מאמרים‎ > ‎

חידוש הישוב היהודי ביפו

מאז ימי הביניים, מימי הכיבוש הצלבני ואילך, פסק הישוב היהודי ביפו.  יהודים עלו לארץ ישראל דרך נמל יפו, אך לא התיישבו בה, אלא המשיכו לאחת מערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. ארבע הערים הוגדרו ע"י פוסקי ההלכות כ"ארצות החיים", אליהן ישאף היהודי להגיע ולהשתקע בהן.

משפחת אהרון מטלון (נפטר ונקבר בירושלים בתרי"ח – 1858) הייתה המשפחה היהודית הראשונה שהתיישבה ביפו בעת החדשה. אהרון מטלון היה סוחר בבדים ובצבעים של בדים בעיראק. ב-1815, לאחר פטירת אשתו, יצא לארץ ישראל עם שני בנים ושלוש בנות. השיירה שלו מנתה מאה גמלים ושישים פרדות. בדרכם הגיעו לביירות וישבו שם. בנו יחזקאל התחתן וגם בנותיו מצאו שידוך בביירות. באותה תקופה פרצה מלחמה בין הדרוזים והנוצרים והיהודים נסו עם הנוצרים. במהלך מנוסה זו נהרגה בתו הצעירה ומיד לאחר השבעה קם ועלה לא"י.

בתחילת 1817 הגיע לירושלים. בירושלים היה יישוב יהודי מפולג בין הספרדים והאשכנזים, שחי על כספי החלוקה. מטלון רצה לשוב לעסקי המסחר ומצא שיש שוק טוב לבדים וצבעיהם ביפו. יפו בתקופה זו חוותה תקופה של גידול והתפתחות בזכות נמלה והמסחר שהתפתח בזכותו. מטלון קיבל מהשלטונות ומהרבנים אישור לעבור ליפו, אך בסופי שבוע היה צריך להגיע לירושלים וללוד. בשנת 1817 (תקע"ח) התיישב ביפו והפך למחדש היישוב היהודי ביפו. ביפו סחר אליהו מטלון בבדים ואח"כ פתח חנות ברחוב החלפנים ובה הושיב את בנו מאיר מטלון (1848-1928), שעסק בבנקאות.

לאחר שגר בשכירות קנה דירה (אם כי המשיך לנסוע בשבתות ללוד). הוא ניסה לשכנע יהודים נוספים לעבור ליפו. יהודים ביקרו אצלו ביפו או שהו בביתו לאחר הגעתם לארץ דרך נמל יפו, במידה ולא יכלו להגיע לירושלים מחשש לחילול שבת. במשך הזמן גדלה הצפיפות בביתו והפיתרון נמצא בדמותו של ישעיהו אג'ימן.

ישעיהו אג'ימן היה בן למשפחה ממרוקו שעברה לחיות בטורקיה. הוא היה שלם מטעם השולטאן לאספקה לחיל היניצ'רים (חיל הפרשים העות'מאני). במהלך אחד ממסעותיו נחטף לשם כופר בקפריסין. בעת שביו, נדר כי באם ינצל יתרום 150 לירות למען ארץ ישראל. לאחר שניצל, ביקר ב-1820 ביפו, בה פגש את היהודי היחיד ביפו, אהרון מטלון. הוא הפקיד בידי מטלון 150 הלירות, לאחר שהתרשם מחזונו להקים ביפו אכסניה ליהודים. אג'ימן עצמו נהרג 6 שנים מאוחר יותר, במהלך קרב של היניצ'רים.

בכסף זה רכש מטלון מגרש במורד הצפוני מהכנסייה הפרנציסקאנית, שעליו עמד בית דו-קומתי שהפך לאכסניה ליהודים שהגיעו ליפו והחלה לפעול ב-1825. הבית, שנקרא "דאר אל יהוד" (בית היהודים), נרשם ע"ש ועד הקהילות הספרדיות בירושלים. במקום היו חדרי אירוח ובית כנסת.

הבית נהרס ב-1965, בעת פינוי השטח הגדול. סמוך לבית אג'ימן שהריסותיו נמצאות בגן המדרון, עומדת היום מצבת זיכרון לראשוני קהילת יפו.

נכדו של אהרון מטלון היה משה יצחק מטלון (1872-1959). למד במקווה ישראל ואח"כ למד משפטים ובשנת 1896 נמנה עם עורכי הדין הראשונים ביפו. הוא היה כותב בקשות לאנשים, במגעיהם עם השלטון. כך הפך לאחד ממכובדי יפו ואף היה חבר במועצת העיר.

בשנת 1913 רכש מגרש בתל אביב ולימים יבנה עליו את ביתו. הרחוב בו שכן הבית יישא את שמו, רחוב מטלון. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גורשו היהודים מיפו ובתוכם גם את משפחת מטלון. המשפחה השתכנה בזיכרון יעקב והתפרנסה בדוחק, עד שב-1917 הורשו לחזור לביתם ביפו.

החל משנות ה-20 החל מוסא מטלון לעסוק בבניין. ב-1921 רכש עם שותפים קרקע על ידי הכביש הראשי שהוביל לפתח תקווה ולשכם והקים עליו 24 חנויות. כך נוצר המרכז המסחרי היהודי החדש של תל אביב שהפך לאלטרנטיבה למסחר, במקום המסחר עם חנויות יפו, שהחרימו את יהודי תל אביב.

החל מ-1924 נוצרה שותפות עם משפחת קרסו המפורסמת – משה קרסו ובני משפחתו שהגיעו מסלוניקי יוון והתגוררו בשכנות למשפחת מטלון ברחוב יפת ביפו. הם רכשו את הקרקעות שמהם יצמח המשכו של רחוב הרצל לדרום ורחוב וולפסון, שכונת שפירא ועוד. הם רכשו שטחי אדמה גדולות וחילקום למגרשים בני כחצי דונם. בנוסף קנו כרם גדול, באזור שממנו יצמחו רחוב שינקין והרחובות עד שדרות רוטשילד ועד כיכר הבימה.

בין השנים 1939-1944 רכשו אלפי דונמים בג'ליל, בין הקנטרי קלאב לאזור התעשייה הצפוני של הרצלייה, שהיו בבעלות השיח' בידס. השיח' שלווה ממטלון סכומי כסף ניכרים ומשלא יכול היה להחזיר ההלוואות הציע לו מטלון שיחזיר לו בצורת אדמות ג'ליל. השיח' בידס שחשש לחייו בשל החרם על מכירת קרקעות ליהודים טען: "לא מכרתי אדמות, מכרתי חולות. אם יש יהודים טיפשים שמשלמים כסף טוב עבור חולות למה שלא אמכור?"

על קרקעות נוספים שרכש מטלון ממערב לפתח תקווה, בשנות ה-40, תיבנה קריית מטלון.

יפו בפתח המאה ה-20 –

"בני יפו מובדלים המה מבני ירושלים בהליכותיהם ובמעשיהם. בעיר הגדולה ירושלים יתפרדו אחינו לכיתותיהם ולמחלקותיהם והכול הולכים בשיטה הישנה לעבוד את ה' ולשמור מצוותיו, וזה כל מעשיהם.  ורק מעט מהם ינהגו עפ"י מנהגי אירופה. ופה ביפו כולם משכילים, כולם נבונים, כולם יודעים להתנהג עפ"י המודה החדשה או כמנהג היהודים המתוקנים באירופה.. ויפו היא מעין מרכז רוחני למושבות יהודה. לבתי הספר העברים שבה באים מהמושבות התלמידים היותר טובים להשתלם בלימודיהם, ובתי הספר האלו, מלבד זאת, עושים רושם גם על תכונת בתי הספר שבמושבות. אוצר הספרים "שער ציון" אשר ביפו, מספיק ספרים לכל המושבות מסביב. גם ועד להוצאת ספרי לימוד בעברית נוסד בה".

קטעים אלה, שנכתבו סביב שנת 1900, מאפיינים את תכונות היישוב היהודי ביפו, ומהם ניתן ללמוד כי בין ירושלים ליפו התקיימה תחרות עזה על מעמד הבכורה ביישוב היהודי. במאבק זה זכתה יפו למעמד של מרכז היישוב החדש, אם כי מספר היהודים בה היה כעשירית ממספרם בירושלים, ששמרה על מעמדה כמרכז היישוב הישן וכמובן כמרכז המקודש של העם היהודי בעולם. מה היו התהליכים שהפכו את יפו למרכז היישוב החדש? –

הרקע הכללי נעוץ בגידולה של העיר במהלך המאה ה-19. בתחילת המאה הייתה יפו עיירה קטנה, מוקפת חומה, עם נמל זעיר (עכו שימשה כנמל העיקרי). גידולה המהיר היה תוצאת לוואי של התפתחות ירושלים, לה שימשה כעיר נמל. חשיבותה עלתה עם חיזוק הקשרים בין א"י למדינות אירופה, וכן בשל הפיכתה למרכז אזור גידול ההדרים, הענף החדש שהצליח להשתרש בסביבתה. מכאן שתהליך התפתחותה של יפו קדם לעלייה הראשונה, אך זו גרמה להאצתו. מיקומה של יפו הוא שהשפיע על קביעת אתריהם של מקווה ישראל והמושבות היהודיות הראשונות (וכן שרונה הגרמנית) ועל הפיכתה למרכז השתקעותם של רבים מהמהגרים החדשים. סביב שנת 1900 כבר שימשה העיר מרכז טבעי לגוש מושבות יהודה ונוצרו היחסים הסימביוטיים בינן לבין העיר. לכן, נקודת הזינוק של היישוב היהודי ביפו הייתה זהה לזו של המושבות, והם עוצבו תוך שילוב והשפעה הדדית. התוצאה מכך היה טיפוח תדמיתה של יפו כמרכז היישוב החדש, ע"י ראשי המוסדות, חובבי ציון בחו"ל ותושבי העיר עצמם.

סיבה מכרעת להעדפת יפו בעיני חובבי ציון, כמו גם רוב הגופים והארגונים שעסקו ביישוב הארץ, הייתה, כי מלכתחילה חששו כי הם לא יוכלו לפעול באופן חופשי בירושלים. מתוך ראייה דומה, בחרו אותם עולים יהודים, שגילו נכונות לאמץ נורמות חיים שונות מאלו שהיו מקובלות בקהילות הדתיות בגולה, להשתקע ביפו. עולים אלה מצאו בעיר הנמל המתפתחת כר פעולה נרחב לבטא בחופשיות את רעיונותיהם ולהגשים אורח חיים הנראה להם, באווירה של מודרניזציה ואפשרויות ליזמה כלכלית. חשוב להדגיש כי יפו שימשה מוקד משיכה לקליטתם לא רק של עולים חדשים, אלא גם של אחדים מבני הארץ, בעיקר מירושלים, ששאפו לצורת חיים חופשית ומעודדת יזמות כלכליות. דוגמה מובהקת לטיפוס זה היה שמעון רוקח, איש עסקים מירושלים שעבר ליפו ומילא בה תפקיד ציבורי חשוב. רוב האמידים מקרב יהודי יפו היו קשורים במסחר החיצוני שהתפתח סביב פעילות הנמל הגוברת.

אחד המאפיינים לחיי הציבור ביפו היה, כי משלב מוקדם נטו אנשי הציבור מעדות שונות לשיתוף פעולה. המשפחות הוותיקות בעיר היו ברובן ממוצא מזרחי, ואילו בסוף המאה ה-19 הוו האשכנזים רוב. ועד מאוחד פעל על בסיס רחב, בניגוד מוחלט לקהילות ירושלים המסוכסכות והמפולגות בתוכן. תחומי הפעילות של הוועד היו דת, סעד, פיקוח על רכוש ציבורי, בריאות וייצוג כלפי השלטונות. הנטייה הייתה של פתיחות לצורכי היישוב בכללו ולא הסתגרות אך ורק בעניינים מקומיים. כך יסד הוועד (בשיתוף לשכת בני ברית) את בית חולים "שער ציון", שנתן שירותים רפואיים ליהודי הארץ כולה, וכן ספרייה שנשאה אותו שם.

רבים מיהודי יפו העדיפו לחיות מחוץ לעיר העתיקה הצפופה וכך נבנו שכונות חדשות, כמו נווה צדק ונווה שלום, שתנאי המגורים בהן היו נוחים יותר מאשר בעיר.

אחת התופעות האופייניות ליפו הייתה התמיכה במתיישבים החדשים במושבות מצד ראשי העדה הספרדית, הוותיקים ובעלי העמדה הנכבדה בקרב האליטה המקומית. אנשים כמו ח. אמזלג, א. מויאל, א. שלוש ואחרים ניצלו את מעמדם וניסיונם להתגבר על ההליכים המסובכים הכרוכים ברכישת אדמות חקלאיות.

מרכז חובבי ציון ברוסיה, הידוע בכינויו "הוועד האודיסאי", הקים ביפו את סניפו בא"י, שכונה "הוועד הפועל היפואי". זה היה הגוף שריכז את פעולות חובבי ציון בארץ, ואשר בהשראת אחד העם פעל במיוחד בשדה החינוך. בראשו עמד ד"ר הלל יפה, שהיה רופא בשירות הברון רוטשילד בזיכרון יעקב והציל את מתיישבי חדרה מכליה.

חשיבות מיוחדת הייתה לפעילות התרבותית-חינוכית שהתנהלה ביפו, ותרמה תרומה נכבדה להחייאת הלשון העברית ולמודרניזציה של החינוך העברי. גם בתי הספר בעלי הגוון הדתי כמו "שערי תורה", הושפעו מהאידיאולוגיה הלאומית ומהשאיפה לפרודוקטיביזציה. חברת כי"ח וחובבי ציון חברו יחד להקים בתי ספר לבנים ולבנות שנהפכו עד מהרה למרכז להפצת השפה העברית והרוח הלאומית החדשה (אם כי לימים נתגלעו חילוקי דעות בין שני הגורמים בשאלת בכורת העברית).

פן נוסף שהיה מיוחד ליפו – היותה מקום נופש ובילוי, בעיקר לאנשי המושבות, ובחודשי הקיץ גם לירושלמים, שבאו לרחוץ בחוף ימה. מפגשים בח'אנים, בבתי קפה ובגנו של הברון הרוסי אוסטינוב (במושבה הגרמנית) גיוונו את החיים בעיר, והוסיפו לה אווירה קלילה וקורטוב של עליצות, שלא היה להם זכר בירושלים הרצינית והכבדה.

חיזוק לקהילה הקטנה שפיתח ביפו אהרון מטלון הגיעו בדמותה של קבוצה של כמה משפחות שעלו מאלגיר, מרוקו ותוניס, באונייה שיצאה מאלג'יר ונטרפה על סלע סמוך לחוף חיפה. משפחות אלו שאיבדו את כל רכושם עם האונייה, נדדו בא"י והגיעו בסופו של דבר של יפו. ראשיתה של יפו עם כן החלה עם משפחות יהודים ספרדים ומוגרבים, כמו משפחות מויאל, אמזלג ועוד.

ביניהן בלטה משפחתו של אברהם שלוש – שלוש הגיע לחיפה ביחד עם אשתו ושבעת ילדיו ואולם, צעיר בניו, אליהו, טבע עם האונייה. במשך שנתיים נדד בארץ ואף ניסה את מזלו עם הקהילה הקטנה שהחלה לקום בשכם. ב-1840 הגיע ליפו.

יפו השתחררה אז משלטונו של אברהים פחה והייתה לעיר הראשונה בה נפתחו קונסוליות של מדינות המערב. התקיימו בה סניפי דואר בינלאומיים והחלה נהירה של צליינים, נוצרים ויהודים. ביפו היו הרבה הזדמנויות לפרנסה, מאשר בירושלים, שעיקר קיומה היה על כספי ה"חלוקה". יפו שנודעה בקרב היהודים כ"שער לציון", שנמלה סיפק עבודה במלונאות, תיירות, חלפנות ועוד. הוא נפטר בגיל 47 ונקבר בבית העלמין העתיק ביפו.

בנו, אהרון שלוש, התפרנס מצורפות ומחלפנות, בחנותו הקטנה שהייתה בסמטת החלפנים ביפו, שליד השער. יום אחד הגיע ליפו שבט בדואי עצום. הם החלו לקנות מכל הסחורות שהיו בשוק ושילמו במטבע "וזארי". מטבע זה לא היה מוכר ביפו וכל הסוחרים רצו אל החלפנים כדי להחליף המטבעות כנגד זהב לפי ערכו של הוזארי שנקבע בשוק. אהרון שלוש, שהיה סוחר ממולח, הבין כי ערכה של המתכת, הכסף, רב יותר מערך החליפין שנקבע למטבע עצמה בשוק, רכש מכל הסוחרים של המטבעות וצבר מהם שקים שלמים בביתו. לאחר שהשבט הבדווי עזב את יפו, התיך את המטבעות למטילי כסף טהור ומכרם והרוויח הון עתק. יום זה ייזכר כ"מהומת הבישליק".

ביתו, בקרבת הסראיה הישן, שימש כמרכז לאנשי ציבור יהודים בעיר וגם כתלמוד תורה ובית כנסת. במרוצת השנים התחזק מעמדו בקרב והוא הפך לראש קהילת המוגרבים.

באמצעות העושר הרב שנתגלגל לידו החל לרכוש קרקעות רבים. הנוהג באותם הימים היה כי לאחר שסיימו להתמקח על המחיר היו ניגשים לקבוע את גבולות המגרש שנרכש. עומדים במרכזו של השטח (שסומן ע"י יתד) וזורקים אבנים קטנות לכל רוחות השמים. שטח המגרש אם כן נקבע באמצעות זריקת אבן, או המרחק שאליו תגיע אבן שתיזרק. ברור... שגודלו של המגרש היה תלוי ביכולת זורק האבן ואהרון שלוש ידע לזרוק אבנים למרחק רב, שהצליח לרכוש שטחי קרקע גדולים ביותר תמורת מחיר נמוך.

כך רכש אהרון שלוש את שטחי הקרקע, שעליהם תקום לימים נווה צדק. ואולם, עת בנה עליה את ביתו, היה ביתו מבודד ומרוחק מכל ישוב והוא לא הצליח לשכנע אפילו את אשתו לעבור ללון בבית החדש, אלא רק לאחר כשלוש שנים, כשנבנתה שכונת נווה צדק. רק אז עברה לגור עימו בבית יחד עם שלושת בניהם הנשואים: אברהם חיים, יוסף אליהו ויעקב.

במסגרת עיסוקיו הרבים של אהרון, שימש כבנקאי וחלפן פרטי לחברת בעלי המניות הצרפתית שסללו את מסילת הרכבת בקו יפו-ירושלים. אהרון שמר בביתו תיבה גדולה ובה המשכורות השבועיות לפועלים וכן הכספים שהוחלפו לתשלום עבור חומרי הבנייה. דבר המצאה של התיבה בבית שלוש נתפרסם ביפו ונתקבצה חבורת שודדים שניסו לילה אחד לפרוץ אל בית המשפחה לגנוב את התיבה. הדפיקות על שער הבית העירו את אהרון שמיהר אל בית הכנסת, נטל את ספר התורה העתיק שאביו הביא לארץ, התעטף בטלית לבנה ויצא אל השודדים כשהוא קורא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" שוב ושוב. מראהו כשהוא מנופף הספר מעל ראשו, עם טלית לבנה, בלילה חשוך כשהרוחות מנשבות בעוז – נדמה היה לשודדים כי שד גדול יצא אליהם והם ברחו.

בוקר אחד בצאתו מביתו שבנווה צדק לכיוון יפו, ניסה אהרון לחצות את פסי הרכבת ואחד מגלגלי הכרכרה נתקע בין הפסים. אהרון נפל מן הכרכרה ושבר את רגלו. התורכים, שהעריכו מאוד את שלוש, שנחשב לגביהם המוכתאר של השכונה היהודית, בנו עבורו גשר מעל למסילה, המשמש עד היום כדרך כניסה לשכונה – גשר שלוש.

עפ"י אחד הסיפורים התפתח סיפור אהבה בין שמואל יוסף צ'צ'קס (שיקרא לעצמו לימים בשם עגנון עפ"י ספרו "עגונות") ונכדתו של שלוש, מרגלית. עגנון שגר בחדר שכור בבית משפחת אבולעפיה, נוהג היה לשבת במרפסת עלייתו,  הצופה אל בית שלוש ולהסתכל אל חצר שכניו. ראה את מרגלית כובסת בחצר, נפגשו עיניהם והתאהבו. אולם כשניגש אל סבה וביקש את רשותו לחזר אחריה סירב שלוש בשל שמו הקשה להיגוי ומאחר ונראה לו בטלן הקורא ספרים כל היום.

בימי מלחמת העולם הראשונה הוגלתה משפחת שלוש לפ"ת וכפר מל"ל, שם נפטרה שרה שלוש ונקברה שם. כשחזרה המשפחה לנווה צדק, בנו להם הבנים בתים חדשים ברחוב פינס ובשד' רוטשילד. אהרון שלוש נפטר בפסח 1921 כשהוא בן למעלה מ-90.

בנו, יוסף אליהו, הפך לאחד ממכובדי ועשירי הארץ בשנות ה-30, חבר מועצת העיר, קבלן בנין מוערך, שבנה את ביה"ס לבנות, הגימנסיה הרצלייה וכמחצית מהבתים הראשונים של אחוזת בית.

בנו השלישי, יעקב, היה ממקימי בנק אנגלו-פלשתינה, לימים בנק לאומי.

עד שנת 1839 היה הרב יהודה ב"ר רפאל הלוי מטפל בכל בעיות יפו, כנציג רבני ירושלים. הוא היה מגיע ליפו מעת לעת ודואג לצורכי היהודים והיה אף מוביל עימו בדרכו חזרה לירושלים, גופות נפטרים על גבי גמל או חמור, לקבורה בירושלים. בשנת 1839 פרצה מגיפה ביפו והקהילה היהודית הקטנה כמעט התפרקה. הרב יהודה הלוי החל לשקם אותה מחדש וקיבל מינוי מהרב אברהם חיים גאגין, החכם באשי בירושלים לשמש כפקיד כולל ירושלים ביפו. הרב התיישב ביפו והפך לרב הראשון של קהילת יהודי יפו. הקים תלמוד תורה, בית כנסת ובעיקר הכשיר קיומו של בית עלמין יהודי ביפו, שנפתח בשנת 1840. בשנת תר"ח נפטר הרב גאגין ובזה הסתיימה תלותם של יהודי יפו ברבנות של ירושלים. הרב יהודה הלוי הפך לרב יהודי יפו במשרה מלאה.

בשנת 1839 ערך משה מונטיפיורי מפקד ביפו ובו נספרו 122 נפש, שהגיעו מקושטא, סלוניקי, בולגריה, מצרים ועוד וביניהם סניור אהרון עזריאל, ששימש כמתורגמן של נפוליאון בונפרטה.

רבי יהודה הלוי מראגוזה נפטר בשנת תרל"ט (6.8.1879) ובשנת 1886 נבחר רבי נפתלי הרץ הלוי כרב הקהילה האשכנזית בעיר, שנה לפני ייסוד נווה צדק.

במקביל לחידוש היישוב היהודי ביפו, החלו להגיע משפחות ספורות מהיישוב הישן האשכנזי בירושלים. המשפחה האשכנזית הראשונה ביפו, שהגיעה בשנת תר"ל, הייתה של ר' קופל בלטנר -  הוא ומשפחתו פתחו ביפו מלון לאירוח העולים שהגיעו דרך נמל יפו. כשהגיע לארץ רבי משה המבורגר, תלמידו של החת"ם סופר, בשנת 1817, נוצר קשר נישואין בין בתו של בלטנר ובנו של המבורגר, מאיר. הזוג שנותר ביפו ולימים אף אביו שהגיע והתיישב אף הוא ביפו היו בין מייסדי הקהילה האשכנזית ביפו.

מאיר המבורגר, בשל היעדר מניין אשכנזי ביפו, נהג להתפלל אצל הספרדים ביפו. לבש כל ימיו תרבוש מרוקני גדול וציצית של תכלת מאחורי התרבוש. וגם אחרי שהתרבו האשכנזים והתפלל אצלם לא נח מנהגו זה. היה השוחט אצל קהילת הספרדים והמוהל הראשי של יפו והמושבות. עם השנים, כאשר שלח ידו במקצוע החלפנות הלך מעמדו והתבסס. "בנק המבורגר" הפך לשם מכובד בא"י. גם ערביי יפו רחשו לו כבוד רב.

גם מאחת מהמשפחות המכובדות בקהילת חברון, הגיע נציג שהשתקע ביפו – רבי חיים שמואל שמרלינג. הוא ידע את השפה הערבית על בורייה והיה מוכר בחברון מוצרים שהביא מירושלים ומכפרי הסביבה. בשנת 1855 החליט להשתקע ביפו ועסק בחלפנות כספים. בתקופה זו היו רק כ-4 משפחות אשכנזיות ביפו והן היו מעורבבות עם המשפחות הספרדיות, התלבשו כמותם והתפללו בבית הכנסת הספרדי. רבי שמואל שמרלינג המציא מושג חדש: "עמילות מכס". הוא ראה שמגיעות אוניות מלאות סחורה ואין מי שיפקח על הפריקה וכי הטיפול בתשלומי המכס גוזל זמן יקר מזמנם של הסוחרים. נעשה "אבו שמעון", ע"ש בנו בכורו, "עמיל מכס" והחל מטפל בכל ענייני קבלת ושיגור סחורות, פריקתו טעינתו ותשלומיו. מאז ועד לפני שנים אחדות – נודע שמה של חברת "שמרלינג" לעמילות מכס ברחבי א"י.

שמרלינג דאג להגדלת מספר המשפחות האשכנזיות ביפו, פתח בית ספר ובית מדרש לקהילה האשכנזית, כך ש-20 שנים לאחר בואו ליפו, כותב יואל משה סלומון לאחר ביקור ביפו כי הקהילה האשכנזית ביפו צמחה מ-4 משפחות ל-200 נפשות, חמישית מכלל היהודים ביפו.

שמעון רוקח – בן למשפחה ירושלמית וותיקה. בגיל 21 חכר מהממשל את הדרך בין יפו לירושלים, לצורך גביית מסי הדרכים, כולל הפעלת הח'אן בשער הגיא. את מגוריו קבע ביפו והחל לפעול בקרב הקהילה ביפו. אפשר לומר שהוא היה השתדלן והעסקן הפוליטי ביפו של אותה תקופה. הוא יסד את אגודת "בני ציון" כדי לתמוך בעניי היהודים ולמעשה הניח את היסוד לחיים ציבוריים בעדה היהודית של יפו. באגודה חברו אליו חיים שמואל שמרלינג, רבי מאיר המבורגר וגיסו רבי ראובן בלטנר ורבי ישראל פרלקוורט.

בשנת תרמ"ה הגיע ליפו אחיו, אלעזר רוקח וייסד יחד עמו את אגודת "עזרת ישראל", ביחד עם החברים הנ"ל, אליהם נוסף גם ד"ר מנחם שטיין שהיה רופא במושבות מטעם הברון רוטשילד. אגודת עזרת ישראל רכשה פרדס מול שכונת מנשייה ותכננה להקים במקום את שכונת "נווה שלום" ואולם, המלאכה לא צלחה מאחר ולא יכלו באותה העת לממן חפירת באר לשכונה.

אהרון שלוש, בשלב זה הציע לאגודת עזרת ישראל למכור להם חלק גדול מהקרקע שהייתה בבעלותו, במחירים נוחים, בתנאי שיתחילו בבנייה תוך שנה. חלקו את הקרקע ל-48 מגרשים וקראו למקום "נווה צדק" ע"ש הפסוק: "עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו, בשובי את שבותם: יברכך ה', נווה צדק" (ירמיהו, ל"א, כ"ב). בשלב הראשון נבנו עשרה בתים וביתו של שמעון רוקח ביניהם. הבית ניצב עד היום ברחוב רוקח 18. כך נבנתה השכונה היהודית הראשונה מצפון ליפו, כשהיא בנויה בין חולות וכרמים.

בשנת 1900 ייסדו העות'מאנים את העיר באר שבע והוציאו הוראה שאסור לבדואים לעלות צפונה מאשקלון. עד אותה עת נהגו הבדואים להגיע בכל קיץ אל נמלי הים התיכון: עזה ויפו, לצורכי מסחר. בשנת 1902 הציפו הבדואים את פרדסי יפו. מספרים כי היו בפרדסים יותר בדואים מאשר.. תפוזים. התוצאה הייתה נטל על מערכת התברואה שגם כך לא הייתה כמעט קיימת ומגיפת הכולרה פרצה ביפו. השלטונות, בהתייעצות עם הרופא היהודי הלל יפה, שחקר את מחלת הכולרה בארץ, הורו על איסור להמשיך ולקבור את מתי המגיפה בבתי הקברות שביפו. בעקבות זאת הצליח שמעון רוקח לרכוש חלקה של 12 דונם צפון לנווה צדק לצורך הקמת בית עלמין חדש ומרוחק מיפו. שמואל דוד גרשנזון שנפטר בנובמבר 1902 היה ראשון הנפטרים שנקבר באזור המזרחי של בית קברות זה. לימים יהפוך זה לבית העלמין טרומפלדור – בו שוכנים אישים מכובדים שהותירו חותמם על תל אביב וההיסטוריה של  מדינת ישראל, טרם הקמתה ולאחריה.

Comments