהתנגדות מתחסדת וחסרת פשרות; או שמרוב שעמום מהמצב הלא-יצירתי הזה יפנה המלך למלא את זמנו בשחיתויות המקובלות כריבוי כסף וזהב, כריבוי נשים, ויחפש לו אנשי סוד ויועצים מקרב הנוכרים, כאלה שאינם מזוהים עם העיליתא הדתית העברית.

האפשרות שהעם יחליט שאינו חפץ כלל במלך אינה עולה כאן, שכן ה' כבר החליט מה יהיה בעתיד...

עמנואל בן יוסף

דברים יח

ט  כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.  י  לֹא-יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁוּמְכַשֵּׁף.   יא  וְחֹבֵר חָבֶר, וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים

את ההתנגדות הנחרצת למעשי כשפים, אובות וידעונים כתועבות הגויים שמסביב כבר פגשנו בספרי תורה קודמים. הפעם נעסוק בפרשנויות השונות לחלק מהביטויים הסתומים המופיעים בפרק בעניין זה, ונסיק את מסקנותינו. נקרא בעיקר את הפרשנים המסורתיים, כמו רש"י ורמב"ן.

מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ: רמב"ן מזכיר שתי אפשרויות להבין את הביטוי. הראשונה – עבודת המולך, אל עמוני, שכללה שריפת בנים ובנות באש. השניה – מין מעשה כשפים, שמבצעים על ידי הדלקת מדורות אש מכאן ומכאן, והעברת הבנים בין המדורות, ולא את שריפתם. רמב"ן אומר שהפירוש הראשון התקבל ע"י חז"ל (מסכת סנהדרין), וכי הוא האמת (!)

קֹסֵם קְסָמִים: רש"י אומר כי מדובר בהשגת מידע על העתיד באמצעות מטה קסמים, וקבלת החלטה בעקבות מידע זה. גם רמב"ן מסכים עם פירוש זה, ומרחיב ואומר כי מדובר בשאילת עתידות בכלל, ומתבסס גם על סיפור בלעם, שהיה קרוי קוסם, ואשר ניבא על העתיד.

מְעוֹנֵן: כאן נפתחת קשת שלמה של אפשרויות, כמו שואל בעננים, מנבא על עונות השנה, ועוסק באחיזת עיניים. גם רש"י וגם רמב"ן מזכירים יותר מפירוש אחד, ואינם מחליטים איזה הוא הנכון.

וּמְנַחֵשׁ: מפרש את מה שהחושים אומרים לו, או פונה אל נחשים ומקבל מהם את התשובה לשאלה שלו, או חש = מקדים לדעת את מה שיוודע לאחרים מאוחר יותר, או מפרש אירועים אקראיים המתרחשים כאילו הם רמזים לעתיד.

את הפסוק הבא נשים בפי רש"י ונקבל צרור מרגליות, המבקשות בעצמן פירוש נוסף:

וחבר חבר -  (סנהדרין שם) שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד.

ושואל אוב - זו מכשפות ששמו פיתום ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו.

וידעני - מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר העצם ע"י מכשפות.

ודרש אל המתים - כגון המעלה בזכרותו והנשאל בגלגולת.

מה שהיה, אולי, ברור בימיו של רש"י, חזר והיה לסתום בימינו, וחכמים יצירתיים של דורנו יכולים להמשיך ולעשות מטעמים מדבריו ומפירושיו. משעשע הפירוש ל'שואל אוב', המציע אפשרות של אחיזת עיניים שמבצע הקוסם, כשהוא משתמש בכישורי פיתום לדבר בשמו של מת, כמו הליצן המחזיק בובה על ברכיו, ומדבר בשמה מן הבטן. ומה עניין בית השחי לכאן?

מה נאמר על כל זה? כבר בתקופת המשנה והתלמוד הוצעו זה בצד זה פירושים שונים לביטויים מקראיים סתומים, והפרשנות היצירתית הזאת ממשיכה לאורך כל ההיסטוריה של ההגות היהודית. ומכאן ברור כי גם אנו רשאים לפרש את המקרא על פי הבנתנו. האם חשוב שנכיר את כל פירושי העבר, זו כבר שאלה אחרת.


דברים יט

 יד לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ, אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ

זוכרים מאין באנו? מן המדבר. מה היה לנו שם? כלום לא היה לנו. מי נתן לנו נחלות בארץ כנען? אלוהים. כיצד? ביד חזקה ובזרוע נטויה. של מי היו האדמות האלה קודם לכן? של עממי כנען. ומי חילק את הנחלות בינינו? האלוהים.  ומה כעת? סדר יהיה כאן, משפט וחוק, שמירת זכויות מוקפדת לעד.

בואו נניח שהסיפור המקראי מדייק, וכי זה היה מהלך הדברים. המצווה הנחרצת לשמור את גבולות הנחלות כפי שנקבעו בידי ראשונים ניצבת על כרעי תרנגולת חולה. כיצד מגבשים תרבות של כבוד לרכוש השכן לאחר כיבוש הארץ מידי הבעלים הקודמים ולאחר השמדתם?

הפתרון התנ"כי לדילמה מצוי בתפיסה מורכבת למדי, המבחינה בין העם הנבחר לעמים האחרים. הבחירה של ה' בעם ישראל מעניקה לו זכויות יתר על הגויים. ההצדקות לזכויות  יתר אלה נובעות מהסמכות האלוהית האחת והיחידה וגם מחטאות ומתועבות העמים האחרים. גם זכויותיו של עם ה' הן זכויות מותנות בקיום צוויו ומצוותיו של האל. כעת, לאחר שהתבססו זכויותיו של העם על האדמה אשר ניתנה לו, יש לעשות סדר בפנים הבית. חלוקת הנחלות קיבלה גושפנקה אלוהית משמיים, ועל כן אין בית דין אנושי רשאי לשנותה, ועל אחת כמה וכמה אין אדם יחיד רשאי לשנותה בכוח הזרוע.

רבות מדובר, ועוד ידובר על זכותנו, הישראלים, על הארץ הזאת. הוויכוח הזה כאוב וחשוב, אך לא מן הפשט של התורה נשאב את עקרונותינו.

" לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ " – זו תביעה מוסרית רחבה בתחולתה בהרבה מעניין גבולות שדות ונחלות. הזכות לשבת על האדמה הטובה הזאת נובעת, בין השאר, מיכולתם של האנשים החיים בה לנהל את חייהם בלי להסיג זה את גבולו האנושי של זה. אם נתחיל בחברה היהודית החיה בארץ ישראל, יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור לפני שנוכל לומר בלב שקט שאיננו מסיגים את גבול זולתנו. בעלי עסקים המונעים שכר הוגן מעובדיהם מסיגים את גבולם. מוסדות דת מסיגים את גבול הפרטיות של יהודים ומאשרים להם או מונעים מהם נישואים, גירושים, קבורה או אפילו את זהותם היהודית.  בעלי זרוע מפרי חוק משתלטים על אדמות ציבוריות ועושים בהן כבתוך שלהם. החברה הישראלית כוללת אזרחים רבים שאינם יהודים. הפקעת קרקעות מידי ערבים לטובת המדינה היתה מעשה נפוץ בעשרות השנים הראשונות של קיום המדינה. העמסת קשיים מצד המדינה על בנייה לצורכי מגורים בישובים ערביים בולטת בשונותה מיחס המדינה לצרכי הישוב היהודי.

ועל האדמה הטובה הזאת חיים לצידנו אחרים, שאינם אזרחי המדינה, כי אם קבוצה לאומית שונה, החפצה לממש את מה שהיא רואה כזכויותיה על הארץ. את הקונפליקט הזה 'מנהלים' שני העמים רק בכוח הזרוע, מה שאינו מקדם כהוא זה את הפתרון, שבו איש לא יסיג את גבולו של רעהו. חוסר יכולתנו לטפל בקונפליקט הזה בדרך מוסרית יותר מחליש את טענות שני העמים לזכויות על הארץ. השמדת הצד האחר כדי לחיות תחת תאנה וגפן, גם אם נעשתה בתקופת המקרא, אינה פתרון מוסרי, וכנראה גם לא מעשי.

 

 

דברים כ


ב וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה, וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם.  כ,ג וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כ,ד כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר: מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתו,  פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּו. כ,ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ,  פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ . כ,ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵך  וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ,  פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר  יִקָּחֶנָּה . כ,ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ.


מי משתחרר מִשֵּׁרוּת בצבא הלוחם? בפסוקים אלה נמצא המקור להלכות השחרור מהצבא, ההלכות הרבות שנוצרו בדורות שבאו מאוחר יותר. חכמי המשנה והתלמוד בחרו, על פי מסורת עַמֵּנוּ, לעסוק בפרשנות גמישה ביותר, כדי להתאים את רצונם לפסוקי המקרא. עם כל החֵרוּת שמחוקקינו נוטלים לעצמם בפרשנות המקרא, חרות שהיא גם צורך הזמן, מעניין לבדוק על מה חשבו מחוקקי ספר דברים.


כמה עובדות מאד ברורות: יחס מיוחד נותן המקרא לאנשים צעירים, המתחילים בביסוס התא המשפחתי שלהם – בונים בית, נוטעים כרם או מארשים אישה. אלה פטורים מלהיקרא לצבא הלוחם, כדי שיוכלו להשלים אותם צעדים ראשונים החיוניים להקמת בית בישראל. פטור זה אינו פטור-קבע, שכן שלבי בניית בית, נטיעת כרם ואירושין עם כלה מיועדת – מסתיימים תוך תקופה לא ארוכה. לאחר מכן, משהושלמו שלבים אלה – חייב האדם בשירות בצבא הלוחם, כמו כל אחד. אם כך, חובת הלחימה חלה גם על אבות לילדים, למרות שנפילתם בקרב תהיה אסון גדול, הן לאלמנה והן ליתומים.


נניח בצד את עניין  הירא ורך-הלבב. תלי תלים של פרשנויות עסקו בהבנת כוונתם המקורית של מחוקקי ספר דברים.


לא פחות מובהק הוא ההיעדר של פטור ללומדי-תורה, ודי לחכימא ברמיזא...


מכל הפרשנויות המאוחרות נזכיר רק אחת, תלמודית (מסכת סוטה ח' ז'), הקובעת כי כל הפטורים האלה תקפים למלחמת רשות, בעוד שכאשר מדובר במלחמת מגן הנכפית על העם – איש אינו פָּטוּר, ועניין זה אינו זקוק להבהרה.

עמנואל בן יוסף


מן ההפטרה

 

ישעיהו נ"ב ז'. מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר - מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ.  ח. קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו, יְרַנֵּנוּ,  כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהוָה צִיּוֹן.  ט. פִּצְחוּ, רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלִָם  כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם. 

 

הר תבור – המאה ה-19

 

"מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׁר""ללמדך שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד ירושלים בנויה מן השמים ולהעמידה על ארבעה ראשי הרים, על הר סיני ועל תבור ועל חרמון ועל כרמל" (ילקוט המכירי ישעיהו נ"ב ז').

 

 

 

מַּה נָּאווּ

מילים: ר' שמעון בן ר' נסים שמעון, המאה ה-20, לחן – עממי בבלי

 

השיר חובר על ידי ר' שמעון ב"ר נסים שהגשים את מלות שירו - יצא מבבל ועלה לישראלולא רק הוא - גם שירו "עשה עלייה" ונקלט בקרב רפרטואר השירה הישראלי, וכיום הוא מושר על ידי כלל עם ישראל, ספרד ואשכנז כאחד.

 

מַה נָּאווּ עֲלֵי הֶהָרִים רַגְלֵי
מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם בְּבִנְיַן עִירֵךְ
קוֹל צוֹפַיִך יִשְׂאוּ קוֹל רִנָּה
הִתְנַעֲרִי מִתּוֹךְ מְגִנָּה
עַיִן בְּעַיִן תִּרְאִי שְׁכִינָה
וְשָׁבוּ בָנַיִך לִגְבוּלֵךְ

לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר בְּשִׁיר וּמִזְמוֹר
אֶל בֵּית הַר הַמּוֹר יְהִי שְׁבִילֵךְ
סֹלּוּ סֹלּוּ אֶת הַמְּסִלָּה
פִּצְחוּ רְנָנָה וּתְהִלָּה
יָבֹא מְבַשֵּׂר בִּלְשׁוֹנוֹ מִלָּה
קוּמִי עוּרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ

צְאִי מִבָּבֶל קִרְיַת עוֹבְדֵי בֵל
כִּנּוֹר וָנֵבֶל אָז יְהִי שִׁירֵךְ
שׂוֹשׂ יָשִׂישׂוּ כָּל אֲבֵלֵי צִיּוֹן
לָבֹא לַחֲסוֹת בְּצֵל הָעֶלְיוֹן
בָּנֹה אֶבְנֶה לָךְ נְוֵה אַפִּרְיוֹן
אָכִין כִּסֵּא לְדָוִד מַלְכֵּךְ

מַה נָּאווּ עֲלֵי הֶהָרִים רַגְלֵי
מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם בְּבִנְיַן עִירֵךְ
 
 
קישורים
קבצים מצורפים
לפרשת שופטים - הרב אבי פסקל
לא תטע לך כל אשרה - בארי צימרמן
 
ĉ
מני גל,
28 בנוב׳ 2010, 0:47
Comments