החיים הפנימיים בגטו וילנה preface


בית | הקדמה | מבוא | הכיבוש | כלכלה | חברה | הסיום | סיכום | ביבליוגרפיה | נספחים | לוח | English | חפש

רקע

הדחף לכתיבת עבודה זו נבע מהביקור בווילנה בשנת 1993, 50 שנה לאחר חיסול הגטו שבו הייתי ילד. המעבר בסמטאות ובבתים של מה שהיה הגטו ומחנה ה.ק.פ. לא רק החזיר אותי לימים הטראגיים של אז, אלא גם העלה בפני שאלות שלא הרפו ממני- איך כל זה קרה, איך ניהלנו את חיינו בתנאים הנוראים שנכפו עלינו, איך איש לא שלח יד ברעהו כדי להציל את נפשו ואיך בכל זאת ניצלנו? מכאן היה מרחק קצר לקבלת החלטה לבחון באופן מעמיק את תולדות גטו וילנה ותושביו. כבר מהצעדים הראשונים של המחקר היה עלי להעביר קו מפריד והחלטי בין הזיכרונות האישיים לבין העובדות האובייקטיביות ולהתייחס לנושא על פי אמות המידה המחייבות מחקר אקדמי. לפי מיטב הכרתי, שמרתי בהקפדה על הכללים הנדרשים ולא נתתי לזיכרון האישי להסיט אותי כהוא זה מהדרך. ואם הצגתי דברים מניסיון אישי, הם היו ככל האפשר ניטראליים ובאו בנוסף למקורות אחרים (כמו למשל לגבי המחבואים, ההברחות, המסחר וכדומה).

מתודולוגיה ומקורות

במחקר אומצה הגישה ההיסטוריוגראפית החברתית, המעמידה במרכז את חיי היומיום ואת ההתנהגות של היחיד כחלק ממסגרת כללית, כפי שאומצה על ידי חוקרים שונים. כך למשל מציינת פאולה היימן: "ההיסטוריוגראפיה החדשה...מייחסת חשיבות היסטורית לאותם האספקטים של התנהגות אנושית, שהם מעבר לתחום של האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות. על ידי כך...ההגדרות של חברה וקהילה נעשות יותר גמישות, ומשתנות בהתאם למקום ולזמן" וכן: הרעיון המרכזי של ההיסטוריה החברתית הוא להכליל אנשים פשוטים בתוך התיאור (narrative"") ההיסטורי. דליה עופר מבהירה: "תיאור חיי היומיום מבטא את גישת 'ההיסטוריה החדשה' בשני מובנים: א. העתקה של מוקד הדיון מן הקבוצה, מן האליטות, מן המדינאים והמנהיגים אל היחיד. ב. שימוש במגוון רחב של מקורות מתחומים שונים ואימוץ שיטות מחקר בינתחומיות כהנחייה מתודולוגית." בכך גם משתלבת גישת ההיסטוריה החברתית של יעקב כץ, הבוחנת קהילות יהודיות בתפוצות בהקשר הסביבתי. דטלב פויקרט מצביע על היתרונות הגלומים בגישה של חקר חיי היומיום לגבי הנעשה ברייך השלישי, המספקת זווית ראייה שונה, שמביטה על המערכת הנאצית "מלמטה"; באמצעותה ניתן להבין באופן יותר מדויק איך אושוויץ- שהיא טרור וגזענות נאצית- הייתה אפשרית, איך "אנשים פשוטים" יכלו לקבל אותה ואף להשתתף בה באופן חלקי, לבחון היכן הייתה התנגדות למשטר (בעיקר אצל אנשים שהיו, כהגדרתו, ללא אמצעי כוח, להבדיל מהקושרים נגד היטלר ביולי 1944), מה היו מקורות התמיכה במשטר הנאצי, מה היו הציפיות וההתייחסות בחיי היומיום להצלחותיו של הפירר וכיו"ב. האמצעים שעשויים לשמש את השיטה הם אלבומי תמונות, מכתבים, יומנים, ניתוח ספרי זיכרונות קיימים, ריאיון "דור הסבא" וכולי.4 על קורות יהודי וילנה בשואה נערך כבר מחקר חשוב ומקיף ביותר על ידי יצחק ארד "וילנה היהודית במאבק ובכיליון", אשר ראה אור לפני כ-30 שנה. מאז עלו שאלות שלא ניצבו בזמנו בפני החוקרים ובאות לידי ביטוי בהיסטוריוגרפיה החדשה, כמו הדגשת מקומו של היחיד במסגרת הארגונית והממסדית של הגטו, חיי המשפחה, היחסים בין היהודים לבין עצמם והתייחסותם למוסדות השליטה בגטו, השתקפות האירועים הנוראים בעיני "האיש הפשוט" וכו'. מקורות חדשים שנמצאו ושימוש במקורות שהיו ידועים בעבר מאפשרים בחינה חדשה ומעשירה של המציאות היהודית תחת שלטון הכיבוש הנאצי ותורמים להיכרות והבנה מעמיקה יותר של החיים שהתנהלו בגטו וילנה.

שיטת מחקר זו מציבה קשיים בפני החוקר, החייב לקשור את התנהגות הפרט והתגובות שלו לציוויים של הנהלת הגטו- שנבעו כמעט באופן מוחלט מהוראות הממשל הגרמני- ולבחון את מידת העצמאות שהפרט יכול היה לגלות במצב זה, בשאיפתו להישרדות.
בעבודה זו נבחנו גם ההיבטים השונים והרבגוניים של חיי הגטו (כמו הכניסה לגטאות, ההשתכנות בדירות, המחלות והטיפול הרפואי, המחסור והעזרה הסוציאלית, חיי הרוח ועוד רבים), תוך ניסיון להציגם על פי הסדר הכרונולוגי בכל אחד מהם. בכך ניתנה אפשרות לעקוב אחר ההתפתחויות בנושא נתון לאורך ציר הזמן. יחד עם זאת נשמר תמיד "הקשר הרוחבי" עם מוסדות ואירועים רלבנטיים שהתקיימו באותו זמן.
יצוין, שעבודה זו איננה הראשונה להצגת החיים הפנימיים בתוך גטו. בתריסר השנים האחרונות ראו אור כמה עבודות מחקר על גטאות, בהם ניתן לכך ביטוי במידה זו או אחרת. במיוחד הרחיב בנושא זה הדוקטוראט של מיכל אונגר על גטו לודז', ("החיים הפנימיים בגטו לודז' 1944-1940", דצמבר 1997). ברם בעוד שהן מקדישות מקום רב יחסית לפנים האחרות של הגטו (כגון מדיניות ופעילות הממשל הגרמני, ארגון המחתרת, היציאה לפרטיזנים וכולי), עבודה זו מתמקדת באופן מפורט וסיסטמטי בחיי היומיום של הגטו – על האספקטים הרבים שלהם - שבמרכזם עומדים היחיד ומשפחתו - תוך התייחסות למסגרות האחרות על פי הצורך והבהירות.
על גטו וילנה קיים חומר רב יחסית, אך חלק ניכר ממנו עוסק במחתרת ובלחימה הפרטיזנית,שאינן עיקרו של מחקר זה. כך למשל בארכיון "משואה" בתל יצחק רוב רובו של החומר על גטו וילנה עוסק במחתרת ובאופן דומה העדויות במדור לתיעוד בעל פה שבמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית ובארכיון של בית ז'בוטיסקי. הדבר היקשה על מלאכת המחקר וחייב אותי להתעמק במאגרים רבים של חומר, כדי לדלות מהם את המידע הרלבנטי. מאידך גיסא שפר חלקי בזכות מחקרים ועבודות מדעיות שפורסמו עם הזמן, בהם נעזרתי לפי הצורך וככל שהדבר התאפשר. דוגמאות לכך הן נושא הפליטים, האקציות הרבות ומספרי הקורבנות, מבנה הממשל הגרמני והליטאי, עדויות במשפטים של פושעי מלחמה, פעילות המחתרת וכיו"ב.
יצוין, שהמקורות המופיעים ברשימה הביבליוגראפית הם אלה שהוזכרו וצוטטו בעבודה עצמה, ורק באופן חלקי ביותר ניתן ביטוי לחומר נוסף.
המקורות ששימשו עבודה זו התבססו על חומרים מסוגים שונים:
א. חומר ראשוני ומקורות מודפסים - יומנים שנוהלו בגטו, מסמכי היודנראט והתכתובת בין מחלקותיו, פרסומים ומודעות שונים, עדויות שנרשמו על ידי ניצולים או ניגבו מהם בסמוך לשחרור, עדויות בעל פה וכדומה- הנמצאים בארכיונים בארץ ובחוץ.
ב. ראיונות עם ניצולים מהגטו.
ג. ספרות מחקר.
ד. ספרי זיכרונות שיצאו לאור אחרי המלחמה - בין אם בשנים הראשונות אחריה ובין אם כעבור עשרות שנים ובכלל זה גם מהשנים האחרונות, פרסומים מסוגים שונים, דברי פולמוס בעיתונים, סרטים וכולי.
במסגרת החומר הראשוני נודעה חשיבות רבה ל"אוסף סוצקבר-קאצ'רגינסקי"- מסמכים אוטנטיים שנתגלו אחרי השחרור על ידי המשוררים והפרטיזנים אברהם סוצקבר ושמריהו (שמרקה) קאצ'רגינסקי (קאטשערגינסקי), אשר הועברו למכון היהודי המדעי ייוו"א בניו יורק ומיקרופילמים שלהם הגיעו ל"יד ושם". מסמכי האוסף מציגים לא רק את פעילות המוסדות - כמו למשל דוחות של המחלקות השונות של היודנראט, הוראות לאוכלוסייה, אוספי "ידיעות הגטו" (עיתון הגטו) וכיו"ב- אלא גם נותנים תמונה של הנעשה יומיום ושל "רוח הגטו". מיקרופילמים של מסמכים נוספים, אשר הגיעו בשנים האחרונות ליד ושם מ-ייוו"א, ומקורם מליטא, תרמו אף הם במידה מסוימת לביסוס המידע על הגטו. מקור חשוב נוסף היו "רשימות האסירים"- רשימות של מיפקד אוכלוסין שנערך במאי 1942, אשר נתגלו בארכיונים הממלכתיים המרכזיים של ליטא ועובדו והוצאו לאור בשני כרכים בשנים 1996 ו- 1998 על ידי המוזיאון היהודי הממלכתי על שם הגאון מווילנה. הרשימות היוו בסיס לעיבוד נתונים דמוגראפיים של תושבי הגטו וסיפקו חומר ייחודי לגבי תנאי החיים בתוכו.
מידע נוסף, בעיקר לגבי הקיום היומיומי, נתקבל מראיונות שערכתי עם ניצולים, שאת התמצית שלהם העברתי למדור לתיעוד בעל פה שבאוניברסיטה העברית. במפגשים אלה נמסרו לי פרטים רבים מתוך התנסויות אישיות, אשר המחישו ממקור ראשון את אורח החיים של "האיש הקטן" בגטו והיו בעלות ערך מיוחד. עם זאת הזמן הארוך שחלף מקרות האירועים- כ- 60 שנה- גרם לכך, שחלקם שכחו פרטים מעברם או אימצו לעצמם מידע מתוך שמיעה או דעות כלליות, דבר שפגע באוטנטיות ובערך הסגולי של עדויותיהם. הייתי ער לכך והשתדלתי להצליב את המידע שסופק על ידי העדים עם מקורות נוספים, בעיקר חומר כתוב.
מבין היומנים (שנכתבו במהלך החיים בגטו) שאבתי מידע רב במיוחד מהיומן של הרמאן קרוק: "טאגבוך פון ווילנער געטא", שראה אור בשנת 1961 (הופיע באנגלית בשנת 2002 בתרגום ועיבוד של בנימין הרשב), המתאר את השתלשלות האירועים באופן שוטף וכמעט יומיומי, תוך הוספת הערות ופרשנויות מזווית ראייה אישית, המאירות באופן חד, אינטליגנטי וביקורתי את המתחולל בגטו; לעזר רב היו גם היומנים של זליק קלמנוביץ': "יומן מגטו וילנה וכתבים מן הזיכרון שנמצא בהריסות" (1977), של יצחק רודאשבסקי: "יומנו של נער מווילנה יוני 1941- אפריל 1943", (1968), של לאזאר אפשטיין: "יומן מגטו וילנה" שלא פורסם ויומנו של גריגורי שור: "רשימות מגטו וילנה 1944-1941" (פורסם בעברית ב-תשס"ב).
מתוך מכלול החומר המחקרי מצאתי עזר רב במיוחד בעבודתו של יצחק ארד: "וילנה היהודית במאבק ובכיליון" (1976), כפי שצוין לעיל. היא סיפקה לעבודה זו פרטים חשובים לגבי הארגון והפעילות של הממשל הגרמני, מעשי הרצח והיקפם, ההתארגנות המחתרתית והפרטיזנקה, תפקוד היודנראט והמשטרה היהודית וכדומה. נעזרתי גם לא אחת ב"פנקס קהילות ליטא" משנת תשנ"ו, ב"האנציקלופדיה של השואה" (1990) ובחיבורו של ישעיהו טרונק: "יודנראט המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכיבוש הנאצי" (1972). באשר להתגוננות היהודית סייעו בידי בין השאר מחקריהם של דב לוין: "לוחמים ועומדים על נפשם (1975-תשל"ה) ושל דינה פורת: "מעבר לגשמי פרשת חייו של אבא קובנר" (2000). כמו כן נעזרתי במחקרים ומאמרים נוספים, כמו למשל: "מן המיצר שירים מן הגטאות והמחנות ושירי מחאה" בעריכת הורביץ, אלדמע ואבן- שושן (1987), צביקה דרור: "קבוצת המאבק השנייה סיפורי לוחמים מגטו וילנה" (1987), דוד-הירש ראסקעס: "צום מאמענט: דר. צמח פעלדשטיינס עדיטאריאלן אין ווילנער געטא 1943-1942" ב"ייוו"א בלעטער" (1997) וכיו"ב. ספרי הזיכרונות הרחיבו באופן משמעותי את מאגר המידע על הגטו. חשובים במיוחד היו הספרים של מארק (מאיר) דבורז'צקי: "ירושלים דליטא במרי ובשואה" (1950), אשר פורס יריעה רחבה מהאספקטים השונים של חיי הגטו (בהיותו רופא ידוע המשולב בצוות הרפואי של הגטו, פעיל ציוני וחבר במחתרת וגם חוקר מעמיק, המידע המסופק על ידו הינו בעל ערך רב); מענדל (מנדל) באלבערישסקי (באלברישסקי): "שטארקער פון אייזן" (1967), אשר מתבסס על זיכרונותיו, תוך שילוב תיעוד רב. ספרו תרם רבות להכרת קורות הגטו השני, שלגביו אין אינפורמציה רבה ובאלברישסקי שימש בו כמנהל מחלקה ביודנראט; רייזל (רוז'קה) קורצ'אק: "להבות באפר" (1965) (מהדורה שנייה); אברהם סוצקבר: "גטו וילנה" (1947); מאשה רולניק: "אני חייבת לספר" (פורסם בעברית ב-1965) וחיים לזר: "חורבן ומרד" (1950). חומר עזר נוסף נמצא בספרי הזיכרונות שיצאו לאור בשני העשורים האחרונים, כמו למשל: אלכסנדר (סניה) רינדזיונסקי: "חורבן וילנה" (1987); שושנה רבינוביץ: "פצעים שלא הגלידו" משנת תשנ"א; אירנה לוסקי: "ברגע של אמת" משנת 1982; ניסן רזניק: "ניצנים מאפר" (תשס"ג) ו-Pearl Esterowicz Good: "Memoirs of Samuel Esterowicz" (הוצאה זמנית-1992) בעיקר לגבי מחנה ה.ק.פ. ספרי הזיכרונות סיפקו מידע מניסיון אישי מר וכואב, אך לא אחת הצגת הדברים על ידי המספר הבליטה את פועלו בהתרחשויות או הביעה את דעתו האישית כעובדה אובייקטיבית או אף שימשה אותו להצגת קו פוליטי או מפלגתי.5 השתדלתי, ככל שהדבר התאפשר, לאשש את הדברים על ידי שימוש במקורות נוספים.
להרחבת היריעה של חיי הגטו תרמו גם מאמרים, מחזות, סרטים וספרים שנכתבו עשרות שנים לאחר המלחמה בעקבות זיכרונות ואירועים שונים שהתרחשו בו. כדוגמה לכך אפשר לראות את דברי הפולמוס על דמותו של אבא קובנר- מראשי ה-פפ"או ומנהיגו בחודשים האחרונים של הגטו, אשר התפרסמו ב"עיתון 77", "במחנה" ו"ילקוט מורשת" בשנות ה-90, המחזות "גטו" ו"אדם" של יהושע סובול; הסרט "מכיוון היער" משנת 2004 על פונאר; סרטי טלוויזיה לסוגיהם; דברי פרשנות וכולי. את החומר הראשוני מצאתי בארכיונים של "יד ושם" (שבו גם היה חומר מארכיונים אחרים), "מורשת", "לוחמי הגטאות", "משואה", המכון היהודי ההיסטורי בווארשה (ZIH), המדור לתיעוד בעל פה במכון שבאוניברסיטה העברית ועוד. חומר נוסף מצאתי בספריות אוניברסיטאיות, במכונים, בראיונות, במוזיאון "בית התפוצות", בטלוויזיה וכדומה.

 

1. Paula E. Hyman, " The Dynamics of Social History", Reshaping the Past: Jewish History and the Historians, Vol. x, ed. by Jonathan Frankel, Oxford University Press, New York Oxford, 1994, pp 93-111. (הציטוט מובא מעמוד 93).
2 דליה עופר: "חקר חיי יומיום תחת הכיבוש הנאצי- בעיות מתודולוגיות", בתוך חיי יומיום בתקופת השואה דפים לחקר השואה, מאסף י' , אוניברסיטת חיפה, תשנ"ג, ע"מ 38-8 (הציטוט מובא מעמוד 8). כמו כן: Dalia Ofer, "Cohesion and Rupture: The Jewish Family in East European Ghettos During the Holocaust", Coping with Life and Death: Jewish Families in the Twentieth Century, Vol. xiv, ed. by Peter Y. Medding, Oxford University Press, New York Oxford, 1998, pp. 14
3-165 . המאמר מציג דרכים ליישום המתולוגיה הזו לגבי שלוש קהילות: וארשה, לודז' וקובנה. Jacob Katz, "On the Jewish Social History: Epochal and Supra- Epochal Historiography", Jewish History, Vol. 7, Spring 1993, Editor: Kenneth R. Stow, pp. 89-98. .
4 Detlev J. K. Peukert: Inside Nazi Germany Conformity Opposition and Racism in Everyday Life, Penguin Books, London, 1989, pp. 21-24.
5 כדוגמה לכך עשויים לשמש הכתבים של חיים לזר (לגבי יוסף גלאזמן והתנועה הבית"רית), רוז'קה קורצ'אק (לגבי אבא קובנר ו"השומר הצעיר"), ניסן רזניק (לגבי העובד הציוני) וכולי. עמדה ביקורתית בעניין זה מציג מנדל פייקאז' (פייקאז', מנדל: "על ספרות העדות כמקור היסטורי לגזירת 'הפיתרון הסופי' " בתוך כיוונים, מס' 20, אוגוסט 1983, ע"מ 157-129). בין השאר הוא מצביע על שינויים שחלו במהדורה העברית של אסופת מאמרים מאת מארק דבורז'צקי בספר "בין הבתרים", שראה אור ב-1956, לעומת המקור שנכתב סמוך מאד לסיום המלחמה. פייקאז' מבהיר, שהפרסומים המאוחרים משרתים תפיסה שדבורז'צקי גיבש עם הזמן. כך למשל במאמר "הצוואה של מתינו- יחד למוות, יחד לחיים! (מחשבות של שריד)", הדן בשלושה מגיבורי הגטו - איציק ויטנברג מהקומוניסטים, יחיאל שיינבוים מהחלוץ הצעיר - דרור (המקורבת למפלגתו של דבורז'צקי) ואבראשה חבויניק מה"בונד", הושמטו בגרסה העברית המפלגות של ויטנברג וחבויניק (שם, ע"מ 140-139).

הקדמה