מאמרים‎ > ‎

הדרך לירושלים

הדרך לירושלים כיום, הינה דרך נוחה ומהירה. כה מהירה, עד כי אין אנו שמים לב למראות ולמקומות הסובבים אותנו. בואו ונכיר את הדרך ואת סיפורה.

הדרך עוברת דרך כל היחידות הגיאוגרפיות האורכיות של א"י: מישור החוף, הבנוי 3 רכסי כורכר, וביניהם אבוסים. האבוס המערבי ביותר משמש כתוואי כביש 2, המחבר בין ת"א לחיפה, האבוס המזרחי יותר משמש כתוואי לכביש 4 ולמסילת הרכבת, ומחבר בין אשקלון וחיפה.

כביש 1 של היום נוסע במקביל לנחל איילון, אשר עד נתב"ג זורם מדרום לכביש ומשם זורם צפון-מערבית, כאשר התוואי שלו בגוש דן מוכר כ"נתיבי איילון", מתחבר בהמשך לירקון (באזור 10 טחנות) וביחד הם זורמים מערבה לים.

הדרכים הקדומות על כן, היו לאורך אפיקו של נחל איילון (צריפין, צפריה, לוד, בית שמש ועד שער הגיא). ללוד התחבר סעיף דרך אחרת, בין יפו לירושלים, שעברה דרך אזור, בית דגן, לוד והמשיכה עד בית שמש ושער הגיא.

תחילת מסענו במעבר מנתיבי איילון לכביש 1 – אנו רואים מימיננו את אזור –  היישוב הוקם על מקומו של הכפר הערבי יאזור, המזוהה עם אזור המקראית.

במקום נמצאו שרידים ארכיאולוגיים רבים, ביניהם תחנה פרהיסטורית ובית קברות גדול מן התקופה הכלקוליתית, מן האלף ה-4 לפנה"ס. בבית הקברות נחשפו גלוסקמאות מעוטרות, ועל חלקן טביעות של מחצלות. לכמה מן הגלוסקמאות צורת בית בעל פתח בחזיתו, חלונות בקירותיו וגג משופע. נראה שהגלוסקמאות הן דגם של בית מגורים מאותה תקופה. בית קברות זה שימש אתר קבורה מרכזי, ובו נקברו אנשים מכל חלקי הארץ. יישובים קדומים אלו הוקמו לחופו של אגם ביצתי גדול, על גבעות כורכר וחמרה. כן, נחשפו קברים מתקופות הברונזה הקדומה, הבנימית והברזל.

אזור נזכרת בתרגום השבעים לספר יהושע, כאחת מהערים שבנחלת שבט דן. היא מופיעה ברשימת הערים שלכד סנחריב מלך אשור מידי צדקא מלך אשקלון, במסעו משנת 701 לפנה"ס.

בתקופה הביזנטית היה באזור יישוב יהודי ולו בית כנסת. בתל נמצא עמוד שיש ועליו הכתובת: "יוסי בר רבי יהודה", וכן נמצאו כותרת ועליה חריתה הנראית כמנורה בעלת שבעה קנים, ונרות חרס ועליהם עיטור המנורה.

מיקומה של אזור על דרך יפו-ירושלים הקנה לה חשיבות רבה, ולכן השתדלו שליטי הארץ בכל התקופות לחזקה ולבצרה. עם הידועות שבמצודותיה נמנית קאזל דה פלין ("מצודת המישור") הצלבנית. המצודה נהרסה בידי צלאח א-דין בשנת 1191, שוקמה בידי המלך ריצ'רד לב הארי באוקטובר 1191 ולאחר מכן נמסרה למסדר הטמפלרים, ונלכדה שוב בידי המוסלמים בשנת 1192. לבסוף נותרה אזור בתחום הממלכה הצלבנית המחודשת. המוסלמים הרסוה לפני מסירתה, והיא הוקמה מחדש בראשית המאה ה-13. בקרבת אזור נערך אחד הקרבות המפורסמים בין הצלבנים לממלוכים, קרב שנסתיים בניצחונם של הממלוכים. הסולטאן אלמליכ א-ט'האר ביברס הרס את המצודה בשנת 1268, אך היא שוקמה בתקופת האימפריה העות'מאנית וחלקה המערבי היה למסגד. בתקופה זאת נראה שהיה באזור יישוב יהודי. על כך מעידה מגילת השבעה, מגילה שנכתבה בעברית על קלף והוטמנה בכד בפינת המצודה.

מעדויות של נוסעים בתקופות מאוחרות אנו למדים על המסגד שהוקם באגפו של המבצר ועל קברו בן 9 הכיפות של אימאם עלי, הנמצא בצד הדרך. מתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית אנו יודעים על מיסי דרך שהיו ראשי הכפר גובים מעוברי אורח בדרך יפו-ירושלים. ואכן, נמצא במקום מטמון מטבעות גדול, הכולל זלוטי פולניים, רובלים רוסיים ועוד. ב-1857 הקימו השלטונות העות'מאניים סמוך לכפר תחנת משמר החולשת על הדרך לירושלים, כדי להגן על עולי הרגל מיפו אל עיר הקודש, דרך רמלה.

הכפר הערבי הגדול יאזור מנה יותר מ-2,500 תושבים. הוא חסם בראשית מלחמת העצמאות את הכביש לירושלים ולדרום. ב-22 בינואר 1948 הותקף טנדר נוטרים, ושבעה נוטרים נהרגו. כתוצאה מכך נאלצו השיירות לנסוע דרך חולון ומולדת ב"כביש ביטחון". נגד אנשי הכפר בוצעו פעולות גמול של כוחות פלמ"ח וחי"ש. הגדולה שבהן הייתה פיצוץ בית החרושת לקרח ב-20 לפברואר 1948. הכפר נכבש ב-1 במאי, במסגרת מבצע "חמץ", שמטרתו הייתה לכתר את יפו. יחידה מחטיבת גבעתי שחדרה לכפר, כבשה אותו ללא קרב, לאחר שתושביו הערביים נטשוהו.

בתום מלחמת העצמאות הוסב שמה של יאזור לאזור והתיישבו בו עולים חדשים. התושבים מתפרנסים מתעשייה (אזור תעשייה גדול), ממסחר ומעבודות חוץ.

חוצים את מחלף השבעה ומשמאלנו המושב משמר השבעה – לזיכרון שבעת הנוטרים שנהרגו באזור. אחד מהנוטרים היה אליק שמיר – אחיו של  הסופר משה שמיר שכתב עליו את הספר "במו ידיו". אליק היה בין 7 הנוטרים שנרצחו ליד יאזור. הנוטרים מונצחים גם ביד הזיכרון במרכז הגן הבוטני של מקווה ישראל.

משמאלנו – שדה התעופה ע"ש בן גוריון – שדה התעופה הבינלאומי היחיד של מדינת ישראל. נת"בג נמצא באזור לוד. בתקופת המנדט נקרא וילהלמה (wilhelma), משום קרבתו למושבה הגרמנית הנושאת שם זה (כיום:מושב בני עטרות).

ראשיתו ב-1934 כשדה תעופה זמני, לשימוש "יריד המזרח", במקום בו פעל שדה תעופה גרמני, וילהלמה, שפעל במקום במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1935 הוחלט להופכו לשדה תעופה קבוע ובשנת 1937 נחנך במקום שדה תעופה בינלאומי מרכזי, אזרחי וצבאי. בהקמתו נחשב לנמל התעופה הגדול במזרח התיכון. עם הקמתו הפך להיות חלק מתשלובת בריטית שכללה את תחנת הרכבת הגדולה בלוד ובסיס סרפנד (כיום צריפין).  במלחמת העולם השנייה שימש כשדה תעופה צבאי וב-1943 שימש כבסיס למטוסי הפצצה אמריקאיים. עם עזיבת הבריטים את הארץ נמסר לערבים.

ביולי 1948 נכבש בידי כוח של החטיבה המשוריינת 8 וגדוד חי"ר 44 של חטיבת "קרייתי" ובנובמבר 1948 כבר נפתח לתעופה אזרחית.

משמאלנו, כפר טרומן – מושב, שנקרא ע"ש הרי טרומן, הנשיא ה-33 של ארה"ב. הוקם על חלק מאדמות הכפר הערבי שננטש, בית נבלא. מייסדיו משוחררי חטיבת הפלמ"ח "הראל".

אנחנו ממשיכים לטפס במתינות את הפרשי הגובה שיש לעלות בין מישור החוף ובין הרי ירושלים ואנחנו כבר נמצאים בגובה של 250 מעל פני הים, באזור השפלה. משמאל- הגבול הצפוני של השפלה  (בההצטלבות של כבישים 1 ו-6)- חדיד –

מושב עובדים בשפלה, 5 ק"מ מצפון מזרח ללוד. משתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי. ע"ש העיר הקדומה חדיד, ששמה נשתמר בשם הכפר הערבי אל-חדיתה שבקרבת מקום. בתחילה קיבוץ, שנוסד ב-1949. ב-1950 מושב של עולים מתימן שאחר כך הצטרפו אליהם עולים מרומניה.

בתחומי הכפר הנטוש אל חדיתה – תל יישוב עתיק המזוהה עם העיר הקדומה חדיד. שמה מוזכר בתיאור מסע תחותמס ה-3 (במאה ה-15 לפנה"ס). בימי שיבת ציון נושבה ע"י עולים מבבל (עזרא ג', ל"ג). שמעון החשמונאי ביצר אותה ולידה ניצח את טריפון. הייתה מיושבת גם בתקופת המשנה וכן בתקופה הביזנטית. במקום ניתן לראות חציבות רבות. פסיפס צבעוני שנמצא כאן הועבר למוזיאון הימי הלאומי בחיפה.

מימין:  בן שמן – כפר נוער ומזרחית לו מושב. מקור השם מן הפסוק: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן" (ישעיהו ה',א). כפר הנוער נוסד ב-1906, ע"י ישראל בלקינד איש ביל"ו לחינוכם של ילדי הפרעות ברוסיה. ביה"ס נסגר כעבור שנה וב-1909 שימש כמחנה עבודה לנוטעי "יער בן שמן". המקום ננטש במלחמת העולם הראשונה. ב-1927 הוקם בו ביוזמת ד"ר ז. להמן, כפר הנוער הקיים עד היום.

המושב שלצידו, הוקם ב-1911, ביוזמת פרופסור שץ, מייסד "בצלאל" כדי להושיב בו עולים מתימן, שיתפרנסו מחקלאות וצורפות. ב-1922 הפך להיות מושב. המתיישבים סבלו קשות במאורעות 1929; באותה שנה הוקף המושב חומת מגן שנשארה במקום עד היום. במלחמת העצמאות היו המושב וכפר הילדים במצור וחלק מתושביהם פונה. המצור הוסר במבצע דני, עם כיבושה של לוד.

משמאל – כפר דניאל – מושב, שבכניסה לו יש בור ובתוכו אריות מאבן – דימוי לדניאל בגוב האריות. הוקם באדמות הכפר הנטוש דניל (או דניאן). במסגד של הכפר היה קבר המיוחס לנביא דן. השומרונים הכירו את המקום כקברו של דן בין יעקב.  מיד אחריו, רשת של מחלפים – צומת של הרכבות לירושלים ולמודיעין. על הגבעה נישא שלט גדול של חברת "הצורפים" – אחת החברות הגדולות לייצור כלי יודאיקה מכסף.

מימין – מפעל מלט נשר של רמלה ואחריו – מחלף ענבה ע"ש חורבת ענבה. משמאל – גשר הקשתות של הרכבת : המסילה הרחוקה יותר היא המסילה למודיעין; והקרובה אלינו – לירושלים.

מימין – המושב משמר איילון, מדרום-מזרח לו - תל גזר (לו מוקדש מאמר נוסף) ומשמאל לו, כרמי יוסף, שם עובר התוואי הקדום של הדרך מיפו לירושלים.

מימין – בסיס של משמר הגבול, על נקודת הגבול של 1967, לפני הכניסה לעמק איילון. עמק איילון היה אזור מפורז בין מדינת ישראל לירדן. ב-1948 היה פה יישוב אל קובאב. רואים את ערוץ נחל איילון הזורם לכיוון גוש דן.

משמאל – היישוב היהודי הקרוב ביותר לגבול 1967 - שעלבים   קיבוץ בעמק איילון, כ-4 ק"מ מצפון לצומת לטרון. נוסד ב-1951 , בידי חברי גרעין נחל של תנועת "עזרא", ילידי הארץ ויוצאי ארצות שונות ונקרא בתחילה "שלהבת". עד 1967 היה יישוב ספר מול "מובלעת לטרון". משתייך לארגון יישובי פועלי אגודת ישראל. במקום יש ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר ובית מדרש להלכה הקשור לנושאי חקלאות.

העיר שעלבים (שעלבין) זוהתה במקומו של הכפר הערבי הנטוש סלבית, מדרום לקיבוץ. עפ"י החרסים היה המקום מיושב בתקופת הברונזה התיכונה, תקופת הברזל, הרומית והביזנטית. עפ"י יהושע י"ט,מ"ב – נכללה בתחום שבט דן, עפ"י ספר מלכים א', ד',ט – נכללה במחוז השני. בתקופה הרומית והביזנטית – יישוב שומרוני. במקום נחשפו שרידי בית כנסת שומרוני וכתובת שומרונית.

מימין - לטרון –

מקור שמו בשיבוש חלקו הראשון של שם המצודה מהתקופה הצלבנית,    Le Toron Des Chevaliers (=מצודת האבירים). המצודה, שהוקמה בשנים 1150-70, נזכרת לראשונה אצל רבי בנימין מטודלה מזכירו בגרסה ספרדית משובשת: טורון דה לוס אבאלרוס (=טורון של הפרשים). הוא גם מציין, כי שלושה יהודים מתגוררים בכפר הסמוך. נזכר אצל גיאוגרפים מוסלמיים מימי הביניים בשמות: אל-אטרון, אל-עטרון ואל-נטרון, שפירושו "משמר" או "תצפית". עולי רגל נוצריים בדורות קודמים, שיבשו את שמו, אל-אטרון ללטרון (=גנב) ולשרידי המצודה מהתקופה הצלבנית קראו מצודת הגנב הטוב (domus boni latronis = בית הגנב הטוב), שפורש, עפ"י המסורת הנוצרית, שמכאן בא ה"גנב הטוב", דיסמוס, שנצלב ליד ישו וישו הבטיח לו מקום בגן עדן. (לוקס, כ"ג, מא-מד).

מיקומו הגיאוגרפי הוא נקודת מפתח בדרך לכיבוש ירושלים ולפיכך היה לזירת קרבות קבועה: יהושע בן נון הביס כאן, בעמק איילון, את מלכי האמורי; יהודה המכבי הביס כאן את המצביא היווני גורגיאס (166 לפנה"ס); הרומאים החנו כאן את לגיונותיהם; הצלבנים הקימו כאן מצודה לשמירה על הדרך לירושלים; צלח א דין כבש ב-1191 את מצודתם והרסה וכעבור זמן-מה נפגש כאן במערכה עם ריצ'רד לב הארי; הבריטים כבשו את המקום, בדרך לכיבוש ירושלים מידי העות'מאנים; במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסביבתו מחנות הסגר, לשבויים גרמניים ואיטלקיים ומאוחר יותר שימשו כמחנות מעצר ללוחמי המחתרות היהודים: מחנה א' היה ליד המנזר ומחנה ב' היה על הגבעה עליה בנוי כיום הקיבוץ נחשון. (כיום, אין להם זכר בשטח). ב"שבת השחורה" ב-1946 נעצרו כאן ראשי היישוב היהודי.

בשנים 1941-1942 נבנה כאן מבנה משטרה ע"י הבריטים, מדגם "טיגרט". במלחמת העצמאות נתפסה מצודת המשטרה וסביבתה בידי הלגיון הערבי וקרבות מרים ניטשו עליה ומסביבה. בעקבות הכישלון לכבשו מידי הלגיון, נמצאה דרך עוקפת לירושלים – "דרך בורמה" ובכך נפרץ המצור על ירושלים.  רבים נהרגו בקרבות אלה, שבזכותם, לדעת דוד בן גוריון, ניצלה ירושלים מכיבוש. הכפר הערבי, שהוקם על חרבות המצודה מהתקופה הצלבנית, ננטש במהלך המלחמה.

בהסכם שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות נכלל סעיף של מעבר חופשי לתושבי מדינת ישראל בכביש שער הגיא-לטרון-רמלה, אך השלטונות הירדניים לא כיבדו סעיף זה.

בשנת 1878 בנה במקום, ירושלמי בשם בטטא, מלון שנקרא מלון המכבים (על יסוד המסורת שכאן קברות המכבים) והוא קדם למבנה המנזר. בשנת 1882 בא ללטרון יהודי בשם י. בריל, בניסיון לרכוש בה אדמה להקמת מושבה חדשה. לטרון נקראה בפיו לדרון ולדבריו "במקום הזה עמדה לפנים עיר מודיעים". אף שהיה להוט לקנות את האדמה ("מי ייתן ויראו עיני במקום הזה מושב בני ישראל") לא עלה הדבר בידו וכעבור זמן מה נרכשה האדמה בידי נזירים קתולים, שהקימו עליו את מנזרם. בשנת 1935 ניסה עולה מארה"ב, ג. שפירא, לרכוש את אדמת המקום מידי הנזירים ונכשל. (הוא בנה שכונה בתל אביב הנקראת על שמו).

במקום, מנזר לטרון, שנוסד ב-1890 ע"י חברי מסדר טרפיסטים או בשמו המלא: "מסדר הציסטרציאנים המחמירים במצוות". מסדר זה נוסד ב-1664 במנזר לה טרפ בנורמנדיה בצפון צרפת, בידי לה בותיה דה רנסה (1626-1700), בעקבות פילוג במסדר ציסטרציאנים, שנוסד בצרפת בשנת 1098, במסגרת "מסדר בנדיקטינים". עקב גירוש הנזירים בימי "המהפכה הצרפתית (1789) הקים מסדר הטרפיסטים מנזרים גם בארצות אחרות.

המסדר נודע בחובותיו המחמירות: חובת עבודה גופנית, הסתפקות במזון צמחוני פשוט וחובת השתיקה הגמורה (מכאן שמו: "מנזר השתקנים"). הנזירים במנזר לטרון עוסקים בתעשיית היין (גידול כרמים, יקב ושיווק). במעלה הגבעה שמדרום למנזר – חורבות הכפר הערבי הנטוש לטרון, שנבנה במקום שבו עמדה לפנים המצודה הצלבנית.

בתחומו: אמת מים, קברי סלע ושרידי מצודה מהתקופה הצלבנית : שרידי קירות עם מגדלים, הבנויים על מעין חלקלקה מהודקת. ממערב למצודה שרד שער בעל קמרונות חביתיים המוליך לפרוזדור. השער מאוגף ע"י מבנה קמרונות נוסף, ומצפון מצויים שלושה אולמות. המצודה הייתה בשימוש חיילי הצבא הירדני, שהוסיפו לה ביצורי בטון ותעלות קשר וערכו "שיפוצים" באולמות כדי להכשירם לשימוש יחידות המשמר שלהם.

כיום במבנה מצודת הטי-גרט לטרון מצוי אתר ההנצחה "יד לשריון" ובו קיר שמות הנופלים, אנדרטת בעלות הברית, אנדרטת חיים לסקוב, תצוגת טנקים מראשית חיל השריון, מוזיאון השריון ועוד.

לידו, מסעדות, תחנות דלק, שירותים. זוהי נקודת עצירה למזון ושירותים. ממשיכים בדרך, וממשיכים לטפס והפעם לשפלה הגבוהה.

משמאל ללטרון - משמאלנו - אמאוס – הריסות יישוב ואתר עתיקות כ-2 ק"מ מצפון לצומת לטרון, בתחום "פארק קנדה". מקום אסטרטגי חשוב מימי קדם ועד ימינו. בפרוץ מרד המכבים חנה כאן הצבא הסלווקי אשר יהודה המכבי הביסו.

בשנת 165 לפנה"ס חנו הצבאות הסלבקיים במחנה ליד היישוב הגדול אמאוס. הצבא הסלווקי, במסעו השלישי נגד יהודה המקבי, נערך לטיפוס במעלה בית חורון לירושלים. המצביא גורגיאס ועמו כוח גדול שמנה 5,000 לוחמים רגליים ו-1,000 פרשים יצא בלילה במעלה ההר, כדי להפתיע במהלך בזק את יהודה שחנה במצפה. מצפה נמצאת, לדעתם של חוקרים אחדים, בגבעה המוכרת בימינו כנבי סמואל מצפון מערב לירושלים.

תנועת הכוחות הסלווקים נודעה ליהודה המקבי, שהחליט להקדים אותם. יהודה עזב את מצפה עם 3,000 לוחמים, התמקם מדרום לאמאוס, ועם שחר הביס צבאו את יחידות הצבא היווני ששהו במחנה. במהלך הלילה הגיע חיל הסלווקים אל מצפה ומצא שמחנה היהודים ריק מאדם. בדרכו חזרה במורד בית חורון, הבחין גורגיאס שהמחנה באמאוס עולה באש והחליט לוותר על הקרב נגד המורדים, לאכזבתו של יהודה שהמתין לו באמאוס.

אחד החוקרים סבור שלפי הטופוגרפיה של אזור אמאוס, ניתן להניח שהמחנה הסלווקי התבצר על הגבעה שלפנינו. מהגבעה הגבוהה מעט מסביבותיה נשקפת תצפית מרשימה דרומה, מערבה וצפונה אל מרחבי עמק איילון המעובדים בשדות מוריקים. מכאן, נוכל לצפות אל אזור גזר ולדמיין את החיילים היווניים נמלטים בבהלה מפני יהודה אל המבצר המלכותי בגזר.

אמאוס הייתה עיר מרכזית מאז ימי הבית השני ונודעה בשל המרחצאות שבתחומה. חשיבותה נובעת ממיקומה האסטרטגי בקצה המזרחי של עמק איילון, על מוצא הדרך העולה לירושלים, בגבול השפלה וההר. כפי שהגדירו חכמי חז"ל: " מבית חורון עד אמאוס הר מאמאוס ועד לוד שפלה". בשל כך עמדה אמאוס במרכזם של כמה אירועים צבאיים.

בשנת 43 לפנה"ס העניש קאסיוס, רוצחו של יוליוס קיסר, את תושבי אמאוס שלא שילמו את מסיהם ומכר אותם לעבדים. סמוך לראשית הספירה עמדה אמאוס במוקד המרידה נגד הרומאים. המרד דוכא ביד קשה בידי המצביא הרומי וארוס, ששרף את העיר אחרי שתושביה נמלטו ממנה. בשנים 68-70 לסה"נ נבנה באמאוס מחנה מבוצר עבור הלגיון החמישי (המקדוני) בפיקודו של אספסיאנוס, בדרכו לדיכוי המרד בירושלים. מצבות אחדות של חיילים רומיים מהלגיון החמישי נתגלו באתר. בימי הקיסר אדריאנוס ישבו באמאוס משמרות רומיים לבלימת מורדי בר כוכבא.

דורות אחדים לאחר ניצחון הרומאים על היהודים ולאחר חורבן בית שני, העניקו הרומאים לעיר את השם "ניקופוליס", שמשמעו "עיר הניצחון". לאחר החורבן הזדמן רבן יוחנן בן זכאי, ראש הסנהדרין ביבנה עם תלמידיו לאמאוס: "כבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה ל(א)מעוס (בגרסאות אחרות: למעון שבארץ) יהודה. ראה ריבה אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס, אמר לתלמידיו: ראיתם ריבה זו מה היא? אמרו לו: עברית. סוס זה של מי הוא? אמרו לו: של פרש ערבי אחד. אמר להם רבי יוחנן בן זכאי: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, והייתי קורא אותו ולא הייתי יודע מה הוא: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" (שיר השירים א,ח) – לא רציתם להשתעבד לשמים, הרי אתם משועבדים לפגומי גויים ערביים; לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת (הוצאות עבודת המקדש), הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים במלכות אויביכם; לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגלים, הרי אתם מתקנין את הבורגסין ואת הבורגנין (המצודות) לעולי לכרכי מלכים" (מכילתא דרבי ישמעאל).


הצעות שונות לזיהוי אמאוס.

אמאוס-ניקופוליס שגשגה, ובשנת 221 לסה"נ זכתה להכרה רשמית כעיר רומית. הכרה כזו כללה בדרך כלל מידה של עצמאות העניינים עירוניים, ניהול בידי בית נבחרים וסמכויות על אזור גיאוגרפי מוגדר. באמאוס חיו בתקופה זו אישים חשובים כיוליוס אפריקנוס, איש צבא ומדינאי בעל השפעה בחוגי השלטון האימפריאלי, שהיה מושל העיר.

חפירות ארכיאולוגיות נערכו באתר אמאוס בשנים 1924-1927, בניהולם של אבות המנזר הדומיניקני בירושלים, וינסן ואבל. בחפירות נחשפו שרידי מבנה המרוצף פסיפס בדגמים צמחיים וגיאומטריים. המבנה תוארך למאה ה-2 לסה"נ, וזוהה לראשונה כווילה רומית. משנת 1993 נחפר האתר שוב בניהול ארכיאולוגים מפינלנד ומצרפת בסיוע ארכיאולוגים פרנציסקאניים.

מראשית התקופה הביזנטית, עת הוכרזה הנצרות כדת הרשמית, הפכה אמאוס לאתר נוצרי חשוב בשל הסיפור בברית החדשה על התגלות ישו בפני שניים מתלמידיו. השניים עשו דרכם לאמאוס ופגשו אלמוני שהצטרף אליהם. הם סיפרו לו על מעשה צליבתו של ישו בירושלים ועל היעלמותו המסתורית לאחר שקם לתחייה. האלמוני חיזק את רוחם בצטטו מדברי הנביאים על בוא המשיח וסעד עימם ארוחת ערב באמאוס. כשבצע מן הלחם בדרכו המיוחדת הם הבחינו לתדהמתם, שהאלמוני אינו אלא ישו בעצמו, אבל אז לפתע הוא נעלם מעיניהם. התלמידים מיהרו לחזור עוד באותו ערב לירושלים וסיפרו לחבריהם על ההתגלות המופלאה של ישו החי, לראשונה לאחר צליבתו (לוקס כ"ד 13-35).

במרכז האתר שרידי בסיליקה תלת אפסידלית ביזנטית מהמאה ה-5. הבסיליקה מחולקת לשלושה ע"י שני טורי עמודים ובמזרחה שלוש גומחות. היא נבנתה על גבי אגף של הווילה הרומית. במאה ה-4 מסר הירונימוס, אב הכנסייה מבית לחם, שהכנסייה באמאוס נבנתה על ביתו של קליאופס, אחד משני התלמידים שהיה עד לנס ההתגלות. מצפון לכאן התגלו שרידי בסיליקה ביזנטית נוספת עם בפטיסטריום המרוצף פסיפס, בסמוך לקברים מהתקופה הרומית.

במפת מידבא המתוארכת למאה ה-6, מצוינת העיר ניקופוליס בהבלטה. במאה ה-12 הוקמה על גבי אולם התווך של הכנסייה הביזנטית, כנסייה צלבנית קטנה בסגנון רומנסקי, כאשר האפסיס האמצעי הביזנטי נותר בתפקודו בקיר המזרחי של הכנסייה החדשה.

בשל חשיבותה של אמאוס במסורת הנוצרית, נמשכו אליה גורמים נוצריים בעת החדשה. השטח סביב הכנסיות העתיקות נרכש ע"י המנזר הכרמליטי מבית לחם בשנת 1878. בשנים 1931-1935 בנו נזירים צרפתיים ממסדר "הלב הקדוש של ישו" מבנה במעלה הגבעה מעל אתר החפירות. המבנה המעוטר בקשתות מכונה "בית השלום". בשנים 1948-1967, שימש המבנה את משקיפי האו"ם וכונה "בית האו"ם". משנת 1993 פועלת במקום קהילה נוצרית קתולית "בני האושר" מצרפת. באחד מאגפי המבנה ממצאים ארכיאולוגיים מהחפירות שנערכו באתר, כמו פסיפסים ביזנטיים, פריטים אדריכליים וגלוסקמות קבורה של יהודים משלהי ימי בית שני, שהתגלו במערות בסביבות אמאוס.

אמאוס הייתה מחנה מרכזי לחילות הערבים שכבשו את א"י ב-638 ורק בעקבות מגיפה עברה הבירה ללוד ואח"כ לרמלה, שנבנתה על ידיהם.

מימין: יישוב נווה שלום – יישוב כפרי שיתופי בשפלה, ליד קיבוץ נחשון. מבוסס על מלאכה וחקלאות ומשמש מרכז לחיי צוותא של בני דתות שונות ולאומים שונים. נוסד ב-1969, עפ"י רעיונו של נזיר דומיניקני ממוצא יהודי. מקור השם מן הפסוק: "וישב עמי בנווה שלום" (ישעיהו ל"ב, י,ח).

משמאל – ניתן לראות את רכס "התותחים". כאן ישבו תותחים ירדנים ומעבר לו אמאוס ופארק קנדה (פארק איילון).

מימין – קטע כביש ישן לירושלים (עד 1948). במקומו נסלל "כביש הגבורה" – מרמלה לצריפין, בית שמש, הר טוב ולירושלים.

חוצים את שער הגיא - נחל נחשון –  ראשו של הנחל, שהוא מיובליו של נחל איילון, באזור שואבה. הוא מתלכד עם אפיק נחל איילון במאגר איילון שבעמק איילון.. אורכו של חלקו המזרחי הוא כ-6 ק"מ, והוא חתור בין ההרים, עד שער הגיא. שמו בערבית – וואדי עלי, כשמו של הקדוש המוסלמי האימאם עלי, שעפ"י המסורת קברו נמצא במרכז הוואדי. חשיבותו של ערוץ נחל זה טמונה בכך שהכביש מירושלים לשפלה, כביש מס' 1 סלול בתוכו ומאז ראשית המאה ה-20 הוא משמש תוואי בלבדי כמעט לתנועה מן השפלה לירושלים. בחלקו ההררי – צומח ים תיכוני, מעורב בחורשות של עצי מחט שנטעו מחלקת הייעור של המנדט הבריטי וקק"ל.

מקום יציאתו של נחל נחשון אל השפלה, ברום של 290 מ', הוא המבוא המערבי החשוב ביותר בדרך אל ירושלים ושמו שער הגיא (ובערבית: באב אלוואד). חשיבותו של השער הזה לירושלים היא כה גדולה, עד כי שמו מציין את כל הקטע של נחל נחשון, החתור בין שער הגיא ובין שואבה (מזרחה). בשער הגיא נמצאים אתרים הקשורים לתולדות ירושלים, כגון מתקני דרך קדומים, מבני שמירה וביצור, פונדק, נקודות שאיבה בדרך צינור המים ושרידי המשוריינים שליוו את השיירות בימי המצור במלחמת העצמאות.

הסימנים הקדומים המעידים על תפקידו של שער הגיא, נמצאים בחורבת חרסיס שמצפון לו, בתוך פארק שנטעה קק"ל. במקום נמצאו שרידי אבני שפה של דרך רומית שעלתה מאזור שער הגיא בנתיב צפוני דרך אגן נחל אילן. בסמוך להן, שרידי יישוב מן התקופה הביזנטית, הכוללים בין השאר בורות חצובים ושרידי גדרות. באמצע המאה ה-19 הוקמה על האתר מצודת שמירה תורכית רבועה.

באמצע המאה ה-19 בערך נפתחו שערי א"י לצליינות מאירופה ובעקבות זאת חלה עלייה ניכרת בהיקף התעבורה מיפו לירושלים1 ב-1851, למשל, נרשם כי 100 גמלים עברו מדי יום ביומו בשער הגיא. לאור זאת, הקימו העות'מאנים ב-1857 17 נקודות שמירה במבנים מבוצרים. במבנים אלו ישבו אנשי ז'נדרמריה רכובים של הכוחות הסדירים למחצה של הצבא התורכי (באשי בוזוק). הם עסקו בפטרול לאורך קטעי הדרך. מתחנות אלו שרדו רק המבנים בבית דגון, בלטרון (סמוך למבצר), בשער הגיא (בחורבת חרסיס- התחנה ה-13) ומבנה נוסף במחנה יהודה בירושלים.

מבנה החאן – מלון הרי יהודה:  בשנת 1869, לקראת ביקורו של קיסר גרמניה, פראנץ יוזף, (שחזר מחנוכתה של תעלת סואץ) הושלמה סלילת דרך עגלות מרוצפת אבנים משער הגיא לירושלים. הייתה זו הדרך הסלולה הראשונה בא"י בעת החדשה. באותה שנה יזמה עיריית ירושלים ואף הקימה בשער הגיא מלון ונקודת חנייה. הבניין הוקם מול נקודת המשמר בחורבת חרסיס, מדרום לדרך. זהו המבנה הגדול הניצב כיום על שפת הכביש, מול תחנת הדלק.

שער הגיא, יושב במחצית הדרך בין יפו לירושלים (25 ק"מ מירושלים, 38 ק"מ מיפו). במקום הייתה תחנה עצירה של העולים לירושלים. עצרו כדי להתרענן, הן הנוסעים והן הסוסים, במיוחד לקראת העלייה התלולה.

עם סלילת הדרך בין יפו לירושלים, בשנת 1869, הקימו השלטונות התורכיים בצד הדרך אוהל ובו ישבו גובי מס וגבו את הדרבייה = מס הדרכים. אך ה 'עסק' לא עבד כי הגובים שלשלו את הכסף לכיסם. אז, יזמה עיריית ירושלים התורכית את בנייתו של מבנה, ב-1873, בצידה של התחנה, בשער הגיא.

החוכר הראשון של המבנה היה ערבי אשר גנב את ההכנסות.

החוכר השני היה יצחק רוקח (אביו של שמעון רוקח מנווה צדק), אשר השיג מהממשל התורכי את הזיכיון לנהל את גביית המס "בדל-אל-קרוסה" - מס המרכבה, אשר נגבה מהנוסעים בעגלות בין ירושלים ליפו. המס נגבה בתחנה בה עצרו הסוסים לנפוש בחאן אשר בשער הגיא.

רוקח הפך את המקום ב – 1873 למלון "הרי יהודה" (השני בישראל, אחרי מלון ירושלים במושבה  האמריקאית ביפו) מלון מפואר: מבנה: שתי קומות, כאשר בקומת הקרקע אורוות, מאפיה, הקומה השנייה: חדרי שינה. היה צריף ל"עניים", היו בחצרו בוסתנים, באר ובריכה

המבנה היה בעל שתי קומות וכלל קומת קרקע ואורוות, חדר אפייה, חצר בעלת שקתות, באר, בריכה ובוסתנים למנוחה, קומה עליונה ובה חדרי שינה וצריף עץ "לעניים". במקום הייתה תחנה להחלפת סוסים (כמו ברמלה, בלטרון ובמוצא), פונדק למנוחה וללינה וכן, תחנה לתשלום מכס ומסי דרך.  אי אפשר היה לעבור בשער הגיא בלי לעצור במלון כדי לשתות קפה ולשלם מיסים לרשויות. כל אורח חויב בקפה גם אם לא הזמין. משפחות יהודיות נוספות שהיו בין החוכרים: סלנט הירושלמית ורוזנטל.

החאן פעל עד 1929. במהלך הפרעות ברח החוכר היהודי ואשתו והסתתר בביתו של המוכתר של דיר איוב, הכפר הסמוך ממערב, עד שפונו משם בעזרת הבריטים. והמקום ננטש. עם סלילת מסילת הברזל לירושלים בשנת 1892 החלה תקופת הנבילה של החאן. (הנסיעה ברכבת ארכה כ-4 שעות לעומת הנסיעה בדיליז'אנס שארכה לא פחות מ-14 שעות) עם סלילת כביש האספלט בשנת 1925, התקצרה הנסיעה בו לשעתיים,  ואח"כ פרעות תרפ"ט נסגר המלון שבמקום.

היום עדיין הוא עומד בשיממונו, אך הוא שופץ במסגרת פיתוח פארק יצחק רבין והוא מיועד להיות מוזיאון- לא ברור מתי זה יקרה. באזור המבנה ישנם מרתפים חצובים בסלע ובורות מים.

מתאר לנו ש"י עגנון בספרו "תמול שלשום" (עמ' 269  , 272, 275):

" סמוך לשקיעת החמה יצאה העגלה המלאה, רתומה לשלשה סוסים, טעונה 9 בני אדם. יש בעל העגלה על דוכנו והניף את השוט. עקרו הסוסים את רגליהם והתחילו מהלכים בנחת ולא במהירות. והדרך ארוכה והעגלה כבדה "

" העמיד בעל העגלה את הסוסים והסוסים העמידו את העגלה וכל העגלות שיצאו לפני ולאחריה עמדו. שער הגיא התחיל מתמלא כלי רכב וסוסים וחמורים ופרדות, אותם שהולכים מירושלים ליפו ואותם שהולכים מיפו לירושלים. אנשים בלא מספר באו ועמדו בין העגלות. אלו נסתכלו בלבנה ואלו כיוונו את שעוניהם. אלו ביקשו לפוש מטורח הדרך ואלו ביקשו את בעלי העגלות. בעלי העגלות נתעלמו. זה מצא לו פינת מקום לפוש, וזה הלך לצורך אחר. הסוסים בלבד עמדו כבריות מיושבות, שיודעים עתותיהם וזמניהם, שכל זמן שלא הגיעה שעתם לילך אין צורך להתגעש ולהתרעש.

הזמן מתמתן ואינו זז והשעמום משתעמם והולך. אדם עומד אצל אדם ויודע שלא אותו הוא מבקש. וצינה יוצאת מגופו של אדם ומזדווגת לצינה הבאה מן החוץ ויולדת צינה של שעמום.

כאן במקום זה עומד בית ישן, מטבורו ולמטה הוא אורווה ומטבורו ולמעלה בית קהוה. דולקת כירה גדולה ועליה קומקומים גדולים, עמדו כמה נוסעים ונכנסו. מקצתם השתטחו על הקרקע ומקצתם ביקשו מקום לעצמותיהם. כל המקומות כבר תפוסים. משרתי הבית ממהרים ורצים ובידיהם כוסות וקיתוניות של קהוה, שופכים חציים על הישנים ומוזגים חציים לערים, בין שרוצים לשתות בין שאין רוצים לשתות ומשלמים על כרחם פי כמה מרובה משכוס קטנה שווה.

באותה שעה עומדים משרתי הבית ומשקים את ישיני העגלה, בין שרוצים לשתות בין שאין רוצים לשתות ומשלמים בעל כרחם פי כמה מרובה משכוס קטנה שזו שווה. ומאחר שנתעוררו, עמדו והוציאו את אמתחותיהם ונטלו מכל מה שהכינו צידה לדרך: פת זיתים וסרדינים וירקות וישבו וסעדו ליבם.

בין כך לכך יצאה חצות לילה. חזר בעל העגלה ובא והתחיל צועק על בני לוויתו שנתפזרו לכל הרוחות ומעכבים את הנסיעה. נזדרזו ומיהרו ורצו ועלו על הגלה. נתעטפו בכל מיני בגדים וכרכו עליהם כל מיני שמיכות שכיוון שמגעת חצות לילה, צינה גדולה ממשמשת ומאה וכל שאינו מעוטף כל צרכו עלול להצטנן. הביט זונדיל לתוך העגלה ושאל: הכול כאן? כיוון שראה שכולם כאן נטל את המושכות בידו... "

בית הכולבו הראשון בארץ – בשנות ה – 30, בא לכאן ערבי מחברון בשם תמימי ובנה את הבית הגדול הסמוך, עם גג הרעפים, ופתח בו את בית הכולבו לשרות עוברי האורח. בית הכולבו ותחנת הדלק SHELL – מאוחר יותר הגיע לכאן ערבי נוסף בשם כותנה והקים בית כלבו נוסף ותחנת דלק.

בתקופת המנדט צופתה דרך שער הגיא באספלט וב-1930 נטעה מחלקת הנטיעות של המנדט הבריטי את היער הראשון באזור.

ב-1936 הונח צינור מים ממעיינות ראש העין לירושלים. אורכו היה כ-60 ק"מ. בשער הגיא הוקמה תחנת שאיבה, אחת בסדרת תחנות שהוקמו לאורכו של הצינור: בראש העין, סמוך למנזר לטרון, בשער הגיא (ברום 290 מ'), במעלה נחל נחשון, סמוך לשמורת השיירות (ברום 420 מ') ובשואבה (ברום 650 מ'). במלחמת העצמאות חובלו צינור המים והמשאבות והיה צורך להניח לאורך דרך בורמה את צינור השלוח, כדי לספק מים לירושלים הנצורה. אחרי מלחמת העצמאות חודש השימוש במשאבות שער הגיא להבאת מי בארות מן השפלה.

בשער הגיא התחוללו במלחמת העצמאות קרבות קשים על עורק התחבורה החשוב ביותר לירושלים הנצורה. בדצמבר 1947 החלו התקפות על התחבורה היהודית בכביש, עד כדי כך שתנועת המשאיות באותו חודש צומצמה מ-200 ל-15. ההטרדות של הערבים בכביש שער הגיא גברו כל כך, עד שבחודש פברואר 1948 גם הבריטים לא הוסיפו עוד לנהוג במכוניות פתוחות ונאלצו לעלות לירושלים בדרך בית חורון. בתקופה זאת, הרשו הבריטים לגדודים ה-5 ו-6 של הפלמ"ח לאבטח את הדרך לירושלים במשוריינים, שסומנו בפס לבן, להבדילם מהמשוריינים הבריטים. בשבוע האחרון של מרץ 1948 נכשלו 4 שיירות מאובטחות בניסיונן להגיע אל ירושלים, ניסיונות שהיו כרוכים באבדות לכוחות המגן היהודיים. כתוצאה מכך, החל מטה "ההגנה" להקים כוח של יותר מ-400 איש כדי לפרוץ בכוח את הדרך לירושלים, לתפוס שטחים ולהחזיק בהם.

חולדה הערבית ודיר אלמוח'יזין (בקוע של היום) נכבשו כהכנה למבצע "נחשון". ב-7.4.1948, לאחר שבוע של ניתוק מוחלט עברה בשער הגיא שיירה גדולה ובה 235 מכוניות בדרכה לירושלים. לאחר לחץ בריטי וערבי נאלצו כוחות חטיבת "גבעתי" לפנות את דיר אלמוח'יזין, ובכך נחלש המאחז היהודי באזור שער הגיא.

ב-16.4.48 הוקמה חטיבת "הראל" של הפלמ"ח בפיקודו של יצחק רבין והחל מבצע "הראל". במהלכו נכבשו כפרים ערביים משני צידי נחל נחשון ושער הגיא וכל תושביהם גורשו. ב-17.4.48 שוב עברה בוואדי שיירה גדולה ובה כ-300 מכוניות ושיירה בסדר גודל דומה עברה ב-20.4.48. עם זאת, כוח ערבי גדול הצליח לחסום שוב את שער הגיא ואת המעבר בנחל נחשון. מפקד השיירה האחרונה, מכבי מוצרי, נהרג וכל נהגיה נותרו מנותקים בירושלים.

במאי 1948 התנהלו קרבות קשים על הדרך. במהלכם נכבשו כל היעדים לאורך הדרך מירושלים לשער הגיא, אך כמה שיירות נפגעו קשה, בעיקר בקטע הדרך שממערב לשער הגיא, באזור לטרון-דיר איוב. כוחות הצבא הירדני שהתבססו במצודת לטרון ו"ברכס התותחים" שממזרח ללטרון לא ניתן היה להשתמש בדרך, עד שנמצאה ונפרצה הדרך העוקפת, דרך בורמה.

ב-7.12.1948 חובר הכביש בנחל נחשון אל הדרך החדשה, כביש הגבורה, שסלל צה"ל מחולדה דרך צומת שמשון שבשפלה והתנועה לירושלים התחדשה. בט"ו בשבט תש"ט התכנסה בירושלים האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, לימים הכנסת ובאותו יום נטעה קק"ל בשער הגיא את יער הגבורה.

עד 1965 היה הכביש בנחל נחשון צר ומפותל ומשני צידיו היו פזורים שלדי משוריינים שרופים. ב-1965 הורחב הכביש ורק חלק מכלי הרכב נשמרו והפכו לאנדרטאות הנושאות כתובות לזכר הנופלים.

משער הגיא אנו נוסעים בין שני קירות זקופים של מצוקים, הנקראים כיום, לזכר קרבות תש"ח: מימין –שלוחת שיירות ומימין – שלוחת משלטים.

בלב הנחל, על אי תנועה בכביש המהיר לירושלים, נמצאת שמורת השיירות. זוהי למעשה שמורת הטבע הקטנה ביותר בא"י. בשמורה קבוצה של עצי זית ועצי אלון עתיקים. ביניהם מצוי קבר האימאם עלי ומערה הנקראת על שמו, "מערת הצדיק". ב-1995, בשריפת ענק הושמדו כל היער העתיק והנטוע של שער הגיא וחלק נכבד מהיער של נחל אילן ובשמורת השיירות נותרו רק עצי אלון צעירים וקטנים. אל השמורה פונו חלק מהמשוריינים, על מנת לשמר אותם.

סמוך לשמורת השיירות, מבנה שאיבה מתקופת המנדט הבריטי, הקשור לצינור המים לירושלים. מעליו- על המדרונות הדרומיים של הנחל, מבני חווה חקלאית, חוות שער הגיא.

אימאם עלי קשור במסורת מוסלמית שמקורה באגדה: יום אחד פגש אימאם עלי נערה בוכה. מתשובותיה נתברר שנשאה קדרה עם שמנת, הקדרה נפלה והשמנת נשפכה ולכן פחדה לשוב הביתה. נטל אימאם עלי את רגבי האדמה הרווים שמנת, סחטם ומילא מחדש את הקדרה. באותה שעה יצאה בת קום מן האדמה ואמרה: כשם שסחטת אותי, כן אפלוט את גופתך ממני בהגיע יומך. משמת אימאם עלי וניסו לקוברו, פלטה האדמה את גופתו מכל מקום. מטעם זה יש כמה מקומות בארץ המיוחסים לאימאם עלי (כמו באזור) ואולם, המקום בשער הגיא הוא המקובל והידוע ביותר.

מימיננו, שמורת המסרק – שמורת יער ים תיכוני ברום של 630 מ', מעל למושב בית מאיר, במערב הרי ירושלים. בשמורה בולטת קבוצת עצי אורן ירושלים בני כ-150 שנה, שצלליתם היא שהקנתה למקום את שמו בפי לוחמי תש"ח שצפו אל ההר מן השפלה. השמורה מגודרת ויש בה שביל משולט לנקודות חנייה, מנוחה, שתייה ותצפית. מגיעים לשמורה דרך צומת שואבה.

עצי החורש בשמורת המסרק שרדו סמוך לכפר הערבי בית מח'סיר (כיום: בית מאיר), הגדול בכפרי הרי ירושלים לפני מלחמת העצמאות, בזכות קבר שיח' מקודש שעל פסגתו. זהו קברו של שיח' אלעג'מי, שלפי המסורת היה הספר של מוחמד ונקבר כאן. בסמוך: בית הקברות של הכפר. מתחת לקבר, מערה שבפתחה צומח עץ חרוב גדול ועתיק.

מגבעת המסרק – תצפית אל מישור החוף, מנתניה ועד אשקלון, אל כל עמק איילון ודרך בורמה, אל דרום-מערב שומרון והרי גפנה, אל הר בית אל ואל אגנו העליון והמרכזי של נחל כסלון. סמוך לשמורת המסרק מסתיימת דרך הג'יפים שבמלחמת העצמאות הייתה המשך הנתיב של דרך בורמה. כו נראות כאן חורבות ומשוכות צבר, חורבות הכפר בית מח'סיר. על הפסגה שולט אורן ירושלים בשל מסלע קירטוני-חורי ולצידו עצי קטלב ושיחי לוטם שעיר. על חלק מעצי האורן הגדולים מופיעים עפצים, הנקראים "מטאטא המכשפה". במדרונות- סלעי גיר, אדמת טרה רוסה וחברת הצומח של אלון מצוי ואלה א"י.

מימיננו צומת שורש – זהו מקום לעצירת מזון ושירותים, מכאן, מגיעים לשורש – מושב שיתופי, שהוקם במקום בו היה משלט ערבי במלחמת העצמאות.. נקרא בעקבות דמיון צלילים לשם סוריס, הנזכר ב"תרגום השבעים", ברשימת הערים בנחלת יהודה, ללא ציון מקביל במקור העברי. השם הקדום נשתמר, לפי הסברה, בכפר הערבי שננטש סריס, כפר שהיה ידוע עוד מימי הביניים. על אדמותיו הוקמו שורש ושואבה.

ראשיתו, כקיבוץ, ב-1948 ע"י עולים מרומניה ומטרנסילבניה. ב-1951 הפך למושב. תושביו מתפרנסים מחקלאות ושירותי נופש (בית מלון, גן אירועים ובית הבראה). בשנת 1995 נפגע משריפת יער גדולה וכמה מבתיו עלו באש וחרבו. פועלים  פה גם אולפני הסרטה גדולים, מרכז לאמנות ומרכז ספורט.

משמאלנו, אנדרטת פורצי הדרך לירושלים – מצויה על פסגת גבעת משב ברום של כ-660 מ', מול המושב שואבה (מצידו הימני של הכביש). האנדרטה ניצבת על שרידים נטושים של חווה ערבית נטושה, ח'רבת א-זונקלה ועל שרידי משלט ממלחמת העצמאות וחומות קדומות. מן המקום הזה נפרשת תצפית נהדרת אל השפלה ואל מישור החוף. מאזור האנדרטה, מחורשת פיקניקים, מיסודה של קק"ל, יוצא נחל אילן, המתנקז אל נחל נחשון בעמק איילון, לא רחוק משער הגיא. אורכו כ-5 ק"מ והוא מתחתר במדרון המערבי של הרי ירושלים. מעל אפיק הנחל, לצד דרך עפר המסומנת אדום, על גדתו הצפונית, יש קבוצה של אבני מיל רומיות. מקבוצת אבני המיל הזו ועד חורבת מצד עוקבת דרך העפר במדויק אחרי תוואי של דרך קדומה, הלניסטית-רומית שעלתה משער הגיא אל הרי ירושלים.

במדרון, על גדתו הדרומית של הנחל יש מדרגת סלע טבעית היוצרת משטח רחב ועליה שרידי חורבת עלקת, שבמרכזה בית אבן נושא כיפה, חצרות אחדות, בורות מיים ומעיין – עין עלקת. נראה שיסודות היישוב הקטן הזה הם מן התקופה הביזנטית. עד מלחמת העצמאות הייתה במקום חווה חקלאית פעילה, שתושביה הערבים נטשוה בקרבות מלחמת העצמאות.

האנדרטה -  הרעיון להקים את האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים באזור שער הגיא, הועלה על ידי איגוד החיילים המשוחררים בירושלים במארס 1950, במכתב לפנחס ספיר, אז מנכ"ל משרד הביטחון. "מאמינים אנו שלעד זה ייתן ביטוי מה לאותה ההקרבה העילאית של גיבורי ישראל , חיילי צה"ל ז"ל, ויהא גם משום נחמה פורתא להורים שכולים, לאלמנות, ליתומים ולכל ציבור החברים". הרעיון תאם את ההחלטה של המחלקה לקביעת מצבות זיכרון בשבעה מקומות מרכזיים בקיץ 1951, שינציחו פעולות קרב ולא יצוינו בהם שמות. ההסבר לכך יכול להיות מניינם הרב של האנדרטאות בארץ עליהם מופיעים שמות החללים כמו גם הקושי הלוגיסטי בכך. פורסם מכרז על גלעד לחיילים ואזרחים פורצי הדרך לירושלים והוחלט, שאחרי גמר התחרות תדון הועדה בעניין שרידי המכוניות. משמע גם להם יוחס בתחילה מעמד של גלעד. שלושים הצעות הוגשו לתחרות ונבעו 3 פרסים. פרס שני ניתן למיכאל קארה, שיצר כעבור זמן את האנדרטה בתל אביב. הצעתו הייתה פסל בגובה 12 מטר, חצוב בסלע, במרחק 30 מטר מהכביש, של דמות צעיר מתפרץ המחזיק בידו האחת רימון ובידו השנייה תומך בחברו הפצוע כורע לידו. הדגמים הוצגו בפני ציבור בתל אביב וירושלים במחצית אוגוסט 1953, והתגובות על החלטת ועדת השופטים לא איחרו לבוא. וכך למרות שנעשו כבר ההכנות לבנייתו של פסלו של קארה היא לא נבנתה כנראה בשל התנגדות החוגים הדתיים לעיצובו הפיסולי והאמן קיבל פיצוי כספי. בקיץ 1961 פורסם מכרז חדש, שכלל הנחיות להתחשב באוכלוסיה הדתית. הפעם הוגשו 57 הצעות ונבחרה היצירה של נעמי הנריק וטוביה קץ. היא הוקמה לבסוף ב 1967.

האנדרטה יושבת במעלה שער הגיא, למול היישוב שואבה והיא הגבעה שחלשה בעבר על הדרך לירושלים, ממנה תקפו הערבים את השיירות שעלו על העיר. זהו אף המקום בו נקבע המשלט הראשון והנקודה הקרובה בה הסתיימה דרך בורמה. מהמקום נראים לא רק שער הגיא והרי ירושלים אלא גם השפלה הצפונית ומישור חוף.  זהו פסל מתכת מופשט, העשוי צינורת פלה הנושאים לגובה, ונפרשים לאורך. הטקסט המופיע על האבן ליד האנדרטה, לקוח מספר ישעיהו ס"ב, א, ואומר "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".  היא הוקמה ביוזמת היחידה להנצחת החייל ובמימונה השתתפו גם עיריית ירושלים והמועצה האזורית הרי יהודה. הפסלת נעמי הנריק, הבהירה כי הפסל קשור בקרב בירושלים ובדרך אל העיר, והיא נועדה מראש להנציח חיילים ואזרחים כאחד.

יש שהאומן עצמו מעניק יותר ממשמעות אחת, דבר המוסיף למתח

המוסיף למתח ומעשיר את היצירה, אבל קורה גם שדו המשמעות היא מקרית, ואחת המשמעויות שמעניקים ליצירה מנוגדת בתכלית לכוונתו של האמן.כך היה במקרה של יצירה זו של נעמי הנריק. המזמין, היחידה להנצחת החייל, ציין בפרטי התחרות  שעל המתחרה לקחת בחשבון "שהאתר נבחר כך שהיד תיראה לעוברים ולשבים בדרך ירושלים תל אביב, משני הכיוונים". מטעם זה מפלחים 6 צינורות פלדת אל חלד את החלל בין שער הגיא לבירה.  שישה צינורות אלה נשענים על קבוצה אחרת של צינורות מאונכים, קצרים יותר. בפי הנריק קרוע חלק זה המחסום ואילו הצינורות השלוחים קדימה, לעבר השמים וההרים, נועדו לסמל את הפריצה לירושלים. אצל הפסלת פריצת הדרך לא התקשרה עם ניצחון, אלא עם משהו שעדיין לא נגמר, עם שאיפה שעדיין נמשכת, לא התכוונתי לעשות דבר מבהיל, טראגי, להיפך רציתי לראות באנדרטה הרגשה של התעלות, של קלות, משהו שיתאים לגיל של הלוחמים שהיו אנשים צעירים.

אך, בניגוד לכוונתה, נראים האלכסונים בעיני רבים לכלי מלחמה אימתניים:

 "לקני רובים מוכנים לירייה, שפונים לעבר ירושלים"

"ליד העשויה שישה חלקים מאורכים ומחודדים, המפלחים כחצים את החלל"

"כאנדרטה מורכבת מצינורות השקיה קלים, מחוברים לגושים אחדים והם מתארים מעין תותחים המזדקרים אל על"

האנדרטה מתנשאת ושולטת על רקע הנוף מסביב, היא מראה צרורות צינורות דמויי כידונים, הפורצים מנקודת ירי, היא נראית היטב ממרחקים, בולטת על רקע הנוף.

מימין, ממרחק, רואים את האנטנות של איתנים -  זהו בי"ח פסיכיאטרי גדול ממערב לירושלים, על כביש אשתאול-עין כרם. איתנים נראה ממרחק גדול, בזכות עמדתו הטופוגראפית על גב שלוחה הררית היורדת מהקסטל מערבה. ליד ביה"ח נמצאות אנטנות ממסר של תחנות רדיו וטלויזיה ולכן, קל לזהות את המקום. ביה"ח הוקם ב-1950 כמוסד לחולי ריאות ושמו נגזר מהפסוק: "והאיתנים מוסדי ארץ (מיכה ו', ב').משמאל, במרחק רואים את נווה אילן – מושב שיתופי בראש המעלות המערביים מעמק איילון אל הרי ירושלים. נוסד כקיבוץ ב-1951 ע"י יוצאי מחתרת ה"מקי" מצרפת. ניסיון התיישבות זה נכשל, ובמקומו פעל כאן מוסד חינוכי בין השנים 1954-1967. גרעין נוסף של עולים מארה"ב הקים כאן ישוב בשנת 1971. היישוב משלב חקלאות מטעים עם תעשייה, נגרייה ואלקטרוניקה ותיירות. במקום פועלים גם אולפני הסרטה גדולים, מרכז לאמנות ומרכז ספורט.

 

משמאל סמוך לשמורת השיירות, מבנה שאיבה מתקופת המנדט הבריטי, הקשור לצינור המים לירושלים. מעליו- על המדרונות הדרומיים של הנחל, מבני חווה חקלאית, חוות שער הגיא.

מימין – נחל כסלון עם מערת הקדושים, מעליו גבעת יערים ומעבר לו איתנים. המשך הכביש, בתוך חציבה מלאכותית, שנועדה לעקוף את אבו גוש, שלשמאלנו.

במעלה ההר, מעל אבו גוש - קריית ענבים – נוסד על 2,000 דונם אדמות דילב  (דולב) שנרכשו בשנים 1913-1914 מהאפנדי של אבו גוש ע"י "החברה להכשרת הישוב"  בראשותו של ארתור רופין. לראשונה הגיעו אנשי העלייה השנייה, שנאלצו לעזוב את המקום עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1920 עברו האדמות לרשות קק"ל ובשנה זו עלו לכאן חברי "קואופרטיב ארץ ישראל", ויחד עמם תגבור של פועלים ותיקים, שתפקידם היה להדריך את החדשים. הם נקראו "דילב א'" וכעבור זמן לא רב שינו את שמם ל"קריית ענבים". זה היה היישוב היהודי החקלאי הראשון בהרים שממערב לירושלים. שמו בא מתרגום שמו הערבי הקודם של אבו ע'וש: קרית אלענב.

בזמן מלחמת העצמאות, בדרך העולה לירושלים היו ארבעה יישובים יהודיים: מוצא, קריית ענבים, מעלה החמישה (שהוקמה בעת הקמת ישובי חומה ומגדל ב-1938) ונווה אילן שהוקמה באוקטובר 1946. מסביב ובין יישובים אלו היו יישובים ערביים רבים: בית מחסיר, סריס, קולוניה, צובה, קסטל ועוד. הכפרים היו עוינים, התנגדו ליישוב היהודי, הסבו נזקים רבים למתיישבים היהודים וזינבו ברכבים העולים לירושלים.

לא היה מנוס אלא להוביל שיירות משוריינות שהביאו אספקה וציוד לירושלים הנצורה. לאחר שהיישוב הקיז את דמו בגלל ההתקפות העזות בגלל ההתקפות העזות של השיירות, הוחלט לשנות את הטקטיקה ולעבור להתקפה על היישובים הערביים בסביבה. הלחץ על השיירות והכיבוש החלקי של היישובים הערביים יצר את "דרך בורמה". בדרך יצירתית עקפו את "באב אל וואד", הוא שער הגיא והביאו אספקה לירושלים הנצורה.

יונה גולני, שגויס עם רכבו לטובת העלאת האספקה לירושלים מספר: "הקושי העיקרי התחיל בשער הגיא, עם העלייה במעלה ההר, כאשר הדרך מתפתלת בין ההרים המיוערים, אשר שימשו כמקום תצפית ומסתור מצוינים לאנשי הכנופיות. אלה המטירו אש מרוכזת על המשאיות העמוסות לעייפה הזוחלות לאיטן במעלה ההר".

כל נסיעה לירושלים הייתה מסוכנת ביותר. לאחר סדרת קרבות שבהם נכבשו קולוניה, הקסטל, בית מחסיר וסריס עברה השליטה בדרך לידי היהודים ופונתה הדרך לירושלים.

בית העלמין הצבאי – במלחמת העצמאות היו כ-6,000 אלפים הרוגים, אחוז אחד מכלל התושבים היהודים בא"י. בית העלמין הצבאי בקריית ענבים הוא מקום מנוחתם האחרון שנלחמו באזור הקרבות של ירושלים והרי יהודה. בקריית ענבים שוכנו הלוחמים היהודיים שלחמו בקרבות האזור וכאן הייתה מפקדת חטיבת "הראל" ולכן, כשלוחמי הפלמ"ח היו חוזרים לאחר פעילויות עם חבריהם ההרוגים על כתפיהם והיה צורך לקבור אותם נמצא מקום קרוב, כי בקריית ענבים היה כבר בית עלמין אזרחי שנבנה בשנות ה-20, והורחב לקליטת הלוחמים ההרוגים.

סיור בין המציבות מגלה בפנינו את הפנים האנושיות של החברה היהודית בתש"ח. למשל: שלום פינקלשטיין שמצא את מותו בקרב נבי שמואל, כשהוא בן 17 בלבד. הוא עלה לארץ רק שנה קודם, בתש"ז.

משמאלנו, אבו גוש (אבו ע'וש) - כפר ערבי גדול בהרי ירושלים. גלעינו הקדום נמצא בשולי בקעה קטנה שנובעים בה כמה מעיינות, במדרונה של גבעה. בתחום הכפר – שרידי יישוב מן התקופה הניאוליתית, כנסייה ומנזר צלבני, שרידי ח'אן מן התקופה הערבית הקדומה ותל קדום ובראשו כנסייה חדשה. גם בתחומה של הכנסייה יש כמה ממצאים ארכיאולוגיים, ומעליה נשקף למרחוק פסלה של מרים אם ישו.

שם הכפר הוא כשם המשפחה שחיה בו מאז המאה ה-16 ומרבית תושביו הם בניה. שמו הקודם של הכפר היה קרית אלענב והוא הוקם על מקומה של קריית יערים המקראית. תל קריית יערים המקראית מתנשא מעל הכפר ברום של 756 מ'. ראשית הכפר בתקופה ניאוליתית הקדם-קרמית; שרידי ישוב זה נמצאו למרגלות תל קריית יערים וסמוך למעיינות שבעמק.

קריית יערים הייתה עיר חיוית, אחת מארבע ערי הגבעונים (יהושע ט', י"ז), ששכנה בנקודה חשובה באגף הדרומי-מערבי של במת גבעון (כיום:אלג'ב). בעיר זו היה נהוג פולחן הבעל ועל כך מעיד שמה השני, בעלה: "ותאר הגבול בעלה היא קריית יערים" (יהושע ט"ו,ט) היא נזכרת גם בשם קריית בעל (יהושע ט"ו,ס). קריית יערים הייתה עיר גבול בין נחלת שבט בנימין לנחלת שבט יהודה (יהושע, י"ח,ט"ו), עיר חיוית תחת שלטון בית יוסף ואחרי כן תחת שלטון בית יהודה. בין תושביה הייתה משפחת שובל "אבי קריית יערים", אחת ממשפחות כלב, שתפוצתן העיקרית הייתה באזורים דרומיים ומזרחיים יותר של יהודה (דברי הימים א', ב', נ"ג).

בתקופת המאבק בין הפלשתים לישראלים על השלטון בהר, בסוף האלף השני לפנה"ס, הייתה בעלה, היא קריית יערים, למרכז דתי-פולחני חשוב; לאחר שארון הברית שוחרר משבי הפלשתים הוא הוצב בקריית יערים, ב"בית אבינדב בגבעה ואת אלעזר בנו קדשו לשמור את ארון ה'" (שמואל א',ז',א). תקופת פריחה נוספת ידעה העיר בימי שלמה, עת שמרה עם גזר ובית חורון את דרכי הגישה למערב הרי יהודה. מכאן ואילך החלה שקיעתה של העיר ולמעט אזכור יחידי בימי ירמיהו הנביא: "אוריהו בן שמעיהו מקריית יערים" (ירמיהו כ"ו,כ) ועוד אזכור מימי שיבת ציון, עת נושבה מחדש (נחמיה ז',כ"ט), אין בידינו ידיעות עליה.

התל נקרא בפי הערבים תושבי הסביבה דיר אלעזר. בשם זה נשתמר אולי רמז לבית אלעזר שבתל קריית יערים אם כי ייתכן כי זה שיבוש השם דיר אלאזהאר ("מנזר הפרחים").

בתקופה הביזנטית הוקמה כאן כנסייה, שנהרסה בכיבוש הפרסי ב-614 ועל שרידיה הוקמו בשנת 1924 כנסייה ומנזר – גברתנו של ארון הברית, השייכים למסדר האחיות הצרפתיות של סן ז'וז'ף של ההתגלות. את שרידי הכנסייה העתיקה אפשר לראות בחצר וברצפה של הכנסייה הנוכחית. בתקופת מסעי הצלב זיהתה המסורת הנוצרית בסביבת הכפר, בין השאר, את ענתות ואת אמאוס.

במלחמת העצמאות שימש המנזר בית חולים ארעי של חטיבת "הראל" וכאן התנהל עד אמצע שנות ה-60 פסטיבל אבו גוש. בחצר הכנסייה והמנזר – תצוגה של ממצאים ארכיאולוגיים מן הכפר.

בתחתית תל קריית יערים היו בתקופה הרומית מצודה ומחנה ליד מעיין אלמרזוק, דומים למצודה ולמחנה בקסטל ובמוצא. במקום נמצאו שרידי כתובות של הלגיון ה-10, פרטנזיס.

בתקופה הערבית הקדומה, במאה ה-9 לסה"נ, בימי שלטון בית עבאס, הוקם ח'אן מבוצר במקומו של המחנה הרומי הנטוש והוא הגן על הדרך לירושלים. בתקופה זו כנראה חל שיבוש בקריאת שם המקום והוא הפך לקרית אלענב.

בתקופה הצלבנית נבנו מעל למעיין התחתון כנסיית התחייה והמנזר. מבנהו המשוקם נראה בשטח. הכנסייה והמנזר נהרסו כמה פעמים במהלך התקופה הצלבנית והממלוכים ויושביהם נרצחו בידי גדודי צבא מוסלמיים, כנראה ממוצא צ'רקסי ותורכי ששירתו בסביבה. ב-1875 נבנתה הכנסייה ע"י הקיסר נפוליאון ה-3, למען נזירים פרנציסקאנים ובנדיקטינים. אחרי כן הועברה לידי הלזריסטים והם בעלי המנזר כיום. שיקומה האחרון היה ב-1907. עד היום המעיין נובע בקריפטה שלה. על קירות הכנסייה עדיין נראים שרידי פרסקו צלבני.

אין ודאות לגבי תולדות הכפר בין סוף התקופה הצלבנית ועד לכיבושה במאה ה-16 ע"י העות'מאנים, אך מתעודות מיסוי עות'מאניות עולה כי הסולטאן סולימאן המפואר העניק למשפחת אבו ע'וש, שהגיעה ממצרים בימיו את תפקיד המוכסים על דרך יפו-ירושלים. תחילה נאחזה המשפחה בעמק איילון (בית לקיה, ח'רבת עג'ול) ובעקבות סכסוך דמים וטבח עקרה לקרית אלענב. צאצאיה הם רוב מכריע באוכלוסיית הכפר כיום. במאות ה-18-19 ובראשית המאה ה-20 נודעו בני משפחת אבו ע'וש ובני הכפר כגובי מס דרכים. משפחה זו התעצמה והתחזקה, השתלטה על כל האזור  והייתה לאחת המשפחות המנהיגות ביהודה ובשומרון. היא עמדה בראש ברית הימן ביהודה (כנגד בני הקייס) ואף קראה תיגר על השלטון העות'מאני.

את עוצמתה הצבאית והחברתית של המשפחה שברו רק "הסדר החדש" הבריטי ועליית כוחו של היישוב היהודי בסביבה במאה ה-20. עם זאת, בדורות האחרונים טיפחו בני הכפר יחסי ידידות עם שכניהם היהודים. הם לא התערבו במערכה על הדרך לירושלים יתר על כן, כמה מבני הכפר נודעו ביחסם האוהד ליהודים ויש בהם שהשתתפו בפעילות המחתרות במאבק של היישוב נגד שלטונות המנדט הבריטי.

בחורשות הסמוכות לאבו גוש, הוקמה אנדרטה לזכרו של מפקד גזרת ירושלים במלחמת העצמאות, אלוף דוד מרכוס, שנהרג כאן.

הכפר מוקף ביערות אורן של הקק"ל, אך בגבעות שבסביבתו נותרו "כתמי" חורש ים תיכוני שהתאוששו מאז קום המדינה, עת חדלו לכרות יערות ולרעות בשטח.

מעבר לו משמאל – קיבוץ מעלה החמישה; מימין – דיר רפאת ואחריו עוברים את מחלף עין חמד;

מימין: קדימה ונחלת יצחק

זהו שטח של 600 דונם המוכר גם כ"אדמות פלר", בשטח המוניציפאלי של מבשרת ציון, מדרום מזרח למחלף עין חמד. השטח מיועד לפי תוכנית המתאר הארצית, לתיירות. התארגנו יזמים במסגרת עמותת רמת יס"ף (יוסף סיגל פלר) ולפני כ-10 שנים בנו במקום 14 קוטג'ים של של "מלון דירות", אך מכרו את הבתים כבתי מגורים רגילים. לאחר הליכים משפטיים שהסתיימו בפברואר 2003, חייב ביהמ"ש העליון את המשפחות שגרו במקום להתפנות. עתה מנסים הארגונים הירוקים להביא להכרזת השטח כגן לאומי, כתחליף לגן הלאומי שתוכנן בהר חרת ובוטל, בעקבות ייעוד ההר למגורים, עפ"י תוכנית ספדי.

במקור – נרכש השטח ע"י הרב יצחק פלר בשנת 1934, שעלה מארה"ב. (בין השאר רכש אדמות גם באבו גוש, ליד הר הצופים, בשיח' ג'ראח וליד וואדי ג'וז). הגבעה כונתה, בשל גובהה, "גבעה 678". במרכז הגבעה עמד בית ערבי ישן, שנותר במקום עד היום. על שמו נקרא השטח "נחלת יצחק".

בשנות ה-60 שכנה כאן "קריית החינוך" (הישיבה) של מבשרת ציון. מאז ש"קריית החינוך" עברה למקומה הנוכחי במבשרת ציון – החלו התוכניות לבנות פה בנייה פרטית, שסוכלו לאחרונה.

במחלף הראל שילוט אל הפנייה לגן לאומי עין חמד –

זוהי שמורת טבע באפיק נחל כסלון – בגן הלאומי מעיינות ושרידי מבצר צלבני. הכניסה לאתר בתשלום ויש בו שירותי קמפינג, מזנון ושירותים. שם המקום בתקופה הצלבנית היה אקווה בלה ("מים יפים"). הוא נבנה בימי המלך הצלבני פולק מאנז'ו והיה שייך למסדר ההוספיטאלרים. בשמו הערבי של המקום איקבאלה, השתמר השם הצלבני. הערבים כינו את המצודה דיר אלבנאת (מנזר הבנות) ואולם לא היה זה מנזר אלא טירה מבוצרת, ששמרה על הדרך מיפו לירושלים. לידו מעיינות שכבה הנובעים מכמה מקומות לאורך האפיק. האפיק דופן וסודר במיוחד לנוחיות ההולכים בו. אחד המעיינות הוא מעיין קרסטי הניכר בפעימותיו הקצובות.

עולים במעלה הקסטל  משמאל, מבשרת ציון, שהיא יישוב שנוצר מאיחוד של שני יישובים: מעוז ציון (שנוסד ב-1951 על מקומו של הכפר הערבי ההרוס אלקסטל) ומבשרת ציון (נוסד 1956). מבשרת ציון היא יעד התיישבות מועדף של רבים מתושבי ירושלים העוזבים את העיר.

הכפר אלקסטל מזוהה עם הר עפרון שעל גבול יהודה ובנימין (יהושע ט"ו,ט). בתקופה הרומית הוקם עליו מבצר, קסטלום, ששמר על הדרך לירושלים. במקומו, נבנתה בתקופה הצלבנית, מצודה: קסטלום בלויר והיא שמרה על קשר עין עם מצודות צלבניות אחרות בגזרה שממערב לירושלים, כגון קריית יערים, נבי סמואל וצובה. על חורבות המצודה נבנה הכפר הערבי אל-קסטל.

המקום התפרסם במלחמת העצמאות. בגזרה המזרחית של הדרך לירושלים פעלו באותה העת כוחות פלסטיניים, שהיו מאורגנים ב"מפקדת הג'יהאד הקדוש", בפיקודו של עבד אלקאדר אלחוסיני, ממשפחת המופתי של ירושלים. הם חלשו על נקודות מפתח ששלטו על הדרך ירושלים-תל אביב, וביניהן הקסטל. בליל 2-3 אפריל 1948, בפעולת הכנה לקראת מבצע "נחשון", נכבש הקסטל בידי פלוגת פלמ"ח שיצאה מקריית ענבים. מבצע "נחשון" החל בליל 5-6 באפריל 1948, ובמהלכו נערכו התקפות נגד עזות של הערבים על הקסטל. בהתקפות אלו השתתפו אלפי מתנדבים.

 על הקרב פיקד אלחוסיני באופן אישי והוא נהרג ב-8.4.48. בעקבות מותו בוטלו חגיגות נבי מוסא, שכבר החלו בירושלים והערבים פתחו בהתקפה עזה על הקסטל. בעקבות זאת נסוגו חיילי חטיבת "עציוני"  מהקסטל וכוח התגבורת של הפלמ"ח הושמד. עוד באותו לילה תקף הפלמ"ח שוב את הקסטל ומצאו ריק. כל תושבי הכפר גורשו ובתיו פוצצו.

הקסטל נעשה סמל ללחימה על משלטי האויב ששלטו על הדרך לירושלים בעת מלחמת העצמאות. עם תום מלחמת העצמאות הוקמה במקום מעברת הקסטל ולימים היא הפכה למעוז ציון. על חורבות הכפר ומשלטיו הוכשר אתר הנצחה, שהכניסה אליו בתשלום.

משמאל, במדרון המזרחי של מבשרת ציון, רואים את אפיקו של נחל חלילים – נחל קצר היורד מגבולה הצפוני של מבשרת ציון אל אפיק נחל שורק. ערוצו יורד ירידה תלולה יחסית ומתחתר בסלעי גיר קשים מתצורת שורק. כאן נחשפים משני צדי הנחל פתחים של מערות קרסטיות, המחוברות זו לזו במערכת של מחילות ומנהרות טבעיות. מחילות אלו, על פתחיהן, נקראות "חלילים" ומכאן שם הנחל. במרכז הנחל נובע עין חלילים, מעיין שכבה, שנביעתו תלויה בכמות הגשמים של אותה השנה. הרחבת שטחי הבנייה במבשרת ציון מאיימת על עתידו של נחל זה, שכול אורכו 1.5 ק"מ.

מימיננו מתעקלת הדרך ויוצרת ברך, בו שוכנת מוצא עילית –  שוכנת על מדרון הר עטור מטעים וחורשות אורן, מעל לאפיקו של נחל שורק. בתחומה נובע עין מוצא.

המוצה נזכרת במקרא כעיר בנחלת בנימין (יהושע י"ח כ"ו).ייתכן שהשם מוצה שנמצא טבוע על ידיות קנקנים מן התקופה הפרסית ביריחו ובתל א-נצבה (המצפה) כוונתו למקום זה. נראה כי את היישוב המקראי יש לאתר בחורבת המוצה, הנמצאת כיום בתחומי מבשרת ציון. עם זאת, נמצאו שרידים מתקופת הברונזה 1 ו-2 בחצר בית במוצא וחציבות של קברים מימי מלכי יהודה נמצאו בצד הכביש העולה למבשרת ציון. בסביבה זו נמצאו גם מדרגות חקלאיות ומבנים מתקופת הברזל 2.

במשנה (סוכה ד',ה) נאמר: "מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. (בערב הושענא רבה) היו יורדין לשם ומלקטים מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח". אחרי חורבן בית שני הקימו כאן הרומאים מושבה של חיילים משוחררים וקראו לה colonia Emmaus (המושבה שבתחום אמאוס) ובקיצור קולוניה (מלחמת היהודים ז', ו,ו). שם זה השתמר בשמו של הכפר הערבי קאלוניה. הכפר נכבש במבצע "נחשון" במלחמת העצמאות, לאחר כיבוש הקסטל, באפריל 1948. תושביו נמלטו והכפר נהרס. שרידי גדרות האבן והצבר של הכפר ומטעי השקדים שהיו בו נראים עד היום על המדרון שמצפון למוצא.

סמוך למעיין נמצאו שרידים של מבנים גדולים מעוטרים בפסיפסים מן התקופה הביזנטית. בתקופה הצלבנית עמדה, בסמוך למעיין, מצודה שהייתה קשורה אל הדרך שעלתה מן השפלה לירושלים. המצודה הייתה שייכת לשרשרת מצודות שהיו על תוואי דרך זו. בעיקול הכביש הראשי, צמוד לסיבוב גשר מוצא, אפשר לראות היטב קיר של מצודה זו. הוא בנוי מאבני גזית שאורכן יותר ממטר אחד.

ב-1859 רכשה משפחת שאול יהודה, מיהודי עיראק, קרקעות סמוך למעיין ואליה הצטרפו עוד משפחות, ביניהן משפחתו של יהושע ילין. ב-1871 הוקם ח'אן על השרידים שבמקום. הח'אן הזה היה אחד מארבע התחנות בדרך יפו-ירושלים במאה ה-19. על קשת הבניין נמצאת עד היום אבן ובה חרותה כתובת המציינת את תאריך הקמתו. כיום המבנה הוא בית הכנסת העתיק של מוצא.

בין 4 המשפחות הייתה משפחת מקלף, שנרצחה במאורעות תרפ"ט, למעט שלושה ילדים, שאחד מהם יהיה לימים הרמטכ"ל מרדכי מקלף. את ילדי מוצא לימד משה דוד גאון, אביהם של בני ויהרום גאון.

ב-1894 נוסדה כאן המושבה מוצא (מבין מושבות העלייה הראשונה ביהודה). בני המושבה מצאו את פרנסתם בחקלאות מעורבת והקימו במקום בית חרושת לרעפים. מפעילו, אלטר גרינברג למד בצרפת את מלאכת הייצור. הרעפים כונו בידיש "אלטר צרפ" מאחר והיו שבירים. אולי זו הסיבה שבית החרושת פעל רק כשנתיים. היום הבניין הזה הוא גן אירועים הנקרא "הבית האדום". לידו יש יקב.

במאורעות 1929 הותקפה מוצא וכמה תושבים בה נרצחו. ב-1933 הוקם מעל מוצא המושב מוצא עילית. בתחומי מוצא עילית נמצא בית ההבראה "ארזה", בשטחו נטע הרצל בשנת 1898 ברוש. עץ זה כונה בזמנו "הארז של הרצל" ומכאן מקור השם ארזה. ערביי קאלוניה כרתו את הברוש במהומות 1921. כיום מצויה בו חורשת נשיאי ישראל- בה העצים ששתלו יצחק בן צבי (ברוש), זלמן שז"ר (ברוש), אפרים קציר (ברוש), יצחק נבון (ארז), וחיים הרצוג (ארז). בבדיקות שערכו לגדם העץ ששתל הרצל התברר כי הוא היה- ברוש.

ממזרח לכפר עולה דרך תלולה ומפותלת לשכונת גבעת שאול, שליד הר המנוחות. העלייה המפותלת נקראת "מעלה הרומאים". מהלכה הוא כ-3 ק"מ תוך עלייה בגובה של 200 מ'. המעלה הרומי שימש את העולים לירושלים עד סוף המאה ה-19 עד שנסללה ע"י הטורקים הדרך העוקפת את הר המנוחות. כיום, חלק גדול מדרך זו אינו קיים.

בכניסה לירושלים, משמאל, במורד -  לפתא – כפר ערבי נטוש, בערוץ נחל נפתוח, הנשפך לנחל שורק, בצד שכונת רוממה. במרכז הכפר – מעיין קטן. אפשר שזהו מעיין מי נפתוח שבגבול יהודה ובנימין (יהושע ט"ו,ט; י"ח, ט"ו) ומכאן שמו העברי. יש חוקרים המזהים כאן את "בארות מרנפתח שבאזור ההר", הנזכרות בפפירוס אנסתזי א' מן המאה ה-13 לפנה"ס. במאורעות 1936 וערב מלחמת השחרור הטרידו אנשי הכפר את תושבי השכונות המערביות של ירושלים ואת העולים לעיר. תושביו ברחו בחורף 1948. לאחר קום המדינה יושבו במקום עולים, ולאחר זמן קצר הם פונו והכפר הפך לאזור צבאי שבו התאמנו בשיטות לחימה בשטח בנוי. היום הכפר נטוש ברובו ומתגוררות בו מספר משפחות. השתמר בו מבנה שהיה מרכז לעצירת שמן הזית, כנראה כבר מהתקופה ההלניסטית.

מגיעים לפאתי ירושלים, נוסעים על גבי גשר מעל כביש 9, שמסתיים בצפון ירושלים, בפסגת זאב.

מימין הר המנוחות של ירושלים – הקבורה בו לפי עדות, מוצא וזרמים. בירושלים פועלות 19 חברה קדישא.

משמאל – הכפר הערבי בית איכסא ומאחוריו למעלה נבי סמואל, אחריו שכונת רמות – שמו עפ"י הזיהוי של רמה , כפרו של שמואל הנביא.

ברוכים הבאים לירושלים !!!

Comments