ד. המשטר במדינת ישראל

  1. יסודות חוקתיים בישראל : שבות ואזרחות

1. יסודות חוקתיים – עקרונות היסוד של המשטר והחברה, המבטאים את הערכים והעקרונות שהחברה מעוניינת לחיות על פיהם. יסודות אלה קובעים את צביונה של המדינה ומנחים את רשויות השלטון בעבודתן.

2.       במרבית המדינות הדמוקרטיות, מערכת העקרונות באה לידי ביטוי בחוקות. החוקות קובעות את הנורמות והכללים לחקיקת חוקים ע"י הפרלמנט ולשפיטה ע"י בתי המשפט ומכוונות את הממשלות בקביעת מדיניות.

חוקות תורמות גם לעיצוב יחסי הגומלין בין האזרחים ובין רשויות השלטון ולהפנמת הערכים שעל פיהם המדינה נוהגת. מערכת זו של נורמות וכללים מכונה היסודות החוקתיים (הקונסטיטוציונים) של המשטר.

3.       במדינת ישראל, למרות היעדר חוקה פורמלית-כתובה, יש יסודות חוקתיים נוסף לחקיקה הרגילה.

4.       היסודות החוקתיים של מדינת ישראל

בישראל יש חוקים אחדים שאין להם מעמד של חוק יסוד, אבל הם בעלי תוכן חוקתי:

א.      חוק השבות – מבטא את היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודית ומאפשר לכל יהודי הרוצה בכך לעלות לישראל.

ב.      חוק האזרחות – קובע את מהם התנאים לרכישת אזרחות במדינת ישראל.

חוק השבות (1950)

1.   חוק השבות הוא עיקר העיקרים של הציונות. בחוק זה ביקשו מקימי המדינה ליישם "זכות טבעית" של כל יהודי לחיות במדינתו, אם רצונו בכך.

2.  מטרת החוק: מימוש המטרה שנקבעה בהכרזת העצמאות – הקמת מדינה לעם היהודי.

3.       שתי סוגיות בחוק גרמו – ועדיין גורמות – למחלוקות:

א.      הגדרת 'מיהו יהודי'

·        1950 נחקק חוק השבות ללא הגדרה 'מיהו יהודי' בשל המחלוקת הקיימת בנושא זה בקרב הציבור היהודי (בא לידי ביטוי בגישות השונות לגבי אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית).

ההגדרות ל'מיהו יהודי' היו מגוונות:

האורתודוקסים והקונסרבטיבים – יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או נתגייר כהלכה.

הרפורמים – המתגייר אינו חייב לקבל עליו עול מצוות כמתחייב לפי ההלכה.

יש הטוענים שכל מי שאחד מהוריו יהודי = יהודי.

כל מי שקיבל חינוך יהודי.

כל מי שמגדיר עצמו כיהודי מבחינה תרבותית ולאומית.

·        אי הגדרת 'מיהו יהודי' בחוק השבות גרמה לבעיות ברישום יהודים במרשם האוכלוסין (מרשם בו רשומים פרטים אישיים כדת, לאום, אזרחות ומצב משפחתי שכל תושב בישראל חייב להצהיר עליהם) ובתעודות הזהות.           

·        

להלן שני פסקי דין שהובילו להכנסת תיקון לחוק בסעיף 4ב' בשנת 1970:

בג"ץ רופאייזן 'האח דניאל' -יהודי ניצול שואה שהמיר דתו, תבע ממשרד הפנים עם עלייתו לא"י ב-1958 להכיר בו כיהודי ולהחיל עליו את חוק השבות.

בג"ץ שליט- בנימין שליט, קצין בצה"ל, עתר לבג"ץ ב-1968 נגד שר הפנים, על זה שסירב לרשום בתעודת הזהות את ילדיו כבני הלאום היהודי וכחסרי דת, משום שאמם אינה יהודייה והצהירה על עצמה כחסרת דת.



·        סעיף 4ב' שהוכנס כתיקון לחוק השבות ב-1970 (בעקבות בג"ץ שליט):

     "יהודי – מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר ואינו בן דת אחרת".

א. תיקון זה לא יישב את המחלוקת בסוגיית 'מיהו יהודי', משום שבעיית הגיור נשארה פתוחה. לא נקבע מיהו גר ומי רשאי לגייר (אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים)

ב. סעיף 4ב' פתר את השאלות שהתעוררו בבג"ץ רופאייזן ובג"ץ שליט:

בג"ץ רופאייזן – העותר אומנם היה יהודי משום שנולד לאם יהודייה אבל הוא היה בן דת אחרת (נוצרי), ולכן אינו זכאי להכרה לפי חוק השבות.

בג"ץ שליט – ילדי העותר נולדו לאם לא יהודייה ולא התגיירו ולכן אינם זכאים להכרה לפי חוק השבות. בשנת 1972 נולד ילד נוסף למשפחת שליט שלא הוכר כיהודי לפי חוק השבות בשל התיקון הנ"ל.

ב.      העדפת היהודים על פני לא יהודים

·        חוק השבות מכיר בזכותם של יהודים, בני זוגם, בניהם ונכדיהם של יהודים ובני זוגם גם אם אינם יהודים לעלות ארצה.

·        המחלוקת: מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית המחויבת לעיקרון השוויון לכלל אזרחיה, האם היא רשאית לחוקק חוקים המבחינים בין יהודים לבין לא יהודים, כך שיש העדפה של יהודים בכל הנוגע לעלייה לישראל?

חוק מבחין

חוק מפלה

1. חוק המקנה עדיפות ליהודים ולא חוק מפלה את האחרים.

2. לכל מדינת לאום יש הזכות הלגיטימית לשמור על דומיננטיות של בני הלאום שלה במסגרת מימוש הזכות להגדרה עצמית. מטרתו של חוק השבות לשמור על הרוב היהודי במדינה – לכן חוק לגיטימי

1. מדינת ישראל היא בראש ובראשונה מדינה דמוקרטית השייכת לכל אזרחיה, ללא הבחנה בין בני דתות ולאומים שונים.

2. חוק מפלה שיש לבטלו ובמקומו לחוקק חוק שיקבע את תנאי ההגירה וההתאזרחות המתאימים למדינת ישראל, כמו בכל המדינות הדמוקרטיות.



חוק האזרחות (1952)

1.   ביסוד האזרחות במדינה דמוקרטית קיימת ההסכמה בין בני האדם – בינם לבין עצמם ובינם לבין המדינה להפקיד את הסמכות השלטונית בידי הנבחרים בהנחה כי הנציגים ישרתו את העניין הכללי ואת האינטרס הציבורי ('האמנה החברתית').

מהות יחסי הגומלין בין הפרטים המהווים את החברה לבין השלטון מאפשרת לכולם לחיות במדינה כבני אדם ולממש את זכויות היסוד שלהם.

2.       יחסי הגומלין בין הפרטים לבין השלטון מורכבים ממערכת של זכויות וחובות הן של הפרטים והן של רשויות השלטון. מערכת יחסים זו מתנהלת לפי כללים מוסכמים – החוקים, שכולם במדינה כפופים להם ומחויבים לציית להם (המובן הפורמלי של עיקרון שלטון החוק).

3.       המושג "אזרחות" מבטא את מחויבות האזרחים כלפי המדינה והחברה לא רק מכוח חוק, אלא מתוך הכרה ומחויבות אישית.


להיות אזרח משמעו:

א. לתרום לחברה במסגרת פעולות התנדבות כדי ליצור חברה אזרחית שביסודה ערכים כמו כבוד הדדי, חירות שוויון ורווחה.

ב. לתרום בהשתתפות ובמעורבות פוליטית במסגרות שונות, לפי הנורמות וכללי המשחק הדמוקרטים, מתוך מטרה להשפיע על הפוליטיקה במדינה.

   המדינה חייבת:

א. להגן על תושבי המדינה ולשמור שזכויותיהם לא ייפגעו (שירות ביטחון נועד להבטיח ולהגן על הזכות לחיים ולביטחון).

ב. לספק לכלל האזרחים במדינה את צורכיהם הבסיסיים ללא קשר להשתייכות לקבוצה מסוימת.

ג. לפתח את המדינה לטובת כל אזרחיה ולרווחתם (תשלום מסים נועד להבטיח את רווחת האזרחים) .

4.       הזכות להיות אזרח הוכרה בהכרזה לכל באי עולם. בכל מדינה יש חוק אזרחות המגדיר באילו תנאים אדם זכאי להיות אזרח במדינה וליהנות מזכויות האזרח במדינה.

שתי שיטות המקובלות בעולם לרכישת אזרחות הן:

           שיטת דין הקרקע                                  שיטת דין הדם

אזרחות נרכשת ע"י לידה בטריטוריה של             האזרחות עוברת בירושה

המדינה, בלי קשר לאזרחות ההורים.                  מהורים לבנים, בלי קשר

                                                                למקום הלידה.

רוב המדינות משלבות את שתי השיטות. מדינות הקולטות מהגרים (כארה"ב) בד"כ נותנות עדיפות לדין הקרקע, כדי ליצור זיקה משותפת בין כל האזרחים. לעומת זאת, מדינות שתושביהן מהגרים מהן והן רוצות לשמור על זיקת המהגרים למולדתם וכך לשמור על הרוב האתני יעדיפו את דין הדם.

מדינת ישראל, כמדינת לאום יהודית שאחת ממטרותיה המרכזיות היא לשמור על רוב יהודי במדינה ולעודד עליית יהודים אליה, מעדיפה את דין הדם ומכירה בדין הקרקע במידה מצומצמת.

5.       חוק האזרחות קובע שש דרכים לרכישת אזרחות ישראלית.

סעיף 1 מקנה אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות מבטא את היות מדינת ישראל מדינת לאום יהודית המעניקה מקלט ובית לכל יהודי החפץ בכך.

סעיפים 2-6 מאפשרים לאלה שאינם זכאים לאזרחות לפי חוק השבות לרכוש אזרחות, וזאת על פי עקרונות המקובלים בכל מדינה ריבונית.

6.       ביטול אזרחות –

א. אזרח ישראלי שיצא מישראל של כדין והסתנן לארץ אויב או רכש את אזרחותה.

ב. אדם שעשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינה.

ג. אזרחות שנרכשה על יסוד פרטים כוזבים.

ד. ויתור מרצון.

7.       זכויות אזרח ישראלי –

א. הזכות לבחור ולהיבחר.

ב. הזכות לקבל דרכון.

ג. הזכות לעבוד בשירות המדינה.

ד. הזכות להיכנס למדינה ולצאת ממנה ללא הגבלה.

ה. הזכות לקבל הגנה מהמדינה.




חומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדשחומר חדש


   תוספת: מדריך למורה- חוק השבות


2. הרשות המחוקקת: תפקידי הכנסת

הכנסת היא מוסד המבטא בראש ובראשונה את עקרון שלטון העם. חברי הכנסת הם נציגי העם שנבחרו בבחירות דמוקרטיות ותפקידם לייצג את רצון הבוחרים ולהבטיח שרשויות השלטון לא יפגעו בבוחרים. הכנסת מונה 120 חברי כנסת (ח"כים) - נציגי כלל המפלגות שהשתתפו בבחירות, בתנאי שעברו את אחוז החסימה [רשימת מועמדים שקיבלה יותר מ- 2% מסך כל הקולות הכשרים].

 

סיעה - הנציגות של כל אחת מהמפלגות שעברו את אחוז החסימה בכנסת והיא יכולה לכלול גם נציגי מפלגות שונות שפועלים מתוך הסכמה משותפת. עקרון הפלורליזם בא לידי ביטוי בכנסת ע"י השתקפות של יחסי הכוחות של המפלגות המגוונות, כפי שהצביעו אזרחי המדינה שהשתתפו בבחירות.

הסיעות שמרכיבות את הממשלה ומשתתפות בה נקראות – סיעות הקואליציה [מהוות את הרוב בכנסת].

הסיעות שאינן תומכות בממשלה הן – סיעות האופוזיציה. 

עבודת הכנסת מתבצעת בשני תחומים:

1.      במליאה: אסיפת כל חברי הכנסת. אין החוק מחייב את חברי הכנסת להשתתף בכל אסיפות המליאה. כל דיון בכנסת מתחיל במליאה  אבל יכול להתקיים גם במסגרות אחרות - הצעה לסדר היום, שאילתות או הבעת אי-אמון בממשלה.

2.      בוועדות:כאן נעשית עיקר העבודה בכנסת - דיון בהצעות חוק, בדיקת תקנות שהוצאו ע"י הממשלה וטיפול בנושאים שהוחלט ע"י הממשלה להעבירם לטיפול הכנסת. הייחוד של ח"כים בוועדות יהיה ייצוג יחסי של מספרי המנדטים אותם קיבלו בבחירות.

 הכנסת היא הרשות היחידה המוסמכת לחוקק חוקים. באמצעות חקיקה זו נקבעות נורמות - דרכי התנהגות וסדרי שלטון במדינה. עקרון שלטון החוק מחייב גם את האזרחים וגם את רשויות המדינה. נהוג להבחין בין שני סוגי חקיקה:

חקיקה ראשית - מתבצעת בכנסת, קובעת באופן כללי את הוראת החוק ומטרתה לאפשר לממשלה לפעול ולבצע את עבודתה בהתאם לחוקים שנקבעו בחקיקה הראשית.

חקיקת משנה - מתבצעת ע"י הממשלה והיא נקראת גם "חקיקה מנהלית". מה שנכלל בה הן תקנות וצווים שחייבים להיות תואמים את החקיקה הראשית, כלומר - אסור שתהיה סתירה ביניהן והסיבה לכך היא שהחקיקה הראשית מתבצעת בכנסת מאחר ונכנסים כאן שיקולים ממלכתיים. בנוסף, נכנסים כאן גם שיקולים מפלגתיים-אידאולוגיים, כלומר, האינטרסים של המפלגות שיושבות בכנסת. הצעת חוק ממשלתית, עניינה פירוש והקניית רמה מעשית לחוק שעבר והתקבל ע"י הכנסת. לכן, הצעת חוק של ח"כ נקראת "הצעת חוק פרטית" והצעת חוק שיוזמת הממשלה נקראת "הצעת חוק ממשלתית".

הכנסת היא בית הנבחרים של מדינת ישראל.



תפקידי הכנסת

1) תפקיד של רשות מכוננת - משום שהיא אמורה לכונן את החוקה של מדינת ישראל (הכנסת עושה זאת על ידי חקיקת חוקי יסוד שהם שונים מחוקים רגילים, וניתן לשנותם רק באמצעות רוב מוחלט)

2) הכנסת היא הרשות המחוקקת- הכנסת היא זאת שאמורה לחוקק את החוקים של המדינה, המחייבים את כל האזרחים והרשויות.

(על מנת שהממשלה תוכל להוציא לפועל את החוקים שנחקקו בכנסת, ניתנה לממשלה אפשרות להוסיף הוראות ביצוע לחוקים, והדבר נעשה ע"י חקיקת משנה, כלומר הממשלה ומשרדיה יכולים לפרסם תקנות וצווים שיפרטו נושאים מסוימים שלא היו מפורטים בחקיקה. חקיקת המשנה כפופה לחקיקה הראשית ואינה יכולה לסתור חוק ראשי, תהליך החקיקה קצר ונעשה בשלב אחד)

3) הכנסת מפקחת  ומבקרת את שאר הרשויות - כפי שמוסבר בפרק הדן בהגבלת השלטון, בנושא : הפרדת הרשויות

4) הכנסת בוחרת - הכנסת בוחרת בנשיא המדינה ובמבקר המדינה.



3. הרשות המבצעת . כולל: הדרג הנבחר מול הדרג המנהלי/הבירוקרטיה הממשלתית.


השיטה הדמוקרטית פרלמנטארית של מדינת ישראל מבססת את מעמד הממשלה על שלושה עקרונות :
א. הממשלה היא הרשות המבצעת של הממשלה .
ב. הממשלה תלוי באמון הכנסת .
ג. לממשלה אחראיות משותפת כלפי הכנסת .


הממשלה היא הרשות המבצעת . מבחינות מסוימות המונח "מבצעת" מוטעה כיוון שהיא רשות עצמאית הקובעת מדיניות ומחליטה החלטות ולא רק גוף שמיישם החלטות [חוקים] שנקבעו בכנסת .לדוגמה בסמכותה של ממשלה להחליט לצאת למלחמה או לחתום על הסכם שלום .

הממשלה מכהנת מכוח האמון שהכנסת נותנת לה .


הרשות המבצעת מורכבת משני סוגים של בעלי תפקדים:
1.
הממשלה- זהו הדרג הנבחר של הרשות המבצעת, הם נבחרי הציבור העומדים בראש משרדי הממשלה ומכנהנים כשרים ( ראש הממשלה חייב להיות חבר כנסת , אך השרים לא חייבים להיות חברי כנסת).

2. עובדי הציבור- והדרג המנהלי הבנוי מפקידים בכירים ומומחים המוציאים לפועל את החלטות הממשלה . לעתים בגלל מומחיותם יש להם השפעה על מדיניות המשרד..


אחריות ממשלתית ומיניסטריאלית.

כל חברי הממשלה (ראש הממשלה והשרים ) אחראיים על כל ההחלטות והפעולות שמבצעת הממשלה . לאחראיות משותפת זו שני היבטים :
אחראיות כלפי הציבור : שר אינו רשאי לבקר את החלטות הממשלה בפני הציבור והתקשורת
אחריות בפני הכנסת : שר חייב להצביע בעד החלטות הממשלה המובאות בפני הנסת (שר שיצביע נגד החלטת הממשלה בכנסת נחשב למי שהתפטר מתפקידו ) . ישנם מקרים חריגים שבהם הממשלה מאשרת לשרים לנהוג אחרת .

חברי הממשלה רשאים להתנגד להחלטות הממשלה בהצבעות המתקיימות בממשלה . אך מרגע שהתקבלה החלטה מסוימת בממשלה , הם חייבים לראות עצמם אחראים לה , לתמוך בה ולייצג אותה בפני הציבור והכנסת .
שר שאינו מסוגל לקבל על עצמו את האחריות הממשלתית המשותפת , רשאי להתפטר. אך כל הזמן שלא התפטר, הוא מחויב לנהוג במסגרת האחראיות הממשלתית.


אחראיות מיניסטריאלית

השר אחראי על ל הנעשה בתחומי משרדו. לכן בכל פעם שהשר מוזמן לכנסת לברר עניין מסוים כדי להשיב על שאלות הנוגעות לענייני משרדו, הוא חייב להופיע בפני הכנסת בעצמו, ולא לשלוח את אחד מפקידיו .
האחראיות המיניסטריאלית כוללת שני תחומים :
* אחראיות על כל פעולה מוצלחת או מחדל שהתרחש עקב פעולותיו של השר עצמו .
* אחראיות על כל פעולה מוצלחת או מחדל שהתרחש עקב פעולות השר או אחד מפקידי משרדו. אפילו אם נעשו בניגוד מפורש להוראות השר או למדיניות שנקבעו על ידי השר .

.

היועץ המשפטי לממשלה.

הוא עובד ציבור (ולא נבחר הציבור), שתפקידו חשוב ביותר ובעל השפעה רבה בדמוקרטיה הישראלית.
תפקידיו:

  1. לוודא שפעולות הממשלה הם יבוצעו בהתאם למסגרת החוק –הממשלה מקבלת הנחיותיו, אך לא מחויבת . אם הממשלה לא תקבל את המלצותיו , היא לא תזכה להגנה ממנו במקרים שתהיה חשופה לתביעה בבג"ץ.

  2. לייעץ לממשלה בעניינים משפטיים –היועץ מייעץ כשהממשלה מגישה הצעת חוק בשני תחומים עיקריים והם : א.  ניסוח החוק     ב.  התאמתו למערכת החוקים הקיימת .

  3. לייצג את הממשלה בערכאות משפטיות – היועץ משמש כעין עורך דין של הממשלה והוא מייצג אותה כאשר נתבעת בבג"ץ

  4. ראש התביעה הפלילית – ראשי להחליט האם להגיש תביעה פלילית נגד אדם מסוים לאחר שבדק את המקרה .

היועץ  מחויב לפעול בהתאם לחוק.  העקרון שמנחה את היועץ המשפטי לממשלה בהחלוטותיו האם להגיש כתב אישום הוא האינטרס הציבורי, הוא יכול להחלחיט על אי הגשת כתב אישום במקרה של חוסר עניין לציבור או להפך.

ליועץ יש התנגשות בין חלקים שונים בתפקידיו . מצד אחד הוא מייצג את הממשלה מצד שני הוא מגן על הציבור מפני  הממשלה שלא תפעל בניגוד לחוק.
הגופים מבוקר ע"י גופים מסוימים והם :
הממשלה – יכולה להעביר את היועץ מתפקידו במקרה והיא לא מרוצה ממנו או שהוא לא מוכן לייצגה בבג"ץ
הכנסת – רשאית לזמן את היועץ שינמק את החלטותיו [ היא אינה מוסמכת להעבירו מתפקידו ]
בג"ץ – מוסמך להורות ליועץ לשנות את החלטתו היא הגיע למסקנה כי החלטת היועץ הייתה לא סבירה .התקשורת והציבור – יכולים להפעיל לחץ ולבטא את מחאתם על החלטה מסוימת שקיבל.  



4. הרשות השופטת : אי-תלותה של הרשות השופטת,  מערכת המשפט בישראל: סוגי משפט, מבנה, בג"צ,

מטרת החקיקה והשיפוט היא קביעת נורמות התנהגות בעיצוב דפוסי התנהגות של התושבים, הסדרת היחסים בין אדם לאדם ובין אדם לשלטון בכל תחומי החיים.

הרשות השופטת במדינה דמוקרטית ובישראל בפרט חייבת להיות עצמאית ובלתי תלויה - חשיבות אי-התלות היא קריטית לשמירה על שלטון החוק במדינה ורק כך מובטח אימון הציבור במשפט צדק.

מאחר והחוק מחייב את כל רשויות השלטון ואת כל אזרחי המדינה, הרי מי שעובר על החוק חלים עליו אותם כללי העמדה לדין כמו על חברו (חסינות הינה יוצאת דופן - היא מפרה את השיוויון בפני החוק).

תפקידה העיקרי של הרשות השופטת הינה הגנה על שלטון החוק במדינה.

 העקרונות הדמוקרטיים המנחים את הרשות השופטת

על מנת להבטיח מערכת משפטית הוגנת חייבים להתקיים שמונה עקרונות דמוקרטיים חיוניים:

א.    כל אדם שהועמד לדין נחשב זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. התביעה חייבת להוכיח כי נעשתה עבירה.

ב.    כל אדם זכאי להגנה משפטית. אם הוא נעדר אמצעים, המדינה חייבת לספק לו סניגור מטעמה - "סנגוריה ציבורית".

ג.    זכות הערעור עומדת בפני כל אדם שיצא חייב בדין (אשם), אך יש לערער תמיד לערכאה גבוהה יותר מזו שבה נשפט. זכות הערעור קיימת גם בפני התביעה.

ד.   החוק, ורק החוק, מנחה את השופטים בפעולתם.

ה.   כולם שווים בפני החוק.

ו.    הדיון בבית המשפט חייב להיות פומבי (בדלתיים פתוחות) אלא אם מדובר בדיונים על סודות מדינה, ביטחון, ריגול, קטינים וכו'.

ז.    כל שופט מצהיר הצהרת אמונים עם מינויו לשופט. בהצהרה זו הוא מתחייב לשפוט משפט צדק, כלומר לא להטות דין. על מנת להבטיח עקרון זה, שופטים פוסלים את עצמם מדיון במשפטים בהם יש להם קשר כלשהו לנושא או למעורבים.

ח.   הכרעת הדין נקבעת עפ"י עקרון הכרעת הרוב בהרכב של 3 שופטים או יותר. לצד דעת הרוב מובעת גם דעתו של המיעוט.

הפסיקה של בתי המשפט מבוססת על חוקים שנחקקו בכנסת (הרשות המחוקקת) אבל בעיקר על הפרשנות שנותנים השופטים לחוק.

בית המשפט יכול לפרש את החקיקה הראשית והמשנית על בסיס עקרונותיה וערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהתאים את פרשנות החוק לנסיבות המשתנות. כאן בא לידי ביטוי עקרון האיזונים והבלמים שבייסודו של רעיון הפרדת הרשויות.

המשפט בישראל מתבסס על כמה מקורות תרבותיים והיסטוריים:

א.      חוקים עות'מאניים (עד שנות ה-80).

ב.      חוקים מנדטוריים.

ג.        חוקים שנחקקו בכנסת.

סוגי המשפט בישראל

א.      משפט חוקתי - כללים העוסקים בפעולתן של רשויות השלטון והיחסים ביניהן וזכויות אדם ואזרח.

ב.      משפט פלילי - עוסק בעבירות פליליות. המדינה תובעת לדין אדם או גוף על עבירה, כגון גניבה, תקיפה והסגת גבול.

ג.        משפט אזרחי - תחום במשפט העוסק בסכסוכים בין אדם לחברו או בין גופים וחברות שונות, כגון אי-קיום חוזה או תביעה לפיצוי.

פעילות בתי המשפט

בתי המשפט:

א.      פועלים עפ"י חוק.

ב.      פותרים סכסוכים.

ג.        מבקרים את פעולות השלטון (ואת החוקיות שלהם).

ד.      מגנים על האזרחים.

 

חוק יסודות המשפט

החקיקה התבצעה באופן כזה שכל חוק חדש מבטל חוק ישן (באותו נושא). החוק הראשון שקבע במפורש את מקורות המשפט הישראלי היה "חוק יסודות המשפט (1980)". חוק זה קבע שכאשר אין חקיקה בנושא מסוים, "לקונה" (היעדר חקיקה), המקור לפסיקות של בית המשפט יתבסס על עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל. המושג של מורשת ישראל הוא מושג שניתן לוויכוח בין השופטים השונים.

חוק יסודות המשפט ביטל את ההוראה שהייתה קיימת עד לחקיקתו שלפיה, במקרה של לקונה, פונים למשפט האנגלי. בשנת 1984 קבעה הכנסת בחוק את ביטול כל שרידי החוק העות'מאני ששרדו עד אז במשפט הישראלי. לעומת זאת, קיימות עדיין פקודות מנדטוריות של המשפט האנגלית, בחקיקה ובמשפט הישראלי.

   

אי-תלותה של הרשות השופטת

המערכת המשפטית לא יכולה להבטיח את הצדק, השוויון, שמירת שלטון החוק וקיומו של הליך משפטי הוגן ללא הבטחת עצמאותם של השופטים ושל בתי המשפט. הסיבה לכך היא שהמערכת שואפת ליצור אמון של הציבור באובייקטיביות שלה, בניטרליות שלה ובהגינות שלה. אי התלות של הרשות השופטת באה בראש ובראשונה לידי ביטוי בחוק יסוד השפיטה, שם נכתב שהשופט שיושב בדיון כפוף למרותו של החוק בלבד.

שופטי בית המשפט נחלקים בהתייחסותם לשאלת מרות החוק:

א.      שופטים בעלי גישה פורמאליסטית - שופטים אלו אוכפים את החוק ככתבו וכלשונו. במקרה ואין חוק מפורש, הם נמנעים משפיטה והנושא מועבר לרשות המחוקקת.

ב.      שופטים בעלי גישה אקטיביסטית - שופטים אלו לא רק משתמשים בלשון החוק, אלא, מפרשים אותו עפ"י הערכים הדמוקרטיים המקובלים בחברה שעת מתן פסק הדין. כאשר אין חוק מפורש, ייצרו השופטים חקיקה שיפוטית, בהסתמך על העקרונות והערכים של המדינה (ובהסתמך על מגילת העצמאות). במשך השנים נוצרה מגילת זכויות אדם ואזרח שיפוטית בעקבות דברים אלו.

 

הכללים שמבטיחים את אי-תלות השופטים

א.      הכנסת לא יכולה לבטל למפרע פסקי-דין של הרשות השופטת. אם הפרשנות שנתן בית המשפט לחוק לא מקובלת על הכנסת, היא רשאית לשנות את החוק, אבל השינוי לא יהיה תקף לפסיקה שכבר ניתנה.

ב.      עקרון הסוב-יודיצה: משמעות עקרון זה היא איסור פרסום ועיסוק פומבי בנושא שנדון בבית משפט. מטרתו של העיקרון היא למנוע התערבות, השפעה ולחץ על בית המשפט מצד התקשורת (בעניינים שעדיין לא נפסקו). מטרתו של העיקרון  הוא להביא להליך משפטי הוגן אך הוא מתנגש עם הזכות לחופש הביטוי ועם זכות הציבור לדעת. בחוק בתי המשפט ביקשה הכנסת לאזן בין שתי זכויות אלו וקבעה כי כלי התקשורת רשאים לפרסם רק מידע עובדתי על הנושאים המובאים לבתי המשפט בתנאי שלא נלווית לפרסום כל פרשנות או נקיטת עמדה.

ג.        מינוי שופטים: מינוי השופטים כרוך בתהליך שנועד להבטיח את עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת. בנוסף, למנוע הפעלת לחצים פוליטיים מצד הרשויות האחרות על הרשות השופטת. בוועדה למינוי שופטים יושבים 3 נציגי הרשות השופטת, 2 נציגי הרשות המבצעת, 2 נציגי הרשות המחוקקת ו-2 נציגי לשכת עורכי הדין. קביעת הרכב הוועדה לקחה בחשבון עדיפות לשיקולים משפטיים מקצועיים על פני שיקולים פוליטיים. המחוקק גם דאג ליצור איזון בין שתי הרשויות בייצוגן בוועדה. דיוני הוועדה סודיים, אך היא חייבת לפרסם את שמות השופטים 21 יום לפני מינויים ע"י נשיא המדינה.

מערכת בתי המשפט

יש שתי מערכות משפט במדינה:

1. בתי משפט הרגילים:

בית משפט השלום- במשפט הפלילי בית המשפט השלום מוסמך לדון בעבירות של עוון, חטא ופשע שהעונש עליהן עד 7 שנות מאסר, ובמשפט האזרחי הוא מוסמך לדון בתביעות שהערך הכספי שלהן אינו עולה על גובה מסוים. בתי משפט השלום פועלים כמעט בכל עיר בישראל. בדרך-כלל במשפט יושב שופט אחד

בית משפט מחוזי- כערכאה ראשונה-בית המשפט המחוזי דן בכל עניין אזרחי ופלילי שאינו בסמכותו של בית המשפט השלום.


כערכאה שניה – דן בית המשפט המחוזי בערעורים פליליים ואזרחיים.

בדיונים יושב הרכב של שופט אחד עד שלושה שופטים.

בתי משפט מחוזיים נמצאים במספר ערים מרכזיות.

בית המשפט העליון- במדינת ישראל יש בית משפט עליון אחד ומקום מושבו – ירושלים. הפסיקה של בית המשפט העליון מחייבת את כל בתי המשפט הנמוכים ממנו וכן את רשויות השלטון האחרות במדינה.

בבית המשפט העליון יושבים השופטים בהרכב של שלושה עד תשעה שופטים, בהתאם לחומרת הנושא, במקרים חריגים מתכנס ביהמ"ש העליון בהרכב של 11 שופטים

2. בתי משפט מיוחדים

בתי דין רבניים – דנים במעמד האישי ( גירושין ונישואין)

בתי דין צבאיים – דנים חיילים שעברו עבירות צבאיות במסגרת שירותם הצבאי.

בתי דין לעבודה – דנים בתביעות ובסכסוכים בין עובד למעבידו.

בתי דין לתעבורה – דנים בעבירות תנועה.

בתי דין דתיים של כל העדות בישראל לבתי הדין המיוחדים יש סמכות יפוטית מוגבלת לדון בעניינים שבסמכותם.


בג"צ - בית דין גבוה לצדק

בג"צ פועל באמצעות צווים שמופנים נגד רשויות המדינה ובעלי תפקידים ציבוריים. השופט שקיבל את העתירה מוציא צו על תנאי - כרגע נפסקת פעולת הרשות השלטונית ומוזמן המשיב (הנציג של הרשות) להופיע בפני בג"צ על מנת להתייחס לעתיקה (תוך 30 יום או פחות מיום הוצאת הצו). העותר והמשיב משתתפים שניהם בדיון בבג"צ ואז מחליט השופט את החלטתו. אם המשיב לא מתייצב בפני בג"צ הופך הצו לצו החלטי - עמדת העותר מתקבלת.

 

תפקידו של בג"צ

תפקידו של בג"צ מוגדר כשרות הנותנת סעד למען הצדק. הפונים לבג"צ יכולים להיות קבוצות מיעוט, אנשים בודדים או מוסדות. סמכותו של בג"צ אינה מוגבלת רק למקרים של הגשת סעד (באם רשות מסוימת פעלה בשרירותיות, הפלצה וכו'), אלא גם בהגנה על זכויות אדם ואזרח וזכויות קבוצה (גם אלו שאינן מעוגנות בחוק). בג"צ מחייב את השלטונות לפעול ברוח זו. במדינת ישראל אין חוקה, אך חוקי יסוד מגנים על זכויות האדם והאזרח. כך יצר בג"צ בפסיקותיו מאין מגילת זכויות אדם ואזרח שיפוטית, כלומר, מגילה שלא נקבעה בחוק אלא בפסיקה, ואין לה תוקף של חוק. שופטים אקטיביסטיים יהיו שופטים שיפסקו פסיקות אלו.

בג"צ עוסק בעיקר במשפט חוקתי ורואה עצמו ממונה עליון על שמירת עקרונות היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לכן, כאשר פונים לבית המשפט העליון במסגרת של עתירה, הוא נוהג להרחיב את עיסוקו לתחום של ביקורת שיפוטית גם על רשויות המדינה. מכאן, חשיבותו הרבה כמגן הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח בפרט בישראל.

ניתן להבחין בין 2 גישות עיקריות, של שופטי בית המשפט העליון, למשמעות מרות החוק:  

1.  הגישה הפורמליסטית (במידה ואין חוק מפורש המתייחס לנושא הנדון בביהמ"ש, השופט נמנע מלהכריע ומעביר את הסוגייה לדיון ברשות המחוקקת להשלמת החקיקה).

2.    הגישה האקטיביסטית (במידה ואין חוק מפורש, השופט ינסה לפרש את החוק עפ"י הערכים הדמוקרטיים המקובלים בחברה בעת מתן פסק הדין-וכך נוצר תקדים משפטי, המחייב את כל הרשויות).