מילים נרדפות

    בעברית אין מילים נרדפות, יש שורשים בעלי משמעות דומה, אך לכל שורש בעברית יש משמעות ייחודית. ברגע שהאותיות בשורש והסדר שלהם שונה אז מובן שגם המשמעות שלהן שונה.

    מילים נרדפות לשמחה

    על פי המדרש המופיע במסכת אבות של רבי נתן, ישנן בעברית לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה: שָׂשׂוֹן, שִׂמְחָה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה, צָהֳלָה, עַלִּיזה, עַלִּיצה, וחֶדְוָה. ויש בהם כנראה להעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה, ועל החשיבות הרבה שמייחסים לרגש זה.

    שִׂמְחָה 
    בשמחה - אותיות מַחְשָׁבָה ביטוי פנימי שכולל את המחשבה ואת החֲמִשָּׁה חושים ששותפים.

    שָׂשׂוֹן 
    הששון הוא השמחה שבהגעת דבר טוב, תמיד המילה ששון היא לשוש על...
    (לעומת השמחה שהיא בדבר שכבר נמצא "איזהו עשיר? השמח בחלקו")

    גִּילָה 
    זוהי שמחה פתאומית על בשורה לא מתוכננת. (על הגִּלּוּי שבדבר)

    רִנָּה 
    שירה בפה, שמחה בקול רם.

    דִּיצָה
    שמחה הגורמת לגוף לנוע. העברת השמחה לאנשים אחרים. היא השמחה שבאה מתוך הצרות אך גוברת עליהן.

    חֶדְוָה
    בלב. שמחה פנימית הממלאת את הנשמה ומדחיקה כל רגש אחר. החדוה היא הששון שאדם שש בשמחת חברו.


    וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו

    וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו - מלשון חדווה

    מתוך הרצאתו של מר משה שרון "עקידת יצחק לפי הקבלה":
    "עקידת יצחק מסמלת את הרגע שבו מבחינה רוחנית שני הקווים, קו ימין וקו שמאל, התאחדו יחד לדבר חדש. קו שלישי, קו אמצעי. הם עשו זאת בשמחה – "וילכו שניהם יחדיו" מלשון חדווה, ילכו מלשון הלכה (הולכים- ימין ושמאל, כל ההלכה היהודית היא הליכה נכונה ימין ושמאל)".


    חָכְמָה, בִּינָה, דַּעַת והַשְׂכָּלָה

    חכמה זה הדבר הראשון שאדם מקבל. לא היה לו ועכשיו יש לו, יש מאין.
    הבינה זה דבר אחר. זה הסקת מסקנות, האדם מבין דבר מתוך דבר.
    אתה כבר מסוגל לעשות קומה שניה. אחרי זה יש שלב שלישי, זהו שלב הידיעה.
    הדבר נעשה חלק ממך. יש כבר חיבור עם מה שלמדת. 

    חָכְמָה היא קובץ נתונים אותם למד האדם מחכמתם של אחרים או מנסיון חייו, (כלומר החכמה - נרכשת). כלומר "אדם חָכָם" הוא בערך כמו "מַשְׂכִּיל" אך הוא יכול להיות חכם גם מבלי להתלמד אפילו יום אחד במוסד אקדמאי כלשהוא, אלא אם הוא לומד באוניברסיטה הבאמת חשובה - האוניברסיטה של החיים ומכאן הביטוי:  חָכְמַת חיים. (אֵין חָכָם כְּבַעַל נִסָּיוֹן, או שהאדם מחכה או שהאדם מתקדם ו-מחכים. בעודו יֶלֶד הוא במַעֲמָד של יִלְמַד)

    השורש חָכָם מורכב מהצירוף חם המסמל את החַיִּים ובתָּוֶךְ האות כ' המייצגת את הכְּלִי. (כמו שִׂ-כְלִי) השורש חכם הוא אותיות כֹּחַ ו-מֹחַ אך העברית מעבירה לנו שהחכם אינו משתמש בכח פיסי (ולא מכְרִיחַ) אלא הופך את היוצרות ומוֹכִיחַ שעדיף המח מהכח (מֹחַ הפוך מחֹם - יש לנהוג בקור רוח, ולא להיות חֲמוּם מוֹחַ) כך שהכֹּחַ האמיתי של האדם הוא ההפך - החֹכַ מֵה...(מֵהמהות) אותה הוא צובר מההִתְחַכְּכוּת והנוֹכְחוּת בזרם החיים.

    כך שהחָכְמָה היא השגת ידע, רכישת ידיעות איסוף פרטים, השגת ידיעות ממקורות חוץ ממנו, ואילו בִּינָה היא מעלה אחרת של הִתְבּוֹנְנוּת פנימית של ניתוח פרטים של הרכבה, הֲבָנָת דבר מתוך דבר, נתוח ופתוח החכמה שהושגה.

    באמצעות כוח הבִּינָה שבאדם, מחלק הוא בשכלו בֵּין דבר אחד לדבר הדומה לו, מֵבִין דבר מתוך דבר, בּוֹנֶה ומצרף פרט לפרט נתון לנתון ומגיע לרעיון פנימי, עמוק יותר ו...חדש, בבחינת בריאה. נמצא שהבינה הרוחנית מקבילה ממש לבינה החומרית, ושניהם עינינם בריאת פנימיות באמצעות חלוקה, ריבוי ובְּנִיָּה. [מתוך "הצופן"]

    דַּעַת היא ההגעה השכלית למסקנות המתקבלות בבירור עד כדי תחושת חיבור עימהן (מלשון "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה") ישנו הבדל מהותי בין להאמין במשהו לבין לדעת, כאשר אתה יודע משהו אתה לא יכול להגיד שאתה לא יודע אותו יותר.

    *השם של חסידות חב"ד מבטא את דרכה הרעיונית. חב"ד הם ראשי תיבות של המילים "חכמה, בינה, דעת", שעל פי הקבלה הם שלושת הכוחות המרכיבים את תהליך החשיבה וההבנה. חסידות חב"ד סבורה כי השכל צריך להיות הציר המרכזי בהנעת הנפש כולה, ולכן יש ללמוד ולהבין לעומקה את המהות הפנימית של כל דבר. [מתוך וויקיפדיה]

    ישנן שתי אותיות באלפבית העברית ששמן מייצג את תהליך רכישת הידע, האות לָמֶד, כמובן מסמלת לִמּוּד, ובדומה לה זוהי האות אָלֶף, מלשון אִלּוּף כלומר רכישת ידיעה במה שבטרם למדנו אותו נראה לנו חשוך ואָפֵל או ההפך החשבנו אותו לפֶּלֶא מדהים (אילוף = חידוד ההכרה, ההפך מאובדן הכרה - הִתְעַלְּפוּת)/


    גם האות דלת המסמלת את הדַּל והאות ריש המייצגת את הרָשׁ הינן מילים נרדפות: 


    מילים נירדפות לעני

    במדרש ויקרא רבה לד נכתב שמונה שמות נקראו לעני:
    עָנִי אֶבְיוֹן מִסְכֵּן רָשׁ דַּל דַּךְ מָךְ הלך

    המילה עָנִי (עֹנִי שיכול של עַיִן) הינה מהשורש ענה שממנו המילים: עֲנָוָה, עֹנִי, תַּעֲנִית וממנו גם המילים עָנָה ו-מַעֲנֶה. העני (ע'+ני) הוא האדם המסתכל על חצי הכוס הריקה ואינו שמח בחלקו. הוא מיילל ומתלונן ("נִי"- בכי ויללה). לעומתו העשיר (ע'+שיר) הוא האדם המתבונן על חצי הכוס המלאה ומוקיר תודה על חלקו ("שיר" – שמחת הלב, שמח בחלקו)

    אֶבְיוֹן
     
    הוא אדם שרוב זמנו עובר במחשבות על מה שהוא רוצה (אובה) ואין לו.  האביון יותר מרושש מהעני. משום שהעני רק לא מסתפק במועט ואילו האביון רוצה עוד.

    מִסְכֵּן  - זה שהוא בזוי לכל, הכל אומרים איזה מסכן.

    ואילו הכינויים האחרונים במיוחד מציינים מצב נפשי:
    דַּךְ - מדוכדך (מְדֻכָּא) רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו טועם, ואינו שותה
    מָךְ - שהוא מך לפני כל עשוי כמין אסקופה נדרסת, כלומר מלשון נָמוּךְ, מַנְמִיךְ עצמו

    האות דל"ת והאות רי"ש קרובות בצורתם ואף במשמעות שמם.



    צורתן של האותיות דומה, אלא שבצורת האות ד' מצטרפת האות י' אל האות ר' ומתחברת אליה.

    גם משמעות שמן דומה: גם הדַּל וגם הרָשׁ הן מילים נרדפות למילים עני, אביון וכדומה. מבחינת 'חידה בתשבץ' אין הבדל בין הדל לרש, אך מבחינה פנימית המשמעות שלהם שונה לחלוטין.
    המשמעות של דל היא מי שנותן פתח, דֶּלֶת לנותן לתת לו. הדל עושה מקום לעשיר לתת לו. כלומר הדל יודע לקבל וגם אם הוא ישאר דל עדיין הוא מקבל, שזה דבר גדול מאד. לכן האות דל"ת באה אחרי האות גימ"ל שהיא האות הגומלת דלים. הדל נותן לאחר לדלות אותו. כתוב בספר הזוהר שכאשר הדל לא עושה את תפקידו כגומל דלים אז הוא נהיה דל גאה, שנקרא בשם - רָשׁ. הגאווה שלו גורמת לו להשאר במצבו - רש.


    מילים נרדפות לכסף ושמות מטבעות

    השמות של המטבעות מביעים את הרעיון שהכסף הוא לא המטרה. במהות הבסיסית שלו הוא עובר מיד ליד.


    במדרש תנחומא (פרשת מטות סימן ו') מובא מדרש לשמות הכסף והמטבעות:

    מָמוֹן - מה שאתה מוֹנֶה, אינו כלום.
    כלומר ממון הוא דבר שמונים, סופרים, אותו אך גם מאבדים אותו מייד ובקלות.

    רעיון דומה מובע גם במילים דומות נוספות:

    נְכָסִים - שנכסים (מכוסים, מלשון כיסוי) מזה ונגלין לזה.
    זוּזים - זזים מזה וניתנין לזה.
    מָעוֹת - שהן מעת לעת (מזמן לזמן לא קבוע)


    כסף - מלשון כיסופים, מה שהאדם נכסף אליו.
    זהב- זה הב (תן, תביא)

    זהב כסף ונחושת:
    עולם הבריאה נקרא זהב ועולם היצירה נקרא כסף ועולם העשיה נקרא נחושת. וכינוים האלו הם ע"פ טעם האורות המתלבשים בתוכם, כי אורות דג"ר מתלבשים בבריאה, ולהיותם החשובים ביותר מכל האורות, ע"כ מכונים בשם זהב מלשון זה- הב. כלומר, שכל שרואה אותם שוב אינו מתפייס בשום אוד אחר תמורתו, והולך ותובע תמיד אותו ואומר זה-הב ולא שום דבר אחר, וע"כ נק' זהב.
    כסף: והאורות המתלבשים ביצירה המה אור ו"ק, שהמה רק אור דחסדים המתוקים לחיך בסו"ה וחיך אוכל יטעם, והכלים נכספים אחריהם מאד. ולפיכך מכונים בשם כסף, מלשון נכסוף נכספתי.
    נחושת : והאורות המתלבשים בעולם עשיה המה אור נחי"מ. דהיינו ג"ר המשך מאור דחסדים שביצירה, ונק' נחושת מלשון נחשתי ויברכני ה' בגללך, כי מקום קביעת המסכים שהאורות מתקשרים בהם נק' בשם עשיה או אור נה"י. ונודע שיש בהם ערך הפוך אשר כל מסך העב יותר הוא מסוגל להמשיך ולקשר אור חשוב יותר, שאין זה כלל ע"פ השכל, כי ע"פ השכל כל היותר זך צריך להמשיך אור יותר חשוב, ומשום שאינו מתקבל על הדעת נבחן זה כמו נחש, שע"פ נסיון אנו רואים כך אע"פ שאינו מובן. וע"ד שאמר לבן ליעקב שע"פ הנסיון ראיתי שברכני ה' בגללך אע"פ שאיני מבין משום מה. ולפיכך מכונים אורות דעשיה נחשת, כלומר שאין בהם הבנה רק הנסיון מלמדנו את טיבם, אשר כל כמה שהמה עבים ביותר כן אורם המתלבש בהם חשוב וגדול ביותר, דהיינו בהיפך מהמקובל.


    Comments